האתר של הרב שלמה בן חמו

מאמרי הלכה מחשבה ואמונה שאלות ותשובות על מועדים

הרב שלמה בן חמו
רב העיר הספרדי קריית גת

האתר הופק בסיועם של האחים רפאל ומאיר אביטן

  • הרב שלמה בן חמו (נולד בתש"ח) הוא רב העיר הספרדי של קריית גת, ראש ישיבת אור חברון בקריית ארבע ונשיא כולל 'צבי ישראל' בקריית גת.

    ביוגרפיה ופעילות

    נולד בשנת תש"ח במרוקו בעיר מכּנס לאביו הרב יעקב ראש ישיבת רבי ישראל אבוחצירא ('ישיבת בבא סאלי') ולאמו מרים. בשנת תשכ"ד עלה לארץ ישראל ולמד בישיבת מרכז הרב אצל רבו המובהק הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא[1] עד לנישואיו בשנת תשל"ד.
    לאחר נישואיו למד בכולל דיינות במכון הארי פישל בשעות הבוקר. בצהריים המשיך בלימודיו בישיבת מרכז הרב. במהלך שנים אלו הוסמך לרבנות ולדיינות על ידי הרב יוסף כהן דיין בבית הדין הרבני הגדול שכיהן כר"מ במכון. קיבל סמיכה לרבנות גם מהרב אברהם אלקנה כהנא שפירא ומהרב שלום משאש.
    כמו כן, אחד מרבותיו שגידל אותו והיה לו כאב הוא דודו הרב שמעון דיין אב"ד במראקש ובקזבלנקה[2]. בנוסף היה מקורב לידיד משפחתו הרב יצחק חזן, חבר בי"ד עם הרב שלום משאש במרוקו, דיין בבית הדין הרבני בחיפה וחבר בית הדין הרבני הגדול.

    בשנת תשמ"ג התמנה לרבה של העיר קריית גת. החליף בתפקיד את קודמו הרב מרדכי אלמליח. באותה שנה הקים בקריית גת את ישיבת 'צבי ישראל' על שם הרצי"ה קוק שמנתה כמה עשרות בחורים ופעלה עד לשנת תשמ"ז.
    משנת תשמ"ז ועד היום מתקיים כולל במקום שהרב בן חמו משמש כנשיאו ומעביר בו שיעורים באופן קבוע.
    מכהן לצד עמיתו האשכנזי הרב משה הבלין. בנוסף מעביר שיעורי תורה בכל רחבי הארץ.
    היה חבר בגוף הבוחר של הרבנים הראשים לישראל].
    כמו כן, מספר פעמים היה שותף עם חברי תנועת "דרך אמונה.
    נשוי, אב לשמונה בנות וסב לנכדים.

    עמדותיו
    משחר ילדותו במרוקו הביע עמדות ציוניות שקיבל מרבותיו ומביתו החורטות על דגלם את שלמות ארץ ישראל. בעת הגיעו לארץ חיזק והעמיק דעות אלו על ידי הליכה לישיבת מרכז הרב ובשיטתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק ובנו הרצי"ה קוק הרואה את מדינת ישראל כ"יסוד כיסא הקב"ה בעולם" ואת הקמתה כאתחלתא דגאולה. מורה לומר הלל ביום העצמאות, ומשתתף באופן קבוע באירועי יום ירושלים בישיבת מרכז הרב. התנגד לתוכנית ההתנתקות.

    ספריו
  • שבחי ארץ חמדה - על ארץ ישראל, ג' חלקים. בהוצאת 'פאר הקודש', אשקלון תשע"ו.
  • שבחי מועדים - על המועדים. בהוצאת 'פאר הקודש', אשקלון תשנ"ו.
  • שבחי תשובה - על התשובה. בהוצאה פרטית תשנ"ד.
  • שבחי פסחים - על חג הפסח. בהוצאת 'פאר הקודש', אשקלון.
אודות image
חודש אלול באספקלריית חז"ל

חודש אלול - משמעות ואירועים בחודש זה השם "אלול" הוא שם בבלי, וניתן לו שם זה על ידי עולי בבל כשמות שאר החודשים. ופירוש השם הבבלי "אלל" - קציר, ונזכר לראשונה בנחמיה (ו, טו) ומשמעותו חיפוש וחיטוט, כלומר עניינו של החודש שהוא התבוננות הלב על כל מעשי השנה וחיפוש וחיטוט בכל מומי האדם כדי לתקנם ולשוב בתשובה לקראת יום הדין וכן תרגם התרגום (במדבר יג) "ויתורו את הארץ" - "לאללא ית ארעא" כלומר לבדוק ולחפש את נקודת התורפה, את הפגמים כדי לתקנם ולהעלותם לתום וליושר.

קרא עוד
מעלת חודש אלול וסגולתו האלוקית בחיי האומה הישראלית

בני ישראל הקדושים, עומדים אנו בחודש "אלול" המרוצה לתשובה ולמעשים טובים, ועלינו לברר על מה יש לשים את הדגש בעבודתו הרוחנית בחודש "אלול"! חז"ל מגלים לנו כי בשם "אלול" טמונות הוראות והנחיות ברורות בעבודת ה׳ הנדרשת במיוחד בימים קדושים אלה והן תורה, תפילה צדקה, תשובה וגאולה.

קרא עוד
עבודת ה' בחודש אלול לקראת ימי הדין

א- מקור השם "אלול" כשגלו ישראל לבבל, נתנו לכל חודש מחודשי השנה שם בשפה הארמית תשרי, חשון, כסלו... וכל חודש לפי מהותו ועניין תכונתו ולכן "תשרי" - מלשון "ישרת" דהיינו שבכל חודש זה עם ישראל מיישר קו עם בוראו ומפתח את תכונת הישרות שבו "ישראל" - "ישר-אל" כי הוא רחוק מרמאותו ומעקמומיות. והנה לחודש האחרון בשנה נתנו את הכינוי "אלול" כי התרגום של המילה "אלול" היינו חיפוש, מילוט,

קרא עוד
מעלת חודש אלול כמנוף לתשובה

בפרשת כי תצא נאמר "ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים" (דברים כא,יג) ועל זה אומר הזוהר הקדוש (זוהר חדש כי תצא צו,ב) "ירח ימים" הוא חודש אלול. ויש להתבונן מה הקשר בין פרשת יפת תואר לחודש אלול? ויש להסביר ע"פ דברי רז"ל שחודש אלול רמוז בפסוק של שיר השירים (ו,ג) "אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים" ר"ת אלול

קרא עוד
מאמרי חז"ל על "התשובה"

מאמרי חז"ל על "התשובה" א- שאלו לחכמה חוטא מה עונשו? אמרה להם, "חטאים תרדף רעה" (משלי יג, כא) שאלו לנבואה חוטא מה עונשו? אמרה להם הנפש החוטאת תמות, שאלו להקב"ה חוטא מה עונשו? אמר להם יעשה תשובה ויתכפר לו, היינו דכתיב (תהלים כה, ח) "על כן יורה חטא בדרך". יורה לחטאים דרך לעשות תשובה (ירושלמי מכות פ"ב, הל' ו).

קרא עוד
התשובה ותיקון המידות

א. השגת השלמות המידותית קניית השלמות הרוחנית תלויה בתיקון המידות והדרכים להגשמתן כי אי אפשר לטהר ולזכך המחשבות בלי תיקון המידות, יישורן והתאמתן לחכמת ה', וכתב רבנו הגר"א בספרו "אבן שלמה" (פרק א): "כל עבודת ה' תלויה בתיקון המידות", כי האדם לא נולד מושלם במידותיו ואדרבה נאמר באיוב (יא, יב) "ועיר פרא אדם יולד" כלומר האדם נולד חסר בינה וחכמה אבל עליו לעמול קשות לשפר ולשכלל את מידותיו, ולהפוך את עצמו מעיר פרא לאדם עליון, לדרגה משובחת בעלת צלם אלוהי השולטת על שאר הבריות (עיין רש"י בקהלת ד, יד).

קרא עוד
תשובת הדור בימינו

א- חיוניות התשובה התשובה היא שיבה למקוריות, והיא מציאות הכרחית בעולם ועל ידי התשובה הכל שב אל האלוהות (אוה"ת פ"ד, ב) ומהלך כל היש בנוי על יסוד התשובה, והיא הכח הרודה את העולם בנפילתו להעלותו אל מקורו הטוב. כל הבריאה עורגת לשוב למקורה, לעצמיותה ואינה רוצה להיות מרוחקת מיוצרה (עיין אוה"ת פ"א, ד) ובלי תשובה אין מנוחה לפרט ולכלל כי התשובה היא ההרגשה היותר בריאה של הנפש (אוה"ת פרק ה, א) כי נשמה בריאה בגוף בריא מביאה את האושר הגדול של התשובה והעולם מוכרח לבוא לידי תשובה שלמה, והעולם הולך ומתפתח (שם פ"ה, ג) וכל יום שעובר העולם קרב יותר אל שלמותו ורוח התשובה מרחף בעולם והוא נותן לו את עיקר צביונו (שם ד).

קרא עוד
מעלת התשובה בחיי הפרט והכלל

התשובה היא "מענק אלוקי" לאדם לתקן מעשיו ופשעיו והתורה ציוותה רבות על מעשה התשובה, ועל דרכיה "ושבת עד ה' אלוקיך... ושב ה' אלוקיך את שבותך" (דברים ל) כלומר הקב"ה מבקש מהחוטא את צעד הראשון לתשובה "אמר הקב"ה לישראל, בני, פתחו לי פתח של תשובה כחודו של מחט, ואני פותח לכם פתח שיהיו עגלות וקרונות נכנסות בו"

קרא עוד
התשובה הפתאומית והתשובה ההדרגתית

התשובה הפתאומית והתשובה ההדרגתית מרן הראי"ה קוק בספרו "אורות התשובה" (פרק ב) עוסק בתהליכי התשובה והוא מונה שני תהליכים בעשיית התשובה בחיי אנוש עלי אדמות: א- התשובה הפתאומית. ב- התשובה ההדרגתית.

קרא עוד
התשובה - מתנת חסד לאדם

התשובה - מתנת חסד לאדם אחת הפליאות הגדולות והזכויות המיוחדות שהוענקו לבן תמותה היא "תשובה" שנבראת עם שבעה ערכי יסוד שנבראו קודם בריאת העולם (עיין פסחים נד, א ובראשית רבה פרק א׳), והיא חוויה תמידית ובלתי פוסקת לא רק באדם אלא בבריאה כולה "במעמקי החיים מתנוצץ בכל רגע אור חדש של "תשובה עליונה" (אורות התשובה פ"ד, יא), ורוח התשובה מרחף בעולם והוא נותן לו את עיקר צביונו

קרא עוד
ראש השנה והשופר

א- ראש השנה: יום הזכרון ראש השנה נקרא בתורה "זכרון תרועה" (ויקרא כג,כד) וגם נקרא "יום תרועה" (פ.פנחס) ובמסכת ר"ה (כט,ב) יישבו סתירה זו (עיי"ש). ומכאן שם החג בתפילה יום "הזכרון" כי ביום זה נזכרים כל באי תבל לפני הקב"ה ונידונים על מעשיהם. ונשאלת השאלה למה נקרא בשם זה ולא בשם "יום הדין" או "יום המשפט"?

קרא עוד
"תשרי" בראי חז"ל

תשרי בראי חז"ל החודש השביעי למנין החודשים מניסן והראשון למנין החודשים מתשרי, והוא מלך לכל החודשים כי בו מתקיימים רוב חגי ישראל: ר"ה, יוה"כ, סוכות ושמיני עצרת. הוא לעולם מלא: בן שלושים יום. מזלו: מאזנים, גם שמו הועלה מבבל כשאר שמות החודשים ומשמעות השם הבבלי הוא "התחלה", ראשית.

קרא עוד
מאמרי חז"ל לראש השנה

מאמרי חז"ל לראש השנה ציטוטים מכל ספרות חז"ל על ראש השנה

קרא עוד
"ראש השנה" יום הדין למין האנושי

"ראש השנה" יום הדין למין האנושי חודש תשרי נקרא "ירח איתנים" כי הוא עשיר במצוות: שופר, יום הכפורים, סוכה, לולב, הדס, ערבה וכו', בחודש זה יוצא האדם מחשכה לאורה על ידי עשיית התשובה כי אין הקב"ה חפץ בחורבן האדם והעולם אלא "בשובו מדרכו וחייה", בשכלולו ובדבקותו ברצון הבורא, ולכן סידרה ההשגחה העליונה שעשרת ימי תשובה מסוגלים לתשובה, לזעקה, לתפילות ולסליחה,

קרא עוד
"אימרותיו של שופר"

"אימרותיו של שופר" ציטוט אמרות על השופר

קרא עוד
ראש השנה והשופר

ראש השנה: יום הזכרון ראש השנה נקרא בתורה "זכרון תרועה" (ויקרא כג,כד) וגם נקרא "יום תרועה" (פ.פנחס) ובמסכת ר"ה (כט,ב) יישבו סתירה זו (עיי"ש). ומכאן שם החג בתפילה יום "הזכרון" כי ביום זה נזכרים כל באי תבל לפני הקב"ה ונידונים על מעשיהם. ונשאלת השאלה למה נקרא בשם זה ולא בשם "יום הדין" או "יום המשפט"?

קרא עוד
מאמרי חז"ל ליום הכיפורים

מאמרי חז"ל ליום הכיפורים ציטוטים מחז"ל על יום הכיפורים

קרא עוד
מהות התשובה לפי ספר יונה

מהות התשובה לפי ספר יונה ביום הכיפורים בין תפילת מוסף לתפילת נעילה תיקנו לנו חז"ל להפטיר במנחה בספר יונה וכתב מרן הב"י (או"ח סימן תרכב,ב) ומפטיר ביונה לפי שיש בה גודל כוח התשובה (לבוש סימן תרכב,ב). וננסה לברר את הסוגיא ולפענח גודל התשובה בהפטרה זו:

קרא עוד
חובת ריצוי ופיוס חברו בערב יום הכיפורים

חובת ריצוי ופיוס חברו בערב יום הכיפורים בפרשת אחרי מות (ויקרא טז,ל) נאמר "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו" ועל זה דורשים חז"ל ביומא (פה,ב) מכל חטאתיכם לפני תטהרו- מכאן שעבירות שבין אדם למקום יוה"כ מכפר ועבירות שבין אדם לחברו אין יוה"כ מכפר עד שירצה את חברו. וכן נפסק להלכה ברמב"ם (הל' תשובה פ"ב הל' ט) ובשו"ע (או"ח סימן תרו).

קרא עוד
כיבוד ממון הזולת: יסוד התשובה בין אדם לחברו

כיבוד ממון הזולת: יסוד התשובה בין אדם לחברו אחיי היקרים, עומדים אנו בימים המסוגלים לתשובה, בימים שבהם כל אחד מישראל עורך חשבון נפש פנימי נוקב עם עצמו ובפרט יחסו לממון חברו, לרכושו, לכבודו ולאהבתו שהרי אחד מעיקרי התשובה מעוונות שבין אדם לחברו הוא השבת ממון הנגזל ופיוסו על הצער שנגרם לו בלקיחת ממונו או בניצולו או עשיקתו, ולכן בתקופה של חשבון נפש, של תיקון מעשינו, הבה נעיין בכיסינו באוצרותינו וברכושנו לבל יהיה בהם ממון אחרים, חפצי הזולת כי איסור ״גזל״ הוא מהעבירות החמורות ומהנסיונות הקשים בחיים

קרא עוד
מאמרי חז"ל על מעלת חג הסוכות

מאמרי חז"ל על מעלת חג הסוכות ציטוטים ומקורות על מעלת חג הסוכות

קרא עוד
חג הסוכות: חג השמחה ואחדות האומה

חג הסוכות: חג השמחה ואחדות האומה במערכת "שלושת הרגלים", תופס חג הסוכות מקום רב וחשוב, אחרי ימי הדין, התשובה והכפרה, באים "ימי החגים" שהם ימי שמחה והלל, רוממות הגוף והנפש, וסימנך "ולישרי לב שמחה" כלומר לאחר שמיישרים את עקמומיות הלב ומשכללים את העיוותים על ידי "תשובה" בראש השנה ויום הכיפורים, זוכים לשמחה, לרוממות הנפש, לשמחה של אחדות, לשמחה אמיתית ואדירה של תורה, של קדושה ובטחון בבורא "ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים" (ויקרא כג,מ) וין שמחה אמיתית ושופעת הוד והדר אלא כהסתופפות בצל כנפיו יתברך ולא בצל שרים ורוזנים, ולכן "חג הסוכות" הוא "מבצר הגנה" אלוקית לעם ישראל "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כג,מג) כלומר "שהסוכות" שאומר הכתוב שהושיבנו בהם הם "ענני כבוד" שהקיף בהם את ישראל לבל יכם שרב ושמש, ולכן כדי שנזכור נפלאותיו ונוראותיו ציוונו לעשות "סוכות" כדי להחזיר לתודעת היהודי שההשגחה האלוקית מסככת ומגינה על האדם לבל יפגע מהבלי העולם ושגעונותיו.

קרא עוד
מאמרי חז"ל על השמחה בחג הסוכות

מאמרי חז"ל על השמחה בחג הסוכות יצאנו מימים נוראים, ימי הדין, הסליחה והכפרה, ונכנסים לחג הסוכות, חג השמחה כי רצון בוראנו שנעבוד אותו בשמחה ובטוב לבב "עבדו את ה' בשמחה", ואי אפשר לעובדו אלא בכח התשובה, כי רק אחרי הכנעת היצרים הרעים שבאדם יכול הוא להתמסר לעבודת ה' בחדוה, באמונה ובתשוקה עזה ולכן הפליגו חז"ל במצות "השמחה" שהיא יסוד נפשי בחיי אנוש.

קרא עוד
קריאת מגילת קוהלת בחג הסוכות

קריאת מגילת קוהלת בחג הסוכות במסכת סופרים (יד,א) איתא שרבים נוהגים לקרוא קוהלת בחג הסוכות ובקריאתה ישנם מנהגים שונים: חלק מיוצאי גלות אשכנז שנוהגים לקרוא קוהלת מתוך מגילת קלף ולברך לפני קריאתה "על מקרא מגילה" וברכת "שהחיינו" וכך נוהגים תלמידי הגר"א כפי שנהג הגר"א. מנהג רוב אשכנז שלא לברך על קריאתה וגם אינם מקפידים לקוראה ממגילת קלף (עיין הרמ"א סימן תצ-ט: ומשנ"ב שם ס"ק יט). והקוראים אותה קוראים בתפילת שחרית של שבת חול המועד סוכות וקוראים אותה לפני קריאת התורה. הספרדים לא נוהגים לקרוא קוהלת בסוכות ויוצאי גלות ספרד קוראים חלק ממנה סמוך למנחה של שבת והשאר ביום טוב אחרון.

קרא עוד
מעלת השמחה בשמיני עצרת

מעלת השמחה בשמיני עצרת חג הסוכות הנו בעיקרו חג של שמחה, בהיותו מסמן את סיומה של עונת האסיף ״ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים" (ויקרא כג,מ), וכולנו כאחד חייבים בשמחה זו כפי שנצטווינו "ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר... והיית אך שמח"

קרא עוד
מעלת התורה ושמחתה בחג "שמיני עצרת"

מעלת התורה ושמחתה בחג "שמיני עצרת" חג "שמיני עצרת" אנו מסיימים את "חג סוכות" וגם מסיימים את 'התורה״ אבל חוזרים לראשיתה, וביום זה אנו שמחים, מלאי עוז וחדוה שזיכנו הקב״ה לקבל תורתו, ללומדה ולסיימה, ואין שמחה גדולה לישראל כשמחת התורה המשמחת את הלב, מתקנת את המידות ומזריחה עלינו "אורות עליונים" להשיג תכלית חיינו ואושר קיומנו הלאומי והיא המפלסת בלבנו נתיבות שלום, אחוה ורעות:

קרא עוד
קדושת הסוכה בחיי הפרט והכלל

קדושת הסוכה,ואמרו חכמינו "אין לך חביבה ממצות סוכה שכן אדם נכנס לתוך המצוה בכל אבריו ומלבושיו ואפילו בנעליו ומגפיו".קדושת הסוכה מזכה כל אחד מישראל במדרגות מיוחדות הבאות לידי ביטוי במהות החג שנושא בתוכו מספר סגולות נפלאות, סגולת השלום והשלמות,

קרא עוד
קדושת הסוכה וחביבותה

הסוכה היא מצוה גדולה כי שם "הויה" ו"אדנות" הם גימטריא של סוכה = 91, ולכן נקראת "צלא דמהימנותא" ועיקר חשיבותה שהאדם עם כל מלבושיו מסתופף תחת סיכוכה של השכינה כי הענני כבוד היו מסיעים את ישראל קדימה בלא שום טורח ולכן נאמר "הושבתי ולא הולכתי".

קרא עוד
האור המקיף והאור הפנימי של חג הסוכות

האור המקיף והאור הפנימי של חג הסוכות , חגיגת חג הסוכות היא לזכר ענני כבוד שהקיפו את עם ישראל והם הגינו רק על ישראל, והם היו פולטים את ערב רב שהיה ערבוביה של גויים שעלו עם ישראל ממצרים, וענני כבוד מגלים את אהבתו הגדולה לישראל כי הם "מאמינים בני מאמינים

קרא עוד
מצות הסוכה - זכר לענני כבוד או לסוכות ממש

מצות הסוכה - זכר לענני כבוד או לסוכות ממש בגמרא במסכת סוכה (יא, ב) כן בתורת כהנים (פ.אמור) מובאת מחלוקת תנאים בפירוש הכתוב "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל" (ויקרא כג, מג) לדעת רבי אליעזר הסוכות שהושיב בהן ה' את ישראל במדבר היו "ענני כבוד" ולדעת רבי עקיבא סוכות ממש עשו להם (עיי"ש), ובגליון שם הביא שהגירסא בתו"כ הוא בהיפוך דהיינו שר"א אומר סוכות ממש.

קרא עוד
סוכה אחת / הרב שלמה בן חמו

האחדות שבסוכה "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות" (ויקרא כג, מב) ופירש הרמב"ן כל האזרח... כלומר כל אשר הוא מישראל, מגדולם ועד קטנם... כולם ישבו בסוכה ואמרו במדרש "כל ישראל ראויים לשבת בסוכה אחת",

קרא עוד
הסוכה הגנה ומבצר

הסוכה הגנה ומבצר וכמו שהסוכה היא הגנה אישית, כך א"י היא משמשת כעין "סוכה לאומית" כי שתי המצוות הללו דומות ומשמשות "בית לאומי" לפרט ולכלל, והן חומת מגן ומגדל עוז מפני האוייבים ולכן אנו מתפללים "וסוכת דוד הנפולת תקים לנו בב"י" כדי שהשכינה תסכך את האומה ותאיר את כל הוויתה הלאומית להיות "מרכבה לשכינה" וכלי גדול לקליטת האור העליון,

קרא עוד
חודש כסליו בראי חז"ל

חודש כסליו בראי חז"ל

קרא עוד
משמעות השם - חנוכה

משמעות השם חנוכה/ היבטים ורעיונות מתוך ספרות חז"ל

קרא עוד
משמעות המילה חשמונאים

משמעות המילה חשמונאים, מקורות חז"ל

קרא עוד
חנוכה חג האורים

חנוכה חג האורים/ מקורות מתוך ספרות חז"ל

קרא עוד
קושיית מרן הב"י (סימן תע"ר) והיישובים לקושיא

קושיית מרן הב"י (סימן תע"ר) והיישובים לקושיא קושיית מרן הב"י (סימן תרע) כיוון שליום אחד היה שמן להדלקה, נמצא שהנס לא היה אלא שבעת ימים ו"כ למה תיקנו להדליק שמונה ימים לנס, וקושיא זו ידועה בשם קושיית "הבית יוסף".

קרא עוד
מלחמת החשמונאים ביוונים

מלחמת החשמונאים ביוונים

קרא עוד
נצחיות חג החנוכה

נצחיות חג החנוכה איתא בפרקי דרבי אליעזר (פרק מה) מובא שכל המועדים עוברים ויום הכיפורים אינו עובר וכן כתב בעל ילקוט שמעוני (פ. אחרי מות רמז תקעח) וכן בעל העיקרים (מאמר ג, טז) וכן איתא במדרש שוחר טוב (משלי ט): כל המועדים יהיו בטלים וימי הפורים לא יהיו בטלים.

קרא עוד
גבורת החשמונאים

גבורת החשמונאים שאלת הראשונים והאחרונים למה קופח חג החנוכה כנגד "חג הפורים" שהרי פורים זכה למסכת מיוחדת "מסכת מגילה" ואילו לחנוכה לא נסדרה בתלמוד "מסכת חנוכה" או "מסכת החשמונאים" שבהן תתואר גבורתם ותעוזתם וכן הלכות הדלקת נרות חנוכה.

קרא עוד
גבורה הישראלית בימינו

גבורה הישראלית בימינו עם ישראל עומד היום במלחמה מול אוייביו על ירושת נחלתו הקדושה, מול הפלשתים הקמים עלינו בשובנו למולדתנו ובמאבק עז זה, נדרשים עוז, רוח וגבורה, הקרבה עצמית יום יום כדי לבנות נחלתו ולקיים מצות "ישיבת א"י" בהידור ובשלמות, ולהשיב בנים לגבולם.

קרא עוד
גבורת רוח ישראל בימים ההם ובזמן הזה

גבורת רוח ישראל בימים ההם ובזמן הזה חג החנוכה הוא חג הגבורה הישראלית הניזונית מגבורתו יתברך ושאינה סובלת ניתוק עם ישראל ממורשתו הרוחנית, מדבקותו בנצח ומאהבת נחלתו הקדושה, חג החנוכה מצייר בפנינו את כל המאורות שצריכים להאיר בנשמת האומה: אור התורה, אור החכמה, אור הגבורה, אור הנבואה, אור הצדק והיושר ואור השמחה, החסד והאהבה מתאחדים בחג זה להשיג אחדותנו הלאומית וזהו החינוך הטוב והמועיל הפורה והמפרה לקראת גאולתנו הצועדת בצעדי ענק, ולכן השם "חנוכה" מבטא תהליך ההתחנכות וההשתלמות הלאומית לקראת שלמות העם ונחלתו הקדושה וכמו שהתגלתה "גבורת ישראל" בימים ההם על ידי "קדושי עליון" חמושי אמונה,

קרא עוד
נצחון התורה על תרבות יוון

נצחון התורה על תרבות יוון העימות עם מלכות יוון אינו עימות צבאי גרידא, אלא "עימות רוחני" תרבותי, וכל מגמת יוון היא להחדיר תרבותה למלכות ישראל, כדי שתורת ישראל תהיה מושפלה ובטלה להשקפתה החומרנית ורודפת תענוגות הבל של עוה"ז.

קרא עוד
התלות בין המוסר האנושי  למוסר האלוהי לאור נס חנוכה

התלות בין המוסר האנושי למוסר האלוהי לאור נס חנוכה ברם נשאלת שאלה, מה קודם המוסר או התורה?

קרא עוד
חודש שבט בראי חז"ל

חודש שבט בראי חז"ל א- חודש שבט במנין החודשים מניסן הוא החודש האחד עשר ככתוב בתורה (דברים א): "ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חודש..." ובירמיה (א) כתוב: "ביום עשרים וארבעה לעשתי עשר חודש הוא חודש שבט".

קרא עוד
מצות הנטיעה בארץ ישראל

מצות הנטיעה בארץ ישראל "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל" (ויקרא יט, כג) ומכאן מצוה לנטוע עצי מאכל בא"י וגם לנטוע בה בני תורה שנקראים "נטעים" (שבת קיח, ב וזוהר רעיא מהימנא פנחס רנב, ב) (עיי"ש באור החיים).

קרא עוד
נטיעת אילנות מאכל – אתחלתא דגאולה

נטיעת אילנות מאכל – אתחלתא דגאולה נצטווינו בתורה "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו שלש שנים..." (ויקרא יט, כג) ופירש מרן אור החיים שם, שלוש מצוות נאמרו כאן:

קרא עוד
הדימוי של האדם והאומה לעץ השדה

הדימוי של האדם והאומה לעץ השדה כתב הרב הבעש"ט: "אדם ואילן היינו הך, אחד קשה ואחד רך, אחד גבוה ואחד מך, אדם ואילן היינו הך" התורה מדמה את דרך גדילתו, צמיחתו והתפתחותו של האדם לעץ השדה "כי האדם עץ השדה"

קרא עוד
החקלאות בראי חז"ל

החקלאות בראי חז"ל בכיבוש א"י על ידי יהושע, בני ישראל מצאו ארץ ישראל בעלת תרבות חקלאית מפותחת ומיושבת בצפיפות (עיין דברים ו, יא) וגם בימי האבות, החיים היו מבוססים על גידול חיטה ושעורה, תאנים, זיתים, גפנים, תמרים, עדרי צאן ובקר.

קרא עוד
שבחה של ארץ ישראל בט"ו בשבט

שבחה של ארץ ישראל בט"ו בשבט ט"ו בשבט הוא "חגה של א"י", של אקלימה וטבעה הקדוש וכוחו רב להגברת חיבת הארץ, אהבתה ורוממות ערכה הא-לוהי בלבבות בני ישראל ומשום כך המצוה שנצטווינו בכניסתנו לארץ היא נטיעת עץ מאכל "כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל" (ויקרא יט, כג) וכתב מרן אור החיים הקדוש שם שזוהי מצות עשה לנטוע כל עץ מאכל לשבת הארץ (עיי"ש) ואמרו במדרש תנחומא על זה (שם אות ח) "אמר להם הקב"ה לישראל אע"פ שתמצאו אותה מלאה כל טוב, לא תאמר נשב ולא נטע אלא היו זהירים בנטיעות, וכשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות אחרים אף אתם הוו נוטעים לבניכם"

קרא עוד
ט"ו בשבט בהלכה ובאגדה

ט"ו בשבט בהלכה ובאגדה בהלכה ישנן שתי משמעויות מרכזיות לתאריך "ט"ו בשבט" שנקבע על ידי חז"ל לר"ה לאילנות – האחת לענין שנות הערלה, והשניה לענין הפרשת תרומות ומעשרות (ר"ה ב, א; וטור שו"ע יור"ד סימן שלא ס"ק נז, וס"ק קכה), יוצא שט"ו בשבט הוא ר"ה לכמה הלכות התלויות בדיני ערלה, ונטע רבעי ולענין קביעת השנים לחיוב מעשרות, ושני טעמים נאמרו לקביעה שט"ו בשבט הוא ר"ה לאילן:

קרא עוד
ישראל נמשלו לפירות ארץ ישראל

ישראל נמשלו לפירות ארץ ישראל ולמה נמשלו ישראל לזית? עונה הגמרא (מנחות נג, ב; וילקו"ש ירמיה רמז רפט) משום שעצי הזית לא נושרים לא בימות החמה ולא בימות הגשמים אף ישראל אין להם בטלה עולמית לא בעוה"ז ולא בעוה"ב ולכן הוא הראשון לארץ שניה "ארץ שמן זית ודבש" (דברים ח, ח). ובמדרש הגדול (פ. תצוה) מה זית אין נושרין עליו לא בימות החמה ולא בימות הגשמים כך ישראל אין פוסקים מן הצדקות.

קרא עוד
עצירת גשמים – לאור ההלכה

עצירת גשמים – לאור ההלכה ארץ ישראל אינה מושפעת בנחלים, בנהרות ובאגמים ובמעיינות כי היא ארץ הרים ובקעות "ולמטר השמים תשתה מים" (דברים יא, יא), וכתב הרמב"ן (שם) שה' דורש אותה במטר כי היא ארץ צמאה מאוד וצריכה מטר כל השנה, ואם ישראל יעברו על רצון ה' הברזים העליונים נסגרים ולא יהיה מים להשקות שדות ופרדסים וממילא תושבת מלאכת הזריעה, הנטיעה, הצמיחה תושבת כי ירידת גשמים בא"י מותנית בקיום תורה ומצוות "אם בחוקותי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם" (ויקרא כו, ד) "ואם לא תשמעו לי ולא תעשה את כל המצוות האלה

קרא עוד
התפילה על הגשמים

התפילה על הגשמים הגשם הוא ברכה לפרט, לעם ולעולם כולו ולכן נקראים "גשמי ברכה" (יחזקאל לד, כו) ולכן בעצירתו מסיבות שונות האדם פונה לריבונו של עולם שיורידם לברכה כדי שהאדמה תתן פריה ויהיה לנו מה לקטוף לפרנסת המשפחה ולקיום המין האנושי שהרי מחיית האדם תלויה בתבואת השדה ובפירות האילן "כי האדם עץ השדה" (דברים כ, יט).

קרא עוד
סגולת ישראל ובחירתו הא-לוהית

סגולת ישראל ובחירתו הא-לוהית מגמת יצירת עם ישראל כעם סגולה היא לספר תהילות ה' בעולם "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו" (ישעיה מג, כא) ובכדי למלא תפקיד רם ונישא זה, ניטעה בו בעצם יצירתו, סגולה א-לוהית" שהיא היכולת לקלוט את "הענין הא-לוהי" בתוכה וליישמו בארחות חייה ולכן "ישראל שקולים הם כצבא השמים" (שמו"ר א) ואם אין ישראל בעולם אין שבח וגדולה לה' בעולמו (אותיות דרבי עקיבא א).

קרא עוד
חודש אדר בראי חז"ל

מאמרים בעקבות חודש אדר- חודש אדר בראי חז"ל א- חודש השנים עשר בחודשי השנה מניסן וחודש השישי מתשרי. ב- שם החודש כשאר החודשים העבריים שהועלה מבבל, ונזכר בספר עזרא ובמגילת אסתר. ג- מזלו של חודש אדר: דגים, וכל החודשים מזלם מופיע בלשון יחיד (שור, טלה, עקרב וכו'), רק אדר מופיע בלשון רבים על שם שני "אדרים" שישנם בשנים מעוברות.

קרא עוד
מאמרי חז"ל על פורים

מאמרי חז"ל על פורים, מקורות

קרא עוד
מי הוא העמלק היום?

מי הוא העמלק היום? בבראשית (פרק לו, יב) "ותמנע היתה פילגש לאליפז בן עשו ותלד לו את עמלק" ואמרו בסנהדרין (צט, ב) כיון שאברהם, יצחק ויעקב לא קיבלוה ורצתה מאד להידבק בזרעו של אברהם ולכן כעונש על זה יצא ממנה עמלק שמצער את ישראל כי לא היו צריכים לרחקה מתחת כנפי השכינה (יד רמה לסנה' צט, ב) וצאצאיה מכונים "ראשית גויים" (במדבר כד, כ).

קרא עוד
ב-	ההבדל בין עשו לעמלק

עמלק הוא נכדו של עשו, בנו של אליפז שיצא מתמנע שנמנע אברהם לגיירה, ועבור סירוב זה יצא ממנה עמלק שאלת השאלה, אם עמלק הוא נכדו של עשו, האם חל עליו הציווי של "לא תתעב אדומי" (דברים כג,ה) כלומר הציווי חל גם על עמלק שהוא מזרעו של עשו, והוא אחינו "לא תתעב אדומי", "ואתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו" (דברים ב,ד) ואמרו רז"ל (בב"ר כב) "אע"פ שהם בני עשו – אחיכם הם" וא"כ כל יוצאי עשו הורחקו רק ג' דורות אבל אז אפשר לגיירם ולקרבם ואז גם זרע עמלק יש לקרב ואיך התורה מצווה על מחייתו לכל הדורות?

קרא עוד
הנקמה בעמלק ובכוחות הרע

התורה מצווה אותנו על איסור נקמה "לא תיקום ולא תיטור את בני עמך" התורה מצווה אותנו על איסור נקמה "לא תיקום ולא תיטור את בני עמך" (ויקרא יט,יח) וכאן התורה מדגישה את "בני עמך" כלומר היהודים ולא נכרים, אבל חכמינו ז"ל כתבו שהנקמה היא "מידה גרועה" ואסור להתנהג בה גם כלפי זרים כי אם נשתמש בה כלפי שאינם בני ברית נבוא להיות נקמנים גם כלפי אחים, ולכן יש להתרחק ממנה ולתעב אותה, וישראל קדושים רחוקים ממנה, ברם ישנם מאמרים בדברי חז"ל המצביעים שמותר לנקום ולשמוח במפלת רשעים "באבוד רשעים רינה" (משלי יא,י), וישראל אמרו שירה בעלותם מן הים אחרי טביעת המצריים, וגם חג פורים אנו חוגגים אותו לכאורה על מפלת האויב העמלקי ובניו,

קרא עוד
הנקמה בנכרים  והתיקון לכל בני בשר בדברי הראי"ה קוק זצ"ל

"עצמות החפץ של היות טוב לכל, בלי שום הגבלה בעולם כלל, בין בכמות הניטבים ובין באיכותו של הטוב, זהו הגרעין הפנימי של מהות נשמתה של כנסת ישראל, זאת היא ירושתה ונחלת אבותיה"

קרא עוד
מאמרי חז"ל על הנקמה והקנאות

א- "לא תיקום ולא תיטור את בני עמך" (ויקרא יט, יח) והנקמה היא בפועל, והנטירה היא בלב

קרא עוד
מהות הנקמה – ומתי מותר להתנקם?

א- "לא תיקום ולא תיטור את בני עמך" (ויקרא יט, יח) והנקמה היא בפועל, והנטירה היא בלב

קרא עוד
פורים מדאורייתא או מדרבנן

פורים מדאורייתא או מדרבנן

קרא עוד
פורים וארץ ישראל מתוך מגילת אסתר

פורים וארץ ישראל מתוך מגילת אסתר חג פורים ונסיו התרחשו בגלות פרס אחרי חורבן בית המקדש הראשון שנחרב על ידי נבוכדנצאר מלך בבל שמלך ביד רמה במשך ארבעים וחמש שנים, הנביא ירמיה (פרק כה) ניבא על החורבן, וכעבור שבעים שנה תכלה מלכות בבל ותרד מגדולתה "והייתה כל הארץ הזאת לחרבה לשמה... (ירמיה כה, יא) ותבוא מלכות פרס ותשלוט במקומה ותצווה על בנין בית שני והשבת כלי המקדש (עיין רש"י בספר עזרא פרק א,א) והקב"ה הודיע על ידי ירמיהו כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם (ירמיה כט,ב ומגילה יא,ב) ובסוף ימי מלכות דריוש, ששכח את נדרו, בא זרובבל בן שאליתיאל יועצו של דריוש והזכיר לו את נדרו, ומיד קרא לחתנו כורש להיות אחראי על בניית בית המקדש, ומיד הוציא כרוז בכתב ובעל פה ליהודים לעלות לארץ ולהתחיל בהכנות לבנין בית שני (עיין עזרא פרק א ופרק ג ופרק ד) והיתה עליה ראשונה בראשות זרובבל "ועלו קרוב לחמשים אלף עולים"

קרא עוד
נס פורים ובנין המקדש השני

נס פורים ובנין המקדש השני חג פורים ונסיו התרחשו בגלות פרס אחרי חורבן בית המקדש הראשון שנחרב על ידי נבוכדנצאר מלך בבל, והנביא ירמיה (פרק כה) ניבא שכעבור שבעים שנה תכלה מלכות בבל תרד מגדלותה "והיתה כל הארץ הזאת לחרבה לשמה" (ירמיה כה,יא) ותבוא מלכות פרס ותשלוט במקומה ותצווה על בנין בית שני והשבת כלי מקדש (עיין רש"י בספר עזרא פרק א,א) והמלך כורש הוציא כרוז בכתב ובעל פה ליהודים לעלות לארץ ישראל ולהתחיל בבנין המקדש השני (עיין עזרא פרקים א,ג וד') ועלו בראשות זרובבל קרוב לחמישים אלף עולים, ברם בממלכה הפרסית התפתחה שנאה תהומית לעם ישראל ובראשה עמד המן האגגי שנקט שיטת עמלק להשמיד עם ישראל המתנגד לאידיאולוגיה השטנית והזדונית של עמלק ולכן המן העמלקי ביקש מאחשורוש להשמיד כל יהודי ממלכתו ולהפסיק את הרשיון שניתן על ידי דריוש להקים בית המקדש על מכונו בירושלים כי מציאותו מחלישה קליפת הרע וכוחות הסט"א המשתוללים בעולם ולכן יש להשאירו חרב ושמם כי הקמתו היא רוממות הקדושה בעולם.

קרא עוד
השחוק והליצנות בפורים

השחוק והליצנות בפורים חז"ל החמירו מאוד בפגם "הליצנות" ובחומרת עונשה ונצטט כמה מדברי קודשם: כל ליצנות אסורה לבד מליצנותא דע"ז (מגילה כה, ב). שחוק וקלות ראש מרגילין האדם לערוה ומוציאים את האדם מן העולם (אבות פ"ג, יג). השחוק והלצון כל מי שטובע בהם הוא כמו שטובע בים הגדול שקשה להימל

קרא עוד
חודש ניסן בראי חז"ל

חודש ניסן בראי חז"ל מדוע נקרא "ניסן" אביב, אותיות א.ב.י.ב לרמוז לך שהוא אב לי"ב חודשים כמו שנאמר "החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לכם לחודשי השנה". (שמות יב, א) בשבת שלפני ר"ח ניסן קוראים בחומש "החודש הזה" (שמות יב) ועל כן נקראת "שבת החודש" כדי להזכיר לציבור להתכונן לחג הפסח ולמצוותיו הרבות.

קרא עוד
ממדרשי ומאמרי חז"ל לחג הפסח

ממדרשי ומאמרי חז"ל לחג הפסח פסח = פה – סח, כלומר פה המדבר, המבטא את עצמו והדיבור היהודי המבטא את המהות הפנימית היהודית. בחג הפסח רבו הנסים שעשה הקב"ה עם ישראל, ומצוה עלינו להרבות לספר ביציאת מצרים וכל המרבה לספר בנסי מצרים ונפלאותיו הרי זה משובח, וזהו פה-סח כלומר הפה מדבר וסח נפלאות ה'. בתורה נקרא "חג המצות" וישראל קוראים לו "חג הפסח" כאמור בשיר השירים "אני לדודי ודודי לי" (שה"ש) כלומר עם ישראל משבח את הקב"ה וה' משבח את עמו האוכל חמץ בשבעת ימים, ואילו אנו מקלסים את הבורא שפסח על בתינו במצרים. (בשם בעל קדושת הלוי, והבן איש חי)

קרא עוד
גלות הפרט והכלל

גלות הפרט והכלל "גלות מצרים" היא גלות הגוף והנפש והמצרים שעבדו את בני ישראל קשה, בחומר ובלבנים (שמות א, יב) כדי להסיח דעתם מעבודת ה' כי כל זמן שאדם כפות ומשועבד לרשות אחרת איננו יכול להתפנות לעבודת ה' כי הרע שולט ומכבה אהבת ה' הבוערת בלבו ולכן ישראל נאנקו "נאקת בני ישראל מצרים מעבידים אותם" (שמות ב, ה) כי הנפש צועקת על דיכוייה ושעבודה וזהו מקור העצבות שבה שרוי האדם כי הוא משועבד ליצה"ר וכשהוא משוחרר משעבוד היצרים הוא שמח ומרגיש קרבת ה' ולכן עם ישראל נגאל בזכות האמונה כי ניצוץ האמונה הגנוז בנשמת היהודי לא יכבה לעולם ואפילו בשעבוד מר וקשה אפשר לשלהבו ולעורר אותו לתחיה.

