תשובה:
א. נבואת בלעם.
אחת מנבואותיו של בלעם ביחס לאופיו ולתפקידו של עם ישראל במהלך ההיסטוריה העולמית הוא להיות נבדל ומנותק מן העמים, מכונס בתוך עצמו, בתוך תורתו ואמונתו, "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב" (במדבר כג, ט). ונשאלת השאלה מה הטובה שראה בלעם בישראל כשאמר "עם לבדד ישכון", האם זו ברכה או קללה?
ורבים מפרשני המקרא פירשו שזוהי הבטחה אלוהית שעם ישראל לא יתערב ולא יתבולל בגוים, אלא ישמור על זהותו וצביונו המיוחד, ולא יטמע בתרבות הגוים ובמנהגיהם האליליים, וכשרוצה להידמות להם ולחיות כמותם – הגוים אינם רוצים להחשיבו, ושונאים אותו (עיין רשב"ם).
ברם נבואה זו תמוהה, שהרי הנביא ישעיה (מג, כא) אומר: "עם זו יצרתי לי תהליתי יספרו", ותפקיד ישראל הוא כלל אנושי, כלל עולמי, להיות מדריך רוחני של העמים, לתקן עולם במלכות ש-די, וכפי שנאמר לאברהם" כי אב המון גוים נתתיך" (בראשית יז, ה), "ונברכו בך כל משפחות האדמה" (בראשית יב, ג. ויבמות סג ע"א), "והתברכו בזרעך כל גויי הארץ" (בראשית כב, יח), ועם ישראל מתואר בתנ"ך "גוי גדול" (דברים ד, ו. ז, ח), "ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט, ו וספורנו שם), ולפי זה ייעודנו הוא אוניברסאלי ולא ניתוק ובידול מהאנושיות, כי אם נהיה מרוחקים ומנותקים מהם לא נוכל להשפיע עליהם ולהיות להם למורי דרך?!
והסביר מרן הראי"ה קוק (אורות, אורות ישראל פ"ה, ג) שאין סתירה בין הלאומיות והאוניברסאליות באומה הישראלית, וכתב בנו מו"ר הרצי"ה קוק (לנתיבות ישראל ח"א עמ' כג): "שלאומיותנו היא לאומיות קוסמופוליטית", אין לנו לאומיות שובניסטית גרידא כשאר האומות, כי כל מגמת כנסת ישראל היא להיטיב עם כל העמים, להזרים חיים לעמי תבל (אורות ישראל א, ד. והרמב"ם הל' עכו"ם פ"ג ה"א).
אומר הרב זצ"ל שיחס עם ישראל למציאות העולמית הוא דו מימדי:
1. מימד רוחני המבטא את החזון האלוהי השלם, וזה ישראל נושא בתודעתו הלאומית להקים "ממלכה לאומית" שתבסס ותבצר את הערכים המוסריים, את המידות הנאצלות בקרבה, כדי שתוכל להקרין מאורה עלי אדמות, ולכן מדינת ישראל היא משכן קדוש ישראל "מלאתי משפט, צדק ילין בה" (ישעיה א, כא), ומקיאה מקרבה את המטמאים עצמם בעלילותיהם ותועבותיהם, והיא מקור האורה והקדושה להאיר מחשכי תבל ולקדש את חיי האדם עלי אדמות (הגרבצמ"ח עוזיאל בהגיוני עוזיאל ח"ב עמ' 125), "ואת כל היצורים אנו רוצים להעלות" (אורות הקודש, חכמת הקודש תקסא), מימד זה מבטא את האידיאל המהותי, את החזון השלם והרצוי.
2. מימד המעשה, החומרי, כלומר העם מבטא חזונו האלוהי בחיי המעש, בחיים החומריים, בכלים המוגבלים של עולם הזה.
ולכן מצד עולם הרוח, הרעיון והאידיאה, אנו עם אוניברסאלי, עם כלל אנושי שתפקידו ותעודת חייו לגאול את האנושות מתחלואיה ומייסוריה, וכדבריו (שם): "האוניברסאליות טמונה בעומק נשמתה של האומה, כי 'נדיבי עמים עם אלהי אברהם" (תהלים מז, י). אבל בכדי לממש מגמה זו בפועל, צריך העם הרוחני והמוסרי הזה להיות נבדל מתרבות הגוים, ולקיים ממלכה לאומית שבה יתרכז האופי העצמי הישראלי, מתוקן בכל התיקונים הרוחניים והמוסריים, כדי להיות "מגדלור", אור לגוים (ישעיה מב, ו. מט, ו).
