א. לימוד תורה לעוללים וליונקים
  • א. לימוד תורה לעוללים וליונקים

 דוד מלכנו אומר בתהילים (ח, ג): "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז למען צורריך להשבית אויב ומתנקם". ונשאלת השאלה, מה המשמעות של שני המושגים "עוללים" ו"יונקים" שעליהם מדבר דוד בתהלים? א. מפי עוללים: אלה הם תינוקות של בית רבן שלומדים תורה בלא חטא, בלא ערמומיות ותרמית, ומלמולם נקי וטהור, ולכן "העולם מתקיים על הבל פיהם של תינוקות של בית רבן" כי ההבל זך ונקי ואין בו שמץ של רמאות וערמומיות כפי שנמצא אצל הגדולים (שבת קיט ע"ב). ב. יונקים: תינוקות שבעריסתם שאינם יכולים לדבר, ואמותיהם מצטטות ומקריאות להם פסוקי תורה, מאמרי וסיפורי חז"ל, וזכות זה "יסדת עוז" כלומר התורה שהאימהות מחדירות לאזניהם בעודם קטנים מונחים בעריסה, בונים יסודות טובים ואיתנים בנפש הילד, כי התורה של גיל הינקות מחדירה אמונה ובטחון בבורא, ודבר זה יכול להשבית את האויב הפנימי והחיצוני המפריעים לחינוכו הטוב. תכלית ההורים בקיום מצות פרו ורבו היא להביא בנים טובים, נאמנים לבוראם, וכמשאלת ההורים והאורחים בעת ברית מילה "כשם שנכנס לברית כך יכנס לתורה, לחופה ולמעשים טובים" (שבת קלו ע"ב, חידושי הר"ן שם), ורק על ידי חינוך תורני למידות תרומיות זוכים לגדל צאצאים טובים ונוחים, וכדברי ישעיה הנביא (סה, כג) "לא לריק ולא ילדו לבהלה כי זרע ברוכי ה' המה וצאצאיהם איתם", וכידוע הבאת ילדים לעולם כרוכה בצער ההריון ובעצב הלידה "בעצב תלדי בנים" (בראשית ג, טז), ופירש רש"י: "עצבונך – צער גידול בנים, ו"הריונך" – צער העיבור, ולכן מכוח הצער והעמל הכרוכים בקיום מצוה זו, ההורים רוצים "בנים טובים", פירות משובחים שלא יביישו את צערם וסבל גידולם, ודבר זה נותן כח לאשה לחשוק להביא "ולדות" לעולם למרות סיבלה וצערה, כי בנים הגדלים והמתחנכים בחינוך תורני ואמוני הם "פאר המשפחה", פירות משובחים, בעלי טעם וריח, ו"זרע לא מעליא" מכאיב, מעיק ומצער, ורבקה אמנו הצטערה בהריונה כשהוולדות התרוצצו בקרבה ולא ידעה טיב מהותם והלכה לדרוש את אהלי שם (עיין רש"י לבראשית כה, כב). על חשיבות החינוך למצות בגיל הרך התייחסו גדולי ישראל בש"ס ובמדרשים וכתב השל"ה בספרו "שני לוחות הברית": "צריך להרגיל את הילד ולחנך במידות טובות וישרות מעת שהוא מתחיל לדבר, ויתחיל מבן שנתיים או שלש להדריכו בכל". וזה משתי סיבות: 

  • אמרו חז"ל "ינקותא כלילא דוורדא", ופרושו – ימי הינקות הם נזר ורדים, כלומר כל מה שהתינוק או הקטן קונים בנפשם בילדותם נשאר טבוע וגנוז כל ימיהם, וגם כשיזדקן לא יסור ממנו כי הפך להיות קנין טבעי בנפש האדם.
  • הדבר משול לנטיעה, בעוד היא צעירה יוכל הנוטע ליישרה לפי רצונו, כי אם יגדל האילן עקום אי אפשר ליישרו אח"כ.