קרא עוד
שנות שעבוד ישראל במצרים וגאולתו

שנות שעבוד ישראל במצרים וגאולתו בגזירת ברית בין הבתרים נאמר לאברהם "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענום אותם ארבע מאותה שנה..." (בראשית ט,יג-יד). והנה פסוק עומד בסתירה למציאות השעבוד שהרי בפועל לא עבדו רק רד"ו שנים ואילו בתורה (שמות יב,מ) נאמר "ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה" ואם כן איך הבורא לא מימש גזירתו בשלמות אלא קיצר להם ופכי שחז"ל לימודונו על הפסוק (בראשית מב,ב) "רדו שמה ושברו לנו" שרמז להם יעקב שיעבדו רק רד"ו שנים ולא ארבע מאות שנים (תנחומא מקץ ח: בר"ר צא,ב)

קרא עוד
בזכות מה יצאו ישראל משעבוד מצרים

בזכות מה יצאו ישראל משעבוד מצרים - מצב עם ישראל בארץ מצרים "גלות מצרים" היא השורש והיסוד לכל מיצרי הגלויות ולכן כל המלכויות המיצרות ומעיקות לישראל בכל הדורות נקראות על שם מצרים כי היא שורש הקליפות והיא כוללת בתוכה כל שעבוד ארבע מלכויות – בבל, מדי יוון ואדום (עיין ליקוטי תורה פר' כי תצא) וכן כתב בעל שפת אמת בכמה מקומות "ובמצרים היו נכללים כל מיני מיצר" (פר' בא תרלח – ד"ה בפסוק) "ויש בכל גלות ומיצר קצת מגלות מצרים" (פסח תרלח ד"ה כל) ולכן בגלות מצרים סבלו היהודים מכל בחינות השעבוד והמיצר, וכל כוחות הסטרא אחרא שלטו בהם, וכשהשתחררו מעול מצרים נגאלו מכל השעבודים הקשים והמרים שיכולים להיות בחיים, וכן מפורש במדרש (בר"ר טז,ד) "אמר רבי יוסי בר רבי חלפתא: כל המלכויות נקראו על שם מצרים על שם שהם מצירות לישראל", ומשום כך גאולת מצרים שהיא שורש ויסוד הגאולות כי היא קבעה בנפשם יסוד החירות והדבקות באל אמת, במקור החיים והטוב, ולכן הגאולה היא מפתח גאולתם של ישראל בכל הצרות שבעולם, ומשום כך הייתה גלות קשה כי היא הייתה הכנה לכל הגלויות שהקב"ה שורה עם ישראל ומציל אותם מאכזריות הגויים וכדברי ה' "אהיה אשר אהיה" (שמות ג,יד) ואמרו רז"ל על זה כשם "שה' היה איתם במצרים כך יהיה עמהם בשאר הגלויות" (שמו"ר ג,ו וברכות ט,ב).

קרא עוד
מטרת קריעת ים סוף

מטרת קריעת ים סוף קריעת ים סוף התקיימה בשביעי של פסח שבו טבעו המצרים בים סוף. ונשאלת השאלה, מה צורך בקריעת ים סוף והלוא המצרים נענשו בעשר מכות ודי להם וגם הרדיפה של המצרים אחרי ישראל גרמה להם להתריס כלפי משה "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר..." (שמות יד, יא) כי היו לחוצים בין הים לבין המצרים!

קרא עוד
משמעות החירות לאור חג הפסח

משמעות החירות לאור חג הפסח חג הפסח נקרא "חג החירות" ובסידור התפילה מוגדר זמן "חירותנו" המבטא שחרור ישראל ממצרים, הפקעת עם משעבוד, מדיכוי ומעול שלטון עריץ ולכן אנו חוגגים את היציאה מעול מדינת מצרים כי כל עם שואף לחירותו, לעצמאותו ולגילוי כשרונותיו, כוחותיו היצירתיים העצמיים, כי כל שעבוד זר מגמד ומדכא את הגילוי הריבוני העצמי ומנמיך קומת המשועבד לשפל המדרגה.

קרא עוד
פסח מצרים ופסח העתידי

פסח מצרים ופסח העתידי חג הפסח עומד כולו בצל הזכרון לאירוע הכביר ההיסטורי של יצ"מ "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים, כי בה היו עבדים מושפלים, מדוכים, מעונים, ועל ידי עשר מכות שהונחתו על מצרים יצאנו לחירות משעבוד מר וקשה ולכן אירוע אדיר זה אינו נשכח אלא זכרונו חרוט בתודעת האומה הישראלית.

קרא עוד
קירוב "בן תועה" בהגדה בליל הסדר

קירוב "בן תועה" בהגדה בליל הסדר ארבעת הבנים ארבע פעמים נזכר בתורה הצו ללמד את הבנים, לחנכם ולהדריכם בנתיבי התורה והאמונה – בחומש שמות (פרקים יב, כו, כז, יג, ח, יד), ובדברים (יב, כא). וכל ארבעת הפסוקים המזהירים על החדרת האמונה בלב הבן קשורים בענייני פסח, ולכן שלושה מהם כתובים בפרשת "בא" (יב ויג) ואחד בפרשת "ואתחנן" (פרק יב, כא). ונשאלת השאלה למה התורה חזרה ארבע פעמים בסוגיית חג הפסח והלא התורה ציוותה על חינוך הבנים "ולימדתם אותם את בניכם לדבר בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך..."

קרא עוד
האמונה, מעלתה וסגולתה בחיי הפרט והכלל

האמונה, מעלתה וסגולתה בחיי הפרט והכלל גדולת האמונה "האמונה" היא יסוד הכל ותכלית הכל, היא האמונה הטהורה ביוצר הכל, המצוי והנעלם יתברך שמו, וכתב ה"פלא יועץ" (ערך אמונה): "וראה כמה גדולים דברי חכמים שכל התורה כולה כלילה וספונת במידת האמונה", וכתב רבנו בחיי (כד הקמח ערך "אמונה"): האמונה עיקר התורה כולה לכך מצינו שכל המצוות כולן בנויות ומיוסדות עליה וכמאמר חז"ל (מכות כד, א) בא חבקוק להעמידן על אחת שנאמר "וצדיק באמונתו יחיה"

קרא עוד
מהות קורבן פסח בחיי האומה

מהות קורבן פסח בחיי האומה א- קורבן פסח הוא קורבן מיוחד מבין קורבנות השנה, הוא מהווה קורבן הברית בין הקב"ה לבין עמו הנבחר. ובהיותו עדיין בתוך טומאת ארץ מצרים, נצטווה העם לפני שחרורו ויציאתו מהגלות המרה והשעבוד הקשה לקחת שה ולשוחטו לעיני משעבדיהם

קרא עוד
על החומרות ובמיוחד בחג הפסח

על החומרות ובמיוחד בחג הפסח שמירת פסח כהלכתו חג הפסח הוא חג גדול וקדוש, חג לידת העם היהודי כעם סגולה, ובו עם ישראל יוצא משעבודו המצרי ומקבל עליו אלהותו יתברך, עבדות ה' "אני ה' אלוהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלוהים" (ויקרא כה, לח) כלומר שחרורנו מהכלא המצרי להתיישב בא"י, אין עניינו בשביל הדברים הגשמיים המצויים בה אלא עבור דברים רוחניים נשגבים, שהקב"ה יהיה לנו לאלוהים (עיין סוטה יד, א) ואמרו רז"ל בספרא (בהר פ.ה, ד) "כל היושב בא"י מקבל עליו עול מלכות שמים".

קרא עוד
חודש אייר בראי חז"ל

חודש אייר בראי חז"ל א-אייר הוא החודש השני בחודשי השנה כשמונים אותו מניסן והשביעי כשמונים אותו מתשרי. ב-מזל חודש אייר הוא "שור" שהביאו מבבל ושימש לגולים כחודש של אבלות, על הספירה ועל חורבן המקדש והארץ וכסמל של תקוה וגאולה לתחיית הארץ. ג-השור הוא סמלו של יוסף שהוא משיח בן יוסף.

קרא עוד
ממדרשי וממאמרי חז"ל על חג עצמאות

ואמנם הדבר ברור כשמש בצהריים שחורבן שלישי לא יהיה עוד, ומדינת ישראל שקמה לתחיה בל תימוט עולם ועד (מעייני הישועה ב, ע). אמר ר' יהושע בן קרחה, קל וחומר ומה מעבדות לחירות אמרינן שירה, ממיתה לחיים לא כל שכן (מגילה יד, א). יום העצמאות נקבע כיום חג לאומי שכן יש בהקמת מדינת ישראל גם שחרור משעבוד לחירות וגם ממיתה לחיים (שו"ת "קול מבשר" כא, לנתיבות ישראל ח"א קפב-קפד)

קרא עוד
חובת ההודיה על עשיית נסים ונפלאות ופרסומם ברבים

חובת ההודיה על עשיית נסים ונפלאות ופרסומם ברבים מקור החיוב אדם יחידי או רבים שנעשה להם נס חייבים להודות ולברך ברכת הגומל (שו"ע סימן ריט ס"ק ט ומשנ"ב שם ס"ק לב), חובה זו מבוארת במקורות חז"ל ונציין כמה מהם: כשהקב"ה עושה לכם נסים, תהיו אומרים שירה (ירושלמי פסחים פרק י הל' ו).

קרא עוד
דברי רב העיר בעצרת הזיכרון לחללי צה"ל וכוחות הבטחון בקרית גת

דברי רב העיר בעצרת הזיכרון לחללי צה"ל וכוחות הבטחון בקרית גת לקראת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, לא קל לדבר ולהעלות על דל שפתינו את גבורתם העילאית, אומץ ליבם ומסירות נפשם הגדולה של חיילינו הקדושים שחירפו נפשם למות על קדושת העם והארץ, למען בטחונה, הגנתה וקיומה של אומתנו שקמה לתחייה בארצה ונחלתה חרף שנאתם העזה של הגויים.

קרא עוד
האם יש בעיה הלכתית לעמוד בעת הצפירה

האם יש בעיה הלכתית לעמוד בעת הצפירה בעמידה בשעת הצפירה אין איסור משום חוקות הגויים וגם אין חשש ביטול תורה בדבר, ונפרט בקצרה את התשובה: בחוקי מדינת ישראל קיים חוק "חוק יום הזיכרון" ובו קבעה הכנסת כי "ביום הזיכרון תהיה בכל רחבי המדינה דומיה של שתי דקות בהן תשבות כל העבודה ותיפסק כל תנועה בדרכים", ונהוג לשם קיום "דקות הדומיה" להשמיע צפירה בכל רחבי הארץ, והציבור הישראלי נוהג לעמוד לכבוד הנופלים הקדושים שמסרו נפשם על הגנת העם והמולדת, על קדושת העם ושלמות ארצו.

קרא עוד
מעלת חג העצמאות בחיי האומה

מעלת חג העצמאות בחיי האומה והנה בשנת תש"ח עשה ה' עם עמו נסים ונפלאות במלחמת השחרור, שצבאות ערב פלשו לארצנו לכלותנו והקב"ה קלקל מחשבתם ונתן כוח ועוצמה להדוף אותם, לשחרר נחלתנו ולהקים בה מדינת ישראל, מדינה יהודית עצמאית וריבונית שתכליתה לפרסם מלכות ה' עלי אדמות (אורות קס-ו ומוסר הקודש עמוד רצא).

קרא עוד
היחס לציונות והגישות השונות ביהדות להקמת המדינה

היחס לציונות והגישות השונות ביהדות להקמת המדינה נמצאנו למדים שהמלה "ציון" מציינת את מרכיביה העיקריים של האומה היהודית - העם, הארץ והמלכות, ועם בלי ארץ ובלי מלכות אינו עם, ולכן כדי שעם ישראל ימלא את ייעודו בבריאה חייב שתהיה לו ממלכה בארץ מולדתו ולכן משמעות "הציונות" היא שיבת העם לציון, והציונים הראשונים היו תלמידי חכמים גדולים שלא משו מאוהלה של תורה, אנשי מעשה כמו מרן אור החיים הקדוש,

קרא עוד
הקשר בין הדת והלאומיות הישראלית

הקשר בין הדת והלאומיות הישראלית הדת והלאומיות כעם ישראל, הדת והלאומיות שזורות וקשורות זו בזו, והתוך וכל מקורות היהדות מעלים בצורה חד משמעית שאין הבחנה בין תורת ישראל ובין לאומיותה, ואלה המפקפקים בזה הושפעו מהגלות שבה ראו את היהדות כדת גרידא בלי קשר ללאום, למלכות וסמליה וחשבו שהיהדות היא מערכת חוקים גרידא.

קרא עוד
שיר מזמור לעצמאותנו השבעים "מזמור ע' בתהלים"

שיר מזמור לעצמאותנו השבעים "מזמור ע' בתהלים" בשנת תש"ח בחודש אייר שהוא "זיו" התקבצו יהודים מקצוות תבל והכריזו קבל העולם העויין לגאולתנו "הארץ הזאת שייכת לנו ולזרענו עד עולם ואין לנכרים שום שלטון בה אלא לבניה יורשיה השבים אל נחלתם שנשדדה מהם, ורק הם יתכנסו מארבע כנפות הארץ, ירשוה לעד ויפריחו שממותיה וכדברי המשורר בתהלים (פרק סט) "כי אלוהים יושיע ציון ויבנה ערי יהודה וישבו שם וירשוה וזרע יעקב ינחלוה ואוהבי שמו ישכנו בה" (פסוקים לו-לז).

קרא עוד
ה ' באייר תש"ח: הצלת האומה

ה ' באייר תש"ח: הצלת האומה ביום העצמאות ניצל עם ישראל ויצא מעבדות לחירות, מעבדות של שעבוד מלכויות לחירות מדינית ורוחנית וגם ניצל ממיתה לחיים שהרי אחרי הכרזת המדינה ביום שישי ה' באייר תש"ח פלשו צבאות ערב במגמה להכחיד את הישוב היהודי בארץ ישראל, ואם תשאל הרי יהודי הגלות לא היו בסכנה כלל ואם כן ההצלה נעשית רק למעטים שהיו בארץ ישראל?

קרא עוד
השמחה ביום העצמאות

השמחה ביום העצמאות ה' באייר תש"ח: הקמת מדינת ישראל באלפיים שנות גלות עם ישראל, לא חדלה ולא פסקה כמיהתו העזה וציפייתו הבלתי פוסקת של העם לשוב למולדתו, לחירותו הלאומית, לריבונות הווייתו העצמית ולשחרור נשמתו וגופו מכל שעבוד זר המעקם צביונו המיוחד והנה לאחר נדודים קשים ומפרכים בארצות נכר, החליט ריבונו של עולם לעורר את העם לחדש תחייתו הלאומית לצאת מהגלות ולעלות לחמדת ליבו, ובהתעוררות לב העם הוכרזה עצמאות ישראל בה' באייר וקמה מדינת ישראל חרף עויינותם של שכנינו שצבאותיהם פלשו לתוכה כדי להחריבה ולהשמיד תושביה.

קרא עוד
קיבוץ גלויות כסימן לאתחלתא דגאולה

קיבוץ גלויות כסימן לאתחלתא דגאולה קיבוץ גלויות: סימן לצמיחת הגאולה התורה בדברים (ל, ג-ה) מבטיחה לנו "ושב ה' אלוקיך את שבותך וריחמך ושב וקבצך מכל העמים... אם יהיה נדחך בקצה השמים... והביאך ה' אלוקיך אל הארץ", יוצא מפסוק זה שקיבוץ גלויות הוא סימן לתהליך הגאולה, והרמב"ם בהלכות מלכים (פרק יא, הל' א) מסתמך על פסוק זה כמקור להופעת משיח צדקנו.

קרא עוד
מאמרי חז"ל על חג השבועות

מאמרי חז"ל על חג השבועות ושבועות הוא יום מתן תורה, ולהגדיל היום ההוא ימנו הימים מן המועד הראשון אליו, כפי שממתין בו הנאמן שבאוהביו שהוא מונה היום וגם השעות, וזאת היא סיבת ספירת העומר מיום צאתם ממצרים עד יום מתן תורה שהוא היה הכוונה והתכלית ביציאתם כאומרו "ואביא אתכם אלי" (שמות יט, ב: ומורה נבוכים פרק ג, מג)

קרא עוד
חזיון מעמד הר סיני לדורות

חזיון מעמד הר סיני לדורות ושבועות הוא יום מתן תורה, ולהגדיל היום ההוא ימנו הימים מן המועד הראשון אליו, כפי שממתין בו הנאמן שבאוהביו שהוא מונה היום וגם השעות, וזאת היא סיבת ספירת העומר מיום צאתם ממצרים עד יום מתן תורה שהוא היה הכוונה והתכלית ביציאתם כאומרו "ואביא אתכם אלי" (שמות יט, ב: ומורה נבוכים פרק ג, מג)

קרא עוד
יום מתן תורה: יום האירוסין בין ישראל להקב"ה

יום מתן תורה: יום האירוסין בין ישראל להקב"ה בחג שבועות מתגלה הקשר ההדוק בין ישראל לאביהם שבשמים וחז"ל המשילו זיווג ישראל להקב"ה לזיווג חתן לכלה, כי כנסת ישראל מזווגת לבוראה בזיווג שלא ניתן לניתוק ולפירוק "וארשתיך לי לעולם" ויום מתן תורה הוא "יום אירוסין" כי הקב"ה אירס את ישראל על ידי התורה כמו שנאמר "תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב" (דברים לג, ד) ודרשו "מורשה" - מאורסה כלומר "קהילת יעקב" מאורסה להקב"ה על ידי שנתן לה התורה במקום "טבעת אירוסין" כמו שנאמר "כי בועלייך עושייך".

קרא עוד
"כפיית הר כגיגית בקבלת תורה במעמד הר סיני"

"כפיית הר כגיגית בקבלת תורה במעמד הר סיני" על הפסוק בשמות (יט, יז) "ויתיצבו בתחתית ההר" דרשו רז"ל במסכת שבת (פח, א): מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם: אם אתם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם, אמר ר' אחא: מכאן מודעא רבה לאורייתא אמר רבא אעפ"כ הדור וקבלוה בימי אחשורוש (עיי"ש) וכן איתא במכילתא דרשב"י (פרק יט - יז) ובתנחומא (פ. נח - ג) ובתנחומא (שופטים ט).

קרא עוד
התנגדות המלאכים לנתינת התורה לישראל

התנגדות המלאכים לנתינת התורה לישראל במסכת שבת (פח, ב) מובא ויכוח בין מלאכי השרת לבין הקב"ה, כשעלה משה לקבל התורה "רבש"ע מה לילוד אשה בינינו? אמר להם לקבל את התורה בא - אמרו לפניו - חמדה גנוז שגנזת לך... ואתה מבקש ליתנה לבשר ודם? מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו? תן הודך על השמים, אמר לו הקב"ה - החזר להם תשובה... כלום ירדתם למצרים? כלום יש בכם יצה"ר? כלום יש בכם יצה"ר?

קרא עוד
חג השבועות – שמות החג

חג השבועות – שמות החג "חג השבועות" עולה על שאר החגים בהיותו מיוסד כולו על בנין יקר תפארת גדולת התורה שהיא "תכלית הטוב המוחלט" ובאה לחנך את עם ישראל להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש", לחיות חיי חברה ומוסר מתוקנים וישרים אשר ישמשו דוגמא ליתר העמים.

קרא עוד
"חג השבועות - זמן מתן תורתנו"

"חג השבועות - זמן מתן תורתנו" נשאלת שאלה במפרשים למה אנו אומרים בחג השבועות "זמן מתן תורתנו" ואין אנו אומרים "זמן קבלת תורתנו" כמו ששנינו בלשון חז"ל במשנה, "משה קיבל תורה מסיני" (אבות פרק א, מא). ונאמרו הרבה טעמים:

קרא עוד
אחדות האומה בחג השבועות

אחדות האומה בחג השבועות מזל חודש סיון "מזל תאומים" כי מזל זה מהווה כינוי לעם ישראל שקיבלו את התורה בהר סיני בחודש זה נעשו "תאומים להקב"ה (ספר בני יששכר) כי בעת קבלת התורה, זקוקים היו ישראל לאחדות גמורה, להיות גוף אחד ו"התאומים" מסמלים אהבה הדדית ואחדות מושלמת (מאור ושמש) ודבר זה מפורש במכילתא בשמות (פ. יתרו יט, ב ורש"י שם) "ויחן שם ישראל נגד ההר", כאיש אחד בלב אחד, אבל שאר כל החניות בתרעומת ובמחלוקת",

קרא עוד
מצות שמחת ועונג יום טוב בשבועות

מצות שמחת ועונג יום טוב בשבועות חג השבועות הוא השני משלשת החגים, הרגלים אותם צוה הקב"ה לעם סגולתו ושונה הוא משאר המועדים כי לגבי שאר הרגלים נחלקו חז"ל במסכת פסחים (סח, ב) כתוב אחד אומד "עצרת לה׳ אלוקיך" (דברים טז) וכתוב אחר אומר "עצרת תהיה לכם" (במדבר כט), אז ר׳ אליעזר סובר או כולו לה׳ או כולו לכם, ורבי יהושע סובר חלקהו - חציו לה׳ וחציו לכם

קרא עוד
טעם "תיקון ליל שבועות"

טעם "תיקון ליל שבועות" מנהג ישראל קדושים להיות ערים בליל שבועות ולעסוק בצוותא בתורה בליל קדוש ונשגב זה, ומספר טעמים נאמרו ע"פי הפשט, הרמז, הדרש והסוד ונפרט אותם:

קרא עוד
מחלוקת הפרושים והבייתוסיים בעניין למחרת השבת

מחלוקת הפרושים והבייתוסיים בעניין למחרת השבת נחלקו חכמי ישראל והקראים בפירוש הקרא "וספרתם לכם... ממחרת השבת... (ויקרא כג-טו) לפי חכמי ישראל "ממחרת השבת" היינו ממחרת יו"ט ראשון של פסח ולא ממחרת שבת בראשית דהיינו ביום ראשון בשבוע כי סתם שת היא "שבת בראשית", והצדוקים חולקים על פירוש חז"ל ומסבירים שהכוונה לשבת בראשית דהיינו ביום ראשון בשבוע כי היה קשה להם למה לא כתבה התורה "ממחרת הפסח" או ממחרת החג או המועד ולכן פירשו שהכוונה ליום ראשון שאחרי השבת.

קרא עוד
קריאת מגילת רות בשבועות

קריאת מגילת רות בשבועות "מגילת רות" לפי מסורת חז"ל נכתבה על ידי שמואל הנביא (בבא בתרא יד, ב) ושאלו חז"ל מה ראה שמול לחבר מגילה זו הלוא אין בה לימוד הלכות, אין בה לא טומאה ולא טהרה, לא איסור ולא היתר ולמה נכתבה? (עיין רות רבה ב, יד) ועוד תמוה מה ראוי מסדרי כתבי הקודש לכוללה בין כ"ד ספרים של התנ"ך? ונאמרו הרבה טעמים לדבר:

קרא עוד
מאמרי חז"ל  על החורבן ועל בנין המקדש

מאמרי חז"ל על החורבן ועל בנין המקדש מקדש שני מפני מה נחרב? מפני שנאת חינם והראשון מפני ג' עבירות חמורות (יומא ט, ב). מפני מה גלו? מפני שאוהבים את הממון ושונאים איש את רעהו, לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים (שבת קיט וספר גלילי זהב).

קרא עוד
חודש תמוז בראי חז"ל

חודש תמוז בראי חז"ל

קרא עוד
חודש אב באספקלריית חז"ל

חודש אב באספקלריית חז"ל חודש "אב" הוא החמישי בחודשי השנה כשמונים אותו מניסן, והאחד עשר כשמונים אותו מתשרי. שם החודש כשמות שאר החודשים העבריים הועלה מבבל, ומקורו ככל הנראה מאכדית, ומזלו "אריה" והוא לעולם בן יום אחד והחודש מלא בן שלושים יום ונוטריקון שלו א-ב דהיינו אדום - בבל שהחריבו את שני בתי מקדשנו בחודש אב.

קרא עוד
הצום במקרא

הצום במקרא סוגי הצומות "הצום" הוא אקט של הימנעות מאכילה ומשתיה ככתוב במגילת אסתר "וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו" (ד, טז) וכן מצאנו בדוד המלך שביקש להעביר רוע הגזירה על ידי צום "ויצם דוד צום... ולא ברא אתם לחם" (שמו"ב יב, טז-יז).

קרא עוד
התענית לאור ההלכה והמחשבה

התענית לאור ההלכה והמחשבה "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם... (דברים ד, טו) הוא כלל גדול ויסוד מוסד בתורת ישראל והשקפתה האידיאלית על החיים האנושיים עלי אדמות, ועליו מבוסם האיסור מן התורה לסגף את עצמו, לחבל בגופו לאות אבלות או בתור כפרה על חטאיו ופשעיו, כי גופו של האדם איננו קנינו הפרטי, רכושו הבלעדי, ואין לאדם שום בעלות מוחלטת על איברי גופו וכוח החיים שלו לעשות בם כרצונו הטוב, אלא "הגוף"

קרא עוד
מגמת ההתאבלות בתקופת בין המיצרים

מגמת ההתאבלות בתקופת בין המיצרים הימים שבין צום שבעה עשר בתמוז לבין צום תשעה באב נקראים ימי "בין המיצרים" ע"ש הפסוק באיכה (פ"א, ג) "כל רודפיה השיגוה בין המיצרים" ודרשו על זה חז"ל אלו הימים שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב שבהם הצרו הגויים ופרעו בישראל עד שבתשעה באב שרפו את בית קדשנו ומשום כך נוהגים בית ישראל מנהגי צער ואבלות על החורבן ואבדן עצמאותנו המדינית בימים אלה וממעטים בהם בשמחה ובשירה (עיין שו"ע סימן תקנא).

קרא עוד
על מה אבדה הארץ

על מה אבדה הארץ מסכת בבא מציעא (פה, א) ובנדרים (פא, א): אמר רב יהודה אמר רב... על מה אבדה הארץ, דבר זה אמרו חכמים ולא פירשוה, אמרו לנביאים ולא פירשוה עד שפירשו הקב"ה בעצמו שנאמר "על עזבם את תורתי אשר נתת לפניהם" (ירמיה ט, יא) אמר רב יהודה שלא ב

קרא עוד
תקופת בין המיצרים - לאור חז"ל

תקופת בין המיצרים - לאור חז"ל תקופת "בין המיצרים" או כפי שנקראים בפי העם "שלושת השבועות" הם עשרים ואחד ימי אבל רצופים החל מיום שבעה עשר בתמוז עד לאחר יום צום של תשעה באב. בימים אלה עם ישראל מתאבל על אבדן עצמאותו, על חורבן בית מקדשו ומקונן על עקירתו מארץ חמדת לבו ובמיוחד על "צער השכינה" שגלתה ממקומה ונמצאת באבל על גלות ישראל.

קרא עוד
אמרות גדולים על עיה"ק ירושלים

אמרות גדולים על עיה"ק ירושלים אמרות גדולים על עיה"ק ירושלים אם לארץ נשמה - הרי ירושלים נשמתה של ארץ ישראל. (דוד בן גוריון) נולדתי אני באחת מערי הגולה, אבל בכל עת תמיד דומה הייתי עלי כמי שנולד בירושלים - ש"י עגנון.

קרא עוד
על מעלת ירושלים

על מעלת ירושלים קץ נתתי לימיני כל זמן שבני משועבדים עמהם תהא ימיני משועבדת להם, גאלתי בני, גאלתי ימיני (מדרש שוחר טוב תהלים קלז). לא נשבר לבם של ישראל אלא בשביל שחרבה ירושלים. (שוחר טוב תהלים קמו)

קרא עוד
בנין בית המקדש השלישי לאור ההלכה

בנין בית המקדש השלישי לאור ההלכה חז"ל לימדונו שחובת על כל יהודי להשתוקק, לכסוף לבנין המקדש השלישי, וחייבו אותנו לזכור ולהתאבל על חרבנו והעדרו, ובשולחן ערוך קיים סימן שלם הנקרא "לעשות זכר למקדש" (שו"ע או"ח סימן תקם) וכל צעד ושעל בארחות חיינו, זכרון המקדש הוא במרכז שמחתנו, תפילותינו וכיסופינו הפרטיים והכלליים, בשלשת השבועות של ימי המיצרים, כל יהודי מסתובב בתחושה עגומה, במנהגי אבלות על חרבן המקדש שחרבנו הוא חורבן לאומי, נטילת גאוות האומה הישראלית (עיין חגיגה ה' 2) ולכן בחיוב זכרונו וערגתו נתעורר אל העתיד מתוך צפיה עזה להקמתו, וגם לזכור את פאר העבר של אומתנו המפואר ולהרגיש את חסרונו בחיי האומה.

קרא עוד
הכותל המערבי וקדושתו הנצחית

הכותל המערבי וקדושתו הנצחית "כותל המערבי" הוא השריד האחד והיחידי שנשאר לנו לפליטה גדולה מן הבית הגדול והקדוש שהוא לב האומה, בית המקדש שעמד בהר המוריה לנס עמים, וקדושתו היא קדושה נצחית ואינו נחרב לעולם, וחז"ל בספרות המדרשית גילו את נצחיותו ונציין כמה מהם:

קרא עוד
שו"ת ראש השנה

שו"ת ראש השנה שאלה: תושב שואל למה נהגו שלא לאכול אגוזים בר"ה וכן לא חמוצים ולא יינות חריפים? תשובה: מנהג זה להקפיד בליל ר"ה שלא לשים חמוצים ולא ענבים וזיתים שחורים הביאו אותו האחרונים, מרן הבן איש חי (פ. נצבים אות ה ובעל כף החיים סימן תקפג ס"ק ח) ולענ"ד הטעם פשוט שהרי בליל ר"ה שהוא התחלת השנה החדשה אנו לוקחים דברים מתוקים לסימנא טבא כדי להתפלל שתהיה לנו שנה טובה ומתוקה, שנה של שמחה ואושר ולכן לא אוכלים מאכלים חריפים, חמוצים, מרים ושחורים כדי שלא תהיה לנו שנה חריפה, אפלה וחמוצה אלא מתוקה כדבש.

קרא עוד
שו"ת יום הכיפורים

שו"ת יום הכיפורים שאלה: אם התשובה היא מצות עשה מדאורייתא לרוב הפוסקים, למה לא תיקנו ברכה על מצות התשובה? תשובה: מצאתי חמשה נימוקים למה לא מברכים על מצות התשובה "ושבת עד ה' אלוהיך ושמעת בקולו" ונציין אותם: א- יש שכתבו כיון שהתשובה אינה מצוה בפני עצמה אלא הוידוי הוא גמר התשובה (עיין רמב"ם הל' תשובה פ"א, הל' א) וכלל נקוט בידינו בברכת המצוות שאין מברכים אלא בגמר המצוה ולא על ההתחלה כמ בסוכה שאין מברכים על עשייתה אלא על ישיבתה.

קרא עוד
שו"ת חג הסוכות

שו"ת חג הסוכות שאלה: האם אני יכולה ליטול ארבעת המינים ולברך עליהם שהחיינו? תשובה: מצות נטילת לולב ומיניו היא מצות עשה מן התורה וקיי"ל כל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות גם מדרבנן וכן פסק מרן בסימנים (יז ותקפט) שנשים פטורות ולא תברכנה ולא יברכו להן כי זוהי ברכה לבטלה כי אי אפשר לומר "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו" בדבר שאינה מחוייבת לא מדברי תורה ולא מדרבנן (משנ"ב תקפט ס"ק י) וכן פסק רבנו הרמב"ם (הל' סוכה פ"ו הל' יג: והל' ציצית פ"ג הל' ט).

קרא עוד
שאלות ותשובות בענייני חג החנוכה

שאלות ותשובות בענייני חג החנוכה שאלה: האם ישנה מצוה לקבוע סעודה בחנוכה? בענין קביעת סעודה בימי חנוכה, ישנן שתי דעות בראשונים: דעת הרמב"ם (הל' חנוכה פ"ג הל' ג) כתב: ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת הימים האלו שתחילתן מליל כ"ה בכסלו ימי שמחה והלל..." משמע מלשונו שהוא מפרש דברי הגמרא בשבת (כא, ב) "ועשאום ימים טובים בהלל ובהודאה" הכוונה לשמחה כלומר שיש לערוך בימים אלו סעודות מצוה, לאכול בשר ולשתות יין כמקובל בימים טובים (פסחים קט, א ורמב"ם הל' יום טוב פ"ו הל' יח).

קרא עוד
שאלות ותשובות - ט"ו בשבט

שאלות ותשובות - ט"ו בשבט שאלה: האם צריך לברך על ירידת גשמים? תשובה: במשנה בברכות (ט, ב) נאמר על הגשמים ועל הבשורות הטובות אומר "ברוך הטוב והמטיב" כלומר בשנה מבורכת בגשמים חובה על האדם להודות לבורא על טובותיו שמוריד גשמים להחיות בהם נפש כל חי, וכן מובא בתענית (ו, ב) ובתנחומא (מקץ א).

קרא עוד
דין קדימה לפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל

דין קדימה לפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל א- לברכות הנהנין יש סדר הרמוז במילים "מגע אש" ונבאר: מ- מוציא, מזונות ג- גפן – ברכת היין. ע- עץ - דהיינו לברך על פרי העץ משבעת המינים או פרי אחר אם אין מז' המינים. א- אדמה: ברכת האדמה משבעת המינים כגון חיטה או שעורה. ש- ברכת שהכל – ברכה על המים או שאר המשקים.

קרא עוד
שאלות ותשובות ענייני פורים

שאלות ותשובות בענייני חג הפורים שאלה: גבאי בית כנסת שואל למי נותנים היום כסף "זכר למחצית השקל"? תשובה: בענין אם מצות השקלים נוהגים בימינו, נחלקו הראשונים: האברבנאל, הרלב"ג (שמות ז, יב) כתבו שמצות מחצית השקל נהגה רק במדבר, לשעתה "בפרוד אותם ולא יהיה בהם נגף" (שמות ז, יב) ולא מצוה לדורות כי פרשת שקלים נאמרה אחרי מעשה העגל לכפר עליו וכן פירש רש"י (שמות ל, טז ד"ה ונתת אותו) שנצטוו למנותם בתחילת נדבת המשכן אחרי מעשה העגל וכן מבואר בפס"ר (פרק י) על הפסוק "ונתנו איש כופר נפשו" אמר לו הקב"ה, משה! מיתה הם חייבים על שעשו העגל אלא יתנו כפרה נפשם" ולפי זה השקלים באים לכפר על מעשה העגל שעשו במדבר ולכן זוהי מצוה לשעתה ולא לדורות וכן אמרו במדרש (תנחומא כי תשא יא; וירושלמי שקלים פ"ב סוף הל' ג) שנתינת מחצית השקל באה לכפר בעיקר על מעשה העגל.

קרא עוד
שאלות ותשובות - חג הפסח

שאלות ותשובות - חג הפסח . שאלה א: תלמיד שואל איך מקיימים בדורנו – דור הטכנולוגיה דברי חז"ל "שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלושים יום" (פסחים ו,ב ומגילה) הרי הכל קונים מוכן ואין צורך באפיית מצות, ואין צורך בהגעלת כלים, וגם לצערנו הרב אין לנו קורבן פסח?

קרא עוד
שאלות ותשובות - ענייני יום העצמאות

שאלות ותשובות - ענייני יום העצמאות שאלה: האם מברכים ברכת מציב גבול אלמנה כשרואים ישוב חדש ההולך ונבנה בימינו בארץ ישראל המשוחררת?

קרא עוד
הלכות יום העצמאות

הלכות יום העצמאות הקדמה "יום העצמאות" הוא ראש השנה להקמת "מדינת ישראל" שהיא 'ראשית צמיחת גאולתנו' וביום זה קם עם ישראל לתחייה ומחדש את בריתו עם הבורא ועם נחלת קודשו ולכן הוא "יום טוב" לכלל ישראל, יום שמחה והודיה לה' על חסדיו ונפלאותיו ועל הרמת קרננו בעולם והקמת שכינתא מעפרא ומשום כך יש להרבות בו בשמחה ובהלל לה'.

קרא עוד
יום העצמאות שהוקדם או נדחה

יום העצמאות שהוקדם או נדחה הכרזת המדינה הייתה ביום שישי בצהריים ־ ה' באייר תש"ח שנקבע כיום העצמאות של מדינת- ישראל לדורות. ורבותינו שבארץ־ישראל תיקנו לעשות יום־טוב ולומר הלל על הנס שעשה ה' לנו ביום־ העצמאות שבו ניצלנו ממיתה לחיים, מצרת הגלות והשעבוד שגרמה לנו לכל הגזירות והרציחות האיומות במשך אלפיים שנות גלותנו ולכן בקיבוצנו הלאומי המחודש, מחובתנו להודות, לקלס ולשבח לאלוהים על נפלאותיו. והנה לפי הלוח העברי ה' אייר יכול לחול בימים: שני, רביעי, שישי ושבת.

קרא עוד
הלכות חג השבועות

הלכות חג השבועות החל מר"ח סיון ועד י"ב ועד בכלל, בסיון לא אומרים תחנון (עיין כף החיים סימן תצד, ס"ח, נב) ולכן במנחה של שבת במדבר אין אומרים "צדקתך" אלא "יהי שם" (שו"ע סימן רצב ס"ק ב) אבל מנהג האשכנזים לומר תחנון ונפילת אפים מיום ח' בסיון דהיינו יום אחר "אסרו חג".

קרא עוד
שו"ת שבועות

שו"ת שבועות שאלה: האם מותר לבשל ביום טוב כמו גדולה אף שאינו צריך אלא לכמות קטנה? תשובה: כידוע שכל מלאכה שאסור לעשותה בשבת אסור לעשותה בחג, ואין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד ולכן אסור לעשות שום מלאכה שאינה לצורך אוכל נפש אף לא על ידי גוי (עיין מג"א לסימן תצד - ס"ק א ושו"ע סימן תקמג - א) אבל אם הוא איסור דרבנן במקום מצוה מותר לעשותו (עיין חזון עובדיה יום טוב עמוד א).

קרא עוד
שו"ת המיצרים

שו"ת המיצרים * שאלה: האם אשה הרה פטורה מלהתענות בג' הצומות? תשובה: מרן השו"ע (סימן תקנד - ה) פסק שבג' הצומות, עוברות ומיניקות פטורות מלהתענות לאחר ארבעים יום ליצירת הולד, אבל קודם לכן הרי היא ככל הנשים, ברם הרמ"א (סימן תקן - א) הביא שבאשכנז נהגו להחמיר שמעוברת מתענה כשאינה מצטערת הרבה, וכן כתב המשנ"ב (שם ס"ק ה).

קרא עוד
הלכות זכר לחורבן

הלכות זכר לחורבן משחרב בית המקדש תיקנו חכמים שבאותו דור שבכל דבר שמחה יהיה בו זכר לחורבן.

קרא עוד
תשובה: מלך ישראל שהוא מנהיג האומה, צריך למזג בקרבו שתי סגולות חשובות: תקיפות מחד גיסא, וענוה מאידך גיסא. קנאות מצד אחד ואהבה ורעות מצד שני. ושתי התכונות צריכות להיות בהרמוניה נפלאה כדי שיהיה מסוגל לפי רוח התורה לנהל עם קדוש להשגת ייעודו בבריאה, ולכן התורה מצווה אותו לכתוב שני ספרי תורה "וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר" (דברים יז, יח-כ), ודרשו רז"ל (סנהדרין כא ע"ב) אחת מונחת בבית גנזיו, ואחת שנכנסת ויוצאת עימו". וכתבו המפרשים שלמלך יש "מדיניות פנים" "ומדיניות חוץ", וצריך לנהל אותן על פי התורה וציווייה, שהרי גם בהכרזת מלחמה נמלכים בסנהדרין ונשאלים באורים ותומים (ברכות ג ע"ב), וכן היחסים עם עמי תבל ועם מדינות שכנות צריכים להיות מושתתים על פי התורה, וכפי שעשו המלכים הצדיקים בישראל.
וכן במדיניות פנים צריך לנהל את העם על פי התורה והמוסר האלוהי, ולכן מלכות ישראל היא "מלכות אלהים", מלכות שמימית, ומלך ישראל אינו רק המנהיג אשר שולט בפועל על העם אלא הוא אדם אשר יודע להוציא אל הפועל את מדרגתם העליונה של ישראל בשלמות, "מלכות בית דוד היא יסוד לאומה הישראלית, בזה שהיא הולכת עם הנהגת מלכות שמים הדבוקה באומה בכללה לדורותיה" (עולת ראיה ח"א עמ' תל), וכתב רבנו הרמב"ם (הל' מלכים פ"ב ה"ו):
"כדרך שחלק לו הכתוב הכבוד הגדול, וחייבים הכל בכבודו, כך ציוהו להיות לבו בקרבו שפל וחלל שנאמר "ולבי חלל בקרבי" (תהלים קט, קב), ולא ינהג גסות לב בישראל יותר מדאי, ויהיה חונן ומרחם לקטנים וגדולים, ויצא ויבוא בחפציהם ובטובתם, ויחוס על כבוד קטן שבקטנים... ולעולם יתנהג בענוה יתירה".
וכתב מרן הראי"ה (מאמרי הראיה עמ' 38):
"בנפש דוד אין אנו מוצאים חיים פוליטיים מופרדים בפני עצמם, רק המשך מרכזי מהחיים הכלליים".
וכן באורות הקודש (ח"ג, קיז):
"מי שהוא ממידת המלכות לית ליה מגרמיה כלום, והיא מידה שהחיסרון והיתרון מתחברים בה בנושא אחד".
וחז"ל אמרו על הפסוק "ה' צדיק יבחן" (תהלים יא, ה):
בדק לדוד בצאן ומצאו רועה יפה, אמר הקב"ה: מי שיודע לרעות בצאן יבוא וירעה צאני – אלו ישראל, וזה שנאמר בתהלים (עח, עא) "מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו ובישראל נחלתו" (ילקו"ש תהלים רמז תה).
ואמרו: "הרואה דוד בחלום יצפה לחסידות" (ברכות נה ע"א), ולא שלט בו יצר הרע (בב"ב יז ע"א). ולכן אמרו "לא נברא העולם אלא לדוד" (סנהדרין צח ע"א), וכל האומר דוד חטא אינו אלא טועה (סנהדרין קז ע"א), ואמרו רז"ל: כ"ב שנה עשה דוד תשובה על עוון בת שבע (תנא דבי אליהו פ"ב).
והנה נוסף לתכונות הנ"ל, מנהיג ישראל צריך לקיים התורה, להיזהר בכל פרטיה ודקדוקיה, ולהחמיר על עצמו בקפדנות יתירה על טוהר מידותיו ויושר מעשיו, ויהיה בעל לב טוב, "טוב רואי" כמו שהיה דוד.
וכלפי העם עליו להתנהג בנחת, ברחמנות, בענוה, ולפנים משורת הדין, ורק מתוך התנהגות אידיאלית זו יכול להשפיע ולהאציל מרוחו על עמו. וכתוב: "ודוד הוא הקטן" (שמו"א יז, יד) ואמרו רז"ל (מגילה יא ע"א):
"ודוד הוא הקטן - הוא בקטנותו מתחילתו עד סופו, כשם שבקטנותו הקטין עצמו אצל מי שגדול ממנו בתורה - כך במלכותו הקטין עצמו אצל מי שגדול ממנו בחכמה".
ושלמה המלך התפלל "ונתת לעבדך לב שומע לשפוט את עמך להבין בין טוב לרע" (מלכ"א ג, ט), ואמרו רז"ל (ברכות לד ע"ב): "המלך כיון שכרע שוב אינו זוקף", כלומר כיון שהוא אישיות דגולה ומורמת מעם הוא צריך להרגיש את שפלותו כלפי ה' וכלפי עמו, ולכרוע בלי זקיפה, וזו היתה תכונתו של דוד המלך שכינה את עצמו "ואני תולעת ולא איש, חרפת אדם ובזוי עם" (תהלים כב, ז), ולכן נקרא "נר ישראל" (שמו"ב יח, ג), והיה עניו ונכנע לפני ה' ונביאיו (תהלים קב, ויקר"ר פ' ז, ג).
דוד המלך נשא על כתפיו את גורלו של עם ישראל, והתגלתה בו מלכות ישראל, וכדברי הרמב"ם (הל' מלכים פ"ג ה"ו) "לבו של המלך הוא לבם של ישראל", ומלכות ישראל המסודרת על פי התורה היא הבסיס לבנין "כסא ה'" בעולם ככתוב "וישב שלמה על כסא ה' למלך תחת דוד אביו" (דברי הימים א כט, כג).
ולאחר כל האמור, מלך ישראל או מנהיגו לא יוכל למלא את תפקידו אם אינו משתלם במדרגה הרוחנית והמוסרית השואבת כוחה מתוך גדלות התורה וחוקיה המחנכים לאהבת הצדק היושר והמוסר, ויהיה בעל סבלנות גדולה כלפי עמו, עושה משפט וצדקה לכל עמו (שמו"ב ח, טו), סובל סבלם וטרחם (דברים א, יב), אוהב ישראל אהבה עזה כמו משה ודוד (עיין מנחות סה ע"א).