ולכן גם כשאנו נפרדים מהגוים מבחינה תרבותית ומהותית, אנו מחוברים אליהם ומשפיעים עליהם, כמו תלמיד חכם שהוא נפרד מההמון אבל הוא מחובר אליהם, וכן בין הכהנים לבין שאר העם, כך בין עם ישראל לשאר העמים שיש קו מפריד וקו מחבר (עיין אורות הקודש עמ' תלט).
ולפיכך מבחינה לאומית אנו "עם לבדד", והלבדיות היא לטובתנו, להעצים ולרומם "תעודתנו הלאומית" כדי לשמור על צביוננו הקדוש, להשפיע מקדושתנו המעשית על האנושות, וכשעם ישראל רוצה להתבולל בתרבות הגוים ובמנהגיהם, הקב"ה הופך את לב הגוים לשנוא את עמו, וכמו שהיה במצרים כשרצו בני ישראל להתבולל בתרבות המצרית "הפך לבם לשנוא עמו להתנכל בעבדיו" (תהלים קה, כה), והתקיימו דברי בלעם "ובגוים לא יתחשב" (במדבר כג, ט), לא מחשיבים אותו, מצרים לו, וחושבים להשמידו ולכלותו (עיין פסחים פז ע"ב, וכוזרי מאמר ב אות לב).
הנצי"ב בכמה מקומות בתורה, הרבה לתת ביטוי להתנגדות לכל מגמה של התקרבות לתרבות הגוים ולאורח חייהם (עיין העמק דבר לשמות פ' "ותמלא הארץ אותם" שמות א, ז), ולכן התורה מגדירה את עם ישראל "וישכון ישראל בטח בדד" (דברים לג, כח), כלומר מהות ישראל היא לשכון בדד בלי התערבות של הגוים בחיים הרוחניים והמעשיים, וכשרוצים להתבולל קמו עליהם הגוים לכלותם וכפי שהיה בגרמניה הנאצית שהקימו הרפורמה והכפירה בתורה מן השמים, קם עליהם הצורר הנאצי ימ"ש וכילה שש מליונים יהודים צדיקים (עיין בהעמק דבר לדברים לג, כח ד"ה וישכון).
מכל האמור יוצא מצד החזון והאידיאל, עם ישראל הוא בעל מגמה אוניברסאלית, לקדם האנושות ולהצמידה לאלהים, לדבוק באמת, בצדק וביושר, אבל זה מחייב הטענה רוחנית לאומית על ידי הקמת מלכות ישראל האידיאלית, מושלמת באמצעות תורה מן השמים ומצוותיה, ולכן בכדי להיטען ולהשתלם, זה מחייב נבדלות, הסתגרות לאומית, כי רק התורה וחוקיה האלוהיים מספקים כוח אדיר לספוג את התבונה האוניברסאלית, ומשום כך אין הניתוק לרעה ולשלילה, אלא להיפך, להעצים את הכוחות הפנימיים הגנוזים בנשמת האומה כדי למלא ייעודה האלוהי, וזה מה שראה בלעם – שאי התרעבות ישראל בגוים היא ברכה גדולה לאנושות, כי בשמירת זהותו וצביונו הקדוש הוא יהיה "מורה דרך" טוב ועצום לאנושות כולה.
ב. בחירת עם ישראל
בחירת עם ישראל ל"עם סגולה", לאומה נבחרה, אינה באה לדכא אחרים, לרמוס אותם ולהתייחס אליהם בזלזול ובבוז ח"ו, כי ייחודו של עם ישראל לא בא להמעיט בערכם של עמים אחרים, כי התורה בציווייה מתייחסת לכל נברא בצלם אלהים, ומכבדת בני נח שמקיימים שבע מצוות בני נח, ואינה שונאת שום נברא ושום יצור, וכפי שגילה אברהם בענין הפיכת סדום, ולכן אבותינו נקראים "ישרים", כמו שאמר בלעם "תמות נפשי מות ישרים" (במדבר כג, י), ואמרו במסכת עבודה זרה (כה ע"א) אלו האבות שנקראו ישרים, וחכמי הרמז מצאו "מות ישרים" גימטריא "אבות העולם", וכן הוא בבעל הטורים.