נמצאנו למדים מדברי חז"ל שקיימת השפעה של התכונות שנרכשו בגיל הרך ועל פיהם הילד מקדם את התפתחותו לאורם הן מבחינה שכלית והן מבחינה רגשית, ובזה הוא מעצב אישיותו, ולכן החינוך בגיל הרך מטביע רישומו החיובי על המתחנך הצעיר, ולכן על ההורים לטפח את הילד בהיותו קטן ולא לזלזל בטענה שעדיין הוא 'ילד', כי הורים ההולכים בנימוק זה ממיתים את בנם והחמיצו את התקופה המכריעה ביותר בחינוך, כי הוא יעשה הטוב בעיניו ואי אפשר לשלוט עליו ועל זה נאמר "מעוות לא יוכל לתקון" (קהלת א, טו). תפקידו של החינוך בגיל הרך, כתב כתב הרש"ר הירש (יסודות החינוך ב, עמ' מג): להקנות לילד את הרגישות המוסרית ולפתח אותה כדי להכשיר הילד להגיע לשלמות מוסרית כי חשוב וחיוני להקדים פיתוח התכונות המוסריות מגיל קטן מאוד לפי שמתחילים לטפל בכושר הדיבור החשיבה וההתבוננות בחיים המעשיים. ולכן שלמה אומר "ייסר בנך ויניחך ויתן מעדנים לנפשך" (משלי כט, יז), ואמרו במדרש על זה אם תרצה להיות במנוחה ובהשקט בעולם הזה תייסר את בנך בקטנותו ותדריכהו על דרך הטובה והישרה ואז "יהיה מקורך ברוך" (משלי ה, יח). תפקיד חינוך הבנים למצוות מוטל על האב והאם (עיין רש"י לחגיגה ב), והתפקידים מתחלקים ביניהם ושניהם צריכים להשלים זה את זה, ולכן עיקר החינוך נקרא "בית אבא" (ברכות י ע"א, שבת קלג), ואמרו "שותא דינוקא בשוקא או דאבוה או דאימיה" (סוכה נו ע"ב) ופירש רש"י – מה שהתינוק מדבר בשוק מאביו או מאימו שמע... ב. החינוך בגיל ההתבגרות  תקופת ההתבגרות היא תקופה משברית, מלווה בסערות ובחוסר יציבות, אבל זוהי תקופה של התפתחות העצמאות והזדהות האישית, ואם קדם לזה חינוך טוב בגיל הרך, ישנם סיכויים סבירים טובים שהנער יגבש את "זהותו האישית" מתוך ראיה נבונה, מתוך שלווה ובטחון ולא מתוך מאבקים קשים עם סביבתו בגיל ההתבגרות, העבודה העצמית עיצוב דמותו ואישיותו של הילד דורשת מאמצים כבירים, שילוב הנטיות האישיות לקראת בנין ישות אחת מוצקה ויציבה, וההורים אינם מתערבים כמו בגיל הרך אלא צופים איך הבן בכוחות עצמו מתקדם לקבוע זהותו האישית. ברם עם כל זאת, אמרו חז"ל "אין הבור מתמלא מחולייתו" (ברכות נ ע"ב) והוא זקוק לסייענים, למודל לחיקוי שיכוונו אותו לחיזוק נטיותיו החיוביות ולסלול לו את הדרך להתמודד עם האתגרים החינוכיים, ולאזן את הנטיות הטבעיות שלו. חז"ל במדרש תנחומא (פ' ויקהל) אמרו: "שלשה שמות נקראו לו לאדם, אחד מה שקוראים לו אביו ואמו, ואחד מה שקוראים לו בני אדם, ואחד מה שקונה הוא לעצמו – והטוב בכולם מה שקונה הוא לעצמו". ולענ"ד חז"ל בחכמתם הפסיכולוגית רוצים להשמיענו ששלשה מוטיבים מסייעים ובונים את אישיות האדם עלי אדמות: 

  • ההשפעה החינוכית של ההורים והמשפחה, שבגיל הרך השפעתם היא דומיננטית והילד מחקה אותם ומוכן לקבל את דרכי החינוך שלהם כי אין לו ראיה וחכמה אישית אלא כולו מביט בהתנהגות הוריו, ועל כן האחריות כבדה על ההורים לגדלו באווירה טהורה.
  • הילד מיום היוולדו כבר קולט רשמים קולות ומראות והם נספגים בתת מודע שלו בלא שיודע בעצמו אימתי קלט ענין זה, וקליטת הילד היא קליטה ללא ביקורת, שמיעה ללא אבחנה, ולכן על ההורים להיות זהירים ומזהירים כי שורש החינוך הטוב נעוצים בחיי משפחה תקינים, הרמוניים, והילד ניזון מאווירה ביתית, מהתנהלות ההורים טובה וישרה.
  • השפעת החברה, שהיא גורם חשוב התורם לבנין קומתו של האדם, ולכן השפעת החברה והסביבה לטוב ולרע היא גדולה, ולכן אמרו "הרחק משכן רע", ושלמה אמר "רועה חכמים יחכם, ורועה כסילים ירוע", כי האדם הוא יצור חברותי ונמשך אחרי הרגלי חברתו (רמב"ם הל' דעות פ"ו ה"א), ומשום כך צריכים להקפיד על איכות החברה, ואמרו חז"ל (סוטה ז ע"א): "הרבה ילדות עושה, הרבה שכנים רעים עושים", וכתב רבנו הרמב"ם (הל' דעות פ"ו הל' א-ב):
  • "לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמד ממעשיהם" (ועיין בספר המצוות מ"ע ו).
  • ולכן לחברים שליליים יש השפעה הרסנית מכרסמות בכל שלב של התפתחות הילד, ולכן בחברתנו המודרנית הבלתי מוגנת, הילד עלול להיות חשוף להשפעות שליליות, ובודאי הוא יסחף על ידי מה שקורא, מה שרואה, ובכך יעמוד בפני פיתויים שאין לו כוחות להתגבר עליהם, וכתב המאירי (בבא קמא צב ע"א): המופת על האדם – חברתו.
  • עיצוב וגיבוש הזהות האישית על ידי המתחנך עצמו, כלומר האדם המתבגר, בתבונתו, בשכלו ובשורש ישרותו הטבעית מסוגל לסנן את כל ההשפעות השליליות הקיימות בחברה ולמזגן עם נטיותיו הטבעיות, לבנות יהודי בעל שיעור קומה למופת, דמות מושכת (ועיין בספר צדקת הצדיק אות רב).