תואר כולל, אבל בפי חכמים נקרא "פרנס", ותירגם התרגום "שלושה הרועים" בזכריה (יא, ח) "תלתא פרנסיא", ואמרו רז"ל (תענית ט ע"ב): משה אהרן ומרים היו שלושה פרנסי ישראל. וכן "שני פרנסים טובים עמדו להם לישראל משה ודוד" (יומא פו ע"ב).
והפרנס מפרנס את הדור מבחינה גשמית ורוחנית, כמו רבי [רבי יהודה הנשיא] בהיותו עשיר פירנס את העניים מאוצרותיו (עירובין נג ע"ב), ולכן "אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן נמלכים בציבור" (ברכות נה ע"ב), כלומר כל מינוי של שררה על הציבור זקוק להסכמת העם ואפילו כשהמועמד הוא מטעם הקב"ה כמו בצלאל, בכל זאת הכרעת ישראל היתה נחוצה למינויו כדי שיקבלו עליהם הוראותיו וגזירותיו "הגון עליכם בצלאל", ואף על פי כן אמור להם לישראל (ברכות שם), הרי הקב"ה נמלך בציבור כי יסוד העמדת מלך תלוי ברצון העם והסכמתו ככתוב במלכים (א יב, א) "וילך ירבעם שכם כי שכם בא ישראל להמליכו אותו", וכתב החינוך (מצוה תצח):
"וזאת מן המצוות המוטלות על הציבור כולם כי להם יאות לעשות עניינים אלה... והוא מן האזהרות שהם על כלל הציבור". (וכן כתב הנצי"ב ב"העמק דבר" לדברים יז).
וכתב הרדב"ז (הל' מלכים פ"ג ה"ח):
"והאי מלך שהומלך על פי נביא או הסכימו עליו כל ישראל, אבל אם קם אחד מישראל ומלך על ישראל בחוזקה אין ישראל חייבים לשמוע לו והממרה פיו לא נקרא מורד במלכות".
שאלות ותשובות – מלכות ישראל
 פרנסי ישראל כמו משה, שאול, דוד – נבחרו מצד הענוה שהיתה בהם, ודוד בשיא גדולתו שאל לבוראו "מי אנכי כי הביאותני עד הלום" (שמו"ב ז, יח), ולפיכך כיון שאין למלך מצד עצמיותו שום גדולה וחשיבות אלא מצד היותו "פרנס האומה" חייב לדאוג לטובת עמו ורווחתו, להשתתף בצערו, ולתמוך יד עני ואביון (ברכות כח ע"א, ור"ה כח ע"א), וכל מגמת מדיניותו תהיה לרומם העם מבחינה רוחנית וגשמית כדי להשיג שלמותו הרוחנית והחמרית, ולהיות תפארת וסגולת העמים בנחלתו, וכפי שהנביא ישעיה אמר: "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו" (ישעיה מג, כא), ולכן הקב"ה שונא פרנס שמתגאה על עמו (חגיגה ח ע"א)."פרנס האומה" או הקהילה לא ניתנה לו שררה וכבוד אלא לצורך תפקידו בלבד, והשררה ביהדות היא "עבדות" כאמרם (הוריות י ע"א) לגבי הטלת תפקיד של רבן גמליאל על שני חכמים והתחמקו מקבלת התפקיד הרם מחשש התנשאות, ושלח להם רבן גמליאל "כמדומין אתם ששררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם" שנאמר "אם היום תהיה עבד לעם הזה" (מלכ"א יב, ז והוריות י ע"ב), כלומר כל מנהיג ישראל המתמנה על הציבור אפילו הוא מלך צדיק – חייב לראות עצמו עבד לעמו ויהיה מוכן לסבול מן הציבור, ובעת הצורך גם למסור נפשו על עמו, וזה מה שאמר דוד "תהי נא ידך בי ובבית אבי", ועיין במסילת ישרים (פרק יט) בהגדרת הרועה הנאמן של ישראל, וכן עיין ב"פלא יועץ" (ערך כבוד הבריות).
וכן משה אמר "ואם אין מחני נא מספרך" (שמות לב, לב), והוא משמש דוגמא לכל מנהיג בישראל, "משחית נפשו הוא יעשנה" (משלי ו, לב) – כל פרנס שאינו משחית נפשו על ישראל אינו פרנס (מדרש הגדול), והושע שקיטרג נענש (פסחים פו-פז, ואיגרות הראי"ה ח"ב עמ' קפט).
תשובה: התורה (דברים יז, יד-טו) הקדימה דיני שיפוט ותורה לפרשת המלכות, והמלך עצמו מתמנה על פי סנהדרין ונביא (רמב"ם הל' מלכים פ"א ה"ג), ועצם ההופעה של המלכות באה מכוחה של תורה, והמלך הוא קצין הממונה על השלטת התורה וחוקיה בעם, ולולי זה אין צורך במלך, כי גדולתו נובעת מצד החיוב לגדל אומה מוסרית, אומה העורגת לשלמות רוחנית, ולכן המלך הוא "עמוד השדרה" של האומה, הוא מזרים דם בכל עורקי ואברי האומה, ולכן כאב הפרט הוא כאב המלך.
דוד המלך הוא סמל המלכות בישראל, הוא עושה צדקה ומשפט "ויהי דוד עושה צדקה ומשפט לכל עמו" (שמו"ב ח, טז וסנהדרין ו ע"ב), עוסק בענייני שפיר ושליה [טהרת אשה לבעלה] (ברכות ד ע"א), וזהו המלך האידיאלי שמרגיש שכל מציאותו היא לרומם קרנם של ישראל, ולהצמידם לאביהם שבשמים, ולכן קמה מלכות בישראל כדי לדאוג ליישום התורה וחוקיה בחיים הלאומיים הציבוריים. ולכן כאשר קיימת התנגשות בין חוקי המלך או חוקי המדינה לבין חוקי התורה, חוק המדינה אינו תקף ומצוה להפרו כי דברי הרב (הקב"ה) ודברי העבד (המלך) דברי הרב קודמים (רמב"ם הל' מלכים פ"ג ה"ט), וכתב רבנו הרשב"א (שו"ת הרשב"א ח"ו רנד):
"אבל ללמוד מכלל זה ללכת בדרכי הגויים ומשפטיהם ח"ו לעם קודש לנהוג ככה... וכל הסומך בזה לומר שמותר משום דינא דמלכותא דינא טועה וגזלן הוא".
ולכן יהודי מאמין בתורת משה חייב לסור ולציית לפקודת ה' ולא לפקודת אנוש בר תמותה שהיא זמנית וחולפת. ולכן חוקים שהם נגד המוסר, היושר והצדק של התורה אינם מעוגנים בכלל החשוב והיסודי של דינא דמלכותא דינא, ומצוה לבטלם ולעבור עליהם וכפי שעשו כל היהודים בכל הדורות שמסרו נפשם על קדושת חוקי ה'. וחז"ל גילו לנו במדרש (מדרש שוחר טוב – תהלים קיט, כה) שישראל שמחים כשרואים למלך שלהם או לנשיא שלהם עוסק בתורה, דהיינו השמחה בעם כשהמלך מחובר לקודש, לשורש החיים. כי אז כל פעולותיו תהיינה לטובת עמו, כמו דוד שקנה לו שם עולם, כי הוא נכנע לתורה ולסנהדרין, ושמו נזכר במקרא יותר מאלף פעמים, וזכה לייסד "מלכות בית דוד" שהיא סמל להנהגת העם, "כי בית נאמן עשה לו ה'" (שמו"ב ז, טז), והיא מלכות נצחית בעם ישראל (ירמיה לז, יז ויחזקאל לז, כד. תהלים פט, ד). ולכן היא כעין "מלכותא דארעא" (ברכות נח ע"א).


שאלה ד: האם מלך ישראל חייב להבליט את ההבדל בין ישראל לבין הגויים או להסתירו ולשכחו?
תשובה: מלך ישראל מחובת תפקידו וייעודו להבליט מעלת ישראל על פני העמים, וכן כתב מרן הרב חרל"פ בספרו "מי מרום" (חי"ב פ' שופטים מאמר לה):
כל מגע של ישראל עם אומות העולם פוגם בישראל מאוד אפילו אם התוצאה היא קידוש ה', כי כמו שאין הקב"ה זקוק לבריותיו כך אין ישראל זקוקים לעמים, ובעקבתא דמשיחא לפני הגאולה השלישית, מתגברת שנאת העמים לישראל שהיא שנאה לה', שהרי הסוטר לועו של ישראל כסוטר לועה של השכינה (סנהדרין נח ע"ב), וסנחריב שבלבל את העולם כולו (ברכות כח ע"א) רצה לבולל העמים לאומה אחת שכל כוונת כולם היא לאבד את ישראל כרצונו של עמלק.
יוצא שכל הגויים רוצים לבולל את עם ישראל, לאבד זהותו וצביונו המיוחד של ישראל, ולכן מלך ישראל צריך להילחם נגד "מגמה עמלקית" זו על ידי הבלטת ההבדל בין ישראל לבין הגויים, כי על ידי כך מתבררת הזהות הישראלית המיוחדת ביותר, וריחוק מטמיעה בתרבות הגויים הקלוקלת, ולכן המצוה שנצטווה המלך אחרי המלכתו היא להכרית ולמחות זרעו והשקפתו של עמלק (סנהדרין כ ע"ב, ורמב"ם הל' מלכים פ"א ה"א), וכן לשבר זרועות רשע של עריצי עולם (רמב"ם הל' מלכים פ"ג ה"י).
המלך נושא בלבו ובמחשבתו אחדות האומה ומגלם בתוך אישיותו צמאון וכיסופים עזים של הצמדת נשמת האומה לאלוהיה, וכפי שגילה דוד במלכותו כמתגלה במזמוריו בתהלים, והתפלל לה' לתת לבני ישראל מרות וגאווה נגד הגויים כדי שיראו מהם ויחשיבו אותם (סוטה מט ע"א).


תשובה: מלך ישראל מחובת תפקידו וייעודו להבליט מעלת ישראל על פני העמים, וכן כתב מרן הרב חרל"פ בספרו "מי מרום" (חי"ב פ' שופטים מאמר לה):
כל מגע של ישראל עם אומות העולם פוגם בישראל מאוד אפילו אם התוצאה היא קידוש ה', כי כמו שאין הקב"ה זקוק לבריותיו כך אין ישראל זקוקים לעמים, ובעקבתא דמשיחא לפני הגאולה השלישית, מתגברת שנאת העמים לישראל שהיא שנאה לה', שהרי הסוטר לועו של ישראל כסוטר לועה של השכינה (סנהדרין נח ע"ב), וסנחריב שבלבל את העולם כולו (ברכות כח ע"א) רצה לבולל העמים לאומה אחת שכל כוונת כולם היא לאבד את ישראל כרצונו של עמלק.
יוצא שכל הגויים רוצים לבולל את עם ישראל, לאבד זהותו וצביונו המיוחד של ישראל, ולכן מלך ישראל צריך להילחם נגד "מגמה עמלקית" זו על ידי הבלטת ההבדל בין ישראל לבין הגויים, כי על ידי כך מתבררת הזהות הישראלית המיוחדת ביותר, וריחוק מטמיעה בתרבות הגויים הקלוקלת, ולכן המצוה שנצטווה המלך אחרי המלכתו היא להכרית ולמחות זרעו והשקפתו של עמלק (סנהדרין כ ע"ב, ורמב"ם הל' מלכים פ"א ה"א), וכן לשבר זרועות רשע של עריצי עולם (רמב"ם הל' מלכים פ"ג ה"י).
המלך נושא בלבו ובמחשבתו אחדות האומה ומגלם בתוך אישיותו צמאון וכיסופים עזים של הצמדת נשמת האומה לאלוהיה, וכפי שגילה דוד במלכותו כמתגלה במזמוריו בתהלים, והתפלל לה' לתת לבני ישראל מרות וגאווה נגד הגויים כדי שיראו מהם ויחשיבו אותם (סוטה מט ע"א).



תשובה: הגמרא בסנהדרין (כ) וכן בתוספתא (סנהדרין פ"ד, ז) וכן פסק הרמב"ם (הל' מלכים פ"א ה"א, וסה"מ מ"ע קעג): שלוש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתם לארץ – למנות להם מלך שנאמר "שום תשים עליך מלך" (דברים יז, יד-טו).
אמנם בספר שמואל (א פ"ח) ה' ושמואל הנביא הסתייגו מבקשת העם למנות מלך "שימה לנו מלך", ונאמר שם "וירע הדבר בעיני שמואל", וה' אמר לנביא "כי לא אותך מאסו, כי אותי מאסו ממלוך עליהם" (שם פס' ז), ושאל הרמב"ם (הל' מלכים פ"א ה"ג) למה התרגז ה' עליהם, הלוא רצו לקיים מצות עשה דאורייתא? ויישבו חז"ל שדרישת העם להמלכת מלך היתה פסולה כי היא נבעה מרצונן לחקות את המלוכה באומות העולם שהתבססה על כח שררה ורודנות של המלך (עיין ספרי לדברים שם, וסנהדרין כ ע"ב, אברבנאל לשמו"א ח, תוספתא סנהדרין פ"ד ה"ג, הר"ן בדרשותיו דרוש יא, ורמב"ם הל' מלכים פ"א ה"ב).
יוצא שבקשתם נדחית משום הניסוח באמרם "תנה לנו מלך לשפטנו... והיינו גם אנחנו ככל הגויים ושפטנו מלכנו", ומלכות ישראל שונה ממלכות הגויים, ולכן מלך בישראל מתמנה על ידי נביא וסנהדרין (רמב"ם הל' מלכים פ"א ה"ג), ולא על ידי ההמון, כי ההמון אינו יודע לבחור אישיות מוסרית, מעוטרת בעוז ואמונה העורגת לחנך את העם לשלמות מוסרית, "לבו של המלך הוא לבם של ישראל" (הרמב"ם הל' מלכים פ"ג ה"ו).
ועדיין נשאלת השאלה, למה התאחר העם במינוי מלך, ורק בתקופת שמואל ביקשו? הרי בלי מלכות "איש הישר בעיניו יעשה" (שופטים כא, כה ורד"ק שם), ובנין המקדש לא יתממש כי "הכל הולך אחרי הראש" (פרקי דר"א מב) "ובתר רישא גופא אזיל" (עירובין מא ע"א, וזוהר ח"ג קלה ע"א).
ונאמרו הרבה ישובים לשאלה זו, ונביא כמה מהם:
א. עדיין לא היה נושא המלוכה בעולם, כלומר עדיין לא הופיע דוד שהוא הנבחר להיות המלך בישראל בהיותו משבט יהודה שתכונתו היא הכרת האמת, הכרת צדקה, וכפי שאמר יהודה "צדקה ממני", ועל ידי הודאה זו נבחר להיות שבט מושלים על ישראל.
ב. עם ישראל היה מפולג, שסוע לשבטים, ומלכות דורשת אחדות וקיבוץ לאומי, ולכן שדוד איחד וליכד את השבטים בחברון אז נמשח למלך על כל שבטי ישראל, ומתוך חברון התחברו אליו שבטי ישראל ועלה לירושלים וקבעה "בירת ישראל" לנצח.



תשובה: בתקופת המדבר משה ויהושע היה להם דין מלך למרות שעדיין עם ישראל לא נכנסו לארץ הבחירה שהרי שלוש מצוות נצטוו ישראל בכניסתם לארץ: להעמיד מלך, למחות את עמלק ולבנות את בית המקדש (סנהדרין כ ע"א, ורמב"ם הל' מלכים פ"א ה"א), ובכל זאת כיון שהיו מנהיגי ציבור מובילים את העם שנבחרו על ידי ההשגחה העליונה, נקראים "מלך" וכדרשת חז"ל "ויהי בישורון מלך" (דברים לג, ה) זה משה (ויקרא רבה לא, ד וירושלמי סנהדרין פ"א ה"ג, זבחים קב ע"א, ושבועות טו ע"א).
ברם מובא בספרים שיש שופט ויש מלך, ומשה היה במדרגה של שופט, מסמל את הופעת התורה של כל הדורות ולא את המלכות, כי סמל המלכות בעם ישראל זה דוד המלך, ולכן היה בחינת מלך לדור המדבר (זבחים קב ע"א) ומלכותו לא נקבעה לדורות כי לא בא משבט יהודה, ורק יהודה נבחר למלך על שאר שבטי ישראל, ומלך נבחר בהסכמת העם כמ"ש "ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם" ופירש אור החיים הק' (שם) שהוויית מלך בישראל תהיה רק אם יתקבצו ראשי עם וישאלו מלך, וככתוב בשמואל (שמו"א ח, ד) "ויתקבצו כל זקני ישראל ויבואו אל שמואל", אבל זולת זה התורה תהיה למלך על ישראל (ועיין ברמב"ן לויקרא כו, טז).
יוצא שמהות משה היא "שופט" ששפט והנחיל תורה לישראל לדורות עולם, והוא אדון הנביאים ומחוקק התורה לישראל כשליח ה', אבל היה בבחינת מלך לדור המדבר, ואין מלכותו ירושה לבניו כמו במלכות בית דוד (עיין בספר מי השילוח פ' שופטים, לר' מרדכי יוסף ליינר מאיזביזצא), ואם כן שלטונם של משה ויהושע היה כמו שלטונם של השופטים והנביאים ולא כשלטון של מלכים, ומשה היה אב בתורה, אב בחכמה, ואב בנביאות (מגילה יג ע"א, ושמו"ר פ"א) ולא אב במלכות לדורות, כי רק לדור במדבר היה בבחינת מלך, כיון שהושיעם והוציאם ממצרים. ולכן היו בו תורה וגדולה במקום אחד (גיטין נט ע"א).



תשובה: מובא בתוספתא סנהדרין (פ"ג ה"ד) "אין מעמידין לא מלך ולא כהן גדול אלא בבית דין של שבעים ואחד", אבל בספרי (דברים יז פיסקא קנז) מובא "אשר יבחר ה'... על פי נביא".
והרמב"ם (הל' מלכים פ"א) פסק שאין מעמידים מלך בתחילה אלא על פי בית דין של שבעים זקנים ועל פי נביא, ואילו בהלכות סנהדרין (פ"ה ה"א) מסתפק במינוי הסנהדרין גרידא. ועל הבדל זה עמד בספר "הלכות מדינה" (ח"א שער ג פ"א עמ' קלז) בשם חסדי דוד (עיי"ש, ובספר מרגליות הים לסנהדרין כ ע"ב אות ט).
יוצא שאין לעם את הסמכות לבחור את המלך, והסמכות היא בידי ה' בלבד המתגלה על ידי הסנהדרין והנביא שהם נציגיו עלי אדמות.
ברם כתב מרן אור החיים הק' (דברים יז, ה) שלמרות שאין ממנים מלך אלא על פי הסנהדרין והנביא, בכל זאת צריכה להיות הסכמה של הציבור לשלטון המלך, והוסיף שלא די שתהיה הסכמת העם אלא צריכים הציבור להיות מרוצים מהמלך, ולכן צריכים התקבצות העם לבקשת מלך כמ"ש בשמואל (א ח, ד) "ויתקבצו כל זקני ישראל... שימה לנו מלך לשפטנו", וצריכים לדעת היטב גם כשישנה הסכמת העם, צריך המלך לדעת שהתורה היא הנותנת לו כח מלכות (ועיין ברמב"ן לויקרא כו, טז ואור החיים הק' לדברים יז, ה ד"ה ויהי), ולא העם, ולכן התורה מעל ראשו.
ולכן כיון שהעם מקבל עליו שלטון המלך מרצונו, הרי מקבל עליו חוקי המלך ומשפטיו, ולכן יכול לחייב את העם מיסים וארנוניות ומנהגי משפטי מלכים (רשב"ם לב"ב נד ע"ב ד"ה והאמר), וכן נפסקה להלכה (רמב"ם הל' גזילה פ"ה הי"ח, ושו"ע חו"מ סי' שסט סע' ב) שתוקף חוקי המלך נובע מהסכמת העם שהסכימו עליו בני המדינה, ולכן כתב הרדב"ז (הל' מלכים פ"ג ה"ח):
"והאי מלך היינו שהומלך על פי נביא או שהסכימו עליו כל ישראל, אבל אם קם איש אחד ומלך על ישראל בחוזקה אין ישראל חייבים לשמוע אליו, והממרה את פיו לא נקרא מורד במלכות".
וכן כתב בעל כנסת הגדולה (חו"מ סי' ז, הגהות ב"י אות א), וכן כתב בעל שו"ת חתם סופר (חו"מ סי' יט), שיש חשיבות בהסכמת הציבור לקבלת המנהיג עליהם. כי ע"י הסכמת העם תשאר הרמוניה ביניהם ויכבדו חוקיו ומשפטיו שהוענקו ע"י התורה.


תשובה: מלכות ישראל מקורה בתורה, ומצות עשה דאורייתא למנות מלך משבט יהודה, ודוד שבא מיהודה נבחר למלוך על ישראל לתמיד, וכברכת יעקב "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו" (בראשית מט, י), ושאר השבטים נפסלו למלוכה (עיין רמב"ם הל' מלכים פ"א), ולכן לפי התורה צורת המשטר הרצויה היא צורת שלטון מלוכני, שבו סמכויות השלטון מרוכזות בידי המלך, והתורה הגבילה אותו על פי הוראות אלוהיות כיצד לנהל מלכות ישראל על פי הצדק היושר והטוב, כדי להעמיד ישראל על אדמתו הקדושה.
ושמואל הנביא על פי צו עליון מינה את דוד למלך על ישראל אחרי פסילת שאול, ומאז שרשרת המלוכה היתה מזרע דוד עד חורבן בית ראשון. ומאז חורבן בית ראשון אין מלוכה בישראל.
ונשאלת השאלה: מי עומד במקום המלך, והאם דיני המלכות שהרצה שמואל בפני העם (שמו"א פ"ח) קיימים גם בזמן הזה או לא?
והנה בעיוננו בדברי חז"ל אנו רואים כי דינו של שמואל "דינא דמלכותא דינא" (גיטין י ע"ב, בב"ב נה ע"א) חל על כל צורת ממשל ולא דוקא על "מונרכיה":
שאלות ותשובות – מלכות ישראל
 א. המאירי (סנהדרין נב ע"ב) כתב שדיני מלכות קיימים בכל זמן ובכל דור ודור, כרמוז בפסוק "ואל השופט אשר יהיה בימים ההם".ב. הר"ן בדרשותיו (דרוש יא) כתב: אבל כאשר לא יהיה מלך בישראל, השופט יכלול שני הכוחות, כוח השופט וכוח המלך, וכפי שראינו בתקופת השופטים והנביאים.
ג. הרמב"ן (בסוף הוספותיו למצוות ל"ת): מצוה על המלך או על השופט ומי שהעם ברשותו להוציאם לצבא במלחמת רשות וכו', וכן הרחיב הדיבור בפרשת בחוקותי.
ד. האברבנאל (דברים כ, י לפ' שופטים) כתב: הפרשה הזאת גם כן היא הנהגת מלכים במלחמות, ותכלול גם כן אל ב"ד הגדול שבמקום שלא היה מלך הם היו הלוחמים.
ה. הרמב"ם (הל' סנהדרין פ"ד הי"ג) פסק שראשי גלויות שבבבל במקום מלך הם עומדים, ויש להם לרדות את ישראל בכל מקום, וק"ו שנשיאים המוסמכים באומה שהיא בארצה ובשלטונה שהועמדו בהנהגת האומה ואינם גרועים מראשי גלויות שבבבל.
ו. הרשב"א (שו"ת ח"א סי' תרלז): שכל שלטון של ישראל המושל במקומו דינו דין והוא בכלל מה שאמרו דינא דמלכותא דינא, וכדין מלך ממש... ולכן כתב (בב"ב נד ע"ב) כל מיסים וארנוניות ומנהגות של משפטי מלכים שרגילים להנהיג במלכותם דינא הוא... הלכך דין גמור הוא".
ז. השו"ע (חו"מ סי' שסט סע' ב) כתב: והוא הדין כל שר וכל שלטון בעירו שיש לו כח לעשות חוקים בעירו דדינא דמלכותא דינא.
ח. הרב קוק בספרו "משפט כהן" (סי' קמד): נראין הדברים שבזמן שאין מלך כיון שמשפט המלוכה הם גם כן מה שנוגע למצב הכללי של האומה, חוזרים אלה הזכויות של המשפטים ליד האומה בכללה... גם כל שופט שקם בישראל דין מלך לו לענין כמה ממשפטי המלוכה ובמיוחד במה שנוגע להנהגת הכלל (משפט כהן סי' קמד אות יד).
ועוד כתב (שם): ומ"מ הסברא קיימת דלענין משפט המלוכה שנוגעת להנהגת הכלל, והאי גם שופטים מוסכמים ונשיאים כלליים במקום מלך עומדים.
וכן ענה לרב חיים הירשנזון (מובא במלכי בקודש ח"ד עמ' 364 סע' ט), וכן ענה לרב זלמן פינס (מובא בספר "לאור ההלכה" לגר"ש זוין עמ' כד הערה 28).
שאלות ותשובות – מלכות ישראל
 ודעת מרן הראי"ה ציין בנו יחידו ממשיך דרכו מרן הרצי"ה קוק ששיטת אביו מעונגת בדברי המאירי בבית הבחירה (סנהדרין נב ע"ב) (עיין במילואים למשפט כהן עמ' שעח, שלז טור א וטור ב).ט. הרה"ג יצחק הרצוג (הרב הראשי לישראל אחרי הרב קוק) דוגל גם הוא בשיטת הראי"ה קוק (תחוקה לישראל כרך א עמ' 130, ותחומין כרך ד עמ' 15).
י. הנצי"ב בהעמק דבר (דברים יז, יד-טו) כתב שגם לצורת שלטון אחרת כשאין מלוכה יש תוקף הלכתי, ולכן סמכות השלטון לגבות מיסים מדין דינא דמלכותא דינא והיא מלכות חוקית... (עיי"ש).
יא. בתחומין (כרך ג עמ' 242) כתב רבה של חברון הרה"ג דב ליאור שליט"א: במדינת ישראל שהוקמה בחסדי ה' על אף כל בעיותיה ופגמיה יש כיום משום התגלמות מלכות ישראל.
יב. מרן הגר"ש ישראלי (ראש ישיבת מרכז הרב וחבר מועצת הרבנות הראשית) כתב בספרו "עמוד הימיני" (סי' ז עמ' נח-נט) כדעת רבו מרן הראי"ה קוק, וסיכם: "כל המינויים הממלכתיים שיעשו בישראל בדרך של בחירות שבהן יכריע רוב העם יהיה להם תוקף וסמכות", והרחיב בביאור הענין, ודחה מי שסובר שזה לא נוהג במנהיג לא דתי (עיין התורה והמדינה כרך א עמ' 310-316).
יג. הגר"ש גורן בספרו תורת המדינה (עמ' 18-27) הלך בדרך מרן הראי"ה קוק ודעימיה, וכן בספרו "משיב מלחמה" (ח"א עמ' קלז).
יד. הרב עובדיה הדאיה (חבר בית הדין העליון) כתב בספרו שו"ת "ישכיל עבדי" (ח"ו סי' כח, וכן בתורה והמדינה קובץ ט-י): הוא הדין לממשלה שיש לה בית נבחרים ומחוקקים אף על פי שאינם מעוטרים בעטרת המלוכה, דינם דין גמור בענייני המדינה ושייך בה הכלל דינא דמלכותא דינא. וכן מובא בפסקי דין רבניים (ח"א עמ' רפה).
טו. הגאון מרן הרב עובדיה יוסף (הראשון לציון) בספרו שו"ת "יחוה דעת" (ח"ה סי' סד): נראה שגם במדינה שאין השלטון על פי מלך אלא על פי ממשלה נבחרת על ידי תושבי המדינה, שייך בהם הכלל של דינא דמלכותא דינא.
טז. מרן הגר"א כהנא שפירא (ראש ישיבת מרכז הרב, והרב הראשי לישראל) (מובא בתחומין ג) שדן ביחס ההלכה לחוקי המדינה, וכתב: נראה שיש לדון במעמדם של חוקי 
שאלות ותשובות – מלכות ישראל
 המדינה מצד תקנות קהל... יש סמכות לתקן תקנות לשם הסדר חיי קהילה... בענייני מיסים, עבודה, ותעבורה, ועוד בתנאי שלא יסתרו את דיני התורה.יז. מרן הגר"מ אליהו (הראשון לציון) שכתב: יש לדון בכך משתי בחינות, ראשית דינא דמלכותא דינא, כלל זה אומר כי חוקי השלטון וסדריו מחייבים במה שנוגע לניהול ענייני המדינה כתשלום מיסים..., וחוקי המדינה תקפים... 
יח. הגר"י אריאל שליט"א בשו"ת באוהלה של תורה (ח"ד סי' טז).
יט. הגר"י גרשוני (תורה שבעל פה כה).
כ. בעל הישכיל עבדי (חחו"מ ח"ו סי' כה), כתב שה"ה לממשלה שיש לה בית נבחרים ומחוקקים אע"פ שאינה מעוטרת בעטרת המדינה, ושייך בה הכלל דדמ"ד, ושכן הדין במדינת ישראל שאזרחי המדינה בוחרים לכנסת.
המורם מכל דברי הראשונים והאחרונים הנ"ל, שיסוד הסכמת העם במינוי מלך או מנהיג מעוגן במקורות במקרא, במקורות בתלמוד, בראשונים ובאחרונים, שהסכמת העם שימשה יסוד בשימת המלך ומקור נורמטיבי לסמכויותיו ולציוד כוחו בניהול המדינה.
וכל הזכויות שנמנו בפרשת המלך (שמו"א ח) המלך מותר בו (סנהדרין כ ע"ב) – המבטיחות את כבודו ואת כח שלטונו, ובאין מלך אז מנהיג הנבחר על ידי העם – כל חוק שיחוקק לטובת העם והמדינה דינו ותוקפו כמשפט המלך בזמנו (עיין הרמ"א בחו"מ סי' שסט סע' יא), וכפי שכתב מרן הראי"ה קוק בעקבות הרמב"ן והר"ן הנ"ל, כשמתמנה מנהיג האומה לכל צרכה בסגנון מלכותי על פי דעת הקהל ודעת בית דין, ודאי עומד הוא במקום מלך לענין משפטי המלוכה הנוהגים להנהגת הכלל (משפט כהן קמד).
ועל יסוד הכלל הזה סיכם החתם סופר (שו"ת ח"א או"ח סי' רח):
"ונראה לי שהרשות ביד המנהיגים להרוג ולענוש, מקרא "והיה עליך דמים" (מועד קטן ה ע"א)....".
וסיים:
"עכ"פ בהא נחתינן, כל שישראל ונשיאי העדה או אפילו א' משני אלו מסכימים ומחרימים, ה"ז מוחרם מן התורה וחייב מיתה מן התורה, וע"כ אחר שהסכימו ישראל ואמרו ליהושע והוא הדין לכל מלך כל איש אשר ימרה את פיך לכל אשר תצונו יומת, הרי החרימו כל עובר על מצות מלך ישראל אפילו אינו משבט יהודה...".
שאלות ותשובות – מלכות ישראל
 וכתבו הראשונים שמשפט נציגי הציבור בגולה כמשפט המלוכה: "מי שנתמנה על הציבור הוא כאביר שבאבירים ויפתח בדורו כשמואל בדורו, וכל מה שעשה עשו" (רבנו גרשום, מובא במרדכי ב"ב, שו"ת הרא"ש כלל ז סי' יא, חו"מ סי' ב).
וכתב מהרי"ץ חיות (תורת הנביאים):
"עיקר דין מלך מפני שהעם באו בברית אתו, וכל כוחו הוא מטעם הסכמת העם".


תשובה: ההנהגה השלטונית בישראל מורכבת מארבע רשויות: סנהדרין, מלך, כהן, ונביא (דברים יז, יח), אותיות "משכן" ראשי תיבות – מלוכה, שופטים (סנהדרין), כהנים נביאים. דהיינו קומת האומה במלוא עושה והדרה בנויה על אדני ארבעת היסודות האלה שהם עמודי התווך של מלכות ישראל האידיאלית, שתכליתה לפרסם ולספר תהילות ה' בעולם "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו" (ישעיה מג, כא).
ונשאלת השאלה: מי קם בפני מי? ומי הולך למי, המלך לנביא או הנביא למלך?
והנה הרמב"ם (הל' מלכים פ"ב ה"ה) כתב:
אפילו נביא עומד לפני המלך משתחוה ארצה שנאמר "הנה נתן הנביא ויבוא לפני המלך וישתחו למלך", אבל כהן גדול אינו בא לפני המלך אלא אם ירצה, ואינו עומד לפניו אלא המלך עומד לפני כהן גדול שנאמר "ולפני אלעזר יעמוד ושאל לו" (במדבר כז, כא), וכן מצוה על המלך לכבד לומדי תורה...
וכן מפורש בפסוק (דברים כט, ט) ראשיכם שבטיכם, זקניכם ושוטריכם... כל איש ישראל", הרי הפסוק הקדים "ראשיכם", ופירש רש"י "החשוב חשוב קודם" (עיי"ש).
יוצא שהנביא עומד לפני המלך, וכן מצאנו שמשה ואהרן הלכו לפרעה והקב"ה ציוום לחלוק לו כבוד (שמו"ר ג, ז), אסתר כיבדה את אחשורוש, וכן נתן הנביא קרא לדוד "אדוני המלך" (מלכ"א א, כד), ובא לדוד לדבר אתו (שמו"ב ז, ו), וישעיה בא לאחז (ישעיה ז, ג), וחגי בא לזרובבל (חגי ב, ב), ואליהו כיבד את אחאב ורץ לפניו (מלכים א יח, מו ומלבי"ם שם).
שאלות ותשובות – מלכות ישראל
 וכתב הנצי"ב (העמק דבר לדברים יז, כ): לעולם חולקים כבוד למלכות על הכהונה, על הנבואה. ולענ"ד משום שמלכות ישראל היא כעין מלכותא דרקיעא (ברכות נח ע"א), ואמרו לעולם תהא אימת מלכות עליך דכתיב "וירדו כל עבדיך אלה אלי" (זבחים קב ע"א), "שום תשים עליך מלך" (דברים יז, טו) שתהא אימתו עליך (סנהדרין כ ע"ב), ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול (קדושין לב ע"ב), וכתב המהרש"א (ברכות נח ע"א) שראוי לחלוק כבוד אפילו למלכים הקדמונים הרשעים כי "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא" (ברכות נח ע"א), ומלכות ארצית חשובה מאוד כי היא משליטה חוק ומשפט, דין וסדר בארץ, מצילה עשוק מיד עושקו, ולכן נצטווינו לדרוש בשלומה ובכבודה של מלכות (אבות פ"ג מ"ב, ע"ז ד ע"א, וברכות ט ע"ב), וכל שכן מלכות ישראל שתפקידה לפרסם מלכות שמים עלי אדמות, ודרכה יורדת ההשפעה האלוהית לעם (בר"ר פ"ט, והחינוך מצוה תקג-תקד).בסיכום: הנביא משתחווה למלך, אבל כהן גדול אינו משתחווה כי קדושת כהן גדול היא קדושה מלידה, אינו מטמא לקרוביו ואפילו על הוריו אינו נופל בצער של שבעת ימי האבלות (ויקרא כא, י-יב), ואסור לו להיות כמנודה וכאבל (מועד קטן טו ע"א, אור החיים הק' לויקרא כא, ח. החינוך מצוה רסג ומצוה עד), ולכן קדושת הכהן הגדול שהיא קדושה גזעית משפחתית היא גדולה ממעמד המלך שאין לו קדושה זו (עיין פנקסי הראי"ה ח"א, פנקס ג אות ב), ולכן אינו משתחווה למלך, אבל הנביא משתחווה.
תשובה: כתוב בתורה "לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא מאחיך הוא" (דברים יז, טו), וחז"ל דרשו כמה ילפותות מפסוק זה:
א. איש נכרי – כפשוטו כי הפסוק אומר בראשיתו "מקרב אחיך" ואמרו רז"ל (קדושין עו ע"ב) "כל משימות שאתם משים לא יהיו אלא מקרב אחיך", וכן פסק הרמב"ם (הל' מלכים פ"א).
ב. מקרב אחיך – ממובחר שבאחיך (בב"ק פח ע"א) למעוטי עבד... שפסול למלכות.
ג. מקרב אחיך – אין לי אלא מלך? מניין לרבות כל השררות תלמוד לומר כל שתמנה עליך לא יהיו אלא מן הברורין שבעמך (ירושלמי קדושין פ"ד ה"ה, וקדושין עו ע"ב).
שאלות ותשובות – מלכות ישראל
 ד. והנה מהמילים "אשר לא מאחיך הוא" למדו בספרי (דברים יז, טו) וכן ביבמות (מה ע"ב), בבא קמא (פח ע"א) וקידושין (עו ע"ב) – שאין מעמידים מלך מקהל גרים עד שתהיה אמו מישראל שאז "מקרב אחיך קרינן ביה", וכן פסק הרמב"ם (הל' מלכים פ"א ה"ד, פירוש המשניות לסוטה פ"ז מ"ח, וסה"מ ל"ת שסב).איש נכרי – אפילו משאר השבטים נקרא "נכרי" לגבי המלכות משום ששבט יהודה נבחר על ידי יעקב אבינו להיות שבט המלוכה בישראל "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו" (בראשית מט, י), ויש עבירה למנותו "לא תוכל לתת עליו איש נכרי" (רמב"ם הל' מלכים פ"א ה"ז), ברם מרן הכסף משנה (הל' מלכים פ"ה ה"ד) כתב שהרמב"ם נקט חידוש גדול, דהיינו אם אימו של המיועד למלכות היתה מישראל ואילו אביו לא היה מישראל אף על פי כן כשר למלכות ואין צריך לומר שאם אביו מישראל ואמו גיורת שכשר למלכות, שהרי רחבעם בן שלמה הוא בנה של נעמה העמונית שהתגיירה ונשאה לשלמה והיה מלך על ישראל (ב"ק לח ע"ב), והיתה צדקנית, ובגלל רות ונעמה הצדקניות נצטווה משה שלא להתגרות במואב ובבני עמון מלחמה (דברים ב, ט ויט).
ברם בסוגיא זו בעיוני במקורות, ראיתי שישנן תשע שיטות, ואין כאן מקום להביאן ולהסבירן, והסתפקנו בהבאת שיטת הרמב"ם שהיא פסק הלכה במשנה תורה שלו.
ברם לשיטת הספרי והרמב"ם שפסק שאמו צריכה להיות מישראל ולא גיורת, יש לתמוה מהמלכת רחבעם שאימו נעמה העמונית היתה גיורת, ושאלה זו העלו אותה ראשונים ואחרונים.
והנה בעל "נודע ביהודה" (שו"ת מהדו"ק ח"א חו"מ סי' יג) חידש חידוש שלא מובא בראשונים, והוא שדין שימת מלך "מקרב אחיך" חל רק כאשר קמה שושלת חדשה כגון זו של אגריפס, אבל כאשר המלך מולך תחת אביו בירושה לא חלה עליו דין שימת מלך מקרב אחיך.
וכן כתב החתם סופר (שו"ת סי' יב, ובחידושיו לסוטה מא ע"ב), וז"ל בתשובותיו שם: דוקא תחילת השימה נצטווינו שיהיה ממובחר שבאחיך, כמו דוד שזכה הוא בניו אחריו בירושה עד סוף הדורות, ולכן כשמת שלמה שעברה לו המלוכה בירושה הרי זיכה את בנו רחבעם אף על פי שאמו גיורת. לפיכך לפי חידוש הנודע ביהודה והחתם סופר אין למנות מלך לכתחילה אלא מי שאביו ואימו מישראל ונתמנה כדין, אבל כאשר אביו ואימו מישראל, הרי בניו המולכים אחריו אינם חייבים להיות שלמים מבחינת הייחוס שלו אלא די בכך שאביו או אמו מישראל, ולכן רחבעם כשר למלכות.
שאלות ותשובות – מלכות ישראל
 ברם על ענין זה שגר פסול למלכות תמוה, הרי קיי"ל (יבמות כב ע"א): "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי", והגירות היא התחדשות, ובכל גר מתעברת נשמה חדשה, ויש כאן לידה חדשה, אדם אחר, כי תשובתו שהיא תשובה מעלייתא (עיין שו"ת חוות יאיר סי' עט) מכפרת על כל התועבות שעשה בגויותו, ואם כן למה לא יוכשר להיות מלך אם יבחר בו נביא שיכול לבחור מאחד משאר השבטים כמו אחיה השילוני שבחר בירבעם?ולענ"ד התשובה לזה תלויה מה פירוש האימרה "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי", האם נעשה שינוי בגופו או שמא פירושו רק לענין קירבה אבל לגבי גופו אין כאן שינוי? וראיתי בספר נחלת צבי (לרב גדליה פלדר זצ"ל ח"א עמ' קיד) שהביא מחלוקת בסוגיא זו, והרבה סברו שהגוף נשאר כמקודם דטבע לא משתנה, אבל לגבי קורבה אמרינן כקטן שנולד דמי.
ולפי זה כיון שגופו של הגר אינו משתנה ונשאר בטבעו, וכיון שלמלך יש תפקיד מרכזי ולבו הוא לב העם (רמב"ם הל' מלכים פ"ב) וצריך לדאוג לטובת עמו ואושרו, וצריך לחוש בצער עמו ושמח בשמחתו, ואיש נכרי לא יהי מסור לטובת עמו, ואינו מזדהה עם בעיות ומכאובי עמו, ולכן כיון שאין לו כלליות, ואישיותו בנויה על פרטיות, הרי התורה לא מאפשרת למנותו, וכמו שפסולה אשה "מלך ולא מלכה" (עיין ילקוט מעם לועז דברים ח"ב עמ' תשך אות יט).
מלכות בית דוד הם העומדים לעולם שנאמר "כסאך יהיה נכון עד עולם" (רמב"ם שם הל' ט), ונביא שהעמיד מלך מישראל תיפסק המלכות מביתו שהרי נאמר לירבעם "אך לא כל הימים" (שם ה"ח, ועיי"ש בהשגת הראב"ד וכס"מ שם, ואכמ"ל).