וכתב הנצי"ב בהעמק דבר (בהקדמה לספר בראשית) שישרות האבות התבטאה בזה שהתנהגו אפילו עם עובדי אלילים מכוערים באהבה, וחשו לטובתם באשר הוא קיום הבריאה (עיי"ש).
ונשאלת השאלה מאיפה נבעה השקפה זו, הרי השכל מחייב לשנוא את הרע, ולתעב עושי עוולה (עיין פסחים קיג ע"ב) שנאמר "יראת ה' שנאת רע" (משלי ח, יג)?
ויש לומר שהתנהגות אבותינו נבעה מהבנה פנימית ועמוקה במגמת הבריאה, כי עומק חפצו של הבורא הוא להיטיב לכל בריותיו אפילו שהן רשעים (עיין תומר דבורה סוף פרק ב), ועל תכונה זו התבונן בלעם וראה שהיא תכונה המאפיינת את אבות האומה וזרעם, ולכן הם נקראים "ישראל" מלשון "ישר – א-ל", דהיינו הישרות היא טבע מוטבע בנשמת האומה ללכת ישר בהליכות עולם ולהביט בעמקות אל המגמה של בריאת העולם, שהבורא ברא את עולמו בטובו ובחסד, וחפץ בקיום בריותיו ולא בחיסולן, ומשום כך דורש מאנשי יושר ואמת לקיים את הבריאה על ידי השכנת "שלום הדדי", אהבת כלל הבריות. וכתב המהר"ל (דרך חיים עמ' לח): "כל מי שאוהב את אחד אוהב השייכים לו ומצורפים אליו", ולכן כיון שנצטווינו ללכת בדרכי ה' (רמב"ם הל' דעות פ"א), נתחייבנו לרחם על בריותיו, לשכללן, ולחפש קיומן, ולראות את הטוב הגנוז בהן, שהרי לא ברא הקב"ה דבר אחד לבטלה (עיין שבת עז ע"ב), וכל הנבראים מביאים תועלת לעולם, ועל זה נאמר "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד" (בראשית א, לא), ואמרו אפילו נחשים, עקרבים ויתושים – שאפילו שהם נראים מחבלי העולם, בכל זאת כולם יש בהם תועלת לבריאה ואין לבזותן (זוהר ח"ג קז ע"א), ויש לראות בכל בריה את הצד החיובי שבה, ולכן האבות ראו את הטוב הגנוז בסדום וסינגרו עליהם, ותכונה זו היא תכונת יסוד של האומה הישראלית (עיין אורות ישראל פ"א, ג), והם "רחמנים בני רחמנים", ביישנים וגומלי חסדים (יבמות עט ע"א, והחינוך מצוה מב), וחפצה של כנסת ישראל בהווייתה את החפץ האלוהי של טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו (אורות שם, ותהלים קמה, ט).
ג. הן עם לבדד ישכון
חז"ל במדרש (שמו"ר פ' טו, ח) אמרו: "מהו הן – כל אותיות מזדווגין חוץ משתי אותיות הללו, כיצד? א- ט הרי י'... והאות נ' אין לה זיווג, נמצא שה' ונ' הן לעצמן, אמר הקב"ה כמו ששתי אותיות הללו אינן יכולות להזדווג עם כל האותיות אלא לעצמן, כך ישראל אינם יכולים להידבק עם כל הגוים אלא לעצמם מופרשים, ואפילו גוזרים עליהם גזירות נהרגים ואינם מתערבים בהם (ועיין בילקו"ש רמז תרסח שהביא דרשה זו).
וכן אמר משה "ה' בדד ינחנו" (דברים לב, יב), כלומר הקב"ה מנחה את ישראל להיות מבודדים מן העמים, מופרשים מתרבותם, ואינם שמחים בשמחתם האלילית, אלא עם ישראל שומר על ייחודו הלאומי, על צביונו הקדוש, לבל יתגעל בארחות חייהם המכוערים, וכשרוצים ישראל להתערב בגוים, הגוים דוחים אותם ולא מחשיבים אותם לכלום "ובגוים לא יתחשב" (במדבר כג, ט), כדי לשמר זהותו ושייכותו האלוהית, ולכן ייעודו של ישראל הוא ב"ייחודו" ובזה מתבטא כוחו ועליונותו על שאר עמי תבל, "כל הגוים כאין נגדך" (ישעיה מ, יז), "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" (שמו"ב ז, כג), ועתידים לנחול את העולם, "הן גוים כמר מדלי" (ישעיה מ, טו).
