על החינוך

אנו מאמינים שיסודות החינוך ועקרונותיו שנהגו אבותינו הקדושים בכל הדורות הם "אבני היסוד" לחינוך בנינו ותלמידנו, נדרשים אנו ביתר שאת וביתר עוז לטפח את חינוך ילדינו ולבסס על אדני הקודש, על מבועי החיים של אומתנו הנאבקת על קיומה הלאומי הפיזי, וכמו שכתב מרן הראי"ה:

לקט מקורות על מצות חינוך

המקור לחובת החינוך בעיוננו בגמרא, לכאורה יש לנו שתי מצוות עשה ולאו אחד, בהן מפורש שמצוה מוטלת על האבות לחנך את הקטנים: מצות תלמוד תורה "ולמדתם את בניכם" (דברים יא, יט). והגדת לבנך (שמות יג, ח), לספר סיפור יציאת מצרים בליל הסדר, כי הוא יסוד האמונה, עמוד התווך של התורה. וגם לגבי שמירת שבת נאמר "אתה ובנך ובתך" (שמות כ, י).

התפיסה החינוכית השלישית היא תפיסתו של אברהם אבינו שהיא השקפת תורת ה' ובה אנו מצווים ומחוייבים ללכת ולחנך לאורה, והיא דוגלת בחינוך הילדים לערכים אלוהיים רוחניים תוך מחוייבות לקדש ולהאיר את חיי החול של הפרט והכלל, ולכן שיטה זו פוסלת את שתי הגישות הקודמות שאינן ממזגות את שני המימדים – המימד הרוחני והמימד החברותי הטבעי ששניהם צריכים להיות שלובים יחד, תרי רעין דלא מתפרשין, וזהו האידיאל של היהדות שהחול והקודש הם חטיבה אחת.

נשאלת השאלה מה הוא הייעוד של האדם, מה כוונת יצירתו ותכלית חייו עלי אדמות? מרן הראי"ה קוק מקבל הגדרתו של הרמח"ל במסילת ישרים (פ"א) שכתב: "שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו... האדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו" (עיין מוסר הקודש עמוד קסג).

נמצאנו למדים מדברי חז"ל שקיימת השפעה של התכונות שנרכשו בגיל הרך ועל פיהם הילד מקדם את התפתחותו לאורם הן מבחינה שכלית והן מבחינה רגשית, ובזה הוא מעצב אישיותו, ולכן החינוך בגיל הרך מטביע רישומו החיובי על המתחנך הצעיר, ולכן על ההורים לטפח את הילד בהיותו קטן ולא לזלזל בטענה שעדיין הוא 'ילד', כי הורים ההולכים בנימוק זה ממיתים את בנם והחמיצו את התקופה המכריעה ביותר בחינוך, כי הוא יעשה הטוב בעיניו ואי אפשר לשלוט עליו ועל זה נאמר "מעוות לא יוכל לתקון" (קהלת א, טו).

תקופת ההתבגרות היא תקופה משברית, מלווה בסערות ובחוסר יציבות, אבל זוהי תקופה של התפתחות העצמאות והזדהות האישית, ואם קדם לזה חינוך טוב בגיל הרך, ישנם סיכויים סבירים טובים שהנער יגבש את "זהותו האישית" מתוך ראיה נבונה, מתוך שלווה ובטחון ולא מתוך מאבקים קשים עם סביבתו בגיל ההתבגרות, העבודה העצמית עיצוב דמותו ואישיותו של הילד דורשת מאמצים כבירים, שילוב הנטיות האישיות לקראת בנין ישות אחת מוצקה ויציבה, וההורים אינם מתערבים כמו בגיל הרך אלא צופים איך הבן בכוחות עצמו מתקדם לקבוע זהותו האישית.