תשובה: הקמת מדינת ישראל בשנת תש"ח היא "ראשית צמיחת גאולתנו" ו"אתחלתא דגאולה" (מגילה יז ע"ב), והיא התגשמות חזון הנביאים למרות כל פגמיה וליקוייה, ו"מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו" (תהלים קיח, כג), והיא תופעה פלאית שעם מפוזר בכל קצוות תבל, שקוע בנכר ובתרבותם – ומתקבץ מחדש בארצו להקים מדינה ריבונית, שמתפתחת בקצב מהיר, בקליטת נדחים, בכלכלה, בביטחון, בבנין הארץ ובהפרחת שממותיה, וזה מעורר תימהון גדול בעיני הגויים "אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה" (תהלים קכו, ב).
ומציאות עם ישראל בנכר מהווה "חילול ה'" כמבואר בנבואת יחזקאל (פרק לו), והחזרתו לציון היא החזרת כבוד שמים והקמת שכינתא מעפרא (שם יח-כד). ולכן תקומת המדינה היא מתפרשת כקידוש ה' גדול בעולם, כגילוי הדר מלכותו, וחיבתו לעם סגולה שאיבד מעלותיו ותכונותיו האלוהיות בגלות קשה ומרה שהנמיכה את קומתו הרוחנית והחומרית, ואי אפשר לעם מרומם לחיות מושפל ומדוכא ורחוק מארץ חייו, מטבעיותו וממהותו העליונה. ומציאותו בגלות נחשבת למיתה לאומית, והגלות היא "בית הקברות" של עם ישראל (הגר"א בפירושו ליחזקאל, בחזון העצמות היבשות).
הקמת המדינה עצרה במידה משמעותית את ההתבוללות, את תהליך החילון והטמיעה בגויים ובתרבותם, ולולי הקמתה מי יודע מה היה קורה לעם ישראל מבחינה רוחנית, ולפיכך רק מחמת הצלה כבירה זו יש לשמוח ביום העצמאות, ולהודות על הרמת צביוננו הקדוש, וייחודנו הלאומי שחוזר למקוריותו למרות הפגמים שבמדינה.
והנה בסוגיא זו קיימת מחלוקת בתוך עם ישראל לגבי תקומת ישראל וריבונותו בארץ על ידי אנשים רחוקים מתורה ומצוות, וכל שאיפתם לנהל מדינה ככל הגוים כפי שמצהירים יום יום. ונציין את שתי הגישות בענין זה:
א. ישנם רבנים וגדולי תורה המתנגדים לציונות, ושוללים "אתחלתא דגאולה", וסוברים שהגאולה לא תבוא על ידי כופרים ומתפקרים, כי מדינה יהודית חייבת להיות מדינה שבה ההלכה היא הבסיס לחוקיה, ומצוות התורה הן יסוד לאורח חיים של כל אזרח, והקמת מדינה שהיא התגלמותה של מלכות ה' עלי אדמות היא חלק מהגאולה, מהחזון הנבואי והמשיחי שעדיין לא הגיע זמנו. ועל כן מדינה חילונית כהגדרתה של הציונות היא שלילית מבחינה דתית, כי סוד קיומנו הלאומי בנחלת ה' היא דבקותנו בתורת ישראל ובחוקיה, ולא בלאומיות מעורטלת מתוכנה והווייתה האלוהית, "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו" (ישעיה מג, כא).
ולכן ישנם הממשיכים להתנגד, וטוענים שמי שסובר שזו אתחלתא דגאולה – אינו אלא טועה, כי הגאולה לא תופיע על ידי צינורות פסולים, ואין זו הגאולה המקווה (עיין בספר עקבתא דמשיחא עמ' 74 פיסקה צט, וקרייתא דאגדתא לרב קנייבסקי ח"א עמ' רכ).
ושיטה זו, חוץ מהנימוק הזה, מביאה כמה נימוקים לשלילת יסוד המדינה:
1. המקימים עברו על שתיים משלוש השבועות שהשביע הקב"ה את ישראל: שלא לעלות בחומה יחד ביד חזקה, ושלא למרוד באומות. והיא סוברת ששבועות אלו הן הלכה ולא בטלות גם בימינו (כתובות קיא ע"א, שה"ש ב, ז), והסתמכו על כמה ראשונים (עיין כפתור ופרח פ"י, שו"ת ריב"ש סי' קא, שו"ת הרשב"ש סי' ב, מגילת אסתר על מצוה ד, שו"ת אבני נזר חיור"ד סי' תנד, נב).
2. הגאולה תלויה בתשובה, כלומר התשובה קודמת לקיבוץ גלויות "ושבת עד ה'... ושב וקיבצך" (דברים ל, ב-ג), ואמרו: אמר רב כל הקיצין כלו ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים (סנהדרין צז ע"ב, מגילה יז ע"ב, ורמב"ם הל' תשובה פ"ז ה"ה), ולכן בימינו עדיין עם ישראל לא חזר בתשובה וזה מעכב את הגאולה מאת ה'.
3. המצב של הקמת מדינת ישראל אינו תואם את תנאי ושלבי הגאולה שהביא הרמב"ם (מלכים פי"א ויב), וזה נימוקם של חסידי חב"ד הסוברים שתקופתנו היא "סוף הגלות" ולא ראשית צמיחת גאולתנו (עיין ספר שעה גאולה סי' י עמ' לג, וסי' כג עמ' קד).
4. הגאולה השלישית תהיה בדרך נס מן השמים ולא בדרך טבעית על ידי בני אדם, כי אז תהיה תשועת עולמים "ישראל נושע בה' תשועת עולמים" (ישעיה מה, יז ומדרש תנחומא פ' אחרי מות סי' יב).
5. השיטה הקיצונית בדעה זו היא שיטת חסידי סאטמר שהקמת המדינה היא מעשה "סיטרא אחרא" – מעשה שטן, והאומר על נס הקמת המדינה שהוא כנס יציאת מצרים הרי זה כפירה ממש, וכל הנצחונות והאירועים הכבירים שהיו בתקופה זו אינם קשורים לגאולה, ואפילו לא לאתחלתא דגאולה (עיין בספר ויואל משה, מאמר ג' שבועות, הקדמה עמ' יז, שם אות קלח). ולשיטת ה"יואל משה", מקימי המדינה והשליטים עליה הם כופרים ואינם מאמינים בהשגחתו יתברך, אי אפשר שתבוא הגאולה על ידי מכעיסי א-ל (עיי"ש).
ב. וישנם רבנים וחכמים וגדולי מחשבה הסוברים שהקמת המדינה בשנת תש"ח היא התקיימות חזון הגאולה המתגלה בתורה, בנבואה ובדברי חז"ל (עיין לנתיבות ישראל ח"א עמ' קצב-רפ), ומהלך הגאולה באה בדרך הטבע, קימעא קימעא, ותהיה על פי רשיון הגוים וכפי שכתבו הרמב"ן והרד"ק מגדולי הראשונים, "ראשית הגאולה העתידה תהיה על פי רשיון המלכויות, ויהיה קצת קיבוץ גלויות" (רמב"ן לשה"ש ח, יב. והרד"ק לתהלים קמו. ועיין בספרו של החפץ חיים "שם עולם" שער התחזקות פי"ד).
דעה זו המסתמכת על מקורות תורניים, תלמודיים ומדרשיים, סוברת שלכתחילה בודאי שהקמת המדינה היא מצוה (עיין לנתיבות ישראל ח"א, מאמר המדינה כהתקיימות חזון הגאולה), ומדינת ישראל היא מדינה שערכיה של תורת ישראל ומורשתה הרוחנית. וערכה של ההלכה היהודית הם מערכיה הבסיסיים והקיומיים, ומבלעדיהם אין זכות קיום למדינה כשאר מדינות הגוים, אבל בהתחלה המדינה קמה על ידי אנשים רחוקים מתורה ומצוות, וזה תהליך אלוהי שחפץ בו קורא הדורות מראש, ואין להתנגד לעצת ה' "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי" (ישעיה נה, ח), ואין לנו להתחכם ולהתפלסף, כי על ידי מי שחפץ הקב"ה עושה שליחותו (איגרות הראי"ה עג), או:
"אין לחוות דעה את ה' כיצד לגאול את ישראל... ואין לנו להתחכם לאמר כי נצרך להיות הגאולה באופן אחר" (הנצי"ב לשמות ד, א ובאיגרתו שנדפסה בספר שיבת ציון).
וכמו בגאולת מצרים – הגואל (משה) גדל בארמון פרעה, כך הגואל האחרון יצמח מבית לא כשר "כגואל הראשון כך גואל אחרון" (במדבר רבה יא, ב), והטעם לזה כתב המהר"ל (גבורות ה' פי"ח):
"כי לולי אותו ההעדר (בית פרעה) שיש בנמצא, לא תחול צורה אחרת המקווה".
וכתב המהר"ל (בגבורות ה' פי"ח) שמלכות משיח שתתחדש היא יוצאת מן המלכות הראשונה שלפני זה, וזה כי מלכות ישראל הקדושה שיש לה מדריגה אלוהית פנימית, היא צומחת מתוך מלכות בלתי קדושה. וכן כתב בעל "עיר הקודש והמקדש" (ח"ה עמ' ז):
"כי כשיחלו להתקבץ נדחינו לארץ ישראל, ויהיה ממשל לישראל, תהא ראשונה מלכות בלתי קדושה (חילונית)".
יוצא שהחילוניות תתפשט בישראל קודם ימות המשיח, כמפורש בספרי (דברים לב, טו):
"שמנת עבית כסית ויטוש אלוה עשהו" – אלו שלושה דורות שלפני ימות המשיח".
ועל סמך מדרש זה כתב הראי"ה קוק באורות (אורות התחיה מד):
"מקובלים אנו שמרידה רוחנית תהיה בארץ ישראל ובישראל בפרק שהתחלת תחיית האומה תתעורר לבוא... והצורך למרידה זו היא הנטיה לחומריות..." (עיי"ש).
השיטה המחייבת ומעודדת ראשית צמיחת גאולתנו, רואה ברצף האירועים ההיסטוריים שהתרחשו במאתיים השנים האחרונות סימנים מופלאים מאת ה' המבשרים את הופעת הגאולה השלמה שתבוא במהרה בימינו אמן (עיין סנהדרין צז ע"א, נצח ישראל פכ"ז), ולכן נימוקים רבים בפיהם:
1. תקופה זו על כל אירועיה, חבלי משיח, סימני הקץ – פריחת הארץ וקיבוץ גלויות מבשרת הופעת אתחלתא דגאולה (מגילה יז ע"א, הרמב"ן לשה"ש ח, יג. סנהדרין צח ע"א, ישועות מלכו חיור"ד סי' סו, ושו"ת ציץ אליעזר ח"ז סי' מח, ארחות המשפטים יב, ולנתיבות ישראל ח"א).
2. הצרות והמצוקות הקשות של עם ישראל בשנים האחרונות כגון הפוגרומים באירופה, השואה, שנאת הערבים לציונות וכו' (סוטה מט ע"ב, וסנהדרין צז ע"א), ואמרו רז"ל "אם ראית דור שצרות רבות באות עליו כנהר חכה לו" (ישעיה נט, יט-כ. וסנהדרין צח ע"א, ושם עולם לבעל החפץ חיים שער ההתחזקות פי"ב).
3. המלחמות על תקומת ישראל הם סימנים מופלאים ואיתותים מדהימים לאתחלתא דגאולה, כי הגמרא במגילה (יז ע"ב) אומרת "מלחמה נמי אתחלתא דגאולה היא", ולכן מלחמות ערב נגד הקמת המדינה משנת תש"ח ועד עכשיו באנתיפאדות השונות וכו' מטרתן לחבל בתחייתנו הלאומית.
4. קיבוץ גלויות על כל מימדיו הגדולים והנרחבים הוא אחד מהסימנים המובהקים לראשית גאולתנו, "וקיבצתי אתכם מן העמים... ונתתי להם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם..." (יחזקאל יא, יז-יט), "וקיבצתי אתכם מכל הארצות והבאתי אתכם אל אדמתכם" (יחזקאל לו, כד, ועיין בישעיה מג, ה-ו, דברים ל, ג. נחמיה א, ט. ירמיה לב, לז, וקול התור פרק ה).
5. פריחת פירות הארץ, צמית ענפיה, בנין הארץ והפרחת שממותיה, וכדברי הנביא יחזקאל (לו, ח) "ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא", ועל זה אמר רבי אבא (סנהדרין צח ע"א) "אין לך קץ מגולה מזה", כי בתקופת החורבן והגלות הארץ היתה שממה, שרופה וכסוחה, ריקה מבני אדם, "ושממו עליה אויבכם" (ויקרא כו, טז), וכתוב בספרא (שם) שאין זו קללה אלא בשורה טובה שבמשך כל הגלויות אין ארצנו מקבלת את אויבנו (הרמב"ן, רש"י, רבנו בחיי שם ובבראשית יז, כד), וזהו אתחלתא דגאולה מובהק (חזון הגאולה).
6. סילוק שיעבוד מלכויות שהוא הסימן המבדיל בין עולם הזה לימות המשיח (שבת סג ע"א, סנהדרין צא ע"ב, רמב"ם הל' מלכים פי"ב ה"ב), ולכן הקמת מדינה עצמאית ריבונית בשטח ארץ ישראל, משוחררת מעול זרים, הוא סילוק שיעבוד מלכויות ששיעבדו אותנו, ביזו, דיכאו, הרגו ושרפו יהודים בארצם על היותם "יהודים גולים".
7. יישוב ובנין ירושלים והתרחבות גבולותיה הם מסימני הגאולה השלישית כפי חזון הנביאים (ירמיה לג, י-יא. זכריה ח, ד-ה), ואמרו במגילה (יז ע"ב ויח ע"א) כיון שנבנית ירושלים בא דוד, ואין ירושלים נבנית עד שיתכנסו הגלויות (תנחומא נח סי' יא, קול התור פ"א, שהש"ר ז, ג. ילקו"ש ישעיה רמז תעב).
8. התעוררות עם ישראל ותשוקתו לשוב לארץ ישראל, וזוהי פעולה אלוהית מובהקת המעוררת יהודי הגלות לשוב למולדתם ולמאוס בגלות, כיון שהגיע הקץ – הקב"ה גואל את עמו אפילו שאינם ראויים וזה למען שמו המחולל בגוים ככתוב "ויושיעם למען שמו" (מדרש הגדול ב, כה), וכתב בעל שו"ת ישועות מלכו (חיור"ד סי' סו):
"ראינו עתה התשוקה הגדולה הן באנשים פחותי ערך הן בבנונים והן בישרים בלבותם, קרוב לודאי שנתנוצץ רוח הגאולה....".
וכן כתב מרן אור החיים הק' (ויקרא כה כה):
"והגאולה תהיה בהעיר לבות בני אדם ויאמר להם הטוב לכם כי תשבו חוץ גולים מעל שולחן אביכם?".
וכן כתב הראי"ה קוק (איגרות הראי"ה ח"ב איגרת תקמו עמ' קמו):
והעת עת לעשות כי פקד ה' עמו, ואין ספק שהתנועה הגדולה הזאת הוא אתחלתא דגאולה.
9. שלוש השבועות שעליהן הסתמכה השיטה הראשונה אינן הלכה אלא דברי אגדה, והרמב"ם ושאר הראשונים לא הביאו אותם כי אינן הלכה, ובכל מקרה הן מוגבלות למקום ולזמן, ועל כל פנים הן התבטלו מאז שאומות העולם הסכימו בשנת תש"ח על הקמת המדינה – יהודית ריבונית (עיין בספרי "שבחי ארץ חמדה").
ואפילו אם נאמר שהן הלכה, כבר כתבו הרמב"ן (שה"ש ח, יב) והרד"ק (תהלים קמו, ג) שראשית הגאולה העתידה תהיה על פי רשיון המלכויות, ויהיה קצת קיבוץ גלויות. ולכן בהחלטת האו"ם בי"ז כסלו תש"ח על סיום המנדט הבריטי והקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל – ביטלה את שלושת השבועות (משך חכמה בקובץ שיבת ציון ח"ב עמ' 101), וכן כתב הגרי"א הרצוג: "כיון שאומות העולם נותנים לנו מדינה יהודית, אין כאן מרד ולא עליה בחומה" (עיין תחוקה לישראל כרך א נספח א עמ' 127), וכן כתב בעל שו"ת ציץ אליעזר (ח"ז סי' מח פי"ב ד"ה מבחינה), וכן בספר ארץ חמדה (ספר א שער א סי' ו ב-ד), ומו"ר הגרצי"ה בספרו "לנתיבות ישראל" (ח"ב עמ' קטו, ז הובא בטוב רואי על כתובות קי ע"ב סי' קעד, ותחומין כרך י עמ' 50 במאמרו של מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל, ובספרי הגר"י משאש והגר"ש משאש, הגרי"מ מלכא זצ"ל, ובכתבי הגאון הגדול הרב הראש"ל מרן הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ"ל).
המורם מכל האמור שהגאולה השלישית שאנו בעיצומה, לימדונו חז"ל שיש אפשרות שתתרחש על ידי אנשים רחוקים מתורה ומצוות, שהרי לפי הגמרא (סנהדרין צח ע"א) אמרו "אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או שכולו חייב", וכתב מרן אור החיים הק' (ויקרא כה, כח): "כי קץ הגלות ישנו אפילו יהיו ישראל רשעים גמורים ח"ו", וכן כתב הזוה"ק (פ' משפטים) שהרשעים שהחריבו את המקדש וירושלים יבואו בגלגול בדור האחרון ויבנו אותם בעודם רשעים, וזוהי מדיניותו של הקב"ה לגאול את עמו אפילו שאינם ראויים כמו ביציאת מצרים "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" (מיכה ז, טו), והתקדימים שפעלו בגאולה הראשונה ביציאת מצרים – פועלים אף בגאולה האחרונה "כגואל הראשון כך גואל אחרון" (במדבר רבה יא, ב), והגאולה השלישית תבוא גם כשההנהגה היא חילונית ופורקת עול (עיין בספרי שבחי ארץ חמדה ח"ג, ושו"ת ציץ אליעזר ח"ז סי' מח). ואדרבה כתב הגר"א (קול התור פ"א) במידה שיגדל קיבוץ גלויות יתגבר כוח הסיטרא אחרא שתוליד התנגדות להכרה בסימני הגאולה אפילו על ידי תופסי התורה ולומדיה כפי שעינינו רואות, כי עיקר השאיפה של הסט"א לעקור את האמת, כי תכלית הגאולה היא גאולת האמת וקידוש השם הבאים עם קיבוץ גלויות ובנין ירושלים (עיין קול התור פ"ה).
הזוה"ק (ויקרא עג ע"א) כתב שאם היתה המדינה נבנית על ידי צדיקים, הסטרא אחרא היתה משתוללת והיתה מפריעה להם להקים הגאולה השלישית, ותילחם בכל כוחה. ולכן הקב"ה נתן לרשעים לבנותה בעודם רשעים, והסט"א לא היתה מתנגדת, כי הם שייכים למפלגה שלה (עיין בספר "תומת ישרים" להרב הראש"ל שלמה משה עמאר שליט"א, מועדים, עמ' תא-תו).
ולאור זה, על שלומי אמוני ישראל לשמוח על החזיון הנהדר הזה שבו אנו נמצאים ורואים אתחלתא דגאולה (איגרות הראי"ה תקמו, וחוברת אלה מסעי עמ' 16), לחזק מעשה בוני הארץ והפרחת שממותיה, ולא למאוס במעשיהם, לדבר שלום אהבה ואמת אל אחינו הקרובים והרחוקים, לקרבם בדרכי נועם ובדרכי שלום, להוכיחם על מעשיהם הרעים, ולגלות את האור והקדושה הגנוזה במעמקי כל יחיד מישראל (איגרות ראי"ה ח"א שמח), ועל ידי אהבה כבוד הדדי וקירוב הלבבות נוכל לתקן הרבה ולהינצל משנאת אחים מאשר על ידי משטמה וקנטוריא, ולדעת היטב שעל ידי הכל הקב"ה עושה שליחותו (איגרות הראי"ה תעג).
ולפיכך יש להתפלל לשלמות הארץ, לברך ראשי המדינה ושלום חייליה ובוניה בכל פתיחת ההיכל, כי הצלחת המדינה היא הצלחת העם, הצלחת כל תושביה, ושגשוגה היא שגשוג הקדושה והפגנת כבוד השכינה בישראל ובאנושות כולה, וכתב בעל אם הבנים שמחה בפתיחה לספרו (עמ' נח-סא-סב) שבוני הארץ גם אם אינם מתכוונים לשם הקודש שכרם הרבה, ועושים בזה תיקון יותר גדול בעולמות העלינוים ממה שעושה איזה צדיק גדול בתיקון חצות בבכיות וקינות על השכינה... לא הגיע לתיקון שגורם איש הפשוט במעשה ידיו במה שנבנה בפועל אף בלי שום כוונה לשם שמים (עיי"ש). וכן כתב בעל ראשית חכמה, דעיקר התיקון נעשה במי שעושה בפועל את המצוה, כלומר המעשה הוא החשוב ולא המחשבה והרצון, ולכן בנין הארץ בחומריות הוא קידוש ה', ושכר הבונים והעושים הוא גדול לאין שיעור דכיון שבנין הארץ אינו תלוי בכוונות עמוקות, כוונות קבליות וסודיות, אלא אפילו רשע כמו עומרי מלך ישראל שהיה רשע והחטיא את ישראל כיון שבנה עיר בישראל זכה שהוא ובנו ונכדו יהיו מלכים על ישראל (תנא דבי אליהו רבה פ"י, ילקו"ש מלכים א רמז רז), כיון שארץ ישראל היא ספירת "מלכות", זכה למלכות ארצית (עיין אוצרות יוסף מאמר הלבנה ריש אות ו).



תשובה: במסכת סנהדרין (צז ע"ב) מובאת מחלוקת בין רבי אליעזר לרבי יהושע בשאלה האם הגאולה תלויה בתשובה או איננה תלויה בתשובה.
הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"ז ה"ה) פסק שאין נגאלים אלא בתשובה, כמו דעת רבי אליעזר. והרמב"ן (ספר הגאולה דף רעז) פסק כדעת רבי יהושע שאף על פי שאין עושים תשובה נגאלים. ומרן אור החיים הק' (ויקרא כה, כו-כח) הכריע כדעת רבי יהושע, וכתב: "קץ הגלות ישנו אפילו יהיו ישראל רשעים גמורים", וכן הכריע הגר"א מווילנא בספרו אבן שלמה (יג, יט), וכן הכריעו רוב גדולי ישראל (הרס"ג באמונות ודעות ח, ה. הרמב"ן בספר הגאולה דפים ערב ורעז, רבנו בחיי ויקרא כה, מז. הרד"ק בתהלים קה, ה. מהר"ל בנצח ישראל פל"א. הרצי"ה בלנתיבות ישראל ח"א עמ' רסד).
ומרן האר"י ז"ל בביאור למגילת רות (צדיק יסוד עולם עמ' טז ד"ה לילה), הכריע כגדולים הנ"ל, על פי הפסוק "אם יגאלך טוב יגאל, ואם לא יחפוץ לגאלך וגאלתיך אנכי" (רות ג, יג), כלומר אם ישראל זכאי לגאולה – הקב"ה יגאל אותו, ואם יהיו חייבים או שאינם חפצים בגאולה – הגאולה תהיה בעל כרחם, שהקב"ה יעמיד מלך קשה כהמן והוא יעוררם לגאולה, וכפי שעשתה גרמניה הנאצית בימינו במלחמת העולם השניה, ואחרי השואה קמה מדינת ישראל.
יוצא שאם ישראל לא ימאסו בגלות, הקב"ה ימאיס אותה עליהם, וכן כתב הרב אלקלעי (כתבי הרב אלקלעי ח"ב עמ' 400): וכיון שלא התעוררו ישראל אל הקיבוץ, התחילו הצרות והמאורעות הרעות והגירושים והשמדות, וכמו שאמרו בסנהדרין (קיא ע"א) מעמיד להם מלך שגזירותיו קשות ורעות...
וכן כתב בעל אם הבנים שמחה (פ"ג אות נא), וכן כתב הרב חרל"פ (מעייני הישועה פמ"א עמ' סח).
יוצא שקץ הגלות תלוי במאיסת ישראל את הגלות, ואם ישראל לא ימאסו בגלות הקב"ה ימאיס אותה עליהם (עיין כלי יקר סוף פ' ויגש, ובכוזרי, ובמאמרי הראי"ה ח"א עמ' 268).
ובמדרש (שהש"ר ב) נאמר:
"אמר הקב"ה לישראל הואיל וחפץ בגאולתכם אינו מביט במעשיכם הרעים, ובמי הוא מביט בצדיקים שבכם ומעשיהם".
ולכן אין להתייאש או לסרב להאמין מי הוא הגואל ואיך הגאולה מתבצעת, כמו שכתבו הנצי"ב (העמק דבר לשמות ד, א) והראי"ה קוק: "על ידי הכל הקב"ה עושה שליחותו (איגרות הראי"ה תעג), ואפילו אין ביד ישראל מעשים טובים, הקב"ה חפץ בגאולתם (שהש"ר ב).
וגם מרן הראי"ה קוק באיגרותיו הלך בשיטת הרמב"ן ודעימיה, וסבר שאכן אנו נמצאים באתחלתא דגאולה, ואפילו שרוב בוני הארץ ומיישביה הם חילוניים. ונציין כמה מאימרותיו בנידון:
א. ואין ספק שהתנועה הגדולה הזאת היא אתחלתא דגאולה שתבוא במהרה בימינו אמן (איגרות הראי"ה תקמו).
ב. שלומי אמוני ישראל ודאי צריכים לשמוח על החזיון הנהדר הזה שבו אנו רואים אתחלתא דגאולה (מתוך החוברת אלה מסעי עמ' 6).
ג. על ידי הכל הקב"ה עושה שליחותו (איגרות הראי"ה תעג).
ד. האור והקדושה גנוזה במעמקי כל יחיד מישראל (אגרות ח"א שמח).
ה. גם על אחינו הרחוקים... הננו מוזהרים להתנהג בדרך כבוד להילחם עם הרע והחטא ולא עם רעים מוטעים. ועל ידי דרכי נועם ונתיבות כבוד ושלום נוכל הרבה יותר לתקן ולהינצל מאשר על ידי משטמה וקנטוריא (איגרות ח"ב עא).
ו. מי זה יוכל לשער את האורה והקדושה הגנוזה בנשמת כל אחד מישראל (איגרות שעה).
ז. בכל אחד ואחד מישראל מגדול ועד קטן, אור אלהים חיים ביפעת קודש בוער ומאיר (אורות ישראל פ"ט, ד).
ח. הפושעים והמורדים שהם אינם אסירי תאווה, כי אם מוטעי דעת, הם ישובו במעלה אדירה מאוד (איגרות קלח).
ט. רבים מרעועי הדעות שבדורנו הם קרובים לאנוסים מפני שיבוש הדעות ומיעוט השפעה לברך דרך הישרה לנבוכים (שם איגרת פט).
י. כתב הנצי"ב (שמות א): אין לחוות דעה את ה' כיצד לגאול את ישראל, ואין לנו להתחכם לאמר כי נצרך להיות הגאולה באופן אחר.
יא. אתחלתא דגאולה ודאי הולכת ומופיעה לפנינו מאז התחיל המגולה להיגלות מעת אשר הרי ישראל החלו לעשות ענפים ולשאת פרי לעם ישראל (חזון הגאולה קעז).
יב. בעקבתא דמשיחא כל המתחבר בנטיית לבבו לישועת ישראל, הוא בעל נשמה של צדיק עליון, ואין למודדו במידה בינונית (ערפלי טוהר כז).
יג. מקובלים אנו שתהיה מרידה רוחנית... תהיה בארץ ישראל ובישראל בפרק שהתחלת תחיית האומה תתעורר לבוא... (אורות התחיה מד).
יד. הצורך למרידה זו היא הנטיה לחומריות (שם).
טו. כגואל הראשון כך גואל אחרון (במדבר רבה יא, ב ושמו"ר יג).
טז. כשיחלו להתקבץ נדחינו לארץ ישראל ויהיה ממשל לישראל תהא בראשונה מלכות בלתי קדושה (חילוניים) (עיר הקודש והמקדש ח"ה עמ' ז).
יז. "שמנת עבית כשית ויטוש אלוה עשהו..." (דברים לב, טו) – אלו ג' דורות שלפני המשיח (ספרי לדברים שם).
יח. גם מתוך החופש הפרוץ יבוא העול האהוב (אורות התשובה יז, ג).
מכל הציטוטים הנ"ל, אנו למדים שגם אנשים שהגיעו לשפל המדרגה והתרחקו ממורשת אבותם, יכולים להתעורר ולהתעלות למדרגות גבוהות בזכות ניצוץ הנשמה היהודית הגנוזה בהם, ובזכות סגולת ישראל הטמונה בהם ושמתעוררת בעת הגאולה.
ולאור כל הנ"ל מקובל בידי חכמי הדורות האחרונים שלא יהיה עוד חורבן שלישי, ואין גלות אחר האתחלתא דגאולה שלנו שהחלה מראשית פריחת הארץ ובניינה כמבואר בסנהדרין (צח ע"א): "ואמר ר' אבא אין לך קץ מגולה מזה שנאמר ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא" (יחזקאל לו, ח), ופירש רש"י שם: "מגולה מזה – כשתתן ארץ ישראל פריה בעין יפה אז יקרב הקץ ואין לך קץ מגולה יותר" (וכן כתב המהרש"א שם).
ולכן מאז הקמת מדינת ישראל, פריחתה החקלאית והכלכלית, קיבוץ גלויות והתעצמות מדינית וצבאית, הם סימנים גדולים להשגחת הבורא על עמו ונחלתו, וגאולתו היא גאולת עולמים, ואין חורבן שלישי כמבואר במדרשי חז"ל ובדברי רבותינו הראשונים והאחרונים, ונציין אותם בפרוטרוט:
א. במכילתא (בשלח – שירה פ"א) נאמר: התשועה שעברה היה אחריה שיעבוד, אבל התשועה העתידה להיות אין אחריה שיעבוד שנאמר "ישראל נושע בה' תשועת עולמים".
ב. בפסיקתא רבתי (פ' לו) נאמר גאולה אחרונה אין אחריה שיעבוד.
ג. הירושלמי (שביעית פט"ז ה"א) אבותיך אף על פי שנגאלו חזרו ונשתעבדו, אבל אתם משאתם נגאלים עוד אין אתם משתעבדים.
ד. הילק"ש (פ' בשלח רמז רמב): כל השירות שעברו קרויות בלשון נקבה, כשם שהנקבה יולדת כך התשועות שעברו היה אחריהן שיעבוד, אבל התשועה העתידה לבוא בלשון זכר שאין הזכר יולד - כך התשועה העתידה לבוא אין אחריה שיעבוד, וכן מובא בשמות רבה (כג, יא), וכן במכילתא בשלת פרשת שירה א.
ה. ילקו"ש (ישעיהו רמז תצט): לא כגאולה ראשונה גאולה אחרונה, כי גאולה ראשונה היה לכם צער ושיעבוד מלכויות אחריה, אבל גאולה אחרונה אין לכם צער ושיעבוד מלכויות אחריה.
ו. התנחומא (שופטים ט): "וְהַשְּׁלִשִׁית יִוָּתֶר בָּהּ" (זכריה יג, ח) שאין מתיישבים בארצם אלא בגאולה שלישית שאין לה הפסק.
ז. במדרש רבה (בר"ר צב, א. בראשית מג, יד) ואני כאשר שכלתי – בחורבן ראשון, שכלתי בחורבן שני, לא אשכל עוד.
ח. במדרש שוחר טוב (בובר, תהלים מזמור קכא): דוד אמר שיר למעלות, משנתת עלינו מעלה זו אין אנו יורדין, משיושיענו ממלכות עשו שוב אין אנו יורדין עוד לשעבוד מלכות, שנאמר ועלו מושיעים וגו' (עובדיה א כא), אומרים ישראל להקב"ה אנו נאמר לך שירה על אותה מעלה שהעליתנו מן המלכות, לכך נאמר שיר למעלות אשא עיני וגו'...
ט. הספרא (תורת כהנים, ויקרא ג): ונתתי משכני בתוככם – זה בית המקדש, ולא תגעל נפשי אתכם (ויקרא כו, יא) משאני גואל אתכם שוב איני מואס בכם.
י. פסיקתא רבתי (ד): אליהו כשיגאל אותם מן הרביעית מאדום – עוד אינם חוזרים ומשתעבדים אלא היא תשועת עולמים.
יא. מדרש פנים אחרים (נוסח א פ"א): לא תהיה גאולה זו כגאולה ראשונה – זו לא תהיה לה הפסק עולמית, שנאמר "אל תיראי כי לא תבושי..." (ישעיה נד, ד).
יב. הזוה"ק בכמה מקומות (ח"א כח ע"א, ח"ב קטו ע"א, תיקוני זוהר תיקונא דתמינא) כתב שהבית השלישי יהיה לדור דור ויתקיים בו "לא יתן לעולם מוט לצדיק" (תהלים נד, כג). וכן ניבא דניאל (ב, מד).
יג. ומאדום הקב"ה גואלם ואינם משתעבדים עוד (פסיקתא דרב כהנא סוף פיסקא יב).
עד כאן מדרשי חז"ל, וכעת נביא מדברי רבותינו הראשונים והאחרונים:
א. הרמב"ן בפירושו לשיר השירים (עמ' תקסו בכתבי הרמב"ן הוצ' מוסד הרב קוק) ...ויהיה המלכות ההיא נמשכת ואינו פוסק לעולם.
ב. המביט (בית אלהים שער התפילה פי"ז): גאולתם של ישראל גאולה נצחית שאין אחריה גלות.
ג. העיקרים (ד, מב): "ויאמר הכתוב כי אחר הגלות הזה האחרון אשר לא יוסיף השם יתברך עוד להגלות את בת ציון".
ד. נצח ישראל למהר"ל (פמ"ז) הגאולה האחרונה היא נצחית.
ה. רבנו בחיי (ריש פ' דברים): אין עיקר ישובן של ישראל בארץ ישראל בשני המקדשים שעברו כי אם בגאולה אחרונה שאין אחריה גלות, וישראל אין להם שלמות בכל הזמנים כי אם בגאולה אחרונה שאין אחריה גלות.
ו. באורות (אורות התחיה אות כו) כתב מרן הגראי"ה קוק: "מאמין הוא העם כולו, שאין גלות עוד אחרי הגאולה ההולכת ומתחילה שלפנינו", וכן כתב במאמרי הראי"ה (עמ' 202) שלא תקום פעמיים צרה ולא לחינם לחם ישראל מלחמת קיומו ונצחו...
ז. בספר מי מרום (ח"ו מעייני הישועה עמ' רכז): אמנם הדבר ברור כשמש בצהרים שחרבן שלישי לא יהי עוד, ומדינת ישראל שקמה לתחיה בל תמוט לעולם עוד.
ח. כתב מרן הרב עוזיאל זצ"ל (משפטי עוזיאל ח"ה סי' כג עמ' נב): מכאן יוצא דבחג העצמאות שהוא בא מזמן לזמן פעם לשנה מברכים שהחיינו על חסדו, על ישועתו ביום זה, שהיא תשועת עולמים.
ט. חזון דניאל הנביא הוא לגבי המלכות הנצחית שהיא מדינת ישראל שאין אחריה שיעבוד וחורבן, כמו שכתבו הנ"ל (עיין הרס"ג לדניאל פרק ז, ב).
נמצאנו למדים שהגאולה השלישית היא נצחית ואינה תלויה בשום גורם אלא היא מאת ה' "גואלם חזק ה' צבאות שמו" (ירמיה נ, לד), ובאה לתקן עולם במלכות ש-ד-י, ולא רק לגאול את ישראל לבד אלא האנושות תבריא מכל תחלואיה, ולכן הגאולה השלישית מכונה "רחובות" (בר"ר פ' סד, הרמב"ן לבראשית כו, כב. ואור החיים הק' במדבר כא, יד. ודברים יט, ח. ובראשית טו, יח), כי הכל יתרחב ויושב הטוב העולמי – תיקון האנושות, וכן היא נצחית, וכמו שכתב המהר"ל (נצח ישראל פמ"ז וסב, ואורות – למהלך האידאות בישראל אות ב).
וכן מבואר בנבואה:
א. "וְשַׂמְתִּי עֵינִי עֲלֵיהֶם לְטוֹבָה וַהֲשִׁבֹתִים עַל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּבְנִיתִים וְלֹא אֶהֱרֹס וּנְטַעְתִּים וְלֹא אֶתּוֹשׁ" (ירמיה כד, ו).
ב. "וְהוֹלַכְתִּי עֲלֵיכֶם אָדָם אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וִירֵשׁוּךָ וְהָיִיתָ לָהֶם לְנַחֲלָה וְלֹא תוֹסִף עוֹד לְשַׁכְּלָם... לָכֵן אָדָם לֹא תֹאכְלִי עוֹד וְגוֹיַיִךְ לֹא תְשַׁכְּלִי עוֹד נְאֻם אֲדֹנָי ה'. וְלֹא אַשְׁמִיעַ אֵלַיִךְ עוֹד כְּלִמַּת הַגּוֹיִם וְחֶרְפַּת עַמִּים לֹא תִשְׂאִי עוֹד וְגוֹיַיִךְ לֹא תַכְשִׁלִי עוֹד נְאֻם אֲדֹנָי ה'" (יחזקאל לו, יב-טו).
ג. "וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם אָמַר ה' אֱלֹהֶיךָ" (עמוס ט, טו).
ד. תם עונך בת ציון לא יוסיף להגלותך, פקד עונך בת אדום גלה על חטאתיך (איכה ד, כב).
ה. והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר יירשו אבותיך וירשתה והטיבך והירבך מאבותיך (דברים ל, ה).
ו. ישראל נושע בה' תשועת עולמים, לא תבושו ולא תכלמו עד עולמי עד (ישעיה מה, יז).
ז. "וְהַשְּׁלִשִׁית יִוָּתֶר בָּהּ" (זכריה יג, ח).
ח. ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברינה ושמחת עולם על ראשם ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה (ישעיה לה, י. נא, יא ומלבי"ם שם).
ט. כי לא בחיפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם ה' ומאסיפכם אלהי ישראל (ישעיה נב, יב).
י. יחינו מיומים ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו (הושע ו, ב והרד"ק שם).
מכל האמור הנבואה ובדברי חז"ל, הגאולה השלישית שאנו בעיצומה היא לנצח נצחים, וכל הקלקולים הקיימים בתהליך גאולתנו ילכו וישתפרו, והדעה העליונה תתרבה, ואהבת ה' תלך ותגדל עד שנגיע לתשובה שלימה (עיין רמב"ם סוף הל' תשובה), ולכן אסור לדון את העם לפי החיצוניות אלא לפי הפנימיות של ישראל שהיא טובה, וגם אחרי הביקורת – האומה כולה יפה ומום אין בה (אורות ישראל פ"ד, ג). [ועיין אור החיים הק' לבמדבר כג, כא ד"ה לא הביט, נצח ישראל פי"א, רמח"ל בדעת תבונות ח"א סי' קס, תניא ליקוטי אמרים פרקים טו-טז, סנהדרין מד ע"א, וספר ראשון לציון – שיר השירים א, ח. וספר אורות לגראי"ה קוק].



תשובה: ה"דגל" בהווייתו הפיזית הוא יריעת בד מקושטת בסמלים או בצבעים המשמשים כסמל למדינה, לשלטון, לארגון, לעיר, ולכן יש שראו בו דבר חילוני, דבר לאומי גרידא, כי הוא מסמל ערכים היסטוריים או היבטים גאוגרפיים ואתניים של המדינה, והוא סמל לגאווה לאומית כי הוא מונף על בנייני הלאום, והיחס הריגשי לדגל האומה גובל לפעמים במעין קדושה דתית, ויש שמוסרים נפשם על בזיונו והשפלתו.
ברם בתפיסה היהודית, התורה בספר במדבר (פ"ד, ב-ד, י, יח, כה) מייחסת חשיבות רבה לדגלים, והקדישה הרבה פסוקים לדגלי השבטים "איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל" (במדבר ב, ב), והוא משמש כינוי אסטרטגי, וצבאות העמים היו צועדים ודגל מתנוסס בראשם, כי אין דגלים אלא צבאות, ולכן גם ישראל במדבר לכל שבטיו היה להם דגל עם צבע וצורה מיוחדת לכל שבט, וזה תוקן על ידי יעקב אבינו (רש"י להוריות ו ע"ב ד"ה כנחלתם), ומשה רבנו תיקן "דגל כללי" לאומה הישראלית בעת יציאת ממצרים "ובני ישראל יוצאים ביד רמה" (שמות יד, ה), ופירש הרמב"ן (שם) שעשו להם דגל ונס להתנוסס, כי הדגל היהודי מבטא שעם ישראל שונה משאר העמים, כי הוא עם ה' שתכלית ממלכתו וקיבוצו הלאומי הוא לספר תהילות ה' (ישעיה מג, כא), ולתקן עולם במלכות ש-ד-י, ולכן דגלו מבטא הרמת נס תפקידו וייעודו האלוהי בעולם, והדגל מבטא את ייחודיותו של עם ישראל ואי התערבותו בגויים וחיבה יתירה היתה למלך המלכים על ישראל והשרה אותם בדגלים כדי שלא יהיו מעורבים", ולכן דגלו של יעקב חביב על הקב"ה שנאמר "ודגלו עלי אהבה" (תנחומא במדבר י), כי הוא מבטא צביונו הייחודי של העם שיצא ממצרים "ביד רמה" – בגבורה גבוהה ומפורסמת (רש"י לשמות יד, ח), ולכן דגל עם ישראל הוא ענין דתי מובהק, ולכן אחרי עצמאותנו צריכים להניף אותו בשמחה כי אנחנו עם עצמאי ולא עבדים למלכי הגויים.
והנה דגל מדינתנו הוא דגל כחול לבן ובמרכזו "מגן דוד", ופסים כחולים שמקורם בפסים של הטלית שבה אנו מתעטפים לתפילה יום יום בחול ובשבת, והטלית היא לבנה ופסי תכלת מעטרים אותה בשני פסים כחולים. וכתב המלבי"ם (במדבר ט, לח-סח) שדגל כחול לבן הוא צירוף של דגלי יששכר וזבולון – צבע לבן ותכלת הדומה לכסא הכבוד, שבזה יזכרו מלכות שמים, ולכן כתב ריה"ל "דגלי כן תרים על הנשארים, ותלקט נפזרים כמלקט שיבולים" (פיוט יום ליבשה נהפכו מצולים).
ומנין בא הרעיון של "מגן דוד" בתוך טלית זו? והנה השם "מגן דוד" מוזכר במסכת פסחים (קיז ע"ב) כי דוד נשא צורת "מגן דוד" על מגינו, ובו ביטא שה' הוא המגן עליו ונותן לו חכמה וכוח לנצח את אויבי ישראל שהם אויבי ה', והקם עליהם כאילו קם על השכינה. ולפי המקובלים ה"מגן דוד" הוא סמל סודי של הגאולה שתבוא באמצעות "משיח" שהוא מצאצאי דוד המלך שלחם כל ימיו מלחמות מצוה, והגן על אומתו הקדושה בכל כוחותיו, ובעזרת צור ישראל וגואלו, ולכן בהפטרה אנו מברכים "ברוך אתה ה' מגן דוד" (שם בפסחים קיז ע"ב), כי דוד לא פחד ממלכי הגויים אלא רק מבוראו, מצור ישראל וגואלו, ישראל בטח בה' עזרם ומגינם הוא (תהלים קטו, ט).
ולכן מן השמים כיוונו הוגי הקמת המדינה ומעצבי דגלה הלאומי שדגל המדינה המתחדשת ושייעודה להיות "כיסא ה'" בעולם (אורות ישראל פ"ו, ז. ואורות הקודש ח"ג קצא), יש בו צורת וחותם "מגן דוד" לרמוז שהמדינה היהודית הקמה לתחיה ביסודה ושרשה האמיתי הוא סמל למלכות בית דוד הנצחית שחרטה על דגלה הקמת מלכות ארצית כעין מלכותא דארעא (ברכות נח ע"א), ומשום כך מלכות בית דוד מסדרת כל ענייניה הממלכתיים לאומיים על פי חוקי התורה (עיין עולת ראיה ח"א עמ' תז), ובזה משרה השכינה בכל אורחותיה הלאומיים, כך מדינת ישראל המחודשת צריכה להיות מדינת הלכה שבה ההלכה היא הבסיס לחוקיה, ומצוות התורה הן יסוד לאורח החיים של כל אזרחיה.
ולהקמת המדינה יש משמעות דתית כחלק מתהליך קיבוץ גלויות והקמת מלכות ישראל האידיאלית, ומשום כך המדינה בראשיתה היא "ראשית צמיחת גאולתנו" והיא מדינת היהודים ולא מדינת כל אזרחיה כפי תפיסת כל מיני אנשים ממחנה השמאל בימינו. ובראיית הדגל אנו מבטאים את מחוייבותינו לשמירת כל המצוות, שהרי הדגל מעוטר בשני פסים כחולים כפסי ופתילות הטלית, כי צבע תכלת דומה לרקיע שדומה לכסא הכבוד (סוטה יז ע"א), ובהסתכלות בדגל אנו נקשרים עם השכינה השרויה בעם (תנחומא שלח ל).
ולפיכך דגל ישראל אינו בעל גוון ומשמעות חילונית , אלא הוא מייצג את מהות ואופייה של מדינת ישראל שסימלה הוא "דגל תכלת" שהוא מעין "לבושו של הקב"ה" (במדב"ר יד, יג), וכשישראל מסתכלים בתכלת של הציצית מסתכלים בשכינה השורה על הפרט ועל חיי האומה הקדושה.
ולצערנו הרב, ישנם חוגים המתנגדים למדינה, ובעיניהם דגל המדינה מסמל את הדרך הקלוקלת של המדינה מבחינה רוחנית, מוסרית, ולדעתם הוא סמל הכפירה והשחיתות המוסרית, ועל כן ביום העצמאות הם קורעים ושורפים אותו בכעס ובזעם, וה' יסלח להם כי הם טועים טעות גדולה ועיניהם עיוורות מלראות השגחתו יתברך על עמו ומדינתו.
וגם הגויים אויבי המדינה סוברים שדגל מדינת ישראל מסמל דגל של קולוניאליזם, של כיבוש, של זריקת ערבים מבתיהם, של רמישת זכויותיהם, ולכן הם מבזים ושורפים אותו בשמחה ובצהלה. ותיפח רוחם, עם ישראל אינו "עם כובש", ואינו עם מיצר לשום בריה, אלא הוא שב מגלותו לנחלתו, להקים בה מלכות ישראל, ולחיות בה חיים שלמים כימי קדם, להיות אור לגויים, ולתקן עולם במלכות ש-ד-י. ולכן לו חכמו וזרקו השנאה התהומית לישראל היו מתעמקים ומכירים שגאולת ישראל היא גאולת עולמים, ובאה להיטיב לאנושות כולה בהכרת הצדק, היושר והאמת בעולם. וכפי שעינינו רואות כמה מדינת ישראל מיטיבה ומשפיעה לטובה על כל בני המיעוטים החיים בתוכה.
ומרן הראי"ה קוק נשא דרשה מיוחדת על חשיבות הדגל הישראלי בבית כנסת "החורבה" (עיין איגרות הראי"ה ח"ג קלז. ועיין בספר "להרים את הדגל" עמ' 183-186), וראה בו כמסמל תהליך הגאולה ושאיפת עם ישראל לתחייתו הלאומית לכיבוש הארץ ולגבורת ה' בתשועת ישראל, והוא סמל הקמת שכינתא מעפרא.
וכן לגבי המנורה שהיא סמל המדינה (עיין זכריה ד, ב-ו), ללמדנו שאין להפריד בין היסוד הדתי ליסוד הלאומי, ובקבלת המנורה שהיא סמל דתי כסמל מדיני מוכיח שמדינת ישראל ביסודה ובסמליה היא מדינה דתית לאומית שיש להתפלל עליה להשגת שלמותה וייעדה האלוהי שלמענה הוקמה בפקודת עליון. וסמלה משמעותו "לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות" (זכריה שם), כי עניינם של ישראל שרוח ה' מדברת בם.
והמשורר ל. א. פרנקל כתב בשירו "צבעי ארץ יהודה" בשנת תרל"ח את המילים הללו:
"בצבעים אלה כל קודש יופיע,
בצבעי לבן – זיו אמונה רבה,
ומראה תכלת מראה הרקיע" (עיין באינציקלופדיה העברית ערך דגל דף 947).
ומכאן למדים שכל תושבי המדינה כולל אותם שאינם שומרי מצוות, מקבלים עליהם בלי כוונה וידיעה בכבדם את הדגל, את ייעודה האמיתי של מדינת ישראל שמניפה דגל כחול לבן על כל משמעותו האמיתית.