ייחודו של עם ישראל מפורש במקומות רבים במקרא ובספרות התלמודית והמדרשית:
1. "והייתם לי סגולה מכל העמים" (שמות יט, ה).
2. "כי יעקב בחר לו י-ה ישראל לסגולתו" (תהלים קלה, ד).
3. "ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה" (דברים יד, ו).
4. "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט, ו).
5. "רק אתכם ידעתי מכל מכל משפחות האדמה" (עמוס ג, ב).
6. אמר הקב"ה לישראל: אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, שנאמר "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" (ברכות ו ע"א).
7. ישראל הם פורפירא שהקב"ה מתפאר בהם (אסת"ר ז, יב).
8. ישראל הם תרומה מכל העמים (תנדב"א ז, ב), וישראל הם תרומתו של הקב"ה (שמו"ר טו, ו).
9. ישראל נקראים בנים למקום (שבת לא ע"א), והם עינו של הקב"ה (איכ"ר א, ו).
10. זכאין אינון ישראל מכל עמין עובדי עכו"ם, דמאריהן קרי עלייהו "ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה" (זוהר ח"ב קכה ע"א).
11. ישראל נרדפים מפני האומות, ובהם בחר הקב"ה (ויקר"ר כז, ה), והם שקולים כצבא השמים (שמו"ר א, ג).
12. וכתב רבנו הרמח"ל (דרך ה' ח"ב פ"ג): מן העניינים העמוקים שבהנהגתו יתברך שמו הוא ענין ישראל ואומות העולם, שמצד הטבע האנושי נראה היותם שווים באמת ומצד ענייני התורה הם שונים שינוי גדול ונבדלים כמינים מתחלפים לגמרי".
קיומו ושימורו של עם ישראל כעם הנבחר במדבר העמים במשך מאות שנים, ככבשה בודדה בין שבעים זאבים החפצים לטורפה – הם מופת חותך ועדות גלויה לעין, שהאומה הישראלית היא אומה מיוחדת, שונה משאר האומות, וההשגחה העליונה שומרת עליה כבבת עיניה, ואינה עוזבת אותה בכל תנאי ובכל מצב, "כי לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב" (תהלים צד, יד), ולכן קיומנו במדבר העמים אחר אובדן עצמאותנו וחורבן בית חיינו הוא למעלה מדרכי הטבע ותהליכי ההיסטוריה העולמית.
ומה הוא סוד הקיום המופלא הזה?
1. והתירוץ הוא נבואת בלעם "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב" (במדבר כג, ט), כלומר כאשר ישראל שוכן לבדד ואינו מתערב בגוים אז הוא שוכן במנוחה וכבוד, וזוכה להשקט ובטח, לקיום נצחי, וכאשר הוא חפץ להתערב בתרבותם ובמנהגיהם הוא מאבד את ה"לבדיות" שלו, וקיומו נתון בסכנה מצד שנאת הגוים ועוינותם, והשואה האחרונה תוכיח (עיין בנצי"ב לבמדבר שם, וכן בדברים לג, כח), וכן אמרו במדרש (איכה רבה [בובר] פרשה א):
"ד"א איכה ישבה בדד. א"ר יהושע בן לוי אמר הקדוש ברוך הוא לישראל כשעשיתם רצוני ישבתי אתכם בטח בדד, שנאמר וישכון ישראל בטח בדד (דברים לג, כח), וכשעברתם על רצוני הגליתי אתכם במקום טמאים, שנאמר בדד ישב מחוץ למחנה מושבו (ויקרא יג, מו)".
יוצא לפי דברי הנצי"ב ומרן אור החיים הק' והרמח"ל והראי"ה קוק ודעימם, שעם ישראל אין לו "בחירה חופשית", ואינו יכול לבחור צורת חייו והנהגתו הלאומית והרוחנית, כי מעצם יצירתו ובחירתו הוא מונהג על פי ההנגה העליונה להיות "אורו של עולם", ואין לו אפשרות להתנתק מבחירה זו, וכן כתב בעל "משך חכמה" (פ' בחוקותי) שאין לישראל בחירה חופשית בענין קיומם, והוא צפה השואה הנאצית והזהיר את יהודי גרמניה לבל יתבוללו וישכחו צור מחצבתם, וישכחו מולדתם, כי לא ירדו ישראל לגלות להשתקע שם אלא לגור בה זמנית עד הגעת הקץ.
