תשובה: מצות כיבוד אב ואם היא מצוה גדולה וחשובה ושכרה גדול, אריכות ימים – "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך... על האדמה אשר ה' נותן לך" (דברים ה, טו), וחז"ל בירושלמי (פאה ה"א) כינו אותה "המצוה החמורה שבחמורות", וצריכים הרבה חכמה וכוחות נפשיים אדירים להדר בקיומה, וטעם מצוה זו היא הכרת טובה, וכמו שכתב בעל "החינוך" (מצוה לג):
"משרשי מצוה זו שראוי לו לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה, ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה..." (עיי"ש).
ולכן כיבוד אב ואם מטפח בבנים תירגול בנפשנו את מידת הכרת הטוב, לנער מאיתנו את האנוכיות והגאווה המושרשת בנו, ולכן מצות כיבוד אב ואם היא יסוד חשוב מאוד במסירת התורה מדור אל דור, ולכן בבעיטת הבנים באבותיהם ומוריהם הם גורמים לעצירת תורה מדור לדור, ולכן על הבנים לקיים מצוה זו בהידור הן בדיבור והן במעשה, ולא לזלזל בה ח"ו שהרי מעניקה אריכות ימים למקיימיה, וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים, וזוכה שבניו יכבדוהו – מידה כנגד מידה (מדרש תלפיות ערך כיבוד אב ואם), ולפיכך הציר שעליו סובב החינוך היהודי הוא טיפוח מערכת יחסים המבוססת על כבוד והערכה להורים ולמורים.
ומה הגורם לבעיטת הילדים והתלמידים? נאמרו בזה כמה סיבות:
- הרמב"ם (הל' ממרים פ"ו ה"ח): אסור לאדם להכביד עולו על בניו ולדקדק בכבודו עמהם שלא יביאם לידי מכשול, אלא ימחול ויתעלם שהאב שמחל על כבודו כבודו מחול, ולכן חכמי ישראל הזהירונו שלא להטיל מורא על בניהם, ויגלו אליהם יחסי כבוד וחיבה, אחוה ושותפות, וכן בספר חסידים (סי' שמג), וכן כתב הגר"א באיגרתו: "ואל יכביד עליהם כי אם בנחת כי הלימוד אינו נקבע באדם כי אם בישוב ובנחת", וכן פסק מרן השו"ע (יו"ד סי' רמ, יט): "אסור לאדם להכביד עולו על בניו ולדקדק בכבודו עמהם שלא יביאם לידי מכשול".
- כפיית רצון ההורים על הבנים – שלמה אמר "חנוך לנער על פי דרכו" (משלי כב, ו), כלומר הבן אינו סובל פקודות מגבוה, ולא דרישות מראש ובלתי מתחשבות, אלא הוא דורש חינוך לפי אופיו ודרכו מתוך הבנה והכרה בעולמו הפנימי, מתוך שימת לב לדרכו הייחודית של הילד, וכפייה בחינוך מובילה לתוצאות שליליות ולהרס הרצון של הילד, ולכן נאמר "חנוך לנער על פי דרכו" ולא על פי דרכך, כי יש להכיר קודם כל תכונותיו וכשרונותיו של הילד ומתוך כך נדע לנווט את החינוך המתאים לרוחו ולנפשו.
- זלזול והשפלה, לעג ובזיון בין במילים ובין ובמעשים, הם פגיעה חמורה בנפשו של הילד, ולכן על ההורים והמורים להסביר ולומר לבנים ולתלמידים שהם בנים יקרים ונעלים ואהובים להוריהם, וחביבים על מוריהם, אבל עליהם לשמור על הגבולות המותרים.
וכתב רבינו הרמב"ם (הל' ת"ת פרק ה) שצריך אדם להיזהר בתלמידיו ולאוהבם שהם הבנים המהנים לעוה"ז ולעוה"ב" כלומר יזהר בכבודם, יעיר להם בנחת ובאהבה וכשהתלמידים והבנים מרגישים שהאבא אוהב אותם באמת הרי "כמים פנים לפנים" וישתדלו להוכיח שאכן הם ראויים לאהבה זו.
החינוך התורני דרוש גדרים וגבולות, ואילו החינוך הלא יהודי מחנך את הילד משחר ילדותו לנצל את תענוגי עולם הזה עד תום, וזהי הסיבה של חוסר הציות למצות כיבוד אב ואם ומורים ומחנכים, הצעירים חושבים שהתורה חוסמת את דרכם ועוצרת את שאיפותיהם ולכן הם בועטים בהורים ובמחנכים לטוב אמיתי, ומתנערים מכיבוד הוריהם ומציות לעצותיהם הטובות בחושבם שאבד עליהם הכלח, ויש להתכחש להם, אבל הם טועים כי התורה היא "תורת חיים" וכל אזהרותיה לטובת האדם, ובהפעיל השכל, הבנים ילמדו שתורת ה' תמימה ומחנכת לשביל הזהב, והיא חכמת הפדגוגיא הבאה לחנך להכרתו, ליכלתו, לסגולותיו ולתכונותיו המולדות.
ולכן בכדי לתקן מכשול זה ולהאהיב את מצות כיבוד אב ואם בעיני הבנים וכבוד רבנים ומחנכים בעיני התלמידים, יש להימנע מכפיות רצונם, מאילוצים, מהקפדות יתירות, וכן על ההורים למחול לבנים מרדנים, לא יקללו אותם מכעס אלא יתייחסו אליהם באהבה, וכן גם על הבנים להכיר במעלת ההורים לכבדם ולירא מהם ולהעריך מידת הכרת טובה שההורים עשו לבניהם שגידלו אותם וטרחו עליהם רבות (ספר החינוך מצוה תקכד-תקכז). וכתב הרש"ר הירש (יסודות החינוך ב):
"כל הדיבורים על תורה ומוסר שאינם עושים רושם על הילד כמו הדוגמא החיה שהוא רואה אצל ההורים ומוריו אם לטובה ואם לרעה".