תשובה: הן מקרא והן בדברי חז"ל המלחמה אינה אידיאל אלא כורח מציאותי. כשעם מותקף על ידי אויביו ושונאיו אז הוא חייב להשיב מלחמה שערה, כי כוח ההישרדות מעוגן במציאות של כל בריה להגן על עצמה מפני תוקפה הרוצה לחסלה, כך ישראל במהותו שונא מלחמה, מתעב אותה, וכל רצונו להשתית שלום בבריאה, להוזיל ברכה ושפע על כל יצורי תבל. ולכן המלחמה בישראל מוגדרת "מלחמת מצוה", להגן על האומה ועל נחלתה (רמב"ם הל' מלכים פ"ה ה"א).
השלום הינו השאיפה הנעלה של עם ישראל למוד המלחמות והסבל, ומאז היותו אומה ריבונית רעיון השלום עומד במרכז מאווי לבו, ושלוש פעמים בכל יום מסיים יהודי את תפילת העמידה במילים: "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן", וכן: "וטוב יהיה בעיניך לברכנו בכל שעה בשלומך ברוב עוז ושלום...".
ועל ערך ה"שלום", חיבתו והפצתו, עם ישראל נתחנך לדורות, והציפיה לשלום היא שיא התקוות לתיקון העולם ושכלולו, ולעומת האידיאל של שלום ואחוות העמים, ישנם גויים ששאיפותיהם הלאומיות הן "על חרבך תחיה" (בראשית מז, מ), והיו פילוסופים גוים כגון ניטשה והגל שכתבו "המלחמה שומרת על הבריאות המוסרית של העם, והשלום גורם קיפאון לאומי, "המלחמה היא שורש כל יופי", ובכל ההיסטוריה שלטה החרב של עשו, והגויים ניהלו מלחמות אכזריות עקובות מדם, הנצרות עסקה במסעות הצלב, באינקבזיציה, בשואה, והאיסלאם קורא ל"ג'יהד" ("מלחמת קודש"), "דת מוחמד בסייף" (עיין בספר משפט המלוכה בישראל פי"ח דף 187). וזוהי דוקטרינת האיסלאם, שכל מי שלא יקבל אמונת האיסלאם ידקר בסייף כפי שקראתי בכל הספרים, ומאמיני האיסלאם מכריזים מלחמה על שאינם מוסלמים.
לא כן עם קדוש, גם בעת מלחמה שכפויה עליו, אין המלחמה מטרה בפני עצמה אלא אמצעי להגן על קיום האומה וקיום דתה ואמונתה, ולכן המלחמות בישראל הן מלחמות כפויות, ואינן נקמה ואינטרס אישי, אלא ישראל נלחמים על ייחוד ה' (רמב"ם הל' מלכים פ"ז הט"ו, קדושת הלוי במדבר לא, ג, שפת אמת מטות תר"ן), ומצוה זו מוטלת על כלל ישראל וגם על גדולי ישראל וחכמיהם (עיין ציץ אליעזר ח"ג סי' ט פ"א).
וכתב מרן הראי"ה קוק (איגרות הראי"ה ח"א עמ' קא): בזמן שהגוים מתנהגים כמו זאבים, כמו אריות טורפים, אי אפשר להתנהג איתם בחמלה ובחנינה, צריך לנקוט נגדם באמצעים קשים ואכזריים כדי לנצחם, וכבר כתב הרמב"ם באיגרת תימן: "כל זמן שאנו רודפים שלומם הם רודפים אחרינו בחרב ובמלחמה", כמו שאמר דוד המלך "אני שלום וכי אדבר המה למלחמה" (תהלים קכ, ז), ולכן בעולם שאנו חיים בו לפעמים המלחמה היא הכרחית וגם מצוה (עיין רמב"ם הל' פ"ה ה"א), ולכן הלוחם בישראל כלוחם בתכלית הבריאה וברצון הבורא שבחר בעם ישראל להיות נציגו עלי אדמות, ואמרו רז"ל: "כל מי שהוא אויב ושונא לישראל כאילו הוא אויב ושונא למקום, וכל הנוגע בהם כנוגע בבבת עינו, וכל זמן שישראל בצרה אף הקב"ה עמהם בצרה" (מדרש הגדול, וילקו"ש).
ואילו מחנה ישראל אפילו בעת המלחמה צריך להיות מחנה קדוש שבו שורה השכינה (דברים כג, י-טו. כתובות מו ע"א, ודף ה ע"א-ע"ב), כלומר בשעת מלחמה מחנה ישראל צריך להיות "אנטי תזה" של הגויים, כי מחנה הגויים – מחנה באווירה של פריקת יצרים, של מתירנות וזנות, ואילו מחנה ישראל קדוש מכל הבחינות, מבחינה גשמית שלא יהיה בו לכלוך וצואה (עיין מורה נבוכים ח"ג פמ"א), וגם מבחינה רוחנית שלא יהיה בו לשון הרע ודיבורים אסורים, "כי תצא מחנה על אויבך ונשמרת מכל דבר רע" (דברים כג, י) אזהרה למוציא שם רע, לדיבור רע (כתובות מו, וספרי לדברים שם), וכתב הרמב"ן (שם) שהתורה מזהירה מחנה ישראל שלא יתנהג כמחנה הגויים העושה כל תועבה וכל נבלה, ניאוף, חמסנות, אכזריות וכו', וכן כתב רבנו בחיי (שם), וכן כתב הרמב"ם (מו"נ ח"ג פמ"א) שלא נתנהג כמחנה הגויים המזומן לנבלות, לעבירות, לעושק ולהיזק, אלא להישיר בני אדם לעבודת ה' ולסדר ענייניהם.
יוצא שכוונת התורה במצוות "ונשמרת מכל דבר רע" היא להזהיר את החיילים שלא לעבור על האיסורים ובפרט על איסור לשון הרע, ושלא לגלות סודות צבאיים לאויב (עיין משך חכמה פ' כי תצא על פסוק זה), ושלא להרהר הרהורי טומאה ועריות (ע"ז כ ע"ב), כי העריות מסלקות את השכינה "ושב מאחריך" (דברים כג, טו), ודרשו בספרי (שם) "מלמד שהעריות מסלקות את השכינה" (ועיין רש"י לסוטה ג ע"ב).
נמצאנו למדים כיון שהמלחמות בישראל הן "מלחמות מצוה", ועל ייחוד שמו יתברך אנו מנהלים מלחמה עם האויב, נצטווינו "לא תירא מהם כי ה' אלוהיך עימך" (דברים כ, א), שכיון שמלחמתנו היא מצוה ומנוהלת על פי חוקי התורה הרי הניצחון מובטח לנו (עיין רש"י לדברים כ, א), ולכן אסור לירא מהאויב, וכתב הרמב"ם (סה"מ ל"ת נח): "שהזהירנו מלירא מהכופרים בעת המלחמה ושלא נברח מהם, אבל חובה עלינו להתגבר ולעמוד ולחזק נגד העם אחר... כי מלחמות מצוה ורשות באות לרומם דת האמת, ולכן הירא מן האדם שוכח את השי"ת" (רבנו יונה במשלי ג, כו), ומשום כך ישראל ירכזו מחשבותיהם על ייחוד ה' וידעו שמלחמתם היא בגלל שאומות העולם מורדים בה' (ספרי בהעלותך), אז לא יירא מעוצמת האויב כי "קרוב ליראיו ישעו" (שערי תשובה שער ג, לא-לב).
ולפיכך כתב המהר"ל (נצח ישראל סוף פ' נח): "אין ראוי לשבח את ישראל בכוח ובגבורה אנושית, רק על גבורה אלוהית", שהיא דבקותם ואמונתם בכוחו והשגחתו יתברך עליהם, והוא חפץ בשלומם ובקיומם כעם נבחר, ואינו שש למפלתם, ואין אנו חוגגים פסח ופורים על מפלתם, אלא על הצלחתנו ועל פדות נפשנו, ואין אנו אומרים הלל בפסח על כך ש"מרכבות פרעה וחילו ירה בים" אלא על גאולתנו ועל פדות נפשנו, כי עם ישראל אינו שמח בנפילת שום בריה אנושית, ואדרבה "וקשת וחרב ומלחמה אשבור מן הארץ והשכבתים לבטח" (הושע ב, כ).
ונשאלת השאלה: כיצד עלינו להתמודד עם הגויים המאיימים על ישראל ובפרט בימינו על הקמת מדינת ישראל?
א. אין להיכנע ולהתרפס לשקר ולשנאה של הגויים שהוא "מעין נרפש", וחז"ל מותחים ביקורת על הכנעת יעקב לעשו בבחינת "מעין נרפש ומקור משחת צדיק מט לפני רשע" (משלי כה, כו ובר"ר עה ופרק לו), וכתב הרמב"ן בספרו "אמונה ובטחון" (כתבי הרמב"ן דף שנד) שאפילו אדם ירא מחטאיו יתאמץ ויתחזק בבטחונו בקב"ה כי הוא בעל הרחמים וירחם עליהם, וכן כתב רבנו יונה בפירושו למשלי (ג, כו), ומובא במדרש תהלים (סוף פ' לב): "והבוטח בה' חסד יסובבנו – אפילו רשע בוטח בה' חסד יסבבנו.
ב. עם ישראל צריך להיות חדור הכרה שה' הוא אדון העולם והכל תחת שליטתו המוחלטת, ומשגיח בהשגחה פרטית על עמו החוזר לנחלתו, ולהפיץ אמונת הייחוד בעולם, להשכין שלום בין העמים, ולתקן עולם במלכות ש-ד-י.
ג. עם ישראל צריך להתנהג בכל טכסיסי הפעילות הארצית המקובלת כדי לבטל מזימת האויב, והשתדלות זו חובה ומקובלת ודרושה גם מצד הבורא במידה הנחוצה ולא בהשפלת כבוד האומה (עיין רבנו בחיי תחילת פ' שלח).
ד. להתרחק מתרבות הגויים הקלוקלת, כי ההתקרבות לגויים מזיקה ומטשטשת את הזהות הישראלית הקדושה (עיין העמק דבר לבמדבר כג, ט), ובמיוחד לפי מה שאמרו רז"ל שישראל דומים לאש (ביצה כה ע"ב), ואומות העולם למים (תהלים קמד, ז), וכידוע שהערבוביה שלהם המים מכבים את האש, ולכן עלינו להתרחק ממים זדונים ולהיבדל מהם (מהר"ל נצח ישראל סו"פ כה דף קכח).
ה. עם ישראל צריך להיות מודע לשנאה התהומית של עשו וחבריו לזרע ישראל, והשואה האחרונה מצביעה על שנאתם שכילו ששה מליון ועוד יהודים צדיקים וחסידים, ולכן רשב"י לימדנו בספרי (בהעלותך פיסקא סט): "הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב", והוא אב טיפוס לרשעי אומות העולם שבכל דור ודור שזוממים עלינו לכלותינו. וכפי שעינינו רואות היום שהישמעאלים רוצים להכחידנו ולגרשנו מנחלתנו, וגם ערביי א"י פורעים בנו ושורפים מוסדות דתיים וממלכתיים.
ו. עם ישראל הקם לתחיה חייב לדעת שתקומתו הלאומית לא באה להזיק לעולם אלא לרומם מצבו הרוחני והמוסרי, ולהחדיר לתודעתו את אמונת הייחוד ש"אין עוד מלבדו", ולכן יכיר בצדקתו, בכוונותיו הטובות, ולא יפחד מלגיונות האויב, ולא יתפעל מעוצמתם הגופנית, כי כשישראל חוזרים בתשובה הקב"ה מטה חיילי האויב להיות שליחי ה' ולהטות לטוב. (עיין איגרות הראי"ה ח"ב קיב, והגר"א בהקדמה לזוהר ד, א).
ז. עם כל השנאה של עשו וחביריו לעמנו, אנו מצווים על פי התורה לשמור על דרכי השלום והחסד וההבנה הדיפלומטית עם האומות, כי גם הם יצוריו של הבורא יתברך, ועם ישראל חפץ בטובתם, בשלמותם ובאושרם, ומקריבים עבורם שבעים פרים במהלך חג הסוכות (סוכה נב ע"א, שבת לא ע"א), אבל ידידות זו היא מסוייגת, ולא לטשטש דפוסי ההתנהגות המוסרית והרוחנית המבדילים בינינו ובניהם, כי "תרבות חיים" שלנו היא תרבות אלוהית, המתגלמת בתורה ובקיום מצוותיה, ולא בשקיעה במתירנות, ובתאוות מגונות. ומדינת ישראל לא קמה כדי להידמות לגויים ולתרבותם אלא ליישם אידאלים תורניים, רוחניים, וזה מחייב אותנו לשמור מרחק מתרבותם כדי שלא ניטמע בה ונאבד צביוננו הקדוש והמיוחד להיות "עם סגולה" מובדל מחוקות הגויים וממנהגיהם האליליים.
ח. במצבנו המדיני היום שמדינתנו הקטנה מוקפת אויבים ועוינים לצמיחת גאולתנו, והיא "עת צרה ליעקב" (ירמיה ל, ז), והטרור הערבי מכה בנו בכל יום, עלינו לחפש שורש הבעיה, וכמו שמחפשים חיסונים נגד המגיפות, ועלינו לדעת היטב שמדינתנו היא "מדינה תורנית" שחיי הפרט והכלל בקרבה יתנהלו על פי התורה, ולהתרחק מהתקרבות לתרבות הגויים, מנישואי תערובת, מהפקרת שטחי ארצנו הקדושה ומסירתם לנכרים כי זה חטא חמור, ואברהם אבינו נענש על שכרת ברית ידידות עם אבימלך הפלשתי במעשה העקידה (רשב"ם סוף פ' וירא, בר"ר נד, ד ותנא דבי אליהו רבה ז), כי ארץ ישראל היא "רכוש אלוהי" ולא רכוש ממשלתי, והתורה הזהירה אותנו "לא תחונם – לא תתן להם חניה בקרקע" (דברים ז, ב וע"ז כ ע"א), "לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי..." (שמות כג, לג ורמב"ם הל' עכו"ם פ"י), כי חינוכם המתירני יקלקל דעותינו, מידותינו ותכונותינו, והקב"ה רוצה "עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב" (במדבר כג, ט ועיי"ש בהעמק דבר ובשמות א, ז ושמו"ר א, ח).
ט. השלום הוא ערך עצום, אבל כדי להשיגו צריך להיזהר משידור של חולשה, כי המשדר חולשה כופה על עצמו מלחמה גדולה, ולכן יעקב אבינו גם מתוך רצונו לשלום עם אחיו התכונן למלחמה (בראשית לב, ח-ט ורש"י שם), ואימרה רומית אומרת "הרוצה בשלום יכון למלחמה". ולכן מדינת ישראל צריכה ללמוד מאב האומה להתכונן לתפילה ולדורון, אבל גם למלחמה, ולגלות גבורתה להגן על קיומה הלאומי (עיין עין איה שבת ח"ב פ"ו סי' מב-מד), ולהאמין ש"אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו" ו"אם ה' לא ישמור עיר שוא שקד שומר" (תהלים קכז, א).
י. השלום הפנימי בתוך מחנות ושכבות העם חייב להופיע קודם לשאיפת השלום עם הגויים, כי עיקר הצלחת העם הקדוש הוא בהיותם אגודים יחד וצמודים ושלום ביניהם. ועיקר כשלונם וחוסר הצלחתם הוא בהיותם נפרדים ומפולגים (עיין בספר נחלת דוד ח"ב דרוש יא), ולכן על מנהיגי האומה לפעול לאיחוד כוחות האומה, להוביל ולאחד את הקומה החומרית והקומה הרוחנית של האומה, כי לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום (עוקצין פ"ג, ב), ואם נחרבנו על ידי שנאת חינם ניבנה והעולם יבנה על ידי אהבת חינם (אורות הקודש ח"ג שכד), ותנאי לקבלת התורה הוא אחדות ושלום (שמות יט, ב ורש"י שם בשם המכילתא), ולא אגודות אגודות (יבמות יג ע"ב, וספרי), ואמרו חז"ל: "נעשו בני ישראל אגודה אחת – התקינו עצמם לגאולה" (בר"ר פ' צח).
בסיכום: עם ישראל הוא "עם השלום", והמשיח הוא "שר שלום" (ישעיה ט, ה) ככתוב "ולשלום אין קץ על כסא דוד ועל ממלכתו" (ישעיה ט, ו), כי משיח צדקנו ישבור מלחמות מן הארץ (הושע ב, כ), ומשאת נפשו של עם ישראל הוא השלום ולא המלחמה. והוא מוקיע ומגנה את המלחמה שהיא מן הדברים המכוערים, שיצר האדם דוחה כל אלימות ושפיכות דמים. וביהדות ה"גיבור" אינו אדם בעל כוח פיזי להשתלט על החלש, אלא אמרו חז"ל: "איזהו גיבור – הכובש את יצרו" (אבות ד, א), וכן "איזהו גיבור – העושה שונאו אוהבו" (אבדר"נ פכ"ג).
ולפיכך עם ישראל, עם השלום והחסד, שונא כל הפעלת כוח נגד הזולת, מרבה שלום בעולם, מדבר טוב עם כל בריה. וכל המלחמות הכפויות, הם בעיניו "שלבים בסולם השלום" (אורות הקודש ח"ב תיט), ואמרו רז"ל בתנחומא (פ' צו, ג): "אעפ"י שכתוב בתורה מלחמות, לשם שלום נכתבו", וקול השלום, ההרמוניה וההתאמה מהדהד בנשמת האומה המייחלת לימות המשיח, שכלי המלחמה יהפכו לכלים חקלאיים ולא תכשיטי גנאי (רמב"ם הל' מלכים פי"ב ה"א, וישעיה ב, ד).
וגדול השלום שכל הברכות כלולות בשלום (ויקרא רבה פי"ט), ושקול השלום כנגד כל דבר טוב (במדב"ר פי"א), ולכן אפילו שיש צורך במלחמות מצוה, אין המלחמה אידיאל וגבורת עם, שהרי למרות שדוד נלחם מלחמות ה' (שמו"א כה, כח) בכל זאת נעצר מלבנות את בית השלום "דם לרוב שפכת ומלחמות גדולות עשית, לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת ארצה לפני" (דברי הימים א כא, ח). ובית המקדש הוא "בית השלום" וראוי להיבנות על ידי איש השלום כמו שלמה המלך.
ונסיים בדברי הרמב"ם (סוף הל' מלכים):
"לא נתאוו החכמים והנביאים לימות המשיח, לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בגויים... אלא כדי שיהיו פנויים בתורה ובחכמתה ולא יהיה להם נוגש ומבטל, כדי שיזכו לחיי עולם הבא" (עיי"ש, ועיין בספרי "שבחי ארץ חמדה ח"ג).



תשובה: ההלכה קובעת שמלך ישראל צריך להיות מיוחס, שהרי "אין מעמידין מלך מקהל גרים אפילו לאחר כמה דורות עד שתהא אימו מישראל, שנאמר "לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא מאחיך הוא" (דברים יז, טו), לאפוקי גר (עיין יבמות קב ע"א), ורק אם אימו ישראלית מותר, אבל כל המשימות שאתה משים לא יהיו אלא "מקרב אחיך" (ספרי שם ויבמות שם, וקדושין עו ע"ב), "ממובחר שבאחיך" (בב"ק פח ע"א), וכן פסק הרמב"ם (הל' מלכים פ"א ה"ד), וכן מובא בירושלמי (קדושין פ"ד ה"ה): כל שתמנהו עליך לא יהיו אלא מן הברורין שבאחיך". ואפילו ב"ד של שלשה שהיה אחד מהם גר הרי זה פסול עד שתהיה אימו מישראל (רמב"ם הל' סנהדרין פ"ב ה"ט, ושו"ע חו"מ סי' ז).
והדבר תמוה מאוד, שהרי ישנה מצוה כפולה לאהוב את הגר צדק, והוא כלול במצות "ואהבת לרעך כמוך", ומכל הבחינות הוא יהודי בזכויותיו ובחובותיו, והתורה מייחדת לו תשומת לב מיוחדת מאחר ששיתף גורלו עם גורל עם ישראל (עיין החינוך מצוה שלא, הרמב"ם הל' דעות פ"ו הי"ד, סה"מ לרמב"ם מ"ע רז, רמב"ן לשמות כב, כ וכן לדברים כד, יד), והתווספה לו אהבה "ואהבתם את הגר" (דברים י, יט, והחינוך מצוה תלא), ואם כן למה נפסל לכל שררה שבישראל?
ולענ"ד נראה ליישב כך: אין כאן גישה גזענית, הפלייתית מצד התורה, שהרי הוסיפה לו אהבה על כל יהודי. אלא מוכרחים לומר כיון שהאדם נפעל על ידי המעשה והראיה, והמלך הוא "תמצית האומה" ועיני האומה נשואות אליו כי הוא "לב האומה", הרי הם לא יתפעלו ולא יתייחסו אליו בכבוד בגלל מוצאו הנוכרי כי אדם קרוב לעמו, ולכן כדי לא לבזותו ולמעט בכבודו הדרוש – הרחיקה אותו מכל שררה ציבורית כדי שהעם לא יתייחס אליו בזלזול על הפגם המשפחתי שבו.
ויסוד זה מצאנו בבגדי כהונה "ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת" (שמות כב, ב), ואמרו רז"ל (זבחים יז ע"א) "בזמן שבגדיהם עליהם – כהונתם עליהם, אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם".
ושאלו המפרשים מה משמעותם של הבגדים האלה? ונביא את הסברו של הרמב"ן (שמות כח , ב ד"ה לכבוד) שבגדי כהן גדול לבוש מלכות הם, ובבגדים אלה היו יוצאים בימים ההם בני מלכים ובני משפחתם, ומשרתם הנכבדת מחייבת מלבושי פאר כי הם נותנים כבוד ותפארת לכהן הגדול ולמלך בפני העם, ולכן מוכרחים ללבוש בגדים מיוחדים שאינם בגדי חול, כי העבודה במקדש והמלכות אינם חלק מחיי החול אלא הוויה מיוחדת.
ועוד טעם אפשר לומר, הרחקת הגר וגם הבזויים מהעם אינה הפלייה, כי המלך הוא "תמצית האומה", "לב העם", בעל כוחות ריכוזיים שמרכז כל כוחות האומה. והגר חסר כוחות אלה, ולכן אינו יכול למלא את תפקידו הממלכתי. וכן גם אשה היא אישיות פרטית, ולכן אין בכוחה הפרטי להנהיג אומה שלמה, כי כל כבודה של האשה היא "פנימה", להיות "שרת הפנים" הממונה על חינוך יוצאי חלציה.
והנה מכוח ההתפעלות של העם מדמותו של המלך או המנהיג, התורה קבעה כמה מיגבלות למינויו:
1. אחרי שנתמנה אדם פרנס על הציבור, אסור בעשיית מלאכה בפני שלושה (קדושין ע ע"א).
2. אין מעמידין פרנס, אומן, מקיז דם, בורסקי, בנאי – משום שזילי אומנותייהו (פרקי דר"א פ"י).
3. אין רואים מלך בשעה שהוא מסתפר, וכשהוא בבית המרחץ (סנהדרין כב ע"א).
וכן המיגבלות הללו הן כדי לרומם מעלת המלך, הפרנס, ולא יהיו בזויים בעיני העם, ולא יקיימו "שתהא אימתו עליך". כי אדם בזוי ושפל אין יראתו על אחרים.
וכן מצאנו שכהן בעל מום לא נושא את כפיו (מגילה כד ע"ב, תנחומא נשוא ח, שו"ע או"ח סי' קכח סע' ל) מפני שהעם מסתכלים במומיו המתמיהים, ובשביל זה יסיחו דעתם מלכוין לשמוע הברכה (משנ"ב שם ס"ק ט(, וכן המלך אם יש בו מומים או שהיה בעל מלאכה פחותה, העם לא יתייחס אליו בחיבה, בהערצה ובכבוד הראוי לו.
ברם ישנו מאמר חז"ל במסכת יומא (כב ע"ב): "אין מעמידין פרנס אלא אם קופה של שרצים תלויים בו מאחוריו, שאם תזוח דעתו עליו אומרים לו תחזור לאחוריך", ופירש רש"י – "דופי משפחה". ואם כן מאמר זה סותר הדברים הנ"ל.
אבל נראה לומר שאין שום סתירה בין המימרות. האימרא הזו באה ללמדנו שחוסר ייחוס ופגם באישיותו אינה פגם עצמי, גופני ומום מגולה בפרנס (עיי"ש במהרש"א), כי זה בא לתקן הגאווה וזחות הדעת של המנהיג כדי שלא יבוא להתגאות על הציבור, כי פרנס המתגאה על הציבור שנאוי בעיני ה' (חגיגה ה, ור"ה יז ע"א), אבל מצד הסתכלות העם, במלך, בכהן הגדול וכל בעל שררה ציבורית – צריכים להיות יפים בחיצוניותם ובפנימיותם כדי להשפיע על עמם, והעם יתפעל מהם ויבוא לשמוע לחוקויהם ולהוראותיהם. ולכן מי שיש לו פגם בייחוסו המשפחתי כגון חלל וממזר שפסולים לבוא בקהל וכל שכן לכהונה ולמלכות (תוספתא סנהדרין פ"ד ה"ו), וכן גר שאינו מן המיוחסים שבאחיך.
ולכן מלך ונושאי שאר המשרות המייצגים את כלל ישראל והם המנהיגים בישראל, צריכים להיות משוייכים ומיוחסים לעם כדי שיוכלו למלא תפקידם כדבעי.
ולפי זה דוד היה לו "פגם משפחה" שהרי מוצאו מרות המואביה, ולכן דוד נאה לו לברך (פסחים קיט ע"ב), כי היתה מאחוריו "דופי משפחה". ברם לענ"ד כוונת הגמרא אינה לדופי המשפחה אלא לדופי באישיות הפרטית של הפרנס.
ונשאלת השאלה: למה באמת מנהיג טוב צריך להיות אחריו דופי משפחתי, דופי מידותי, אישי וכו'?
אלא מוכרחים לומר כך: כשאדם שלם במהותו ואין בו דופי, הוא עלול להתגאות במעלתו ובייחוסו ולא יבוא להתבטל כלפי הכלל. אבל כשאדם יש בו איזה דופי, זה עושה אותו לעניו, פשוט, לבטל עצמו כלפי התפקיד שלו, והוא הופך להיות כלל ישראלי ולא איש פרטי.
ולפי זה מובן למה שאול שהיה שלם ונקי מכל רבב משפחתי ואישי – לא הצליח במלכותו, כי שלמותו האישית גרמה שלא להתבטל כלפי הכלל, ונשאר אישיות פרטית ולא כללית, והמלכות דורשת כלליות. ודוד היה כללי ולא איש פרטי "ואנכי תולעת ולא איש" (תהלים כב, ז), ולפי זה לא כל אדם זוכה להיות פרנס או מנהיג ציבורי, כי כדי להיות שליח ציבור נאמן והגון – צריך לבטא את רחשי כל הציבור, ולכלול באישיות את כל הגוונים בעם כדי לקרבם, ולמסור נפש על הכלל וכפי שעשה דוד מלכנו במלכותו.
ובימינו, במשטר דמוקרטי, שהעם בוחר את נציגיו לשלטון על ידי הצבעה, וכל אחד מתושבי המדינה יכול להעמיד את עצמו לבחירה, למועמדות למועצת העם ולשלטון, הרי הייחוס המשפחתי והמום הגופני אינו מהווה מחסום, כי העם בוחר בו למרות פגמיו המשפחתיים והגופניים.
ברם לפי התורה, המוסר היהודי מציב סטנדרטים מוסריים ורוחניים הן ביחס לתפקיד השיפוטי והן ביחס לתפקיד הניהולי, וכיון שהמלך תכונתו לרחם על העם ושלא להכביד עליו בשום דבר מכל הדברים, ויאהב האמת הצדק והיושר (החינוך מצוה תצא), הרי מידות תרומיות אלו מולדות לזרע אברהם (יבמות עט ע"א), ולכן סובר בעל החינוך ודעימיה שהמלך או כל בעל משרת הנהגה בישראל חילונית או רוחנית – חייב להיות מזרע ישראל (מצוה תצח, רמב"ם סה"מ ל"ת שסב, והל' מלכים פ"א ה"ד), ולכן הציבור חייב למנות מנהיגים בעלי יושר, צדק ורחמנות "לעשות צדקה ומשפט" (בראשית יח, יט), ואסור למנות אנשים רשעים ואכזרים, והממנה אותם מסיבות קורבה וכו' – כותב ספר החינוך: שלא תסור רעה מביתו (עיי"ש במצוה תצח).



תשובה:
א. גדולי האחרונים עסקו רבות בביאור התוקף ההלכתי של חוקי המדינה מצד "דינא דמלכותא דינא", שבאו להסדיר את היחסים החברותיים – בין אדם לחברו ובין אזרח לשלטון, בכל הבעיות המשפטיות, הכלכליות והבטחוניות – המתעוררות במציאות המדינית של חיינו הלאומיים.
המושג "דינא דמלכותא דינא" הוא אימרא מפורסמת בש"ס בכמה דוכתי בשם שמואל "אמר שמואל דינא דמלכותא דינא" (גיטין י ע"ב, בב"ק קיג ע"ב, בב"ב נה ע"א), כלומר חוקי המלכות בכל ארץ תקפים גם מבחינה הלכתית, והבסיס לכל זה הוא משפט המלך כמבואר בספר שמואל (א פ"ח), וכפי שכתבו גדולי הראשונים (עיין ברמב"ן לבב"ב נה ע"א, המאירי לבב"ק קיג ע"א, והטור חו"מ סי' כו), ששמואל האמורא שקבע "כל האמור בפרשת מלך – מלך מותר בו (סנהדרין כ ע"ב, ומדרש תנאים לדברים יז, יט, ורמב"ם הל' מלכים פ"ד), הוא שקובע את הכלל "דינא דמלכותא דינא".
או מצד טעם אחר: כי הסכמת בני המדינה למינוי מלך היא הבסיס לסמכויותיו, כפי שמבטא הכלל "דינא דמלכותא דינא", וזאת מכיון שבהסכמתם קיבלו עליהם את חוקיו (רשב"ם לבב"ב נד ע"ב, רמב"ם הל' גזילה ואבידה פ"ה ה"ח, ושו"ע חו"מ סי' שסט סע' ב).
וכלל זה לפי הפוסקים חל בין על שלטון יהודי ובין על שלטון נכרי, וכפי שפסק הרמב"ם (הל' גזילה ואבידה פ"ה הי"א), וכן פסקו הטור והשו"ע (חו"מ סי' שיט), וביאר דבריהם בטוב טעם החתם סופר (שו"ת חתם סופר חו"מ סי' מד), ולרוב הפוסקים תוקף הלכה זו הוא מדאורייתא (אבני מלואים סי' כח, דבר אברהם ח"א סי' א), ודין זה תקף גם בדברים שלפי דיני התורה אינם חלים כגון הקניית דבר שלא בא לעולם או דבר שאין בו ממש (אנציקלופדיה תלמודית ערך דינא דמלכותא דינא, וערוך השולחן חו"מ סי' רא ס"ק ג).
ב. ונשאלת השאלה: האם דינא דמלכותא דינא קיים דוקא במלכות, וכפי הביטוי "מלכותא", כלומר ששמואל קבע כללו רק בצורת ממשל מלכותית (מונרכיה), או גם על צורות ממשל אחרות – ריפובליקניות, אוליגרכיה ודמוקרטיות.
והנה בעיוננו במקורות הראשונים והפוסקים, רואים שכללו של שמואל חל על כל צורה שלטונית, ונציין אותם:
1. המאירי (סנהדרין נב ע"ב): "ומכל מקום דיני מלכות קיימים בכל זמן ואף בכל דור ודור יש רשות למנהיגי הדור גדולי הארצות לענוש דרך הוראת שעה, וזה שנרמז בתורה "ואל השופט אשר יהיה בימים ההם" (דברים יז, ט ור"ה כה ע"ב), כלומר כל דיין בדורו חשוב מומחה וגדול בערכו כדיין מומחה בדורות הקודמים.
2. בדרשות הר"ן (דרוש יא): אבל כאשר לא יהיה מלך בישראל, השופט יכלול שני כוחות – כוח השופט וכוח המלך. כלומר לפי הר"ן גם לבית דין בישראל יש מעין סמכויות ממלכתיות מסויימות (עיין בדבר אברהם סי' א, והקדמת אברבנאל לספר שופטים, ועיין בר"ר פ' צח, יומא עג ע"א, ובב"ב עה ורשב"ם שם, וירושלמי סנהדרין פ"ב ה"ז).
3. השו"ע (חו"מ סי' שסט): והוא הדין כל שר ושלטון בעירו שיש לו כח לעשות חוקים בעירו – דינא דמלכותא דינא.
4. הראי"ה קוק בספרו "משפט כהן" (סי' קמד אות יד): נראים הדברים שבזמן שאין מלך כיון שמשפט המלוכה הם גם כן מה שנוגע למצב הכלל של האומה חוזרים אלה הזכויות של המשפט לידי האומה בכלל... וגם כל שופט שקם בישראל דין "מלך" לו לענין כמה משפט המלוכה ובייחוד במה שנוגע להנהגת הכלל. (ועיין שו"ת דעת כהן, בהערות סט)
5. ויסוד דברי הראי"ה קוק מובאים ומפורשים ברמב"ן סוף הוספותיו למצוות ל"ת: מצוה על המלך או על השופט ומי שהעם ברשותו להוציאם לצבא במלחמת רשות...
וכן כתב האברבנאל (פ' שופטים – דברים כ, י): הפרשה הזאת גם כן היא הנהגת המלכים במלחמות, ותכלול גם כן אל בית דין הגדול שבמקום שלא היה המלך הם היו הלוחמים.
וכן כתבו גדולי האחרונים שלחוקי מדינת ישראל יש דינא דמלכותא דינא:
א) הרב עובדיה הדאיה בעל הישכיל עבדי וחבר בית הדין העליון (ח"ו סי' כח, מובא בקובץ התורה והמדינה קובץ ט – י).
ב) הגר"ש ישראלי (חבר בית הדין העליון וראש ישיבת מרכז הרב) בספרו עמוד הימיני (סי' ט אות יב עמ' נב-סג).
ג) מרן הראש"ל הגר"ע יוסף זצ"ל בשו"ת "יחוה דעת" (ח"ה סי' סד).
ד) הגר"א כהנא שפירא זצ"ל (הרב הראשי לישראל וראש ישיבת מרכז הרב) – (מובא בקובץ תחומין ג).
ה) הגר"מ אליהו זצ"ל (הרב הראשי לישראל והראשון לציון).
ו) הגר"י הרצוג (הרב הראשי לישראל) בספרו תחוקה לישראל (כרך א עמ' 144).
ז) הרב יהושע אהרנברג בספרו "דבר יהושע" (סי' מח עמ' שנה).
ח) הגר"ש גורן (הרב הראשי לישראל) בספרו "תורת המדינה" (עמ' 18-19, 26-27).
ט) ועוד כמה מחכמי ימינו (עיין התורה והמדינה ח"א עמ' כז-מא).
י) הרב דוב ליאור שליט"א רבה של חברון כתב: מדינת ישראל שהוקמה בחסדי הקב"ה על אף כל בעיותיה ופגמיה יש בה משום התגלמות מלכות ישראל (תחומין ח"ג 247-249). ובודאי הוא הסתמך על תשובת הראי"ה קוק הנ"ל (משפט כהן סי' קמג).
יא) בעל שו"ת ציץ אליעזר (ח"י סי' יג) אימץ פסקו של הראי"ה קוק ודעימיה שהסתמכו על הרמב"ן והאברבנאל הנ"ל.
ולפי כל הגדולים הנ"ל, ממשלת ישראל דינה כמלך, כי לנבחרים מדעת האומה על ידי בחירות דמוקרטיות, והרוב כופה את המיעוט, דינם כמלך ושייך בה דינא דמלכותא דינא, וחובה הלכתית לציית לה.
והנה סמכות חוקית זו תקיפה רק כשהשלטון הנבחר פועל במסגרת החוק הקיים באותה ארץ, אבל אם ראשי השלטון חורגים ממסגרת החוק אז בטלה סמכותם (עיין ב"י חו"מ סי' כו, הר"ן מובא בב"י חו"מ סי' שסט, רמב"ם הל' גזילה ואבידה פ"ה ה"ג, ותוס' בב"ק נח ע"א ד"ה אינו מבריח).
וכן כל חוק שמפלה באופן שרירותי בין בני המדינה – פג תוקפו, וכפי שכתבו הרא"ש (נדרים כח) והר"ן (המובא בב"י חו"מ סי' שסט), ופסקו הרמב"ם (הל' גזילה ואבידה פ"ה הי"ב): "כללו של דבר כל דין שיחקוק אותו המלך לכל, ולא יהא לאדם אחד בפני עצמו - אינו גזל, וכל שיקח מאיש זה בלבד... הרי זה גזל". ובמקרה כזה אין מצוה לקיימו כי המלכות אינה משווה גזרותיה, וחוק מפלה אינו חוק, וזה גזל, ומצוה להערים עליו. ולפי העיקרון הזה אסור להתדיין בפני שופטים גויים אפילו בדין שדנים בו בדיני ישראל (שו"ע חו"מ סי' כו סע' א, ורמב"ם הל' סנהדרין פכ"ו, ורשב"א בשו"ת ח"ג סי' קט).
ג. חוקי המלכות כשבאים לבטל המצוות
והנה מתעוררת שאלה עקרונית בענין דינא דמלכותא דינא: האם יש סמכות לחוקי השלטון כאשר באים לבטל את התורה והמצוות?
והנה פסק הרמב"ם (הל' מלכים פ"ג ה"ט) שאין סמכות לחוקי השלטון האזרחי במדינת היהודים כאשר מתנגשים עם ההלכה, כלומר כאשר באים חוקי המדינה לבטל מצוה אין כוח וסמכות ביד המלך או המנהיג הנבחר לחייב אדם לעבור על מצוות ואיסורי תורה, כי "דברי הרב ודברי העבד, דברי הרב קודמים", וכתב רבנו הרשב"א (שו"ת הרשב"א ח"ו רנב):
"אבל אם ללמוד מכלל זה ללכת בדרכי הגויים ומשפטיהם ח"ו לעם קדוש לנהוג כך... וכל הסומך בזה לומר שמותר משום דינא דמלכותא דינא – טועה וגזלן הוא".
וכתב רש"י (הושע א, יח ד"ה אכין) שאם בא המלך לבטל דברי תורה לא שומעין לו. ולכן אבנר ועמשא לא רצו לקיים את מצות שאול להרוג את כוהני נוב, כי זוהי פקודה אסורה (ילקו"ש שמואל ב כב, רמז קלא. שמו"א כב, יז).
ואסור לציית לחוקים אלה כי דברי ה' הם נצחיים, ויהודי מאמין בתורת ה' ומצוותיה חייב לסור ולציית רק לפקודות ה', ולא לפקודת אנוש בר תמותה שהיא זמנית וחולפת, וכ"ש אם היא פקודה אסורה.
יוצא מהנ"ל שהכלל "דינא דמלכותא דינא" קיים רק על נושאי ממשל עם אזרחיו בענייני המלכות וסדריה החברותיים, הכלכליים והבטחוניים, אבל לא בתחום מצוות התורה. ולכן כאשר קיימת התנגשות בין חוקי השלטון הלגיטימי לבין מצוות התורה – פג תוקפו וחוקיותו של הכלל דינא דמלכותא דינא. וכן כתבו כל הפוסקים שדינא דמלכותא דינא הוא מוגבל והוא תקף רק כשאינו עומד בניגוד לחוקי התורה שהם עולים בהרבה על החוק האזרחי, וישנו מאמר חריף במדרש (במדב"ר טו, יא):
"מלך אתה עלינו למיסים ולארנוניות, אבל לעבודה זרה אתה וכלב שווים".
והנה לצערנו הרב מדינתנו שהיא "ראשית צמיחת גאולתנו", אינה מנהלת את חייה הלאומיים על פי חוקי התורה אלא על פי חוקים זרים וחוקי הכנסת, ולכן יש לדון האם יש תוקף הלכתי לחוקי המדינה מדין דינא דמלכותא דינא ומטעמים אחרים.
והנה כתבו הפוסקים שחוקים שהם "תקנות" לבני המדינה כגון חוקי התנועה, וחוקים חברותיים שעוסקים בענייני ממון וכלכלה כגון מיסים ומכס, חוקי בניה ותעבורה, כיבוש רכוש הזולת ועוד – חל עליהם דינא דמלכותא דינא, וכמו שפסק הרמ"א בחו"מ (סי' שסט סע' יא), וכן לגדור פרצות הדור (שו"ע חו"מ סי' ב סע' א בהג"ה), אבל פשוט שדבר שיש בו איסור תורה או דרבנן – לא חל עליו דינא דמלכותא דינא, וכמו שכתב התשב"ץ (ח"א סי' קנח):
"מילתא פשיטא היא שבכל דבר שיש בו איסור אי אפשר לומר דינא דמלכותא דינא להתירן, דבענין ממון הוא דאמרינן הכי".
ולפי זה מי שנוהג ברכב ללא רשיון או לא עוצר לפני מעבר חציה או עוקף רכב בצורה מסוכנת, או לא משלם מיסים לקיום המלכות וסדריה – הוא גזלן ויש לו דין "רודף", וכל מי שמתעלם מחוקים אלה עובר עבירה דאורייתא (שו"ת מנחת יצחק ח"ח סי' קמח, ושו"ת יחוה דעת ח"ה סי' סד), כי לגבי חוקים אלה שאינם קשורים לענין הלכתי מובהק – תקף מן התורה הכלל של "דינא דמלכותא דינא", ואם הוא נגד חוקי התורה אין לציית ולכבד סמכויות הממשל.