2. וסיבה נוספת לשימור ייחודנו בגלות לבל ניטמע – היא התורה הקדושה שהבדילה אותנו מכל עם ולשון, כי בלי התורה לא היינו משונים מאומות העולם כלום (ספרא ויקרא כו), ולכן בזמן שישראל שומרים תורה ומצוות שום אומה לא יכולה לפגוע בהם ולסכן קיומם, כי התורה היא סוד הנצחיות שלנו, והיא מגן להיבדלותנו מדרכי הגוים ומעלילותיהם ודרכיהם הנילוזות.
3. ההשגחה העליונה הפורסת חסותה ופיקוחה הנצחי על האומה הנבחרת וכאומרם ז"ל "גדול הוא הרועה שמציל את הכבשה בין שבעים הזאבים, ושוברם לפניה (תנחומא תולדות).
4. כתב המשך חכמה (פ' בחוקותי) שהסיבה נוספת לקיומו ההיסטורי המופלא של עם ישראל במדבר העמים היא הקשר הנצחי בין ישראל למולדתם, קשר שלא ינתק לעולם, כי רק בה יכולים לגלות סגולתם, כישרונותיהם, ומעלותיהם, "גוי אחד בארץ", ולכן גם בהיותם בנכר שאפו וערגו לשוב לארץ חמדת לבם, לערוגה האלוהית, והקשר הזה הוא שהחייה את העם והחדיר תשוקה עזה לשוב למקור חיותו.
ועדיין נשאלת השאלה, מנין לו לישראל סוד נצחיותו? והתשובה מובאת ב"עולת ראיה" (ח"ב עמ' שפז) בה כתב מרן הרב זצ"ל שלכל אומה מאומות העולם ייעדה ההשגחה מטרה ושליחות בקידום האנושות, ובהתאם לשליחות, נתנה ההשגחה לכל אומה את הכלים והכשרונות הנחוצים למימוש שליחות זו (עיין אורות, זרעונים ח).
ברם על עם ישראל הוטלה שליחות אלוהית לגלות את המציאות האלוהית בכל קצוות תבל, להדריך את האנושות במוסר ובצדק, להצמיד הבריאה לבוראה, ובכך הוא ממלא תפקיד נצחי, ולכן קיומו הוא נצחי, "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו" (ישעיה מג, כא), וללא מטלה זו הבריאה מיותרת, וראויה לחזור לתוהו ובוהו כמבואר בחז"ל (שבת פח ע"א, וילקו"ש בראשית א, ברכות ו ע"ב), ולכן תעודת ישראל היא לשפר את עולמו ואת עולם העמים לפיסגת השלמות וההצלחה האנושית כדי לשכן את האלוהות ביקום כולו, ועל עם ישראל אומר הנביא "עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר" (ישעיה מט, ג. כוזרי מאמר ב פיס' נד-נה), וחביבים ישראל יותר מן המלאכים (חולין צא ע"ב), ולכן מלאכי עליון שומרים עליו "כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך, על כפים ישאונך" (תהלים צא, יב), ולכן ישראל נישא מכל העמים בגלל תעודתו האלוהית, "ולתתך עליון על כל העמים אשר עשה" (דברים כו, יט), "ולהיותך עם קדוש לד' אלהיך כאשר דיבר" (דברים כו, יט), וקדושה זו היא קדושת החיים החומריים, ולא פרישה מן החיים האנושיים כתפיסת הגויים.
ד. התורה: הוראה לאנושות כולה
התורה ניתנה במדבר, וחז"ל נתנו כמה סיבות לדבר (עיין במדבר רבה א, ז). ושאלו המפרשים למה ניתנה במדבר ולא בארץ ישראל? ותירץ הראי"ה קוק (עין איה שבת ח"ב פ"ט, קכא. מאמרי הראי"ה ח"א, מאי הר סיני) שזה בא ללמדנו כי תוכנה הפנימי של תורה הוא ענין ראוי ומוכרח לכל אדם, לכל העמים אשר על פני האדמה, וזהו המסר העקרוני שבא הקב"ה ללמדנו ואת העולם כולו, שהתורה עניינה "לא ענין עליון ומופלא מן האדם... אלא ענין ההולם את האדם אשר מבלעדו יחשב לחיה רעה".