וגם בענייני זיווג אין להורים לכפות את דעתם בבחירת בן או בת זוג של בניהם או בנותם, וכפי שפסק השו"ע (יו"ד סי' רמא, כה): "אם האב מוחה בבן שלא לישא אשה שיחפוץ בה, הבן אין צריך לשמוע לאב". כי האדם נושא אשה שמוצאת חן בעיניו, ולא בעיני אביו. וכן מובא בשו"ע (יו"ד סי' רמ, כה): תלמיד שרוצה ללכת למקום אחד שהוא בוטח שיראה סימן ברכה בתלמוד, ואביו מוחה, אינו צריך לשמוע לאביו. כי גם כאן אין לומד אלא מה שלבו חפץ, ולכן אין הבן חייב לשמוע להוריו לגבי קביעת זיווגו וקביעת תלמודו.
ואם ההורים יתעקשו הרי יוצרים התנגשות בינם לבין הבנים, מרדנות, והבנים מרגישים שפוגעים ברצונם שלהם, ולכן כאן דרושה חכמה יתירה איך לפשר בין שני הרצונות.
ובימינו שהזיווג נקבע על פי הבחור והבחורה, על ההורים לגלות רגישות יתירה וגמישות רבה, ולא יגלו אטימות כלפי בני הזוג, אבל גם על הבנים לשמוע דעת ההורים, לשקול אותה היטב, כי אין לפגוע בהורים מצד הכרת הטוב וגם בגלל שההורים נתנסו בחיים עשירים ובידע ובהכוונה.
ברם אם הבחורה אינה יראת שמים ולא ממשפחה הגונה, פשוט שעל הבן לשמוע לקול הוריו כי הם מחפשים טובתו ולא רעתו, ובפרט אם יש להם עגמת נפש גדולה משידוך לא מתאים זה, חייב הבן לציית כי במקרה כזה גורם בזיון להורים ובזיונם לא מחול (שו"ת תשובות והנהגות ח"ב סי' תמה). והוא הדין בכל הנ"ל לבחורה הרוצה להינשא לבחור מסוים שאין בו יראת שמים וגם בא ממשפחה פחותה, ההורים יכולים להתנגד מסיבות הנ"ל.
בסיכום: כתבו חכמי החינוך שרק הקשר העמוק וההדוק בין אבות לבנים הוא המכוון והמדרבן את הילדים לדרכי ה', ולכן חייבים ההורים להחשיב את בניהם כאחים, למחול להם, להתרחק מהטלת אימה עליהם (גיטין ו ע"ב-ז ע"א), ולומר כל הערה בנחת, כי דברים שאינם נאמרים בשקט בסבלנות ובנחת – אינם נשמעים ואינם מתקבלים, והדור שלנו דורש הבנה, תוכחה בנועם ובחיבה, התייחסות טובה והגונה, ויחס לבבי בין אבות לבנים, כי הרבה קלקולים נובעים מהטלת מורא, מקפדנות יתירה (עיין פלא יועץ ערך אהבת בנים, עלי שור ח"א רס), והורים תקיפים לא יוכלו לחנך לסבלנות, והורים רגזנים לא יוכלו לחנך למתינות.
ובכדי לרומם, להעריך ולהוקיר מצוה חמורה זו בעיני הבנים, יש ללמד גדלות מידת הכרת טובה בעיניהם, ולהראות להם כמה חשובה מצות כיבוד אב ואם בעיני ה', עד שהחשיבה יותר מכיבוד ה' עצמו, ואמרו חז"ל:
"כל המבקש ימים ושנים ועושר ונכסים וחיים בעולם הזה, וחיים ארוכים לעולם הבא שאין לו סוף יעשה רצון אביו שבשמים ורצון אביו ואמו" (תנא דבי אליהו רבה פ' כד).
ואם אין אדם מכבד את אביו ואמו גזירות קשות באות עליו וה' יצילנו (תנדב"א רבה פ' כד, מכילתא יתרו פ' ח), וכתב בספר חסידים (סי' שמב):
"אם תראה רשעים שמקילים בכבוד אביהם ואמם ואעפ"י שהם מצליחים, דע כי לרעתם כדי שיהיה עונשם גדול".
ועל ידי הבלטת כוחה המוסרי והתועלתי של מצות כיבוד אב ואם, הבן יוווכח לדעת כמה גדולה מעלת כיבוד אב ואם, כמה עוזרת לאדם בכל חייו שהרי המכבד הוריו גם בניו יכבדוהו, יעריצוהו, ישרתוהו, ולכן רצוי מאוד לחלק תפקידים לילדים בבית ובזה מתרגלים למצות כיבוד אב ואם, וכן לעזור לזולת בכלל, וכמו כן על ההורים לדעת כי עליהם לוותר לפעמים למען הילד.
ובכדי להאהיב מצוה זו בעיני הבנים והתלמידים, צריך להיות בחינך "מלאך" שהרי אמרו רז"ל "אם מלאך ה' צבאות הוא – ישמעו תורה מפיהו", כלומר כדי להנחיל תורה בעם ישראל חייבים להיות סוד של "מלאך", נאה דורש ונאה מקיים, וחינוך יהודי מושתת על אדני החסד, ו"מה ה' דורש מעמך כי אם... ואהבת חסד..." (מיכה ו, ח), כלומר החינוך המשפחתי וגם בבית הספר לחיות את התורה באמצעות עשיית חסד, בסיוע הדדי, בעשיה למען כלל ישראל, להיטיב לכל ההוויה כולה (עיין מוסר אביך ערך אהבה).