ד. חובת הציות לחוקי מלכות ישראל
אמרנו שחיוב הציות לחוקי המלכות נובעים משני יסודות:
1. מצד משפט המלך, וכל האמור בפרשת המלך המלך מותר בו (שמו"א פ"ח וסנהדרין כ ע"ב).
2. או מצד הסכמת בני המדינה למינוי המלך וקיבלו עליהם את חוקיו ומשפטיו, ולכן דינא דמלכותא דינא.
וכתב הרמב"ם בסה"מ (מ"ע קעג):
"והמצוה הקע"ג היא שצונו למנות עלינו מלך מישראל יקבץ כל אומתינו וינהיגנו. והוא אמרו ית' שום תשים עליך מלך... וכל זמן שיצוה המלך הזה צווי שלא יהיה סותר מצוה מן התורה הנה אנחנו חייבים לשמוע מצותו ומי שיעבור על מצותו ולא ישמע אליו הנה מותר למלך להרגו בכל עניין שירצה וכמו שאמרו אבותינו על עצמם (יהושע א) כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע אל דברך לכל אשר תצונו יומת. וכל מורד במלכות יהיה מי שיהיה דמו מותר למלך שהוקם על פי התורה...".
וכן פסק הרמב"ם (הל' מלכים פ"ג ה"ט) וזוהי חובה כללית לשמוע בקולו בדומה לציווי לשמוע בקול חכמי התורה (משך חכמה לדברים יז, יא), ולכן אסור להבריח מכס, כי כל האמור בפרשת מלך – מלך זוכה בהם (סנהדרין כ ע"ב), וכן פסק השו"ע (חו"מ סי' שסט סע' ו), וכן כתב המאירי (בב"ק קיג ע"ב).
היוצא מכל האמור כי חוקי מדינת ישראל שהיא התגלמות מלכות ישראל – שאינם סותרים דיני התורה, יש להם תוקף וסמכות של מצות המלך, וכפי שכתב מרן הראי"ה קוק והפוסקים שאימצו פסיקתו, המתבססת על דברי הרמב"ן והאברבנאל. אבל כל סטייה מחוקי התורה אינה תקפה, והחוק שהוא כנגד דברי התורה בטל מעיקרו.
ברם יש לחקור האם חובת הציות למלך ולחוקיו מטעם דינא דמלכותא דינא, שהרי הסנהדרין היא האחראית באומה לקיים התורה ומשפטיה וללמד העם, ולא המלך שהוא הממונה על ענייני המלחמה והסדרת תיקונים חברתיים הגונים לטובת האומה, ולכן "מלך הוא והסבר לו פנים" (זבחים קב ע"א, שמו"ר ז, ב, תנחומא תולדות סי' יב).
ומצאתי שהגרש"ז אוירבאך (מעדני ארץ סי' כ ס"ק יב) כתב שהמלך צריך להתחשב בכל מה שהוא עושה לתקנת המדינה וצרכיה שיהיו על פי התורה שהיא סיבת ועיקר להקמת המלכות, ואם אינו מתחשב במצוות התורה, ומתנהג כמלך גוי – אין שומעים לו, ואין דינו דין.
והסבר זה תואם דעת ר"ת ודעימיה שסובר שדינא דמלכותא דינא אינו תקף כלפי מלכי ישראל בארץ ישראל, כי המלך אין לו בעלות על ארץ ישראל כי היא נחלת כלל ישראל וממילא לא שייך דינא דמלכותא דינא, אבל במלכי הגויים שהארץ שייכת למלך ויכול לומר להם אם לא תעשו מצוותי אז אגרש אתכם מן הארץ, ואז בכוחו לחייב את המתגוררים בארצו לציית לחוקיו (אור זרוע לבב"ק קיג ע"ב סי' תמז, והר"ן בנדרים כח בשם התוספות).
ברם החתם סופר (חו"מ סי' מד) כתב שהתוספות שהביא הר"ן בנדרים (כח ע"ב) כתב שדינא דמלכותא דינא שייך רק במלכים הגויים ולא במלכי ישראל, אבל אנו פוסקים כרמב"ם והשו"ע שדינא דמלכותא דינא שייך בין במלך גוי ובין במלך יהודי, ולכן סובר החתם סופר: "מ"מ נימוסיו וחוקיו מקבלים מרצונם ומחילה גמורה היא... ואפילו ישראל דינו דין".
ולכן בחוקי הבניה היום, הקרקע היא קרקע לאומית, והתושב יש לו זכות חכירה מהמינהל, והוא חוכר את השטח מהמדינה שהיא הריבון והיא מגבילה את החוכר בצורת הבניה, בטיבה ובאופיה, ודורשת ממנו אישורים ותשלומים שונים, וחייבים לכבד דרישותיה מדין דינא דמלכותא דינא, ומי שעובר עליהם ומשתמש בקרקע ללא רשותה – עובר על איסור גזל, וכן מי שנהנה משרותי המדינה ולא משלם מיסים כגון שמתחמק מלשלם מס הכנסה, מס ביטוח לאומי – הרי הוא גזלן, וכן מי שאינו מציית לחוקי התנועה ולהוראות המדינה הקשורות לביטחון האישי והציבורי – עובר על החובה ההלכתית לקיים משפטי המלוכה.
בסיכום: הכלל דינא דמלכותא דינא הוא כלל מלכותי מחייב, כי למערכת השלטון יש סמכות לקבוע חוקים, לתקן תקנות, להטיל מיסים וכו', וכל תושבי המדינה חייבים לציית להם בלי התחכמות, שאם לא כן ישרור תוהו ובוהו במלכות. אמנם החיוב לציית לחוקי המלכות הוא בתנאי שהממשלה נוהגת על פי חוק, אבל מלך או מנהיג שיתקן תקנות או יגזור גזירות הנוגדות את ההגיון השכלי, את המוסר הטבעי המקובל בשאר העולם – אין לגזירותיו תוקף, והן בטלות ומבוטלות. אבל עלינו לדעת ששחיתויות חברתיות ואפליות רגילות שמצויים בכל שלטון בעולם – אינן מבטלות את הכלל "דינא דמלכותא דינא".
ועוד קיים סייג לציות לחוקי המדינה והוא שאינם סותרים חוקי התורה והמוסר האלוהי הגנוז במצוותיה, ולפי זה כל אזרח בישראל המכבד ואוהב את מדינתנו שקמה בפקודה אלוהית – חייב לשמוח בתשלום מיסים, כי על ידם אנו משתתפים בקיום העם בנחלתו על כל מערכות חייו.
והנושא הזה הוא רב ומקיף, ואכמ"ל.
ואנו תפילה לאדון העולם שמדינת ישראל תשוב למקורה ולייעודה האלוהי להיות כסא ה' בעולם, ותנוהל על פי מלכות בית דוד שהיא כעין מלכותא דארעא (ברכות נח ע"א), ותאמץ את חוקי התורה בכל אורחות חייה הפרטיים והציבוריים, כי מלכות ישראל מכונה "כסא ה'" ככתוב "וישב שלמה על כסא ה' למלך" (דברי הימים א כט, כג. וחגיגה יד ע"א), ומצוה להקימה, לסייע לה להיות מלכות ריבונית השולטת בארץ, ובונה חורבותיה והריסותיה, מקבצת נדחי ישראל ופועלת להכנת העם להחזרת עטרה ליושנה, ולבנות ה"בית השלישי" שהוא תכלית הגאולה השלישית, וכמו שכתב הרמב"ן שעיקר גאולת מצרים ותכליתה היא לבנות את בית המקדש, כך גאולתנו העכשווית לבנות ה"בית השלישי" על מכונו.



תשובה: המשטר המדיני הרצוי באומה הישראלית תלוי בהסכמת העם אם רצונו במונרכיה "ואמרת אשימה עלי מלך" (דברים יז, יד), וכתבו הפרשנים בעקבות דברי חז"ל שזה תלוי ברצון העם, והמלך צריך לקבל הסכמת העם, ורק בבקשת העם למינוי מלך אז הסנהדרין והנביא מאשרים בחירתו, כמו שקרה בזמן שמואל שביקשו מלך והקב"ה אמר לשמואל להמליך עליהם מלך, ואם העם יחליט על משטר ריפובליקני או מסגרת שלטונית אחרת – הרשות בידו. (עיי"ש בנצי"ב בפירושו "העמק דבר" לדברים שם).
הבאנו במאמרינו על המלוכה את דברי הראי"ה קוק בשו"ת "משפט כהן" (סי' קמד אות יד) שמקורם מדברי הראשונים (הרמב"ן בסוף הוספותיו למצות ל"ת, האברבנאל לדברים כ, י, המאירי לסנהדרין נב ע"א, הר"ן בדרשותיו דרוש יא), וגדולי האחרונים פסקו כמותו, ומשמשים אבן יסוד לשלטון דמוקרטי הקיים היום במדינתנו כיון שהעם בחר בצורת שלטון זה הנקראת "דמוקרטיה". ולכן חובה ומצוה מוטלת עלינו לכבד את נשיא המדינה, ראש הממשלה, ושרי המדינה שנבחרו בבחירות דמוקרטיות לתקופה מוגבלת, וכפי שפסק הראי"ה ודעימיה "ממשלת ישראל דין מלך יש לה", ולכן ראשיה נושאים תואר "מלך" לענין כיבודם, הוקרתם, ואיסור בזיונם וחירופם, הכפשת שמם והשמצתם.
ולכן המלך אביה נענש על שביזה את ירבעם בתוכחתו (דברי הימים ב יג ד-כג, ירושלמי יבמות פט"ו ה"ג וקרבן העדה שם), ואילו עידו הנביא חלק כבוד לירבעם (מלכ"א ג, א ורש"י שם).
ולכן גם אם הנשיא או ראש הממשלה או השר אינם שומרי מצוות הרי חייבים בכבודם, וכפי שמצאנו שמשה כיבד את פרעה, אליהו את אחאב, ושאר המלכים הרשעים (שמות ז, טו. ויא, ח. מלכ"א א, יח ומלבי"ם שם. ועיין זבחים קב ע"א והמהרש"א שם ד"ה וישנס), כי כבודם הוא "כבוד האומה" וכבוד המנהיג הלאומי הוא חלק מכבוד שמים, וגם חלק מכבוד האומה, כי כבודו של מלך, של נשיא הוא "כבוד כפול" – כבוד שמים וכבוד ישראל, ולכן "המחרף והמבזה מנהיג ישראל הוא כמחרף מלכות שמים" (לנתיבות ישראל ח"ב עמ' רלח).
וכתב מרן הגרי"א הרצוג (פסקים וכתבים יור"ד ח"ה עמ' שצב) שנשיא המדינה או ראש הממשלה אינם "מלך" ממש, והם רק לזמן מוגבל, חייבים לכבדם כי כבודם הוא כבוד האומה, וכן פסק בשו"ת בית מרדכי (סי' פג – לרב מרדכי פוגלמן זצ"ל), שסמכויותיו החוקיות של הנשיא הן כסמכויותיו החוקיות של המלך, ואנו חייבים לכבדו בכל הכבוד שבו מכבדים מלך בישראל, וחובת הכבוד נובעת מחשיבות המלכות הארצית שתובעת דקיון (=דין ומשפט) של הבריות, (בר"ר סו"פ ט, והחינוך מצוה תקג), והכבוד הוא חלק בלתי נפרד מהמלכות ומהדברים הנחוצים לקיום המלכות, והמוחל על כבודו כאילו הסיר עצמו ממלכות (עיין שיטה מקובצת לכתובות יד ע"א ד"ה וכתב הרמב"ן), וכשאין כבוד למלכות הרי שאיש הישר בעיניו יעשה (שופטים יז, ו).


תשובה: כתבנו שמצוה גדולה מוטלת עלינו לכבד מאוד את המלך או כל מנהיג שנבחר על ידי העם באופן דמוקרטי כי הוא נושא "משרה אלוהית" שמשליטה דין וצדק בעם, ולכן אסור לפגוע בו, לבזותו ולחרפו, שהרי אביה נענש בהוכיחו את ירבעם בצורה מזלזלת ומבישה למרות שתוכחתו היתה צודקת.
ברם, שאלת הכבוד אינה שוללת אפשרות למחות ולהפגין נגד מחדליו ומעשיו הרעים של המנהיג, אלא צריכה להיעשות לגופו של ענין תוך שמירת החוק האוסר ביזוי ולגלוג על אישי הציבור שנצטווינו בכבודם, וכן כתב רבנו הרמב"ם באיגרותיו "ואפשר לאדם להשיב ולבקר ולחלוק בדרך ארץ ובידידות", כי מטרת התוכחה היא לתקן את הקלקולים והעיוותים, וראיה מעידו הנביא שהוכיח את ירבעם מתוך חלוקת כבוד למלכות (מלכ"א יג, א-ד ורש"י שם), ואילו אביה המלך נענש כי ביזהו (דברי הימים ב יג, ד-כג, וירושלמי יבמות פט"ו ה"ג, וקרבן העדה שם).
וכן מצאנו שנענש משה באומרו "למה הרעות לעם הזה" (שמות ה, כב-כג) ונענש על שייחס הרע לבורא בעל הטוב המושלם, ולא ביקר את קושי השיעבוד וסבלו של העם מאז בואו למצרים לשחררם.
המורם מכאן, גם כשאדם צודק בתוכחתו ובתגובתו בראותו מחדלים, ליקויים וחסרונות, חייב להביע אותן בכבוד, ביחס טוב, בצורה נאותה, ולא בתביעה פוגענית, מבזה ומחרפת את האיש המבוקר, העשוי בדיוקן אלוהי שיש להוקירו ולכבדו, ולא להכפיש שמו לבזותו ולהשמיצו, כפי שעושה התקשורת בימינו, ובפרט ביחס לראש הממשלה יר"ה המוסר נפשו על טובת עמו, והתקשורת והפוליטיקאים מלאים שנאה אליו ולהתנהלותו המדינית, וכל זה מתוך קנאה ותחרות.
וחז"ל אמרו (זבחים קב ע"א) "לעולם תהא אימת מלכות עליך", ופירשו הרד"ק והמהרש"א – שראוי לחלוק כבוד אפילו למלכים הקדומים הרשעים, שהרי "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא" (ברכות נח ע"א), והמזלזל בכבודם כאילו פוגע בכבוד המקום, ומלך שמחל על כבודו – אין כבודו מחול (כתובות יז ע"א) כי כבודו הוא "כבוד מלכות שמים" ו"כבוד האומה".
ולעומת זאת כתב החינוך (מצוה תקב):
"כי כל העם תלויים במלך, על כן צריך הוא להשים כל השגחתו בטובת עמו ולא בכבוד עצמו והשלמת תאוותיו".
ולכן ירבעם זכה למלכות כיון שהוכיח את שלמה המלך (סנהדרין קא ע"ב) על בזבוזיו בחצר מלכותו, ואם היה ממשיך בכוונתו הטובה וביראת שמים – היתה מלכותו נמשכת (עיין רמב"ם הל' מלכים פ"א ה"ח-ט והראב"ד שם).
ותפילתנו שהבורא יזיל שפעו וברכותיו על מנהיגי ישראל לשוב לשורשם האלוהי, ולכוון מדינתם להיות "כסא ה'" בעולם, כי זה ייעודה של מדינת ישראל לאחר אלפיים שנות גלות (אורות ישראל פ"ו סי' ז).



תשובה: ארץ ישראל במקרא זכתה לשמות ולכינויים שונים במהלך תולדותיה, ונציין כמה מהם:
א. הכינוי הראשון הוא "ארץ האמורי" (במדבר כא, לא) על שם אחד מהעמים שהרכיבו את אוכלוסייתה.
ב. בפי יוסף במצרים היא נקראת "ארץ העברים" (בראשית טל, יד. מ, טו) על שם שבטי בני עבר שלהם נתן נוח את ארץ ישראל, וכן על שם אברהם אבינו שכונה אברהם העברי – שכל העולם מעבר אחד והוא מעבר שני, שהובטחה לו הארץ.
ג. המצרים כינו את ארץ ישראל בשם "ארץ כנען" (סנהדרין צא ע"א), כי כנען הוא בנו של חם שנתקלל, והוא אבי כל השבטים והעמים שישבו בארץ ובחופיה, ולוקחה מהם וניתנה לעם ישראל.
ד. לא פחות כמאה פעמים מכונה ארץ ישראל בתנ"ך בשם "ארץ כנען", כמ"ש באברהם למשל "ויקח אברם את שרי אשתו... ללכת ארצה כנען" (בראשית יב, ה), וכן "והיה כי יביאך... אל ארץ הכנעני..." (שמות יג, יא), וכן "ונתתי לך ולזרעך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען" (בראשית יד, ח), "לתת להם את ארץ כנען" (שמות ו, ד). "ויתורו את ארץ כנען" (במדבר יג, ב), "אל ארץ כנען... והורשתם את כל יושבי הארץ" (במדבר לג, נא-נב), "כי אתם באים אל הארץ כנען" (במדבר לד, ב).
ה. ורק אחרי כיבוש יהושע והתנחלות השבטים בתוכה נקראת "ארץ ישראל", ולאחר החורבן – הרומאים והערבים קראו לה "פלשתין" או "פלשתינה", כדי להשכיח את בעלות עם ישראל עליה, ותיפח רוחם, ארץ ישראל נקראת ארצו של עם ישראל גם כשהיא ריקה מהם ומפוזרים בגלויות שונות, כי אחרי שנתקדשה אינה יכולה לצאת מרשות ישראל, וכמו שאומרים "גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו" (מוסף של יו"ט), כלומר גם אחרי ריחוקנו ממנה היא ארצנו ואדמתנו.
ו. ולפי הנבואה היא נקראת "אדמת ה'" (ישעיה יד, ב), "אדמת ישראל" (יחזקאל לז, יב), "אדמת הקודש" (זכריה ב, טז), "ארץ חיים" (יחזקאל כו, ב), "ארץ חמדה" (ירמיה ג, יט), "ארץ הכרמל" (ירמיה ד, ז), "ארץ הצבי" (דניאל יא, טז), "נחלת צבי" (ירמיה ג, יט), ועוד...
בתלמוד ובמדרשים נקראת ארץ ישראל או סתם "ארץ" לעומת שאר הארצות שהן חוצה לה (גיטין פא ע"ב). ארצות החיים (תהלים קטז, ט), ארץ החיים (תהלים קמב, ו), ארץ האבות, ארץ ה', ארץ מולדת, ארץ נחלת אבות, ארץ הקודש, נחלת ישראל (שופטים כ, ו), ארץ טובה ורחבה (שמות ג, ח).
והנה השמות הנאים והיפים האלה נאים לארץ הבחירה למעלת קדושתה ושייכותה לעם ה' שניתנה לו במתנה עולמית (אור החיים הק' לדברים ד, מ), והיא "ארץ זבת חלב ודבש" (דברים ו, ג), ואי אפשר לתאר סגולתה האלוהית כארץ הנבואה, החכמה, התורה (מכילתא דר"י פ' בא, כוזרי מאמר ב אות יד, חגיגה ה ע"ב, ישעיה ב, ג), ובספר שער החצר הביא תרי"ג שבחים לארץ ישראל (ח"א עמ' 71).
ברם השם "ארץ כנען" מעורר תמיהה גדולה, איך ארץ ישראל שהיא בעלת סגולות אלוהיות, ארץ ההשגחה העליונה שה' דורש אותה תמיד (דברים יא, יב ובמדב"ר פי"ג) תיקרא על שם אדם מושחת ומקולל שעליו נאמר "ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו" (בראשית ט, כה)?, ועוד קשה, וכי לא ראוי לאחר יציאת מצרים וכניסת עם ישראל לתוכה שתיקרא ארץ זו בשם ארץ ישראל ולא ארץ כנען כמוזכר בשתי פרשיות המחייבות זכרונה לדורות (שמות יג, יא), והקב"ה בעצמו קורא לה "ארצי" (יואל ג, ב), והיא מקור הברכות (ספרי דברים פיסקא פ), ואם כן איך היא נושאת שם קלון וגנאי?
ויש ליישב בכמה אופנים:
א. מבחינה היסטורית: ארץ ישראל היתה מיושבת על ידי זרע כנען עוד לפני הגעת אברהם אבינו ומשפחתו לארץ, ולכן כיון שישיבת כנען בארץ קדמה לישיבת אברהם נקראת "ארץ כנען" על שם כנען.
ולפי עובדה זו מכנים הגויים את ישראל "ליסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה עממים" (רש"י לבראשית א, א), והם טועים כי ארץ ישראל היתה ביד כנען, אבל בתחילה היתה בחלקו של שם (סב סבו של אברהם), ואח"כ כבשה ממנו כנען לעצמם (רש"י לבראשית יב, ו), ואם כן היא שייכת לזרע אברהם שהוא מזרע שם, ולכן כדי להופכה מארץ כנען לארץ ישראל נדרש כיבוש יהושע, לכבוש אותה מידי שבעה עממים שישבו בה, וכדי להסיר ממנה קליפת טומאת שבעה עממין שישבו בה.
וכתב הרב חרל"פ (מי מרום – נימוקי מקראות ה) שאימרת ליסטים אתם היא תדירית, בכל פעם שבני ישראל מתקרבים לארץ קדשם, באים אומות העולם וטוענים "ליסטים אתם" לנו הארץ ולא לכם, אבל כשישראל אוחזים ב"כח מעשיו הגיד לעמו" (תהלים קיא, ו) כלומר כשישראל מכירים מעשיו כבר מסתתמות טענותיהם של העמים (רש"י בראשית א, א).
ב. ארץ כנען – מובא בזוה"ק שנקראת בשם זה לא מצד הגנאי אלא מצד מעלתה וסגולתה שהיא מכניעה יושביה לקבל עול מלכות שמים, להשגת האמונה והאמת, ולכן "כנען" מלשון כניעה, התבטלות מפני הרצון העליון, ולכן ממשיכה התורה לקרוא בשם "כנען" כדי להחדיר לתודעתנו הלאומית שצריכים להיות ענווים, פשוטים, לבטל הרצון האישי מפני דעת עליון שהיא דעת תורה, ולכן ארץ ישראל מתאימה לעם עניו הנכנע לתורה ולמצוות, ולא לגויים שהם קליפת גאווה. ולכן דוד אמר בתהלים (לז, יא) "וענוים ירשו ארץ", ועוד אמרו במדרש (ויקרא רבה יג, ב) מדד הקב"ה את כל הארצות ולא מצא ארץ המתאימה לישראל רק ארץ ישראל שבה יפתח עם ישראל את מידותיו, כישרונותיו וסגולותיו, האצורות בנשמתו הטהורה, ואין תורה וחכמה כתורת ארץ ישראל וחכמתה (בר"ר פט"ז, ובב"ב קנח ע"ב), ואפילו שגלינו ממנה היא אדמתנו "גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו" (מוסף של יו"ט).
ג. מרן הראי"ה קוק נתן תשובה מהותית רוחנית לשאלה זו, וכתב בסידורו עולת ראיה (ח"א עמ' רג-רד) שיסוד הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל שונה באופן מהותי מיסוד הקשר של אומות העולם לארצותיהם, וכך מסביר: ישנו קשר טבעי בין כל עם וארץ, וישנו קשר של קודש בין ישראל לארצו, הקשר בין כל עם לבין ארצו נוצר לאחר זמן רב ואז כשהוא יושב שנים רבות בארץ מסויימת ומתנסה במאורעות וחוויות רבות, אז מתעוררים בו רגשות חובה לארץ, וזהו הקשר הטבעי שקיים אצל כל העמים, מה שאין כן הקשר האלוהי, ממקור הקודש שנתקשרה כנסת ישראל בארץ חמדה, וקשר זה התחיל לפני שאברהם העברי דרכה כף רגלו על אדמת ארץ ישראל "לך לך מארצך... אל הארץ אשר אראך" (בראשית יב, א), וכן נאמר לאברהם ליצחק וליעקב:
1. "כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם" (בראשית יג, יד-יז).
2. "ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם" (בראשית ז, ז-ח).
3. וליצחק נאמר (בראשית כו, ג-ד) "כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות... ונתתי לזרעך את כל הארצות האלה".
4. ליעקב נאמר (בראשית כח, יג-טז) "הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך...
מכל האמור למדים שהקשר בין עם ישראל לארצו החל לפני כניסתו וישיבתו בארץ, וכן גם אחרי שעם ישראל גלה ממנה, הם נמשכים אחריה, ומלאים געגועים וכיסופים עזים לשוב למקור מחצבתם, ולכן הזיקה לארץ ישראל קיימת תמיד בליבו של כל יהודי ויהודי, כי ארץ ישראל אינה רק מקום מקלט ומפלט מפני צרות הגויים, ולא כמדינה ריבונית, אלא הרבה למעלה מזה, היא ארץ החיים, ציפור נפשו של העם היהודי, ולכן היא נקראת "ארץ כנען" כדי ללמדנו שאין להתחשב בנימוק ההיסטורי של הערבים ושותפיהם "היינו כאן ראשונים לפניכם", כי זה אינו אינו היסוד והבסיס לקשר שלנו עם ארץ ישראל, אלא היסוד הוא קשר רוחני אלוהי מהותי, שאינו תלוי בנסיבות היסטוריות, אלא התנ"ך הוא הטאבו על ארץ ישראל "ויעמידה ליעקב לחוק לישראל ברית עולם באמרו לך אתן את ארץ כנען חבל נחלתכם" (תהלים קה, יא. דברי הימים א טז, יח).
ולפי כל טענות השוא של הגויים "ליסטים אתם" , הן נטולות שחר ובסיס אלוהי והיסטורי, כי מהרגע שהקב"ה הבטיח לאבות את ארץ ישראל היא כבר נתונה להם, וכדברי הירושלמי (חלה פ"ב ה"א) לזרעך נתתי את הארץ (בראשית טו, יח) נתתי בלשון עבר, כבר נתתי, ומאותו רגע היא שייכת בפועל לעם ישראל, וגם בזמן הגלות נשמרה ההבטחה "לזרעך נתתי את הארץ", וגם מפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו (מתוך תפילת מוסף של יו"ט), בכל זאת היא עדיין ארצנו ואדמתנו, ואין לגויים שום שייכות בה, כי אופיים מנוכר לאופייה ולמהותה המוסרית.
ד. למה נקראת "ארץ כנען" כי חז"ל אמרו העוסק בתורה בארץ ישראל רואה פני שכינה, ככתוב בתהלים (לז, ג) "שכון ארץ ורעה אמונה" – שכון ארץ היינו ארץ ישראל, ורעה אמונה היינו תורה, ואז תתענג על ה', ולכן נקראת ארץ כנען ללמדנו כשרוצים להכניע את הכנעניות והשחיתות המוסרית – צריכים להתיישב בארץ ישראל ולעסוק בתורת ה', כי הן מסוגלות לנצח כוחות הסט"א, כי אין שליטה לס"מ על ישראל בארץ ישראל, ולכן "ויתן להם ארצות גויים" דהיינו ארץ כנען – בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו" (תהלים קה, מה, ושער החצר לז וס), וזה האיתות שארץ ישראל מאותתת לנו כל הזמן, והיושב בה הוא נשוא עוון (ישעיה לג, כב) כי היא ארץ החיים והבריאות הטובה (שער החצר קכב-קכג). וכל יהודי היושב בה חייב להחדיר קדושה בחיים הגשמיים של "ארץ ישראל".
ה. רבנו בחיי (בראשית י, טו): לפי שמחשבות הקב"ה עמוקות, רצה שתהיה הארץ הקדושה לכנען והוא העבד שנשתעבד לבני שם על פי אביו "ויהי כנען עבד למו" (בראשית ט, כו), ונמסרה בידו כדי שלא יוכל להחזיק בה כי אין העבד יכול להחזיק בנכסי אדון, כי מה שקנה עבד קנה רבו. והוא מה שהשיב גביהה בן פסיסא ומצרים בזמן אלכסנדר מוקדון (סנהדרין צא ע"א).
ולכן נקראת "ארץ כנען" ללמד לעולם שארץ ישראל היתה מופקדת בידי העבד עד שיבוא רבו – ויחזירנה לו, וזה ילמד את ישראל הטובה הגדולה שעשה הקב"ה בהפקדת ארץ ישראל בידי "עבד עולם" ולא בידי עם בן חורין שהיה יכול להחזיק בה, ועל ידי כיבוש יהושע הוצאה ממנה הטומאה של כנען, והפכה מארץ כנען לארץ ישראל.
ו. כנען היה המושחת והפגום מכל שבעה עממין ששלטו בארץ ישראל, ובטומאותיהם טימאו את הארץ, ובאו עם ישראל אחרי כיבוש יהושע וסילקו את הטומאה, כי ה' העניק מעמד מיוחד לארץ ישראל ליישב בה את נבחרי האנושות, וכדברי המדרש תנחומא (פ' ראה סי' ח): אמר הקב"ה יבוא ישראל שבאו לחלקי וינחלו את הארץ שבאה בחלקי, והיא אחוזת עולם לעם קדוש, ומקיאה כל מי שמטמא אותה, ואינה סובלת עובדי ע"ז ומגלי עריות (רמב"ן לויקרא יח, כב), ולכן סולקו ממנה שבעה עממין ובראשם כנען, כי היא ארץ קדושה, ולא יחפוץ ה' להושיב בה אחרים זולתו (רמב"ן לסה"מ ל"ת רכז), ורק בידי עם קדוש וטהור תישאר לעולם, והארץ היא רכוש אלוהי "כי לי הארץ" (ויקרא כה, כג), והיא קודש לה', ואין רשות לעם ישראל למכור מה שאינו שלו (עיין החינוך בהקדמתו, ובמנחת חינוך).
ובסיכום, בתקופת המשיח ימחק כל תאור גנאי מארץ ישראל שהיא נחלת ה', שתיושב מחדש על ידי בניה, ותוחזר לה מלכות ישראל, ותהיה תחיה רוחנית של כל האנושות, וזרע ישראל יעמוד לעולם, ויבוא להם גואל ויגאל אותם מיד צר (החינוך מצוה ג).




תשובה: בתלמוד (כתובות יז ע"א, קדושין לב ע"ב, סוטה מא ע"ב, סנהדרין יט ע"ב) מובא על הפסוק "שום תשים עליך מלך" (דברים יז, טו): "אמר רב אשי מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול שנאמר "תשים עליך מלך" – שתהא אימתו עליך", וכן איתא בספרי לדברים שם, ובשביל "כבוד התורה" מותר לוותר על כבודו כמבואר בסוטה (מא ע"א, סנהדרין יט ע"ב, רמב"ם הל' חגיגה פ"ג ה"ג), אבל לא בזיונו (תורה תמימה לדברים יז, טז אות עז).
ונשאלת השאלה: מה הרעיון המונח ביסודו של כלל זה? והתשובה היא שהתורה רוצה ללמדנו שכבודו של המלך איננו כבודו הפרטי לעשות בו כטוב בעיניו, ומחילת כבודו תביא להתערערות מוסד המלוכה, וזה מנוגד לצו התורה שאמרה "שום תשים – שתהא אימתו עליך", והמורד בו חייב מיתה, כי המרידה בו היא הוקעת המלכות וקריסתה שסופה להוביל לאנרכיה ולחורבן היסודות החברתיים, וגם ביזוי מלכות שמים, כי מלכות ישראל היא האצלת "מלכותא דרקיעא".
והרמב"ם בהלכות מלכים (פ"ג ה"ח) פסקה להלכה, וכתב: "כל המורד במלך ישראל יש למלך רשות להורגו... ואם רצה להורגו יהרג...", וכן פסק (שם פ"ב ה"ד) שמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. וכן בספר המצוות (עשה קעג): ומי שיעבור על מצוותו ולא ישמע אליו הנה ראוי ומותר למלך להורגו כמו שירצה". והנה מלשון זה משמע שאין חובה מוטלת על המלך להורגו אלא הכל ברצון המלך "כמו שירצה", ויוצא מזה לפי הרמב"ם שמעיקר הדין המלך רשאי להרוג המורד בו, אבל אינו חייב להעניש בעונש מוות את המורדים בו ולא לפוטרם לגמרי, אלא "לאסור ולהכות בשוטין לכבודו" (רמב"ם שם פ"ג ה"ב), וראיה לזה שהרי לא הרג דוד את שמעי על אתר אלא נתן הנחיה לשלמה "והורדת את שיבתו בדם שאול" (מלכ"א ב, ט).
ברם בעיוני בפרשני המקרא, ראשונים ואחרונים, שאינם מסכימים לשיטה זו של הרמב"ם, ונציין כמה מהם:
א. גישת רש"י (יומא כב ע"ב ד"ה נענש) שאין המלך רשאי למחול על כבודו ולמחול למורדים בו, אלא חייב להענישם כדבעי, ולכן נענש שאול שמחל על כבוד מלכות ובעטיה ניטלה ממנו המלכות.
ב. שיטת הרמב"ן היא שהמלך רשאי המלך למחול למורדים (חידושי הרמב"ן קדושין לב).
ג. בעל מנחת חינוך (מצוה תצז) על סמך דברי החינוך (שם) שהמלך יכול למחול למורדים בו ולא להורגם, אבל אבל יכול להענישם בעונש אחר. וישנם עוד שיטות (שיטת החתם סופר חלק אבהע"ז סי' קנא, המלבי"ם למלכים א כ, ח).
ד. שיטת בעל "פרשת דרכים" (דרוש יג דף מח – לבעל המשנה למלך), שכבוד המלך אינו שלו אלא כבוד השי"ת ומה שחלק לו אדון הכל מכבודו, ולכן אינו יכול למחול, ומלך שמחל על כבודו אינו ראוי למלכות כי הוא מחליש מלכות שמים (עיין בחידושי הרש"ש ומהרש"א לסנהדרין יט ע"א, ולקדושין לב ע"א).
והנה לשיטת הרמב"ם עדיין תמוה, אם המלך יכול למחול ולפטור את המורד או המקלל מעונש מוות, למה לא העניש דוד בעונש אחר את שמעי בן גרא על אתר, אלא ציוה את בנו שלמה להוריד שיבתו בדם שאולה (מלכ"א ב, ט), והרי הוא מחל לו, ועוד ענה לאבישי בן צרויה "ה' אמר לו קלל" (שמו"ב טז, י), והוא בעצמו אמר לשמעי "ויאמר המלך אל שמעי לא תמות" (שמו"ב טז, כג-כד)?
ועוד לפי רש"י הרי שאול שמחל על כבודו נענש וניטלה ממנו המלכות, כי אין לו רשות למחול על בזיונו שהיה מלך, ואם כן גם דוד למה מחל לשמעי על אתר ולא הענישו, כי הרי בסופו של דבר ציוה את בנו שלמה להמיתו?
ולענ"ד יש לומר כמ"ש החתם סופר (שו"ת חלק אבהע"ז סי' קנא) שבאמת אין ראיה משמעי שהרי באמת הוריד שיבתו שאולה, ולמה לא הענישו מיד כיון ששמע ירד לקראת דוד בירדן ודוד נשבע לו, כיון שראה שראה באקט זה כעין הכנעה ותשובה למלכותו, וכל בית ישראל ימשכו אחרי דוד כשיראו נציג משפחת שאול יצא והתוודה על חטאו, וכמבואר במדרש תהלים (מזמור ג, והרד"ק לשמו"ב יט, כא, ואברבנאל שם, ומלבי"ם למלכים א ב, ח).
ולפי זה מוכרחים לומר שדוד לא מחל לגמרי אלא דחה ביצוע העונש ומסר זה לשלמה בנו להענישו אחרי הסתלקות דוד כיון שכפר במלכות בית דוד.
והמלבי"ם למלכים (א ב, ח) ניסה להסביר שדוד לפני צליחת הירדן עדיין לא נקרא מלך, ולכן הזדרז שמעי לבקש סליחה ומחילה ודוד יכול למחול כי עדיין אין לו גדר מלך, אבל אחרי שיעבור את הירדן נקרא מלך ולא יכול למחול על כבודו.
ולפי הרב "פרשת דרכים" הנ"ל, דוד מחל לשמעי וגם לא הרג את נבל הכרמלי כי עדיין לא היה לו דין מלך, כי אם היה לו תואר מלך אסור למחול למורדים, אבל כיון שעדיין לא קיבל דין מלך יכול למחול כהדיוט. ולפי זה הקשה ה"בני יששכר" (דרושים לכסלו-טבת) אם ככה מדוע דרש דוד משלמה לא לנקות את שמעי, והרי דוד לא היה אז בדין מלך באותה שעה? ותירץ משום ששמעי כפר במלכות דוד ולא בדוד בלבד ולכן נענש.
ויש מנמקים הטעם שדוד ויתר לשמעי להענישו מיד למרות הפצרותיו ולחציו של אבישי בן צרויה על דוד (שמו"ב טז, ו-ח) כי אם לא ימחל לו יסכן את מלכותו שהתחיל להקימה ולבססה, כי על ידי הגמול לשמעי יפחדו ישראל לשוב לדוד, כי כולם מרדו בו, ואם ימחל לו כולם ישובו אליו (הריא"ז לשמואל ב יט, כד), וכן פירשו האברבנאל, המלבי"ם והמצודות דוד בפירושם לשמואל (ב יט, כד).
אי נמי דוד לא הרג את שמעי משום שהיה זה לתועלת מלכותו, לייסודה ולביסוסה, ועוד ראה שיצא ממנו מרדכי היהודי (עיין "פרשת דרכים" דרוש י, ושמו"ר א, כט).



תשובה: תפקיד מלך בישראל הוא דו-אנפי:
1. לגלות את מידת מלכותו יתברך ולהחזיר את המלוכה להקב"ה "כי לה' המלוכה" (תהלים כב, כט).
2. להיות הצינור דרכו יורדת ההשפעה לעם, ולכן מלכות ישראל היא כעין "מלכותא דרקיעא" (ברכות נח ע"א), והקב"ה חלק מכבודו למלך ישראל שהוא המוביל את המלכות לייעודה האלוהי "כי חלק ה' עמו" (דברים לב, ט), והם מדובקים בו יתברך, ומלכותם היא האצלה מתמשכת של מלכות ה' (עיין ב"י לאו"ח סי' רכד סע' ו-ז והב"ח שם), ולכן נאמר בשלמה "וישב שלמה על כסא ה' למלך" (דברי הימים א כט, כג וסנהדרין כ ע"ב ומהרש"א שם). והמלך הוא לב כל קהל ישראל, רועה נאמן "אתה תרעה את עמי" (שמואל ב ה, ב. דברי הימים א יא, ב), והמלך במדינה הוא כמו הלב באדם (מדרש הגדול בראשית כ, ט), ומחלת הלב היא מחלת כל הגוף (כוזרי מאמר ב אות לו, זוהר פנחס רכא ע"א), והוא מקשר בין הקב"ה לכנסת ישראל. ופסק הרמב"ם (הל' מלכים פ"ב ה"א וה"ה): "כבוד גדול נוהגין במלך... ולבו הוא לב העם", וכסאו הוא כסא ה' עלי אדמות, כי מלכות ישראל היא כעין מלכותא דרקיעא (ברכות נח ע"א).
נמצאנו למדים, שהמלך או המנהיג בישראל אינו אישיות פרטית, אלא תמצית האומה, לב העם, המייצג את האומה כלפי יוצרה, ומשום כך כבודו הוא כבוד שמים, כבוד האומה, והמזלזל ומבזה את מלכות ישראל מחרף הוא ומבזה את מלכות שמים עליונה (עיין לנתיבות ישראל ח"ב עמ' רלח), ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול (כתובות יז ע"א, וקדושין לב ע"א), כי מלכותו היא חלק ממלכות שמים, ומי התיר לו לוותר על כבוד שמים שבחר בו ונעשה שליחו עלי אדמות, ולכן כבוד מלך ישראל או מנהיגו נובע משני יסודות:
1. כבוד מלכות שמים.
2. וכבוד מלכות האומה.
ואין כבודו כבוד עצמי, ולכן דוד לא מחל לשמעי בן גרא שקיללו וביזהו, וציוה את שלמה בנו להענישו על בזיון כבוד שמים וכבוד האומה. כי כבוד המלך הוא כבוד האומה.
בסיכום: יראת המלך או המנהיג וכבודו היא מצוה מן התורה, "שום תשים עליך מלך" (דברים יז, יד-טו) – שתהא אימתו עליך (קדושין לב ע"ב). וכבודו אינו שלו אלא מה שחלק לו אדון הכל מכבודו. וכתב בעל "פרשת דרכים" (דף מח. ר' יהודה רוזאניס בעל המשנה למלך) שמלך שמחל על כבודו אינו ראוי למלכות, והשררה בורחת ממנו, ותינשא מלכותו והיא כפורחת.
ולפיכך מלך או נשיא אינו יכול למחול על כבודו (כתובות יז ע"א) ופירש בשיטה מקובצת (שם) דכל שעה שמוחל על כבודו הרי כאילו הסיר עצמו ממלך וצריך אתה להשימו עליך מחדש.



תשובה: ראיתי מי שכתב שמצות מינוי מלך בישראל תלוייה ברוב ישראל בארצו כמו בתרומות ומעשרות, והוא מסתמך על לשון הפסוק "כי תבוא אל הארץ... וירשת וישבת בה... שום תשים עליך מלך" (דברים יז, טו), ולשון זו דומה לזו שבביכורים, ושם צריך רוב ישראל בארצו. ולכאורה שיטה זו צודקת, שהרי נאמר במינוי מלך "כי תבוא אל הארץ" ואמרו רז"ל על לשון זה שמדובר כשרוב ישראל יושבים עליה כגון בביכורים.
ברם, לענ"ד אין מצות ביכורים דומה למינוי מלך, כי מצות ביכורים באה אחרי כיבוש וחלוקה, אחרי שכל אחד התיישב בנחלתו שנקבעה לו עליו להודות לה', וזה אפשרי רק כשרוב המתיישבים בארץ נמצאים בארץ שהובטחה והונחלה לישראל, משא"כ מינוי מלך שתפקידו לערוך מלחמות ולכבוש הארץ (עיין רמב"ם הל' מלכים פ"ד ה"י, ופ"ה ה"א), כלומר הצורך במלך כדי לנהל מלחמות, להנהיג צדק ומשפט בעם, להסדיר חברה נאותה, וזה לא תלוי אם רוב העם נמצא בארץ, אלא אפילו אם חלק מהעם נמצא בארץ יש צורך בהנהגת מלך שיעמיד החברה על דין וצדק. וכפי שכתב הרמב"ם (הל' מלכים סוף פ"ד): "למלאות עולם צדק ולשבור זרוע הרשעים ולהילחם מלחמות ה'".
ולענ"ד יש לומר שרק כשנאמר "בבואכם" כמו בחלה ובתרומה אז צריך "ביאת כולכם", וביכורים הוקשו לתרומה, אבל במקום שנאמר "כי תבוא" אין צורך בביאת כולם, ובמלך שנאמר "כי תבוא" לא דרשינן "ביאת כולם", ולכן אפילו כשאין רוב ישראל על אדמתם יש מצוה למנות מלך כדי להסדיר דין וצדק בחברה (עיין הרדב"ז הל' תרומה פ"א הי"א, ובספר "זכותא דאברהם" על הרמב"ם).
נמצאנו למדים שיש שתי שיטות בנידון:
א. יש אומרים שמינוי מלך תלוי במציאות שרוב ישראל יהיו על אדמתם כמו תרומות ומעשרות, חלה וביכורים, ובודאי ברוב עם הדרת מלך.
ב. ויש אומרים שזה לא תלוי ברוב ישראל על אדמתם, ואפילו כשאין רוב ישראל נמצאים על נחלתם, עדיין המצוה חלה עליהם למנות מלך כדי לנהל את העם, להנהיג צדק ומשפט, ולמלא את ייעודו האלוהי (ובענין זה עיין בחוברת אמונת עיתך גליון 130 שבט תשפ"א).