יוצא שהתורה היא תורת חיים, מורה דרך, הוראה לבני אנוש, ומבלעדיה לא יוכל האדם להדריך את ארחות חייו בסדר הנכון, והוא עלול להתנהג כחיית טרף, ולכן ניתנה במדבר שהוא מקום הפקר, לציין שהתורה שייכת לכולם, לכל המין האנושי ולא רק לעם ישראל, ועוד אם התורה לא היתה שייכת לגוים אז אין מקום לשנוא אותם על שלא קיבלוה, כי האדם לא נענש על המדריגה שלא שייכת בו, ולכן המשיך הרב וכתב:
"יסוד קבלתה של תורה בהר סיני במדבר היה תוכן מבליט, כי מקורה של תורה הוא מקור מים חיים לכל משפחות האדם, רק יסור מדרכי הרשע ולא ירצה ללכת בשרירות לב להריע, להזיק ולחבל".
נמצאנו למדים שהדרכותיה של תורה שייכות לכלל האנושות אם באמת ירצו ליישר דרכם, לסור מהרשע ומהרצון להזיק, וכיון שהגוים סירבו לקבלה ולחיות לפי הוראותיה, ובזה פגמו במעשיהם בצלם האלוהי שבאדם, והתרקחו מהתורה, ולכן ירדה שנאה לגוים דוקא מהר סיני.
ולעתיד לבוא האנושות תתעלה, המצב ישתנה "עד אשר יתרומם הר האלוהים... ויראה הודו על כל יושבי תבל ושב ורפא להם", כלומר כאשר הגוים יתרוממו ויכירו בדרכה של תורה שהיא הדרך האמיתית ונאותה גם להם ולכלל היצירה, אז יתקדמו ויכוננו אורחות חייהם על פיהם.
בסיכום, עם ישראל הוא עם הנצח, ותעודת חייו היא להאיר מחשכי עולם בהשתלמותם המוסרית והרוחנית, ובכדי למלא ייעוד אלוהי – צריכה שתהיה "מדינה לאומית" קדושה, קשורה עם התורה ומצוותיה, ורק מתוך זה ישיג את התעודה האוניברסאלית, להביא בשורת התיקון והשלמות לכלל האנושות, "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' לעבדו שכם אחד" (צפניה ג, ט), ולכן התורה מחנכת לאהבת בריותיו של הקב"ה שנבראו בצלם אלהים.
ברם עדיין יש לנו ליישב את י"ח גזירות שגזרו חז"ל במטרה להתרחק מהאומות (שבת יג-יז, ועוד מקורות מפוזרים בתלמוד)? והתשובה היא מצד קדושת הלאומיות שלנו עלינו להתרחק מתרבותם, אבל זה לא מתיר לשנוא אותם ולחבל בהם ח"ו, כי כתב הרמ"ק בתומר דבורה (סוף פרק ב) שנצטווינו לאהוב את בריותיו של הקב"ה ואפילו הרשעים ולא לחבל בהם (עיי"ש). ומנין למדנו חיוב זה? מאורחותיו של הקב"ה שמצטער על אבדן הרשעים, כמבואר בסנהדרין (טל ע"ב): "הוא אינו שש אבל אחרים משיש", ונצטווינו ללכת בדרכיו ובמידותיו (שבת קלג ע"ב), ולכן חובתנו ללכת בדרך זו כי זוהי תעודת חיינו לתקן עולם במלכות ש-די, להתרחק מכל שנאה, ולהיות מלאים רחמים על בריותיו על בריותיו יתברך (אורות, ישראל ותחיתו טו).
ועם כל זה, למרות אהבתנו לכל יצורי ה', אי אפשר להעניק את אותו היחס אליהם כמו לעם קדוש, לעם סגולה, כי קיים הבדל איכותי בין ישראל לגוים, וכפי שהראי"ה בעצמו האריך בזה באורות (אורות ישראל פ"ה, י-יא), ובאורות הקודש (ח"ג עמ' סג), והכוזרי (מאמר א, טל), במהר"ל (גבורות ה' פ"ד), באר"י ז"ל (עץ חיים שער מח פרק ב), ובמלבי"ם (יחזקאל לד פסוק אחרון).