האחריות החינוכית המוטלת על ההורים כל יהודי באשר הוא יהודי, וכל הורה באשר הוא הורה שואף שילדיו יהיו טובים, פירות משובחים ומעולים, מוכתרים במידות נאצלות. ובכדי לממש שאיפה זו עזה זו, נדרשת מההורים השקעת כוחות זמן וסבלנות בחינוך ילדיהם כדי לרוות מהם נחת ואושר רב, כי כל הזנחה תוצאותיה הרות אסון, עגמת נפש, תיסכול וצער רב להורים. כל ילד זקוק לחינוך כמו שתיל שנוטעים שזקוק למים ולזיבול כימי ולטיפול יסודי, ובמיוחד לקיים קשר הדוק בין הילד להוריו.

התקשורת בין ההורים לילדים עיקר ויסוד לחינוך הילדים הוא התקשורת התמידית בין ההורים לבנים ובין המורים לתלמידים, שהרי בלעדי התקשורת אין רצון לקבל אחד מהשני, כל אחד מתבצר בעמדתו, וההורים לא יורדים לדעת ילדיהם, והילדים לא מבינים את הוריהם ונוצר "קרע משפחתי רצוני" שסופו הרסני וניתוק הקשר המשפחתי שעליו בנויה כל הקונספציה החינוכית, ולכן בכדי להגיע להבנה הדדית חייבת להימצא תקשורת נכונה, בריאה ורצויה, ושלמה אמר במשלי (ב, א) "בני אם תקח אמרי ומצוותי תצפון אתך", ופירש רש"י: "בני אם תקח אמרי פי, בני תהיה", כלומר על ידי השמיעה והציות של הבן למוסר של אביו, הוא יגיע ל"מצוותי תצפון אתך", כי השמיעה היא ביטול דעתו של הבן להוראות אביו, ועל ידי השמיעה זוכה לגדולות ונצורות, להיות צייתן גם כלפי אביו שבשמים, וכתב בעל ראשית חכמה (בסוף הספר, בחלק גידול בנים אות מא-מב):

הענישה החינוכית העונש בתנך מטרתו "הרתעה" דהיינו הרתעת עבריינים ופושעים לבל יפשעו, לבל תתרבה תופעת האלימות בחברה, וכתב הר"ן (דרוש יא) שאם לא יענשו העוברים יפסד הסידור המדיני ויתרבו שופכי דמים, ולכן לצורך "ישובו של עולם" נצטוה המלך להעניש עבריינים על פי המשפט הצודק לפי חוקי התורה או להעניש יותר כפי הצורך לתיקון המדיני וצורך השעה (אברבנאל לדברים טז – פרשת שופטים), ולפי זה מכות מצרים הם אמצעי חינוכי, אמצעי לפקיחת עינים לראות את השוא שבעבודת אלילים והוא צעד ראשון לדעת את אלוקי האמת.

התפילה על הצלחת החינוך אחרי כל האמור במגמת החינוך התורני ובדרכי פעולתה על ידי ההורים והמורים, עלינו לדעת שההצלחה בחינוך תלויה בתפילת ההורים על ילדיהם, כי לפעמים רואים כמה מאמצים השקיעו ההורים לחנך בניהם לתורה ולמצוות ולמידות נעלות, ובכל זאת לא עלתה בידם. ואם כן מה עליהם לעשות? יבקשו רחמים ממי שהבנים שלו, שיכוונם בדרך הטובה והישרה לעשות רצון בוראם כדי למלא ייעודם האלוקי בבריאה, וכן מובא במסכת נדה (עא ע"א) שהבנים הם נחלת ה', ויש להתפלל להצלחתם ולחינוכם הטוב. וכן כתב בעל "חפץ חיים" (משנה ברורה סי' מז ס"ק ר):

הערבות ההדדית ידוע ומפורסם שכל ישראל ערבים זה לזה (שבועות טל ע"ב, וסנהדרין כז ע"ב, וסוטה לז ע"א), ולכן צריך להוכיח, לכוון ולעזור לכל יהודי שהוא בנו של הקב"ה, להתקדם בעבודת ה', כדי למלא את ייעודו בבריאה, ומשום כך יש להוכיח בנועם בחיבה ובמתק לשון, בנחת ובחכמה, כי "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" (משלי ג, יז. וסוכה לב ע"א), "הוכח לחכם ויאהבך" (משלי יט, ח), וכיון שהתוכחה היא מצות עשה דאורייתא "הוכח תוכיח את עמיתך"