תשובה:
א. שורש חטאם של ישראל בזמן שמואל בבקשת מלך מלבד הפגיעה במנהיגות שמואל כשופט אלוהי, היה עוד מה שלא תבעו מלך הראוי לכך והוא משבט יהודה, שלו נועדה המלכות לדורות כהבטחת יעקב "יהודה אתה יודוך אחיך" (בראשית מט, ח), ואמרו בבראשית רבה (פ' צח, ו): "אחיך מודים בך", היינו שכולם מודים שרק לו בלבד יאתה המלוכה. ומפורש במדרש (שם פ' פד, יז) שעשו השבטים את יהודה מלך עליהם, ויעקב המליכו על אחיו, וממנו יוצאת מלכות בית דוד לדורות (ילקו"ש ויחי רמז קנט), וכן מבואר ביחזקאל (לז, כה): "ודוד עבדי נשיא עליהם לעולם", ושאל הזוה"ק (ח"א פט ע"ב) מה ראה הקב"ה לתת מלכות ליהודה מכל אחיו, וענה ששמו יתברך חקוק בשמו של יהודה, וביאור הדברים הוא שפעולות יהודה מכוונות וקשורות לשמו, דכיון שקידש שם שמים בפרהסיא נקרא כולו על שמו יתברך (סוטה לו ע"ב ורש"י שם), ואמרו שם: היתה יהודה לקדשו ישראל לממשלותיו – משום שנחשון בן עמינדב נשיא שבט יהודה קפץ תחילה לים וקידש שם שמים בזה (עיי"ש).
יוצא שהמלכות מיועדת לשבט יהודה כי הוא מתאים עצמו למידת המלכות בקדשו שם שמים בפרהסיא עליהם, ובזה מוכיח שהוא קשור בעקבות אהבה עם שמו יתברך, מבטל עצמיותו מפני הרצון העליון, ולכן תכונת המלכות היא התכונה של ביטול עצמי, של קידוש שם שמים, ומסוגל להוביל את עם ישראל לענוה, להתבטלות גמורה מפני הרצון העליון, וזהו סוד המלכות.
ומידה זו מתגלה בדוד המלך שהיה עניו ובזוי בעיני עצמו, וכל עצמותו היתה מבוטלת מפני בוראו "לא ליבי ולא רמו עיני ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני" (תהלים קלא, א), והיה מקטין עצמו מתחילתו ועד סופו, ובמלכותו הקטין עצמו אצל מי שגדול ממנו בחכמה (מגילה יא, א), ולמרות שהיה מלך היה מחשיב עצמו קטן (ספרי האזינו לב, מד). ומהות דוד היא עבדות לה' (בר"ר פ' עה, יב), ולכן כסא דוד הוא כסא ה', כי כל מגמת מלכות דוד היא להכין כסא ה' עלי אדמות שיהיה ה' למלך על כל הארץ, ולכן כתב הרמב"ם בפירוש המשניות (סנהדרין פ"י מי"ב): "ומכלל יסוד זה שאין מלך לישראל אלא מבית דוד ומזרע שלמה בלבד".
ולכן חטא ישראל בבקשם מלך, שלא שאלו מלך מבית יהודה, ולכן גאולתנו תלויה בבקשת מלכות בית דוד כמבואר בחז"ל (ילקו"ש שמואל רמז קל, וזוהר ח"ב קעה ע"ב), כי לזרעו מיועדת המלכות עד עולם, ודוד מלך ישראל חי וקיים (ר"ה כה ע"א).
ב. ועוד אמרו סיבה נוספת עבורה נבחר, שהיתה בו הכרת האמת והצדק באומרו אחרי מעשה תמר "ויאמר צדקה ממני" (בראשית לח, כו) ואמרו בסוטה (י ע"ב) שיהודה קידש שם שמים בפרהסיא שהודה והכיר את האמת שהיא חותמו של הקב"ה, ובזה קידש שם שמים, ונקרא כולו על שמו של הקב"ה.
ומידה זו הופיעה בדוד המלך כאשר בא הנביא להוכיחו על מעשה בת שבע, לא התכחש וכפר בענין אלא הודה במעשה והתפלל לקב"ה שיסלח לו ויכפר לו על מעשה זה.
יוצא מכאן שמנהיג ישראל דרושה לו תכונת אהבת האמת והצדק, וזה מוטבע בשבט יהודה והמשיכה בדוד ובזרעו, ובלי הכרת האמת אי אפשר להנהיג את עם ישראל ולהובילו להידבק במקום האמת והנצח, ולכן כתב רש"י (בראשית לח, כו): "ומשבט יהודה גזרתי להעמיד מלכים בישראל", ומידת הכרת האמת מגלה את הענוה, את הביטול העצמי מול האלוהות שחשקה בגילוי האמת והצדק בעולם הזה, והמורד במלכות בית דוד מורד במלכות שמים, ואבשלום שמרד באביו נענש, וכן גוג ומגוג שילחם במלכות ישראל ייענש (יחזקאל כב, כג).



תשובה:
א. סמכותו וכוחו של המלך
הגמרא בסנהדרין (מט ע"א) לומדת מהפסוק ביהושע (א, יח): "כל איש אשר ימרה את פיך... ומת", מכאן שמורד במלכות חייב מיתה. וכן נפסק להלכה ברמב"ם (הל' מלכים פ"ג ה"ח): "כל המורד במלך יש למלך רשות להורגו", והטעם פשוט כי אי אפשר לשלטון יציב להתקיים אם לא יהיה שקט פנימי בממלכה, במדינה, ואם לא יניח לו גם מאויביו מבפנים. ולכן הרמב"ם מנסח סמכות זו בספר המצוות (מ"ע קעג): וכל המורד במלכות יהיה דמו מותר למלך שהוקם על פי התורה, וכן כל המורד במלך ישראל יש למלך רשות להורגו... וכן כל המבזה את המלך או המחרפו יש למלך רשות להורגו כשמעי בן גרא...", וכן כתב המאירי (סנהדרין מט ע"א).
ורבנו הרמב"ן אינו מסתפק בפסוק שביהושע (א, יח) אלא לומד מהפסוק בויקרא (כז, כט): "כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת", וכתב: מן הכתוב יצא להם הדין שכל מלך בישראל או סנהדרי גדולה במעמד כל ישראל.. שהעובר על החרם שלהם יומת, וכפי שנתחייב יהונתן בן שאול (שמו"א יד, מד), והחתם סופר (שו"ת או"ח סי' רח), מתקשה לקבל את המקור ביהושע, ומאמץ את המקור של הרמב"ן הנ"ל בסוף פרשת בחוקותי (ויקרא כז, כט).
וכן הנצי"ב הולך בשיטת החתם סופר, אלא שלא מאמץ שיטתו של הרמב"ן, וסובר שזהו סמכות טבעית של המלך ושבלעדיה לא יוכל למלא את תפקידיו, והיא מיוסדת על דין "רודף" (הנצי"ב לדברים כד, טז), ולכן המלך יכול להמית בדבר הנוגע למלוכה או בעוון רציחה, כי זה סמכות מסמכויותיו השיפוטיות של המלך שניתנה למלך להעניש עבריינים שבית דין לא יכולים להעניש מחוסר עדים והוכחות (עיין בדרשות הר"ן דרוש יא).
ולענ"ד אפשר לומר, כיון שהמלך בסמכותו הטבעית להוציא את עמו למלחמה ולסכן חייהם, ואפילו במלחמת רשות (עיין העמק דבר לבראשית ט, ה סוד"ה מיד), ולכן גם יכול להעניש בדין מוות מי שמסכן מלכותו ועלול לזרוע הרס וחורבן בשלטונו היציב.
ב. הטלת עונש מוות בימינו על ידי המדינה
לאור האמור, יש לשאול האם יש למדינה סמכות להטיל עונש מוות על המורדים בסמכות קיומה?
והנה לפי דברי הראי"ה קוק בשו"ת משפט כהן (סי' קיד אות יד) ושאר הפוסקים ההולכים בשיטתו, שלשלטון המקובל שנבחר על ידי האומה יש מעמד של מלך, הרי מסתבר שגם את הסמכות בדיני עונשין בכלל, ואם למלך יש סמכות להרוג את המורדים במלכות, הרי שגם במדינת ישראל לעומדים בראשה מסורה סמכות כזו, וכפי שכתבו הרבה מפוסקי זמננו שיש למדינה סמכות להעניש על מעשים פליליים, ולהטיל עונש מוות על רצח בכלל.
ברם בימינו קיים חוק ביטול עונש מוות, כי אין לנו סנהדרין מוסמכת וגם ביטול עונש מוות יהיה אמצעי חינוכי לייקר את חיי האדם, ולכן עונש מוות במדינה הוחלף במאסר עולם גם על בגידה לאומית חוץ, ממקרים מיוחדים הנראים לשופטי בתי המשפט (ועיין במרן הב"י לטור חו"מ סי' ב, ותשובת הרשב"א ח"ב סי' רז, וח"ג סי' שצג).
בסיכום: עונש מוות הוא אחד מדרכי הענישה בהלכה, הן על רצח, על חילול שבת, על עריות וכו', אבל למעשה עונש זה כמעט ולא נהוג, כי אי אפשר לקיים את התנאים הנדרשים לביצועו, וכבר אמרו במסכת מכות (ז ע"א): סנהדרין ההורגת פעם בשבע שנים... נקראת חובלנית.
ואולם כל זה לפי המשפט הפורמאלי, הדין היבש, אבל עם זאת ההלכה מכירה בסמכות חורגת מן הדין של בית הדין לענוש לפי צורך השעה אף בעונש מיתה, וכפי שאומרת הגמרא (סנהדרין מו ע"א): "ר' אליעזר בן יעקב אומר, שמעתי שב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה, ולא לעבור על דברי תורה אלא כדי לעשות סייג לתורה", ופסק הרמב"ם (הל' סנהדרין פכ"ד הל"ד): "יש לב"ד להרוג מי שאינו מחויב מיתה כדי לעשות סייג לתורה... הכל הוראת שעה ולא שיקבע הלכה לדורות" (ועיי"ש בהל' י), וכן פסק מרן השו"ע (חו"מ סי' ב סע' א), ובהלכות רוצח (פ"ב ה"ד, והל' מלכים פ"ג ה"י) כתב הרמב"ם שסמכות זו קנויה למלך, "וכל אלו הרצחנים... שאינם מיתת ב"ד, אם רצה מלך ישראל להורגם בדין המלכות ותקנת העולם הרשות בידו", והר"ן בדרשותיו (דרוש יא) כתב שעיקר סמכות זו נתונה למלך שתפקידו הוא לשמור על ביטחון העם, הגנת המולדת, וזה מה שנקרא "משפט המלך".
יוצא שהתורה העניקה למלך סמכויות מיוחדות שעל פיהן יוכל להשליט משטר תקין אשר ירתיע את הפושעים, וכן כתב הרמב"ם בהלכות מלכים (פ"ג ה"י): "כל ההורג נפשות שלא בראיה... יש למלך רשות להורגו ולתקן העולם כפי מה שהשעה צריכה... וכל זה כדי להטיל אימה ולשבר יד רשעי העולם". וכן כתב הר"ן בדרשות (דרוש יא) שהמלך יכול לדון שלא בהתראה כפי מה שיראה שהוא צריך לעשות לקיבוץ מדיני.




א. מלכות ישראל שונה ממלכות הגויים, כי מגמת יצירתה ותקומתה היא להיות "כסא ה'" בעולם (אורות ישראל פ"ו סי' ז), כי תכליתה של האומה הישראלית השוכנת בארץ ישראל והמקימה בה "מלכות ישראל" אדיאלית היא לספר תהילות ה', שבחיו ונפלאותיו בקרב תבל (ישעיה מג, כא).
קיבוצינו הלאומי באדמת ארץ ישראל שונה במהותו, באופיו, וביעדו מקיבוצי הגויים בארצותיהם, כי הם מתכנסים לשם תועלת חומרית, לטפח ולשכלל את התוצר הכלכלי לכל צורותיו כדי לחיות חיי עונג ותאוות שונות, ולא לשם אידיאלים רוחניים – מוסריים. ואילו התקבצות עם ישראל לשבטיו, להקמת מלכות ישראל שהיא מצוה דאורייתא (דברים יז) היא לייצר "חטיבה לאומית" שהאלוהות שרויה בתוכה ומדריכה כל אורחותיה הלאומיות בכל תחומי החיים ומורכבותם.
ולפי זה אין להפריד את הדת מהמדינה דהיינו שהמדינה תתנהל באורח חילוני והדת תהיה עניינו הפרטי של כל אדם כפי שמקובל אצל הגויים, ואכן לגויים מתאים הדבר, כי דתם אינה "דת חיים", מה שאינו נכון לגבי תורת ישראל שמקיפה כל שטחי החיים החומריים של עולם הזה, ולכן דמוקרטיה הכפופה למשילות אנוש סופה לקרוס כי אין לה יסודות נצח כמו תורת ישראל, ועינינו הרואות כמה מדינות גוים דמוקרטיות קרסו.
ב. בגמרא ברכות (נח ע"א) איתא "הרואה מלכי ישראל אומר: ברוך שחלק מכבודו ליראיו, מלכי הגויים, אומר: ברוך שנתן מכבודו לבשר ודם", והסביר מרן הב"י (או"ח סי' רכד סע' ו-ז), והאבודרהם שישראל הם "חלק ה' עמו" (דברים לב, ט) והם מדובקים בו יתברך, והסביר הב"ח (שם) במלכי ישראל, חלק הקב"ה מעצמותו, מכבוד השכינה. ואילו מלכי האומות, נתן מעולם הפירוד, מתחת מחנה השכינה. ופירוש הדברים: תקפו של מלך אינו נובע רק מכוח הכתרת העם או השתלטותו על העם, אלא מכוח הבחירה האלוהית, ומלך ישראל הוא מחובר ומקושר לקוב"ה, ומלכותו היא האצלה מתמשכת של מלכות ה' עליו מרגע הכתרתו עד יום מותו.
מלך ישראל מייצג את מלכות שמים עלי אדמות, וכלשון הרמב"ם (הל' חגיגה פ"ג ה"ו) "שהמלך שליח ה' הוא להשמיע דבר האל", אבל מלך ממלכי הגויים נתן להם הקב"ה נתינה אחת של מלכות, ואין להם שום קשר אל הקב"ה, ולכן מברכים "שנתן מכבודו לבשר ודם", והוא מנהל ממלכתו עפ"י דעתו ושיקוליו השכליים ללא תורה שלמה הנתונה מן השמים מבורא עולם.
ג. חז"ל לימדונו שכל מעשיהם של ישראל משונים ממעשי הגויים, כמבואר בפסיקתא רבתי (סי' טו) משונים בחרישה, בזריעה, בקצירה, בדישה וכו', כי ישראל כל מעשיהם מוכתבים מלמעלה, וחייהם החומריים מתנהלים על פי משפטי התורה, בסוד "כי חלק ה' עמו", ומעלת ישראל שונה מאומות העולם במהות, ואילו הגויים מנהלים חייהם הלאומיים על פי דעתם ורצונם ללא קשר עם ההדרכה האלוהית, ללא התייעצות מתמדת עם יועציהם.
מלך ישראל מעורב בכל אישיותו ומהות חייו עם הצרכים הפרטיים של העם, וכמו דוד שהיה בודק "עדים" לטהר אשה לבעלה (ברכות ד ע"א), משא"כ מלכי הגויים אינם מתאמצים יתר על המידה להתעניין בצרכי הדלים והחלשים, ואינם משפילים עצמם בפני יועציהם, אלא רואים עצמם כישות נפרדת ונעלה, וכולם משועבדים לרצונותיהם האישיים ולצורכיהם, וחושבים שהמלכות היא "מונופול אישי". ואילו מלך ישראל הוא נציגו של הקב"ה ו"לית מגרמיה כלום", הוא "שרת" למלכות ה' עלי אדמות, ואינו מתגאה על עמו אלא "עבד לעם קדוש" (הוריות י ע"ב).
ד. מלך ישראל אינו חי בשביל עצמו, רצונותיו וצרכיו הפרטיים אינם קיימים, וכל תפקידו למצע בין הקב"ה לכנסת ישראל, והוא מייצג את כנסת ישראל בפני הקב"ה, ודרכו יורד השפע לכלל ישראל, ולכן מלך ישראל מצד עצמו אין לו כלום, וכדברי הזוה"ק "מלך" בראשי תיבות – לית מגרמיה כלום (זוה"ק ויחי רלח ע"א), ולכן כתב הר"ן (דרשות הר"ן יא): "לכן אין ראוי למלך שיראה עצמו מושל ושליט על העם אלא כעבד עליהם לצורך תיקונם".
ה. מלך ישראל מודרך על פי התורה שמלווה אותו בכל צעדיו "וכתב לו את משנה התורה... למען ילמד ליראה את ה'..." (דברים יז, יח-כ וסנהדרין כא ע"ב). ואילו מלך גוי אינו מודרך על פי התורה אלא על דעת עצמו ורצונו, ולכן מלכי הגויים הם גאוותנים, מתנשאים על עמם, רחוקים ממידת הענוה שהיא יסוד למלכות ישראל. ומלך ישראל מונחה על פי התורה המלמדת ענוה, פשטות והכנעה לאלוהים, ולחמלה על העם, "לבלתי רום לבבו מאחיו" (דברים יז שם), וחייב לכבד את חכמי התורה ולומדיה, כי סוף סוף עיקר מלכותו קשורה בתורה, ומלך שאינו מתקשר לתורה ולחכמה – פוגם במלכותו (עיין רמב"ם הל' מלכים פ"ב ה"ה).
ו. הגמרא בברכות (ט ע"ב) אומרת: לעולם ישתדל אדם לרוץ לקראת מלכי ישראל... ואפילו לקראת מלכי גויים, שאם יזכה יבחין בין מלכי ישראל למלכי גויים".
ונשאלת השאלה: מה ההבדל בין הריצה לקראת מלכי ישראל לבין מלכי הגויים? והתשובה היא: "מלכותא דארעא היא כעין מלכותא דרקיעא" (ברכות נח ע"א), ומלך ישראל מייצג את מלכות שמים עלי אדמות, הריצה לקראת מלך ישראל היא הריצה לקראת גילוי מלכות שמים, וכבודו הוא כבוד השכינה, ואילו הריצה לקראת מלך גוי נובעת מצד כבוד המלכות גרידא שהיא "מלכותא דארעא" – המסדרת ענייני סדר וחברה ללא קשר עם האלוהות, ומלכות ישראל היא "כסא ה'" בעולם (אורות, אורות ישראל פ"ו, ז), ובכל אחד ואחד מישראל מגדול ועד קטן, אור אלוהים חיים ביפעת קודש בוער ומאיר (אורות ישראל פ"ט, ד).
ז. מלך ישראל הוא בבחינת "שלוחא דרחמנא" ככתוב "כי ראיתי בבניו לי מלך" (שמו"א טו, א), ומבואר בילקו"ש (שמו"א רמז קכד): "שיהא מלך לשמי", ואילו מלכות הגויים אין לה קשר עם הקב"ה, ולכן אצלם ישנה הפרדת דת מהמדינה, התנשאות וגאוה עצמית. ומשה שאול ודוד שזכו למלכות מפני הענוה שבהם, כי הענוה דרושה לא רק למנהיג רוחני בלבד, אלא גם למלך שאינו מנהיג רוחני אלא אזרחי חייב להיות פשוט ועניו, צנוע וחביב על עמו.
מלך ישראל או מנהיג צריכים לזכור שהם "משרתי הציבור" ולא בעלי שררה, וחז"ל אמרו (פסחים קיג ע"ב): "ארבעה אין הדעת סובלתם... פרנס המתגאה על הציבור בחינם", ועוד אמרו (ר"ה יז ע"א): "פושעי ישראל בגופן זה פרנס המטיל אימה על הציבור שלא לשם שמים", ו"שלושה בוכה עליהם בכל יום.. על פרנס המתגאה על הציבור" (חגיגה ה ע"ב), ו"כל פרנס שמנהיג את הציבור בנחת זוכה ומנהיגם לעולם הבא" (סנהדרין צב ע"א), וכתב הרמב"ן (דברים יז, כ): "לבלתי רום לבבו מאחיו" – הכתוב ימנע המלך מגאות ורוממות הלב... ויזהירנו להיות לבבו שפל ככל אחיו הקטנים ממנו". וכן כתב רבנו הרמב"ם (הל' סנהדרין פכ"ה ה"א-ב, והל' מלכים פ"ב ה"ו).
ובימות המשיח תיפסק "זוהמת הנחש", והמלכות לא תהיה דיקטטורית – כוחנית, אלא העם יקבל "מלכות משיח" מרצונו הטוב, ומלכותו תהיה דמוקרטית למופת, "ועבדי דוד נשיא להם לעולם" (יחזקאל לז, כה), כלומר המשיח יהיה נשיא על ישראל, שכל שבטי ישראל יקבלו נשיאותו ויקיימו חוקיו ומשפטיו, וגם גוג ומגוג שרצה להריע ולהשחית עם ישראל ששב לנחלתו, יכנע ויענש ומזה תצמח תשועת ישראל לגדל ולקדש שמו יתברך (עין איה ברכות י ע"א, יחזקאל כב, כג).


תשובה:
"מדינת ישראל" הוקמה בפקודה אלוקית שהרי בעת החורבן, ארץ ישראל לא קיבלה שום אומה להתיישב ולהיבנות בתוכה ונתקיים בה הפסוק "והשימותי אני את הארץ ושממו עליה אויביכם היושבים בה" (ויקרא כו, לב) וזוהי "מידה טובה לישראל שלא ימצאו האויבים נחת רוח בארצם, שתהא שוממה מיושביה" (ספרא שם, ורש"י שם) והטעם משום שא"י היא "נחלה בלעדית" של עם ישראל והיא מצפה לשיבת בניה בוניה, ונשארת "אלמנה חיה" עד שוב בניה אליה לבנותה ולהפריח שממותיה ולהופכה לגן עדן עלי אדמות.
במשך החורבן, גברה חשקת ישראל לנחלתם וזה עורר רחמי אל לגאול עמו ונחלתו, והתחילו גלויות להתקבץ ולבנות נחלתם השוממה ולהכין אותה למלכות המשיח שתתגלה במהרה בימינו אמן.
גילו לנו חז"ל שהגאולה תהיה בדרך הטבע, וכנסת ישראל שנתפזרה לכל רוח על פני תבל התחילה לחיות ולהרגיש תשוקות עזות לשוב למקומה הטבעי ולהקים לה מלכות ישראל שתהיה בראשיתה "ממשלה קטנה" שתנהיג את העם ואח"כ תבוא "ממלכת לבת ירושלים" (מיכה ד, ח) ופירש המלבי"ם (שם) שהכוונה למלכות בית דוד שתשיב את רוח האומה לבוראה, וגם א"י תשוב למהותה לתת פירותיה בעין יפה .
מדינת ישראל שונה משאר מדינות העולם כי בהוויתה חקוק התוכן האידיאלי היותר עליון, וצריכה להיות "כסא ה'" בעולם כי כל מגמתה של האומה הישראלית לספר תהילות ה' לתקן עולם במלכות שדי ולשם כך צריכה להיווצר "מדינה יהודית" בארץ ישראל אשר תבטא בכל מערכות חייה אם שם ה', ולא רק יחידי סגולה אלא "ציבור" שיש בו מגוון רחב של אנשים, מגוון הדעות וההשקפות שיגלה בתוכו את כל מרחבי החיים כדי לתקן את כל האנושות, וזוהי מגמת קודש של מדינתנו. עושרה ואושרה הטוב של האנושות תלויים בהימצאות ישראל ריבוני בארצו.
ולאור זאת קיבוצנו הלאומי באדמת הקודש שונה מקיבוצי הגויים כי הם מתקבצים לשם תועלת חומרית לטפח ולשכלל את התוצר הכלכלי לכל צורותיו ולא לשם "אידיאלים אלוהיים" ואילו התכנסות והתגבשות העם לשבטיו להקמת מלכותו מגמתה ליצור חטיבה לאומית שהאלוקות שרויה בתוכה ומדריכה את כל אורחותיה הלאומיות בכל תחומי החיים ומורכבותם. המגמה הלאומית שלשמה נברא עם ישראל היא להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט, ו), וממלכה אידיאלית זו תפקידה להפיץ המוסר האלוקי בשיא קדושתו להודיע משפט וצדקה במובנם האלוקי המוחלט ולכן אנו נקראים "העברים" על שם "אברהם העברי" שעל זה אמרו רז"ל "כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחר" ונקרא "איתן האזרחי" שעניינו "חוזק", כלומר אברהם היה לו כח של עקשנות והתמסרות מוחלטת למשימה של פרסום ה' בעולם, וכן גם מגמת מדינת היהודים לקדש שם שמים בקרב תבל ולספר תהילות ונפלאותיו בקוסמוס "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו" , ומדינת ישראל נתקלת בקשיים מרובים ובהתנגדות עזה לקיומה אבל התכנית האלוקית חייבת להתממש כדי לסלק הרע שבעולם כדי להחזיר הבריאה למעמדה לפני חטא אדם הראשון. גאולה שלישית אין אחריה חרבן ושעבוד "תם עוונך בת ציון לא יוסיף להגלותך" וכשהקב"ה גואל אותנו אינו מואס בנו.
ולכן גאולתנו היא גאולת עולמים, ומדינת ישראל היא ריבונית ומשוחררת מעול זרים, וזה "אתחלתא דגאולה" שהולכת, גודלת ומתרחבת עד להופעת משיח צדקנו שיתקן עולם במלכות שדי, וקנאת הגוים למוסריות הישראלית תסור מהם ולא ימרדו ברצון האלוהי שבחר בעם ישראל להיות "אפוטרופוס רוחני" על האנושות (עיין ברכות י ע"א, ועין איה שם, רש"י שם, יחזקאל לח, ח. ופרק כב, כג).




חז"ל לימדונו שהשררה והמלכות חשובות מצד עצמן ואפילו אינן של עם ישראל אלא של הגויים כי עצם העובדה שיש שלטון מסודר ומתוקן זו ברכה לעם ולמדינה ולכן ציוו אותנו חז"ל:
"הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו" (אבות פ"ג מ"ב).
ופירש הרע"ב אפילו מלכות של גויים כי "בשלומה יהיה לכם שלום", אומר ירמיה (כט, ז).
משום כך משה כיבד את פרעה, אליהו כיבד את אחאב,אסתר כיבדה את אחשוורוש, כי גם מלכות גוים נקראת "מלכות", ומהנהגתה נלמד כיצד לבנות מלכות ישראל עד ביאת המשיח וזוהי כוונת חז"ל בתלמוד "לעולם ישתדל אדם לרוץ לקראת מלכי ישראל.. שאם יזכה יבחין בין מלכי ישראל למלכי עכו"ם", וכן מצאנו שמשה גדל בבית פרעה כדי ללמוד גינוני מלכות, להיות בעל כוח נתינה רחב, לדעת סדרי המלכות והנהגתה כי הוא מועמד להנהיג את ישראל במדבר (הראב"ע לשמות ב, ג).
מצאנו שגם מלכות פרעה נקראת "מלכות" וכן מלכות שאינה מבית דוד נקראת "מלכות" למרות מגבלותיה וחסרונותיה, ורק למלכות מבית דוד שהיא מלכות כעין "מלכותא דרקיעא" (ברכות נח ע"א) יש לה דין של מלכות מושלמת ומכובדת המסוגלת להוביל את העם ליעדו האלוקי אבל מלכות משבט אחר או מלכות שאינה פועלת בכיוון זה גם נקראת "מלכות" אפילו היא זמנית וחשיבות מלכות החשמונאים משום שנלחמה נגד האויב והושיעה את ישראל מצריהם ורוממה קרנם לתקופה של מאתיים שנה .
נמצאנו למדים שמלכות שהומלכה לא עפ"י נביא וסנהדרין נוהגים בה כבוד ודרך ארץ וכפי שנצטווה משה לחלוק כבוד ולהסביר פנים לפרעה ועל זה אמרו רז"ל "לעולם תהא אימת מלכות עליך" דכתיב (שמות יא, ח) "וירדו כל עבדיך אלה אלי..." וכתב המהרש"א: שראוי לחלוק כבוד אפילו למלכים הקדמונים הרשעים כי "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא" , והמזלזל בכבודם כאילו פוגע בכבוד המקום, וכן מצאנו שאליהו כיבד את אחאב ורץ לפניו "ויד ה' הייתה אל אליהו וישנס מתניו וירץ לפני אחאב" , וחובת הכבוד נובעת מחשיבות "המלכות הארצית" "שתובעת דקיון (פירוש: דין ומשפט) של בריות", כלומר מגמת "מלכות הארץ" להשליט חוק ומשפט בארץ ולהציל עשוק מיד עושקו ולכן נצטווינו לדרוש בשלומה של מלכות , ואפילו של גוים וכל שכן "מלכות ישראל" שתפקידה לפרסם מלכות שמים עלי אדמות ולהיות הצינור שדרכה יורדת ההשפעה אלוקית לעם. וזהו תפקיד "מלכותא דארעא" להמליך ולהודיע לעולם את "מלכותא דרקיעא". ולכן דרשו "והנה טוב מאוד – זו מלכות הארץ" (בר"ר סו"פ ט), כי היא תובעת דקיון (דין ומשפט) של הבריות.
מלכות ישראל היא האצלה מתמשכת של מלכות ה' וכמו שנאמר בשלמה "וישב שלמה על כסא ה' למלך" (דברי הימים א כט, כג ) כלומר מלכות שלמה היא מלכות ה' כי עם ישראל קשור ודבוק בה' והוא חלק ממנו יתברך "כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו" (דברים לב, ט) ולכן מלך ישראל מייצג את מלכות שמים עלי אדמות וכלשון הרמב"ם (הל' חגיגה פ"ג ה"ו): "שהמלך שליח הוא להשמיע דברי הא-ל", לכן אמרו "הרואה מלכי ישראל אומר ברוך שחלק מכבודו ליראיו" והסביר מרן הב"י (או"ח סי' רכד אות ו-ז) כי נפשות ישראל חצובות מתחת כסא הכבוד, והם חלקו יתברך, ולכן מלכות ישראל מהווה דוגמא של המלכות העליונה והיא הולכת באורה ובהדרכתה של תורת ה' באמצעות הסנהדרין מלכות ישראל היא הכנה למשיח, וכן מצאנו שרבי עקיבא נהג כבוד בבר כוכבא שנלחם עבור ישראל , וכן שיבחו חז"ל את אחאב שהיה רשע אבל מסר נפשו על ישראל והלאומיות היהודית היתה יקרה לו מאוד, וכפי שכתב מרן הראי"ה (מאמרי הראי"ה ח"א המספד בירושלים): והנה התכונה של החיבה הלאומית נתגלתה באחאב שחיבב מאד את ישראל, ואחז במעשה אבותיו עמרי שהוסיף עיר אחת בישראל (סנהדרין קב ע"ב), ואמרו רז"ל שאחאב היה מעמיד פנים במלחמה גם לאחר שניחתו בו החיצים כדי שלא להבעית את ישראל , כיבד את התורה , ולכן דורשי רשומות דרשו "כולם באים לחיי עוה"ב שנאמר "לי גלעד – זה אחאב שנפל ברמות גלעד" .
לסיכום:
גם מלכות זמנית שאינה מבית דוד ואפילו העומדים בראשה אינם יראי אלוקים, חייבים בכבודה כי הכבוד הוא חלק בלתי נפרד מהמלכות ומהדברים הנחוצים לקיום המלכות. יסוד המלכות הוא כבוד ואם מחל על כבודו כאילו הסיר עצמו ממלך, ובפרט שכבוד מלכי ישראל הוא כבוד שמים, ואינו שלו אלא של הקב"ה שהאציל עליו מכבודו ולכן אינו יכול למחול על כבוד שאינו שלו, וקיי"ל "מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול" , ומה שמצאנו שדוד לא הרג את שמעי משום שהיה זה לתועלת מלכותו כי ראה שיצא ממנו מרדכי היהודי . ולכן צריך להשתדל לרוץ גם לקראת מלכי עכו"ם כדי להבחין ביניהם לבין מלכי ישראל , כלומר בהתבוננו במלכות עכו"ם שהיא "מלכות אנושית" יתעצם להבחין בגודל מעלתם של מלכי ישראל אשר במלכותם משתקפת "מלכות שמים" ולכן צדקו חז"ל שהזהירונו על כבוד מלכות ושלומה (אבות ג, ב) ופירש הרע"ב שם: "ואפילו של אומות העולם" כמו שנאמר בירמיה (כט, ז):
"ודרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה והתפללו בעדה אל ה' כי בשלומה יהיה לכם שלום".
וכתב בעל "תוספות יום טוב" שהכוונה למלך עם שריו ויועציו המנהיגים מלכותו ועושים משפט בארץ כי אלמלא מוראה כל הגדול מחברו בולע את חברו. וכשאין מלך בישראל "איש הישר בעיניו יעשה" (שופטים יז, ו. כא, כה).
חיוב גדול מוטל עלינו לחלוק למלכים, שהרי הקב"ה חלק להם מכבודו, "ברוך שחלק מכבודו ליראיו" (ברכות נח ע"א, ועיין בב"י או"ח סי' רכד סע' ו-ז), כי המלך שנבחר מייצג את מלכות שמים עלי אדמות, וכלשון הרמב"ם (הל' חגיגה פ"ג ה"ו): "שהמלך שליח הוא להשמיע דברי האל", ואם הקב"ה חלק להם כבוד על אחת כמה וכמה שאנו ההדיוטות חייבים בכבודם הן במלכי ישראל והן במלכי הגויים.
ומכוח זה מצאנו שהמלך אביה נענש "ויגפהו ה' וימות" (מלכים ב יג, כ), וכמה סיבות נאמרו להענשתו, ובירושלמי (יבמות פט"ו ה"ג, בר"ר פ' סב) וכפירושו של קרבן העדה (שם) – מבואר משום שביזה את ירבעם לפני כל קהל ישראל, ולמרות שירבעם היה רשע גדול שהכשיל את ישראל וראוי לגנותו, בכל זאת היה לו לאביה לנהוג בו כבוד מלכות, שהרי משה נצטווה לנהוג כבוד בפרעה (עיי"ש), ואילו עידו הנביא נהג כבוד בירבעם (מלכים א יג א-ד ורש"י שם).
וכתב החתם סופר (שו"ת חת"ס ח"ה השמטות סי' קצ, ובחו"מ סי' קצ) וז"ל:
"אומר אני בתשובת זאת השאלה אם אמנם מחוייבים אנחנו עדת ישראל לאחוז במצוה רבה הגדולה הזאת מצות כבוד המלך ביתר שאת ויתר עוז על כל העמים אשר היא מצות כללות שכליות ונימוסיות לנהוג כבוד במלך אשר במשפט יעמיד ארץ נוסף עלינו מצוה שמעיות בתורתינו הקדושה כי הקדוש ברוך הוא צווה את משה רע"ה על פרעה מלך מצרים לנהוג בו כבוד (שמות ה, ג ורש"י שם, ושמות ו, יג) ואם הוא הרשיע לעשות עמנו רעה ואליהו הנביא רץ לפני אחאב אשר היה עובר על כל התורה, ואפ"ה חייב לנהוג בו כבוד גדול, כי היא מצוה שמעיות לא רק שכליות והעובר על זה הוא אצלינו כמי שלא הניח תפילין..." (עיי"ש).
ומתוכחת אביה לירבעם שאין לו חלק לעולם הבא (סנהדרין צ ע"א) למדים לדורות שאסור לבזות ולחרף את רעהו אפילו שהוא עומד ברמה שלטונית הדומה לשלו.



תשובה:
בתורה מוזכרת צורת שלטון מלוכני שבו סמכויות השלטון מרוכזות בידי המלך "כי תבואו אל הארץ ... ואמרתה אשימה עלי מלך.. שם תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלוקיך בו" , ושתי גישות עיקריות בחז"ל ובפרשני התורה לגבי מינוי מלך בישראל:
א. גישה אחת והיא דעת רבי יהודה בתלמוד ושזוהי המצווה המוטלת על פי ה' דהיינו באמצעות הסנהדרין והנביא , וכך פוסק הרמב"ם להלכה כדעה זו . ולפי דעה זו, המשטר המועדף הוא "משטר מלוכני" ולא "ריפובליקאני", ומשטר זה הוא כפוף לתורה ולהדרכותיה האלוקיות, וכשהמלך סר מכוונה זו, המיט שואה על עמו וארצו.
ב. גישה שניה סוברת שמינוי מלך היא רשות וזוהי דעת ר' נהוראי , ואם העם דורש מלך הוא כפוף לתנאים הנ"ל. ומה הם הנימוקים של המצדדים במשטר מלוכני? הנימוקים הראשיים הם:
1. האחדות והעדר השיתוף כלומר במינוי מלך שבידיו מרוכזות סמכויות השלטון הרי אין חיכוכים בעת קבלת ההכרעות ובשמירה על חוקי המשטר.
2. ההתמדה והעדר החילוף: כלומר המשטר המלוכני הוא לכל חייו, ודבר זה יוצר יציבות שלטונית וחוסר זעזועים הקשורים בחילופי שלטון.
3. היכולת המוחלטת- כלומר למלך מוענקות סמכויות נרחבות ומקיפות מוחלטות ובכך יש למלך שלטון רחב לבצע את החלטותיו הכפופות לרצון התורה והעם כי התורה שוללת שלטון רודני המשעבד את הפרט והכלל לרצונותיו.
ברם דעת האברבנאל בפרשת שופטים דחה אחד לאחד הנימוקים הנ"ל, ובסיום דבריו קבע שאין תועלת במלוכה כיוון שמערכת המשפט מתנהלת על פי חוקי התורה והסנהדרין, והשליט האמיתי הוא הקב"ה כדברי הנביא ישעיה (לג, כב): "ה' שופטנו ה' מחוקקנו ה' מלכנו הוא יושיענו", והוא מתעב את משטר המלוכה כי מלכי ישראל היו ברובם מורדי אור, הוליכו שולל את ישראל וגרמו לגלותו ולכן לדעתו עדיפה הנהגה קולקטיבית הבאה לידי הסכמה הדדית, לדעה אחידה, והיא נבחרה לתקופה קצובה והיא זהירה ושקולה במעשיה משא"כ מלך שאינו עומד לבחירה מחודשת ואין ביקורת אחריו עלול להתנהג בעריצות, בשרירות לב ובאי צדק.
ברם להלכה רבנו הרמב"ם פסק שיש מצווה למנות מלך על פי סנהדרין ונביא, והם בוודאי יבחרו אישיות רצויה, כפופה לחוקי התורה ולסנהדרין, אישיות מעוטרת באמונה וביראת שמים, רודפת צדקה וחסד, ורבנו הרמב"ם סיכם בטוב טעם אישיות המלך ומגמת מלכותו "ובכל יהיו מעשיו לשם שמים ותהיה מגמתו ומחשבתו להרים דת האמת ולמלאת העולם צדק ולשבור זרוע הרשעים ולהלחם מלחמות ה'" . ותפקידו להמריץ ולעורר את ישראל לעבוד את בוראם, ובמקרה של בחירה לא ראויה – הסנהדרין יכולים להטיל וטו אם העם מסכים למנות מלך לא ראוי.
מלכות ישראל נאצלת ממלכות שמים, והמלך הוא צינור שבאמצעותו יורדת ההשפעה השמימית על ישראל, והמלך הוא "לב העם" (רמב"ם הל' מלכים פ"ג ה"ו), ו"המלך במדינה כלב באדם" (מדרש הגדול בראשית כ, ט), ולכן המלך הוא מתווך וממצע בין הקב"ה לכנסת ישראל ומלכות בית דוד היא בעצם לבם ופנימיותם של ישראל. ולכן מלכות בית דוד היא "מלכות נצח" על ישראל.
לסיכום:
"מלכות הארץ" היא חיובית מאוד כי היא תובעת דקיון של בריות (דין ומשפט) ולכן דרשו חז"ל "והנה טוב מאד – זו מלכות הארץ" , וכתב החינוך שהמלכת מלך היא "טובת הכלל ומתיקון העולם", ובפרט מלכות ישראל שמפרסמת מלכות שמים ותפקידה להיות כסא ה' בעולם ואור לגויים. לפיכך כיון שהגויים אינם מסוגלים לקלוט המסרים החינוכיים והרוחניים של עם ישראל הם מתנגדים לקיומו הריבוני ולהופעתו בעולם כממלכה מתוקנת כי היא מעיבה על קיומם, על תרבותם הקלוקלת והמסור הצבוע שלהם, ומלכות ישראל תפקידה לשכן כבוד שמים ביתר זוהר וביתר שאת האומה ובעולם כולו ולכן אנו מצפים שתחזור מלכות בית דוד כדי שתחזיר את הקשר הישיר בין האדם לאלוקים ותתקן עולם במלכות שדי.


שאלה כט: האם מלך שלא הולך לפי חוקי התורה נקרא מלך?
תשובה: לפעמים האומה בוחרת אדם שפל במעשיו למנהיגה ועם כל זה עדיין יש לו תוקף של מנהיג כמו אחאב שהיה מלך ישראל ולא הלך בדרכי ה' והיה רשע גדול, וכן מנשה למרות מעשיו הרעים, וכן עמרי למרות רשעותו כולם נקראים "מלכים", ודין מלכות נוהג בהם למרות שלא היו מלכים צדיקים כמו דוד ושלמה (עיין שו"ת ציץ אליעזר ח"ז סימן מח – אורחות המשפטים פרק יב), ולכן יש להתפלל גם על מלכות גויים (אבות פ"ג, מ"ב), וכ"ש מלכות ישראל אפילו שאינה הולכת לפי חוקי התורה כי בלי מלכות יש אנרכיה בחברה ואיש את רעהו חיים בלעו (עיין בברטנורא, בספורנו, תיו"ט ובתפארת ישראל).



תשובה: כתב רבנו הגר"א לנ"ך (ישעיה יג, כד; בהשמטות ובביאורו למשלי כז, כז) שיש הבדל בין מלך למושל – מלך נבחר על ידי הסכמת העם, מרצונם , אבל "מושל" שולט בחוזקה שלא ברצון העם כמו שאמרו האחים ליוסף "המלוך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו" (בראשית לז, ח), וכן "לה' המלוכה ומושל בגויים" (תהלים כב, כט).
יוצא ש"ממשלה" היינו משהו שנכפה על העם, כשקם אדם חזק ומשתלט עליהם כי הוא חזק וגיבור וכולם נכנעים לגבורתו כמו שמצאנו במנהיגים הדיקטטורים ששלטו בעם בכיפה ורמסו זכויותיהם ולעומת זה "מלך" יכול להיות חלש ולא גיבור, אבל העם בוחר בו, בוטח באישיותו ומעניק לו כתר מלכות, ולכן התורה מעדיפה "מלך חוקתי" שנבחר לפי רצון העם על ידי סנהדרין ונביא (דברים יז, יד-טו; והנצי"ב שם ורמב"ם מלכים פ"א הל' ג) כי מלך זה הוא כפוף לסנהדרין למרות חכמי התורה ומלכות זו היא "כסא-ה'" בעולם ככתוב "ויבחר בשלמה בנו לשבת על כסא מלכות ה' על ישראל" (דברי הימים א, כח, ה) ומלכות דוד נקראת כסא-ה' בעולם כי כל מגמת קיומה להמליך את ה' על בריותיו, להכין את כסא-ה' שיהיה למלך על כל הארץ ואינה מלכות אבסולוטית, וזוהי תפארתה שאינה מתנשאת ואינה רומסת זכות הפרט, אלא פועלת להרמת קרן הפרט והכלל לייעודם הנכון, ולהיטיב את המצב החומרי והמצב הרוחני.


תשובה: תכונת המלכות בישראל היא הביטול הגמור וההכנעה הגדולה לפני השי"ת שהרי שאול למרות צדקותו המופלאה כאמרם "בן שנה שאול במלכו" (שמו"א יג, א) ודרשו רז"ל (יומא כב ע"ב) "כבן שנה שלא טעם טעם חטא" ובכל זאת נדחה מהמלכות כי התחכם נגד צו הבורא שציווהו למחות את עמלק ויצאה בת קול ואמרה לו "אל תהי צדיק הרבה" (קהלת ז, טז) וזה מראה על חסרון התבטלות כי מה לו לחקור "דעת עליון" היה לו לקיים את צו ה' בלי התחכמות והתפלספות ולא להרהר אחרי מעשיו יתברך, והתחכמות זו לא הייתה בדוד, אלא כולו היה מבוטל לרצון הבורא "נר לרגלי דברך ואור לנתיבתי" (תהלים קיט, קה) והיה מלא ענוה והתבטלות טוטאלית מפני מצוות ה', ולכן "מלכותו" היא נצחית כי התורה מואסת בגאוה ובפרט אצל המלך "לבלתי רום לבבו מאחיו" (דברים יז, כ והרמב"ן שם; ברכות לד ע"ב), ולכן המלכות בישראל מהותה ענוה וביטול, ולכן דוד המלך נמשל ללבנה שמקבלת אורה מהחמה, כך המלכות מתבטלת מפני ההשפעה העליונה ודוד אמר "ה' לא גבה לבי ולא רמו עיני" (תהלים לא, א) אלא כולו מבוטל מפני בוראו ויראתו היתה נחלתו, ושאול שהתחכם הפך להיות רחמן במקום להיות אכזרי, ונעשה אכזרי במקום רחמן (יומא כב ע"ב; קהלת רבה ז, טז) והתנהג בענוה שלא במקומה ונענש על כך (יומא שם), ולמרות שהמלך צריך להתנהג בענוה יתירה (רמב"ם מלכים פ"ב, הל' ו) "לעולם יתנהג בענוה יתירה", בכל זאת מפני כבוד המלכות צריך להיות זהיר מתי ישתמש בה לטובה ולא ישפיל עצמו וימחל על כבוד המלכות, וכתב רש"י (שם ביומא כב ע"ב ד"ה מפני) "שמתחילת מלכותו מחל על כבודו וגילה על עצמו שאינו כדאי למלוך", ואילו דוד לא מחל על כבוד האומה וציוה את שלמה בנו להעניש את שמעי בן גרא שפגע במלכות ישראל, בכבוד האומה הקדושה ועל זה אי אפשר למחול.
והמילה "מלך" רומזת לענין – "מך – ל", דהיינו "ל" שהיא האות הגבוהה באלף בית לרמוז שהמלכות היא נישאת אבל אישיות המלך צריכה להיות מעוטרת בענוה כאותיות "מך".