וה' יזכנו לחזור בתשובה שלימה כדי לתקן עולם במלכות ש-די, "כנסת ישראל שואפת לתיקון העולם במלכות ש-די" (אורות, ישראל ותחיתו י), "ותחיית האומה היא היסוד של בנין התשובה הגדולה, תשובת ישראל העליונה, ותשובת העולם כולו שתבוא אחריה" (אורות התשובה פי"ז, א, ופ"ה, ח), וישראל הם לב האומות (כוזרי מאמר ב, לו), ומהות כנסת ישראל מיוסדת על כלות נפשה לאלהים (אורות ישראל פ"א, ג, ורמב"ם באיגרת תימן).
ובימינו נטשטשה בחוגים רחבים של אומתנו ההכרה של "אתה בחרתנו", וטשטוש זה מקורו בחוסר הכרת ערכנו ומעמדנו האלוהי, בגלל הרצון לחקות תרבות נכר, וטשטוש זה הביא רגשי נחיתות בפני כל מה שהוא מן האומות, ועל התנכרות זו יצא מרן הראי"ה בספרו אורות (אורות התחיה ה), שכל זמן שנשכח את גדולתנו ועצמיותנו, נשקע בקטנות מוחין, בשפלות, ובשכחת גדולתנו, ואדרבה תחייתנו הלאומית תביא מזור לתחלואי הגוים, ותקרבם לתשובה, לעשיית הצדק והטוב, ולסור מהרשע והרע, ולגלות את היושר האלוהי הגנוז בנשמת כל חי (עיי"ש).
ה. אחדות העמים וייחודו של ישראל
החברה האנושית מורכבת מגוונים רבים ושונים, והיא כוללת עמים אשר כל אחד מהם נושא כשרונות מיוחדים, והשאיפה הכללית היא לאחד אותם, אבל איחוד זה לא יוכל להתגשם על ידי טשטוש הגוונים המיוחדים, אלא על ידי איחודם ושילובם, כי צדקה עשה הקב"ה עם עולמו שפיזר הכשרונות ולא ריכז אותם באיש אחד ולא בעם אחד (אורות קנב).
בתפיסה הלאומית הקיצונית ישנם הרבה קלקלות – מלחמות, שנאה, תחרות (עיין עולת ראיה ח"א עמ' רלד, ואורות, זרעונים ז), ולכן השאיפה הכללית היא לאחד את האנושות למשפחה אחת.
ברם אחדות זו – כתב הראי"ה קוק – יכולה לטשטש את התרומה המיוחדת שמסוגל כל עם לתרום לחברה האנושית, ולכן החלוקה ללאומים שונים יש בה ברכה רבה ליצירה הכלל אנושית, כי כל עם במסגרת חייו, באופיו השונה, באקלימו המיוחד, תורם תרומה לאומית שלו לבנין העולם.
וכתב הרב, שבישראל יש ריכוז של כל סוגי הכשרונות, וזה מראה על אוצר רוחני המרכז בתוכו את כל הסגולות האנושיות, והוא ישתמש בהם לטובת היקום כולו, אבל תנאי יש למימוש זה שרק בימות המשיח שעם ישראל ישיג את תשובתו השלמה ותקנתו המלאה, אז ימומש ייעוד זה, והחברה האנושית תתאחד לחטיבה אחת, וכל הסגולות תתפתחנה לחטיבה אחת, לקבלת עול מלכות שמים (עולת ראיה ח"א עמ' שפו-שפז).
הלאומיות היהודית שונה מהלאומיות של הגוים, שכל הוגי הדעות בעולם לא הצליחו להגדירה, אבל הרב קוק זצ"ל הגדיר אותה בספרו אורות (אורות ישראל פ"ו, א-ד), שהתבונה האלוהית היא המייחדת את ישראל, את יסוד התאגדותה של האומה ל"לאום" אלוהי שכל חפצו הוא להקים "ממלכה לאומית" שתפיץ דעת עליון וייחודו בבריאה (עיין איגרות הראי"ה ח"ב סה. אורות התחיה, י. אורות ישראל פ"ה, ב-ג), ולכן אין סתירה בין "דת" ל"לאום", ואין הלאום דבר נוסף על דת ישראל, כי דת ישראל אינה יכולה להתקיים בלי מסגרת לאומית, ושניהם דבוקים ושלובים יחד (אורות, ישראל ותחיתו, לא).