תשובה: הנה על הפסוק (ויקרא כה, יג) "בשנת היובל תָּשֻׁבוּ איש אל אחוזתו" ודרשו דורשי רשומות "תָּשֻׁבוּ" - "תשח" , דהיינו בשנת תשח זכינו לתשובה, לתחיה לאומית גדולה עם הקמת מדינת ישראל שתהיה "יסוד כסא-ה' בעולם" (אורות ישראל פ"ו, ז) ולפני הופעת המשיח יתרחשו שלושה מאורעות גדולים וביסודן יבוא משיח, ושלושת המאורעות הן:
א. שנת תש"ח – תש"ח: מלחמת העצמאות – מלחמת השחרור
ב. שנת תשי"ז – תשי"ח: מלחמת סיני
ג. שנת תשכ"ז – תשכ"ח: מלחמת ששת הימים
(ועיין בספר התקופה הגדולה ח"ב עמוד 203)
בכל תקופות הגלויות ארץ ישראל נשארה שוממה "והשימותי אני את הארץ ושממו עליה אוייבכם היושבים בה" (ויקרא כו, לב) והביא רש"י בשם המדרש (ויקר"ר כו, לב) "שלא יהיו ישראל גולים ממנה והיא בטובתה אלא תהיה שוממה אחריהם והגויים לא ימצאו בה קורת רוח" וכן כתב הרמב"ן (שם כו, טז), וכן רבנו בחיי (עיי"ש). וכן תיאר אותה הסופר האמריקאני מארק טווין בספרו "מסע התענוגות לארץ הקודש" שהייתה שרופה וכסוחה, חרבה ומזוהמת במצורעים ועניים (עיי"ש).
והנה בחסדי ה' לפני הקמת המדינה, א"י התחילה לפרוח, לתת פירותיה בעין יפה, יהודים מתיישבים בה, הנגב התחיל לפרוח, והתפתחות חקלאית גדולה שוררת בה ועם ישראל מתקבץ לנידחיו להפריח שממותיה והגויים מתפלאים איך הקללה הפכה לברכה, ואי אפשר שלא להתפעל מהשינוי הקטבי שאירע במהלך שבעים השנים בארץ ובפרט אחרי המלחמות האחרונות ולכן עם ישראל חייב להתרומם, לבחון המציאות בעין אלוקית ולהכיר ש"נוכחות ה'" קיימת גם בתקופות הסתר, ומרן הרצי"ה רגיל לומר "כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון" (ישעיה נב, ח; לנתיבות ישראל ח"א עמוד קפט) שמבטנו על המציאות צריך להיות מלובש בראיה אלוקית כלומר העין הגשמית תהיה מכוונת כנגד העין העליונה (ועיין משך חכמה ויקרא כו, מד), ולכן יש לדבר רק טוב על ארץ ישראל, לשבח, לפאר את כל הדברים הגדלים, ולהסתכל בקדושה המלובשת בארץ זו שהיא חמדת הלבבות ולשמוח בכך שזוכים לחיות בה ולקיים בה מצוות ה'.




תשובה: משה לפני פטירתו ביקש מה' שימנה מנהיג לעדה אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם... (במדבר כז, טו-יז), ותירגם יונתן בן עוזיאל (שם כז, טז) "ימני מימרא דה' דשליט בנשמת בר נש ומניה מתהייב רוח נשמתה לכל בישרא גבר מהימן על כנשתא", כלומר יפקוד ה' ששליט בנשמת האדם איש שיהיה נאמן על עדת ישראל. ותמוה מאד למה משה לא בחר אישיות מעולה שהיתה במחנה וימנה אותו במקומו ולמה היה צריך לפנות ולהתפלל שיבחר מנהיג?!
אלא מוכרחים ללמוד מכאן שהנהגת ישראל אינה צומחת מתוך העם באופן טבעי, אלא הנהגה זה דבר שנקבע ע"י אדון הנשמות, ריבון העולמים שמכיר את הנשמה שנבראת עם כישורים מנהיגותיים והיא המוכשרת להנהיג את העם, ואינה צומחת מתוך השטח באופן אקראי לפי כישורים דמגוגיים, חברתיים וכלכליים, אלא "המנהיגות" בישראל היא משהו אלוקי, עליון, ודבר זה העם לא מסוגל לבחור, ואינה עוברת בירושה כמו שחשב משה (עיין רש"י לבמדבר כז-טז) אלא בחירה אלוקית מצד התכונות המולדות בראוי להיות מנהיג, כמו ענוה והתבטלות, וכפי שגילה יהושע ששירת את משה, והוא המסוגל להנהיג את ישראל כמו רבו שיסבול כל אחד ואחד לפי דעתו (רש"י שם), שינהיג העם במידת המיצוע ולא במידת הדין (בעל צרור המור לבמדבר כז-טז), שילמד זכות על עמו (עיין קדושת הלוי שם; ומסילת ישרים סוף פרק יט), ויוביל את העם למילוי "ייעודו האלוקי", לקיום תורת משה, ולכן מנהיגות ישראל צריכה להיות "מובילה" ולא "מובלה" (עיין בית יצחק לבמדבר כז-יז), ומנהיג ישראל אינו יכול להנהיג בקנאות, וצריך להיות סבלן ומקורב לעם, ולכן פנחס נפסל מלהיות מנהיג ישראל (עיין שהש"ר א, ו. ומסילת ישרים פרק יט בסופו).



תשובה: בעם ישראל קיימים ארבע סוגי גופי שלטון ור"ת שלהם הוא "משכן" כלומר ביהדות קיימת "הפרדת רשויות" אשר דיבר עליה הפילוסוף הצרפתי מונטיסקיו (במאה ה18 למנינם) כי כדי להבטיח חירות האדם, האזרח, יש להפריד בין שלוש רשויות השלטון:
א. הרשות המחוקקת
ב. הרשות המבצעת
ג. הרשות השופטת
ובתקופתנו נוספה עוד רשות והיא:
ד. רשות המבקרת - מבקר המדינה
ונפרט אותם כי הן מוזכרות בפרשת שופטים (דברים יז):
א. המלך או הנשיא, מרכזים את שלטון העם, ובידו הכוח להוציא את העם למלחמה, להעניש עבריינים, לחוקק חוקים ולהנהיג מלכותו על בסיס הצדק והיושר, וגם "משטר נשיאותי" יש לו דין של "שלטון מלוכני", וגם בהיעדר מלך - ה"נשיא" יש לו גדר של מלך.
ב. שופט: הכוונה לסנהדרין שהיא המוסד הפוסק הלכות לעם, כי בעם ישראל אין המלך מחוקק חוקים, כי התורה היא החוקה האלוקית של עם ישראל, והסנהדרין מצריכים את העם ללכת לאורה. (עיין רמב"ם הל' ממרים פ"א הל' א-ב).
ג. הכהן: תחום סמכותו במקדש והוא כעין מלך רוחני שנזר אלוקים על ראשו, ולכן אינו משתחווה למלך, אלא המלך עומד לפניו (רמב"ם הל' מלכים פ"ד ה"ח) והוא קודם מנביא (הוריות יג ע"א).
ד. נביא: מוסד הנבואה בישראל הוא כעין "מבקר המדינה", ויש לו פונקציה שלטונית פוליטית להטיל וטו בבחירת מלך, לתת לו הוראות כיצד להנהיג בדרכי המלחמה כמו שעשה אלישע ועוד נביאים.
וכשיש "משכן" בישראל, עם ישראל בשיאו ויכול למלא את ייעודו האלוקי, שהרי הוא מונהג פוליטית, רוחנית, דתית ומשפטית ע"פ מנהיגים אידיאליים וכל אחד מארבעת גופי השלטון הללו, הם עצמאיים ואין לאף אחד מהם סמכות להשתלט על האחר, חוץ ממקרים מיוחדים כדי לשמור על שלטון מבוקר ואידיאלי, כי כשאנרכיה שלטונית שוררת בחברה, העם מאבד ריבונותו ומתקדם לקראת חורבנו וכפי שגרמו המלכים הרשעים ששלטו בעם, ולכן מלך המשיח יאחד את העם ולא תהיה קנאה בין גופי השלטון ובין שכבות העם אלא "ודוד עבדי נשיא עליהם לעולם" (יחזקאל לז, כה).
וכל זה רמוז בתורה "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח) כלומר שמוסדות השלטון דהיינו "משכן" מבססים את השלטון היהודי בארץ אז השכינה שורה בתוך העם, מלכדת ומגבשת אותו לחטיבה בעלת צביון אלוקי, מדיני שייעודו להמליך את שמו יתברך ולהפיץ אמונת הייחוד בקרב תבל.



תשובה: בימים אלה (ניסן-אייר תשפ"א) מר בנימין נתניהו היה המיועד להרכיב ממשלת ימין ואין לו רוב בכנסת, רק בתמיכת מפלגת "רעם" הערבית שהיא תנועה איסלאמית דרומית שאינה מכירה בקיום המדינה היהודית הריבונית.
והנה כוונה זו מעוררת תסיסה ציבורית בקרב תומכיו ובקרב הימין בכלל ובציונות הדתית בפרט וזה גורר מקום להקמת ממשלת שמאל, ממשלת שינוי שתישען על אחת המפלגות הערביות והשמאל לא איכפת להישען על אוייבי המדינה כי העיקר למנוע הקמת ממשלת ימין בראשות מר נתניהו הי"ו כי המטרה מקדשת את האמצעים, והקנאה והשנאה גוברת על האינטרסים הלאומיים.
והנה מעבר לצד הפרקטי של הכשרת קולות של מפלגה ערבית תומכת טרור דבר אשר ישחק ליד השמאל בעתיד ויביא לשבירת מאזן המנדטים לטובת הימין, ישנה בעיה ערכית רוחנית וסגולית שממשלה יהודית במדינתה הריבונית תישען ותהיה תלויה בקולות של שונאי המדינה, וזה מהווה חילול ה' גדול, ופגיעה גדולה ברעיון המדינה היהודית, וזה נתינת לגיטימציה לסניף מקומי של האחים המוסלמים.
ובשנים שעברו גולדה מאיר ז"ל ניסתה להקים קואליציה בסיוע שלושת חברי כנסת ערביים, ומרן הגרצי"ה קוק זצ"ל – ראש ישיבת "מרכז הרב" פנה למנהיג המפד"ל מר יוסף בורג ז"ל שיפרוש מהקואליציה ואמר לו "עם כל הכבוד וההערצה לראש הממשלה עליו לפרוש כי זוהי חרפה ובוז לעם, למדינה, לדורות ולהקב"ה, לעשות אותנו ללעג ולקלס, כי במדינת ישראל ריבונו של עולם שוכן בתוכה, וחרפה כזאת עוד לא נעשתה – מיעוט שולט על הרוב, ולכן ממשלה כזו אינה ממשלה יהודית חוקית אלא שגעון, וזה בזיון למדינה, לדורות ולרבש"ע.
וביהדות הדתית מפולגות הדעות ונסכם אותן:
א- ישנה דעה המסתמכת על דעת הגרצי"ה קוק זצ"ל שהתנגד בחריפות שאסור להקים שלטון יהודי בא"י בתמיכת נכרים כי השלטון הריבוני הישראלי חייב להיות על בסיס יהודי ריבוני ולא תלוי בדעת זרים ובמיוחד באלה שעויינים קיום המדינה, ולכן אין לסמוך עליהם ואפילו על הימנעותם מלהצביע נגד אישור הממשלה בכנסת, וכן סוברים הרבה מרבני הציונות הדתית – הגר"ח דרוקמן שליט"א, הרה"ג שלמה אבינר שליט"א, הרב שמואל אליהו שליט"א ועוד רבנים חשובים וידועים שפסקו שאין לצרף ערבים לממשלה כי זוהי מדינה בעלת שלטון יהודי בלעדי, ומי שיקבע עתיד המדינה הם היהודים עצמם ולא נכרים ואפילו שהערבים הם אזרחי המדינה ויש לדאוג לצרכיהם, אינם יכולים להתערב בעניינים הלאומיים של עם ישראל שזו מדינתו שהוקמה בפקודת א-ל - עבור עם ששב מגלותו. וכתב הרצל בספרו "לו רצינו מדינה רב לאומית, הציונות היתה מיותרת, ויכולנו לגור בכל מקום בעולם...".
ועוד אי אפשר לסמוך בעניינים בטחוניים, מדיניים, דתיים ומוסריים על תנועה בעלת מרקם אידיאולוגי של "האחים המוסלמים" או על כל מפלגה ערבית אחרת הדוגלת בשבירת ההגמוניה הציונית, ולכן ממשלה כזו שמסתמכת על הערבים מסתבכת באי יכולת לבצע פעולות בטחוניות או מדיניות כאשר יש צורך לבצע, כי הם יתנגדו, ובודאי לא יקבעו אם יהיה "חוק הלאום" או לא, למי שייכת הארץ הזאת, והיכן להתיישב או לא, ובמיוחד שהם מצהירים שהם "פלסטינאים" ודוגלים במוצהר בהקמת מדינה "פליסטנאית" על שטחי א"י המשוחררת, ששוחררה בדם יהודי, והיא מיועדת אך ורק לעם היהודי שפוזר בקצוות תבל, וכעת שב למולדתו, ולכן שיתוף מפלגת רע"ם אסור בכל מקרה אפילו תחת הליכוד.
ב- וישנם גם ביהדות הדתית הסוברים דכיון שהיום יש שיפור יחסים עם העולם הערבי "הסכמי אברהם" עם כמה מדינות ערביות (מרוקו, סודאן, חבר האמירויות הערביות) הרי יש פוטנציאל גדול לקירוב העמים, ובעקבות שנצרף מפלגה איסלאמית נגרום להתמתנות ולהתקרבות מדינית בטחונית (הרב יצחק שילת מראשי ישיבת מעלה אדומים), ולכן יש להקציב להם תקציבים ולקרבם ולא לזרוק אותם וכך גם טען ח"כ לשעבר מר יהודה גליק.
ברם, לענ"ד כל הטיעונים הללו יפים אבל אל לנו לשכוח עקרון יסודי שהם שייכים לתנועה הפלשתינאית ואינם מכירים בקיום מדינה יהודית עצמאית בא"י, ורוצים למחוק את "חוק הלאום" וחוק "קמיניץ" ועוד..., ומצהירים שהר הבית לא שייך ליהודים, ואפילו ההצהרה בכנסת "לקיים חוקיה" מסרבים להצהיר, ובודאי לפי זה לא מגיע להם "זכויות אזרחיות" וכ"ש שלא למנותם למשרות ציבוריות כי כל המשימות בישראל צריכים להיות מאויישות על ידי יהודים (רמב"ם הל' מלכים פ"א ה"ד, מדרש תנאים לדברים יז, טו). מדינת ישראל הוקמה בשביל העם היהודי והיא שלו, ואסור לה לאבד את "המשילות" היהודית, אלא להשליט שלטונה על כל מרחבי ארצה ולהרחיב גבולותיה בלי פחד מהשמאל ומאמריקה.
ולפי מרן הרצי"ה קוק הנ"ל ממשלה הנתמכת על ידי גויים אינה ממשלה שבאה מכוח האומה הישראלית הריבונית, ובכך המדינה נפגמת מזה, ומחלישה עצמאותה.
"מפלגת רעם" לפי מה שקראתי בספרים דוגלת בשחרור הר הבית מידי היהודים, דבר שמסית לפיגועים ולטרור במבואות הר הבית שהוא נשמת האומה ואל בניינו כנסת ישראל עורגת, ומטרת "הגאולה השלישית" היא בנין המקדש על מכונו בהר הבית.
רע"ם חרטה על דגלה את המאבק לשמירה על "מסגד אל-אקצה" ולדעתה אין ליהודים זכות לעלות להר להבית כי היא "וואקאפ מוסלמי".
ולפיכך לענ"ד איש ימין או מפלגה ימנית אסור להם להתחבר למי שרוצה להקים ממשלה המסתמכת על חברי כנסת מרשימות ערביות התומכות בטרור, ומי שעושה זאת לפי מרן הרצי"ה קוק הוא מבזה את המדינה, את הדורות הבאים ואת רבש"ע. ולכן על השפויים בדעתם ושהמדינה היהודית יקרה להם – להתעשת ולהכיר שמדינה יהודית היא מדינת העם היהודי ולא של כל תושביה, וצריכים לחזק "חוק הלאום" כדי להעצים ולתת ממשות לתכנים היהודיים של "מדינת היהודים" שקמה לתחיה, ולכן שיתוף צוררי ואויבי ישראל לממשלת שמאל היא אקט מסוכן מאוד.
היהדות אינה גזענית ואינה מסיתה לשנאה בין דתית, שהרי עם ישראל מקריב שבעים פרים בחג הסוכות להתפלל על הגויים (סוכה נה ע"ב, שהש"ר יד, ב), ומצווים לחפש טובתם, אושרם ושכלולם, ולכן גוי שרוצה לחיות בתוכנו יש לו לקבל שבע מצוות בני נח ויקבל עליו סמכותה של "מלכות ישראל" (ע"ז סד ע"ב), ויתעב הטרור, ויכיר בריבונות ישראל על ארצו, ואז זוכה לתמיכה, לעזרה חמרית ולשיפור מצבו החמרי והרוחני, והקב"ה ישרה שלום בעולם ויבנה לנו בית מקדשנו שהוא סמל השלום והאחוה בעולם, אכי"ר (עיין איגרות הראי"ה איגרת קיב, והגר"א בהקדמת הזוהר ד, א). וגר תושב זוכה להרבה זכויות, להטבות שונות, והיהדות מטילה חובות מוסריות על היהודי ביחסיו לגוי, בדרך ארץ, בגמילות חסדים, כי אנו מצווים להחיותו (עיין רמב"ם הל' מלכים פ"י, יב. הל' עכו"ם פ"י ה"ה, החינוך מצוה צד ורטז), ומפרנסים עניי גוים בכלל עניי ישראל מפני דרכי שלום (פסחים כא ע"א, חולין קיד ע"ב).
ולפי ההלכות הללו אי אפשר להוקיע מדינת ישראל כמדינה גזענית או "אפרטהייד", כי זה שקר ועיוות האמת, ועם ישראל חלם "מדינה יהודית" ולא "מדינת כל אזרחיה", ולא אגודה שיתופית ארגונית להחזקת תושביה (עיין ריש אורות, ארץ ישראל, א).


תשובה: התורה כוללת בתוכה את כל שאלות החיים למיניהם, וזה להוציא מדעתם של האומרים שעד שלא יבוא משיח צדקנו, תורה ומדינה הם מושגים נפרדים כי התורה היום עוסקת רק ביחסים בין אדם לבוראו ולא בשאלות של מדינה וחברה, כי הם סוברים שאין בהלכה התייחסות לשאלה עבור מי מצביעים כי זוהי "מדינה דמוקרטית" וכל אחד רשאי להצביע לאשר ישר בעיניו.
לצערנו חלק מן העם תופס תפיסה חילונית שהמדינה אינה בעלת משמעות דתית אלא "מדינה חילונית", מדינה ככל המדינות, וזוהי טעות יסודית כי המדינה היא "מדינת היהודים" – "מדינת ישראל" ולא "מדינת כל אזרחיה", כי לאחר אלפיים שנות גלות העם חוזר למולדתו, לארצו הטבעית שהונחלה לו על ידי רבון העולם, וב"ה מחדש את ממלכתיותו שהיא "ממלכה יהודית" עצמאית כפי כל המשתמע ממנה, וגם הגויים מכירים בנו שאנחנו עם ה', עם עתיק יומין ומדינתו בעלת משמעות דתית מנוגדת לנצרות ולאיסלאם ולשאר האמונות האליליות.
ולפיכך, אנו כיהודים דתיים חייבים לתמוך במדינה יהודית שייעודה להיות "כסא-ה'" בעולם ובסופו של דבר תתנהג עפ"י התורה, וכתב מרן הרצי"ה קוק במאמרו "המדינה כהתקיימות חזון הגאולה" (לנתיבות ישראל ח"א) שהחיוב לתמוך בדרישה למדינה יהודית נובע משלושה נימוקים: בשביל ישראל, בשביל התורה ובשביל הארץ כי קיום העם ותורתו רק בא"י, ובגלות ישראל "אין לך ביטול תורה גדול מזה" (חגיגה ה ע"ב).
ולמרות כל הליקויים הדתיים, המוסריים והחברותיים הקיימים במדינה בכל זאת ערכה של המדינה אינו תלוי במנהיגות חולפת, במוסריות מנהיגי המדינה כי הם חולפים, והמדינה הולכת ומשתכללת והקמתה היא "קידוש-ה'" גדול בימינו והגלות היא חילול ה', וכאשר מתבטלת "הגלות" מתבטל "חילול ה'" והעם מתקבץ לנידחיו ושב בהדרגה למורשתו הרוחנית, כי גאולת ישראל "קימעא קימעא" ואין האור ניכר אלא מתוך החושך (זוהר ח"ב, קפד, א), ולכן בעת רמיסת קדשי ישראל - "סגולת ישראל" אינה דועכת והיא הולכת וגדלה והמצב המוסרי והרוחני משתפר, ועם ישראל ישאף לייעודו, לדבוק במהותו ומדינתו תהפוך להיות "כסא-ה'" בעולם לתקן עולם במלכות ש-די (אורות ישראל פ"ו, ז; ואורות הקודש ח"ג, קצא). ולכן על ידי ריבוי האורות – אור של אהבה, של אמונה, של צניעות וקדושת המשפחה, אור של טהרת הלב והעיניים – נגרש את החושך, ומתוך כך יתקיימו בנו דברי יחזקאל "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם... ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם (יחזקאל לו, כה-כו).



תשובה: נבחר ציבור אמיתי חייב לעסוק באתגרים האמיתיים בשאלות המרכזיות ולטפל בהם בכל כוחו וחכמתו ולא בהיבטים האישיים חסרי חשיבות כי לא לשם כך הציבור נתן בן אמון, ולכן פוליטקאי שמעניין אותו חשבונות אישיים, טינה פרטית או יצר נקמנות, הוא נטול אחריות ציבורית ולא יכול להועיל לעם אלא להזיק לאחדותו ולתועלתו, ולצערנו בימים אלה, הציבור מאבד אמונו במערכת הפוליטית כי הוא רואה ומריח בשיח הציבורי "יצר נקמנות" תועלות אישיות ולא טובת המדינה המתמודדת מול אוייבים חיצוניים ופנימיים שרואה בפסקיהם של בתי משפט אנטי תורה ויהדות, אנטי שלמות הארץ וההתנחלות בכל מרחביה, ולכן יש להתגעגע לממשלה שבה פועלים באמת, לשם שמים, להערצת הצדק והיושר, ולהפגנת אמונת הייחוד.
לענ"ד הויכוח בחברה הישראלית היום מתמקד בשאלה איזו מדינה אנו רוצים שתהיה כאן – מדינה ככל העמים או "מדינה יהודית" בעלת ערכים מוסריים, ערכים יהודיים המחזקים את הצביון היהודי של המדינה, או העמדת תפיסות ליברליות במרכז התודעה הציבורית למגינת לבו של הרוב היהודי הגדול החש קירבה נפשית למסורת ישראל, והזיקה הדתית הולכת ומתגדלת בעם מול תקשורת עויינת, אנטי דתית, מול בג"ץ המתערב בסוגיות ובענייני השקפות עולם ורוב שופטי הבג"ץ מחזיקים בתפיסת עולם ליברלית רדיקלית, וזה מקומם את הציבור המסורתי הדתי.
והעם מתבקש להכריע במחלוקת זו וב"ה רוב העם נוטה להחזרת ערכי הקודש למדינה, לריסון כוחו של בג"ץ ולהגברת אופיה היהודי של המדינה, ולכן כל נבחר ציבור בשעה טרופה זו צריך להשליך מעליו כל נגיעה ודאגה אישית, ולטפל באתגרים החשובים, כי העם שבחר בו נושא עמו מורשת עתיקת יומין שהיא אור לגויים "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" (ישעיה ב, ג) ולפיכך כל הכוחות הפוליטיים צריכים להתלכד, להתאחד סביב אתגר נשגב זה לקדם את המדינה מבחינה רוחנית מוסרית, חברתית וכלכלית כדי שתשמש מקור השראה לאנושות כולה, וזה אפשרי על ידי בנין בית המקדש שהוא "בית תפילה יקרא לכל העמים..." (ישעיה נו, ז), "ונהרו אליו כל הגויים" (ישעיה ב, ב).
בהשקפת היהדות אין הפרדה בין דת למדינה כי המדינה מיסודה היא נוטה למסורת ישראל לייעודה, להשליט משפטי אמת וצדק באומה, להחדיר אמונה בכל ארחות חייה הלאומיים, וכל בלבולי הדעות הקיימים בחברתנו ייעלמו והעם ישוב לבריאותו הנפשית, לנהל מדינתו עפ"י מדיניות אלוקית החפצה בשלום העולם ובתיקונו במלכות ש-די ולא בהבלעת הגויים ורמיסתם, כי עם ישראל הוא "אפוטרופוס רוחני" על העולם כולו.



תשובה: התשובה לשאלה זו אינה חד משמעית משום שהיהדות היא לאומית ואוניברסאלית כאחת, אלא שכדי למלא את ייעודה העולמי היא צריכה לטפח את הלאומיות היהודית ולהיבדל מהתרבות האלילית של הגויים כדי שלא להיטמע בה, ולכן ההתרחקות מדרכי הגויים אינה גזענות ושנאה ללאומים אחרים אלא שמירה על הצביון המיוחד של היהדות, ונפרט:
א- היחסים בין יהודים לגויים
היחסים בין יהודים לנכרים הם מוגבלים, כי מטרתם לשמור על האופי הייחודי של ישראל ולהגן על החיים המוסריים והרוחניים של עדת ישראל מהשפעות זרות קלוקלות והרסניות, ולכן התורה מצווה אותנו "ולא תלכו בחוקות הגוי אשר אני משלח מפניכם כי את כל אלה עשו ואקוץ בם" (ויקרא כ, כג) "ובחוקותיהם לא תלכו" (ויקרא יח, ג). וכתב "החינוך" (מצוה רסב, ורמב"ם סה"מ מצות לא תעשה ל ושנג) "הטעם הוא מפני שהם סרים מאחרי ה' ועובדי ע"ז", וכתב הרמב"ם (הל' ע"ז פי"א ה"א) שהתורה מזהירה אותנו שלא נדמה להם ולכן נהיה נבדלים מתרבותם, ממנהגיהם האליליים, מהתנהגותם המוסרית הסוטה לזנות, לעריות ולע"ז, ועל ידי הבדלה זו "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי" (ויקרא כו, כו ותו"כ קדושים ט) נהיה נפרדים וניכרים שאנחנו שונים מהם, וכן אמרו "הן עם לבדד ישכון" (במדבר כג, ט) - "מובדלים מן האומות בלבושיהם, במאכלם ובגופיהם" (ילקו"ש בלק רמז תשסו ונצח ישראל סוף פרק כה) ולכן כל המצוות המצוות אותנו על היבדלות, אי התבוללות והיטמעות ביניהם מטרתן להבדיל אותנו כדי "שנשים כל לבנו ומחשבותינו אל ה' ומצוותיו היקרות" (החינוך מצה רסב).
הציווי "ובחוקותיהם לא תלכו" בא להעמיד חייץ בינינו לבין הגויים, לתת לנו זהות נפרדת, לקבוע שאנו "בריה מיוחדת" הצמודה לבוראה ורחוקה מניאוף, מעריות, מתועבות, ועבור זה נגאלנו ממצרים כי היינו מיוחדים, בשפתנו, בלבושנו, במנהגינו והיינו "מצויינים" שם כלומר בולטים וניכרים כעדה נפרדת ומיוחדת בצביונה האלוקי (עיין גבורות ה' סו, פ.מג; ויקרא רבה לב, ה), ולכן גזרו עלינו כמה גזירות כגון אכילת פת עכו"ם, בישול עכו"ם וכו' כדי לשמור על זהותנו הלבדית (עיין רמב"ם הל' מאכלות אסורות פרק יז, יד) שהיא זהות של קדושה וטהרה, של ריחוק מעריות, מאכזריות, מאלימות, ולכן התנהלותנו כעם סגולה מחייבת אותנו להתרחק מתרבות נכר כדי שלא תקיא אותנו א"י "ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם" (ויקרא יח, כח), ולכן בעם ישראל יש תכונת הבדלה, אופי וצביון מיוחד העושה אותו ל"חטיבה לאומית" בפני עצמה "עם לבדד ישכון", ועם כל זה יש לנו הצטרפות והתחברות לאנושות כולה "ואצרך ואתנך להיות עם לאור לגויים" (ישעיה מב, ו), וכתב הראי"ה קוק (מאמרי הראיה 248) במקום שיש הבדל יש צירוף ואם מבדלים בין קודש לחול, הרי הקודש והחול בונים את החיים השלמים, ובלי חול אין מעמד לקודש... (עיי"ש ובעמוד 406).
ויש לציין שדעת הפוסקים שהאיסור ללכת בחוקי הגויים הוא רק כאשר ישנו אחד משני התנאים:
א- שיש במנהג הגויים משום פריצת חומת הצניעות והענוה, ודרכי אכזריות ואלימות.
ב- מנהג ללא שום טעם והגיון, ללא תועלת והוא מעשה משום סממני ע"ז או משום אמונה טפלה של הגויים.
ורק מנהגי גויים שיש בהם סממנים משני הדברים הנ"ל אז עוברים על "הלאו" של ו"בחוקותיהם לא תלכו" (עיין מהרי"ק שורש פח; הריב"ש סימן קנח, הב"י ביור"ד סימן קעח והרמ"א ביור"ד סימן קעח-א), ולכן התירו חז"ל בדברים שהם הגיוניים ואין בהם הסממנים הללו (עיין רמב"ם הל' עכו"ם פרק יא, א; וכס"מ הל' ג; ושו"ע יור"ד סימן קעח, א-ב).
נמצאנו למדים מכל האמור שאין התורה בציוויה המגבילים יחסי יהודי לגוי לעורר ח"ו איבה ופעולות נקם בינינו לבין אומות העולם, אלא כל המגמה לשמור על ייחודנו הלאומי ולא להיגרר לתועבות המוסריות ולהשפעתם המקולקלת, ולכן כתב מרן הראי"ה קוק (ערפלי טוהר עמ' סב; ושמונה קבצים ב, קעד) "ההכרה הכללית באומה להישמר מהשפעות זרות היא יסוד התחיה" כי הקדושה הישראלית דורשת פרישה מהעריות ומהשיקוץ (מכילתא יתרו) כי בעוון גילוי העריות גלות באה לעולם ומגלין אותן ובאין אחרים ויושבים במקומם (שבת לג ע"א).
ב- אהבת ישראל לכל יצורי תבל
"עם הריחוקים התרבותיים והמוסריים שנצטווינו עליהם ביחס לגויים, האומה הישאלית היא מלאה אהבה לכל יצורי תבל, להיטיב לעמים כולם, לשפר את קניניהם, לאשר את חייהם" (מוסר אביך ערך אהבה), וכתב המהר"ל (דרך חיים לח, מז) "מי שאוהב את השי"ת אוהב את בריותיו", וכתב הרמ"ק (תמר דבורה סוף פ"ב) לאהוב את הבריות, לא לבזותן כי הם יצורי אל (עיי"ש), והתורה משבחת את השלום כמעלה גדולה ואמרו (עוקצין ג, יב): "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום".
והנה אל לנו כעם מאמין באחדות הבורא, בתורתו ובמצוותיו להתעלם מהחסרונות שיש בעמים, מליקוייהם, מארחותיהם הנפסדות, ובכל זאת עלינו להכיר בנקודת הטוב שבהם, ואהבת ישראל מחייבת אהבת כל אדם, אהבת כל האומות וצריכה להתפשט בקרב תבל למרות שינויי הדעות והאמונות (שמונה קבצים א, תקצג; ואורות קמט). וכתב בעל ספר חרדים (שנח) "נכרי הזריז בשבע מצוות... אל תזלזלהו אלא תכבדהו יותר מישראל שאינו עוסק בתורה", וכתב מהרח"ו (שער הקדושה ח"א שער חמישי) "ויאהב כל הבריות אפילו גויים", וכן כתב הרמ"ק בתומר דבורה (סוף פ"ג) כי האדם עשוי בצלם אלהי (בראשית א, כז), וכתב המאירי (שקלים פרק ה, מ"ג) "לעולם יהא אדם זהיר וזריז בכבוד הבריות ושלא להקל בכבודן בשום צד וכ"ש שהם אומללים ונכאים" (עיי"ש).
וחז"ל לימדונו ששבעים פרים שעם ישראל מקריב בחג הסוכות הם להגנתם והצלתם, להצלחתם של שבעים האומות, ועם כל זאת הם שונאים אותנו וכדברי דוד בתהלים (קט, ב) "תחת אהבתי ישטנוני ואני תפילה", ובמקום לאהוב אותנו על תפילותינו להצלתם הם מגלים עויינות תהומית ושנאה כבושה לגזע הקדוש והרחמן שמלא אהבה ליצורי תבל וחפץ בשלומם ומקדים להם שלום וברכה (ברכות יז ע"א), ואהבת כל האנושות תקועה בלבם של צדיקי עליון המחקים את בוראם שהוא טוב לכל "ורחמיו על כל מעשיו" (תהלים קמה, ט), ונביאי ישראל היו בצער כשראו הפורענות העתידה לבוא על הגויים (ירמיה מח, לו; ויחזקאל כז, ב; ובמדבר רבה כ, א). וכתב מרן הראי"ה קוק באיגרותיו (ח"א קיב): "כי לא הבלעתן והריסתן היא מטרת אורם של ישראל, כי אם תקנתם והעלאתם והסרת סגיהם ובזה יצטרפו למקור ישראל" (עיי"ש). ורק את עמלק יש להשמיד בגלל רשעותו ואכזריותו וכפי שגילו הנאצים ושותפיהם בימינו.
ברם, לכאורה יש סתירה לדברים הללו מי"ח גזירות שגזרו חז"ל במטרה להתרחק מהגויים (שבת יג)? – אולם באמת אין זו סתירה, כי אין כאן שנאה לגויים אלא התרחקות ממעשיהם, כדי לשמור על זכותנו האלוקית וצביוננו המיוחד. והשנאה היא לכיעור, לרע, לאכזריות, למשטמות ולא לצלם האלוקי שבאדם. וכן כתב מרן הראי"ה (מוסר אביך ערך אהבה, ה):
"אהבת הבריות צריכה להיות חיה בלב ובנשמה... אהבת כל העמים, חפץ בעילויים ותקומתם הרוחנית והחמרית, והשנאה צריכה להיות רק על הרשעה והזוהמא שבעולם... ועלינו לדעת כי נקודת החיים, אור וקודש תמיד לא זזה מהצלם האלוקי שניחן בו האדם בכללו" (ועיין שמונה קבצים א, תתז).
ולכן "משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח יהיה כי אני ה' אלקיכם" (ויקרא כד, כב ועיי"ש רש"י והראב"ע), והגר המדובר כאן הוא "גר תושב" המקיים שבע מצוות בני נח ואינו נחשב ליהודי ובכל זאת יש לו חלק לעוה"ב ויש לתת לו כל הזכויות האזרחיות (רמב"ם הל' מלכים פ"ח הלי"א; ופ"י ה"ו), ולכן היהדות מקבלת על עצמה התחייבות חוקית כלפי "גר תושב" שעל ידי פרישתו מע"ז וקבלת שבע מצוות בני נח זוכה לזכויות ולהטבות שונות יחד עם העם היהודי (עיין בב"מ יא, ב; החינוך מצוה רל), ומצווים להחיותו, ולגמול חסד עמו ישראל (פסחים כא, חולין קיד, ב; וע"ז כ, א), וכל זה משום שדרכי התורה הם "דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" (משלי ג, יז). אלא שהתורה דורשת הפרדה, הבדלה וריחוק מהתרבות הקלוקלת של העמים, ובענין זה קיימים מחסומים בין ישראל לעמים עד שישובו הגויים בתשובה ויתקרבו לאמונת האל, ולכן לא על ידי התבוללות וטמיעה בתרבות נהיה "אור לגויים" אלא על ידי הבדלה מהם ויצירת עם קדוש, עם מוסרי ומוכתר במידות נעלות, אז נהיה דוגמא אמיתית ומופת לעמים, ואז יתפעלו ממעלת ישראל, מחכמתם האלוקית ואז יבואו וירצו גם הם להיות דבוקים באמונת הייחוד ובתורת ישראל, וכמאמר הכתוב:
"ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החוקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה... ומי גוי גדול אשר חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת אשר אנכי נותן לפניכם היום" (דברים ד, ו-ח).
ולפיכך לפני תיקון העולם עם ישראל חייב לשמור על ייחודו הלאומי, לטפח את המוסר האלוקי המעטר את הוויתו ואת ערכיות מדינתו כדי להיות "מודל לחיקוי" ואין ההבדלה מהגויים מהווה "הפרדה גזענית" אלא "הפרדה מהותית", שמירה על "החינוך התורני" של האומה הקדושה - הממלא את החיים החמריים ומזככת אותם (עיין מאמרי הראי"ה עמוד 234), כי היא דורשת קדושת הטבע ומיזוג הרוח והחומר (אורות התחיה כז), ולכן כדי לממש שאיפה עליונה זו חייבת לקום "מדינת ישראל" שמגשימה את הערכים האלוקיים במערכת החברתית והלאומית של המדינה בצבא, בחינוך, במשפט, במדע ובכלכלה (אורות, מהלך האידיאות ב), ורק מנהיגים יהודיים חדורי הכרה אלוהית יתוו לה המסילה העולה בית א-ל ויצעידוה למימוש ייעודה האלוהי.



תשובה: עם הקמת המדינה נתקנה וחוברה תפילה לשלום המדינה ע"י מועצת הרבנות הראשית בראשות הרבנים הראשיים לישראל הגאון הרב בן ציון מאיר עוזיאל זצ"ל והרב יצחק הלוי הרצוג זצ"ל, ואומרים אותה בבית כנסת בארץ ובחו"ל לאחר קריאת התורה בשחרית של שבת, ומחו נגד רבנים שלא נהגו לאומרה בבתי כנסת שלהם.
א- המקור להתקנת התפילה
בודאי המקור שעמד בפני הרבנים הראשיים הוא המשנה באבות (פ"ג, מ"ב): "רבי חנינא סגן הכהנים אומר: הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו", ודבריו מסתמכים על דברי ירמיה (כט, ז):
"ודרשו את שלום העיר... והתפללו בעדה אל ה' כי בשלומה יהיה לכם שלום".
וכן איתא בע"ז (ד ע"א) על הפסוק בחבקוק (א, יג-יד עיי"ש), ובתוספתא (סוכה ד, יז) שיש לברך את המלך כמבואר במלכים (א ח, סו), וכן הביא האבודרהם (דיני קריאת התורה) שהמנהג לברך את המלך שה' יעזור לו מפני יריביו – לאחרי קריאת התורה בשבת, וכן הביא הכלבו (סימן כ), וערוך השולחן (או"ח רפד, טו).
והנה התפילה הזאת אינה מצטמצמת רק למלכות ישראל אלא גם לשלום "מלכות אומות העולם", וכדברי רש"י (שם):
"בשלומה של מלכות אפילו באומות העולם שכן מצינו שהיו נודרים נדבות בשבילם, וכן מקריבים שבעים פרים בסוכות להתפלל עליהם" (סוכה נה ע"ב).
וכן מובא בפירוש רבנו שמחה בעל מחזור ויטרי על אבות (שם):
"בשלומה של מלכות: אפילו באומות העולם, שיהיה עליהם מוראות מלכות שמתוך כך בני המקום שלמים זה עם זה ואינם מתגרים זה בזה...".
ובעקבותיהם הלך רבנו עובדיה מברטנורא על המשנה: בשלומה של מלכות: אפילו של אומות העולם. וכן כתב בעל "ענף יוסף" על אבות שם: "בשלומה של מלכות אפילו בשלום מלכי האומות כמו שנרמז בענין הקרבת שבעים פרים בחג הסוכות כנגד שבעים אומות" (סוכה נה ע"ב), וכן בספר "סדר היום" (סדר קריאת התורה בשבת), ולכן גם בהיותנו בארצנו הריבונית הקדושה, תחת שלטון יהודי, יש להתפלל על שלומה, חיזוקה ושגשוגה של מדינתנו שתלך ותהיה אור לגויים וכן להתפלל גם על מלכות הגויים, וכן כתבו התיו"ט והתפארת ישראל (שם באבות) והחתם סופר (שו"ת ליקוטים סימן צה) מחה בתוקף נגד מי שרצה לבטל תפילה זו.
ב- האם התפילה לשלומה של מלכות תלויה בצדקתה?
המאירי בפירושו "בית הבחירה" על אבות (שם) כתב שגם כשחסרה הנהגה רוחנית יש להתפלל לשלום המלכות, וכן כתב הספורנו (שם):
אעפ"י שהמלך בלתי כשר כמו שקרה ברוב מלכי בית שני, והוא גוזל וחומס, מ"מ ראו להתפלל לשלומו כי אז יטיל מוראו ולא יסכים שיגזלו העם זה את זה וזה מסיר החמס מבין המון העם.
ומצאנו שחלק מהתפילות לשלום המלכות חוברו עבור מלכויות ומלכים שהרעו מאד לישראל כמו במסעי הצלב, ובגירוש ספרד, ואפילו באירופה הכבושה תחת השלטון הנאצי אמרו תפילה לשלום המלכות (עיין "סיני" כרך קד תשמט עמוד קסג).
ומה הטעם לדברי הספורנו ודעימיה? משום שהטעם לתפילה לשלומה של מלכות אינו משום כבודו העצמי של המלך או הנשיא, שאז היה אפשר לתלות במעשיו ובהתנהגותו המוסרית והערכית, אלא בתוצאה החיובית והרווח החברתי שהמלכות מביאה לעם בקיומה ובביסוסה הטוב שהיא מונעת "איש את רעהו חיים בלעו". ולכן אין מוסריותו של המנהיג, יושרו וצדקתו קובעים בהתקנת התפילה, ולכן התנא באבות הדגיש "הוי מתפלל לשלומה של מלכות" ולא "מתפלל לשלומו של המלך" אלא בשלום הצדק, המשפט והשלום - שהמלכות מקיימת ומסדרת להפחיד עבריינים ולשבור זרוע רשעים וזדים, והתפילה לא מצטמצמת רק למלך גרידא אלא לשריו, ליועציו, לשופטיו ולשוטריו המסייעים לו לקיים משטר הגון וטוב לעם. וכן דקדק בעל תוספות יום טוב (שם) "לשלומה של מלכות" ולא לשלום המלך גרידא אלא לכל פמליית המלך המייעצת ומסייעת להנהגת המדינה על מי מנוחות, ועל הצדק והשלום. וכן מובא ב"מדרש דוד" לר' דוד הנגיד נכד הרמב"ם באבות (שם), וכן כתב הרב אברהם אזולאי בפירושו על אבות "ולא אמר בשלום המלך אלא בשלום השרים והשופטים", כי שלום המלכות יביא יתרון והכשר דעת לחסות בצל שלטון יציב ומבוסס, וכן כתב הגר"ח מוולוז'ין בספרו "רוח חיים" על אבות.
ולפי זה אתי שפיר הנוסח שתיקנו בתפילה לשלום המדינה "ושלח אורך ואמתך לראשיה ויועציה ותקנם בעצה טובה מלפניך".
וראיתי במי שכתב שיש להתפל על כל מדינה שיש לה מערכת חוקים גם אם אינם תואמים חוקי התורה, דבכך נמנעת אנרכיה ואיש את רעהו חיים בלעו, אבל מלכות שאינה מקיימת מערכת משפט וצדק אשר מביאים שלום לכל אוכלוסיית המדינה, אלא רומסת זכויות האזרח ומדכאת אזרחיה, לא עליה מתפללים (ספר דברי מרדכי על אבות).
ברם, לפי כל המפרשים הנ"ל ובפרט לפי הספורנו אפילו במלכים רשעים אשר גוזלים וחומסים ראוי להתפלל לשלומה כי בכל זאת היא מטילה מוראה על העם, ולולי מוראם המצב היה יכול להיות יותר גרוע ואיש הישר בעיניו יעשה, ואיש את רעהו חיים בלעו.
ורבינו יונה בפירושו לאבות (שם) כתב שכוונת התנא היא על שלום כל העולם, כי לא די שהתפלל על צרכיו לבד שהרי אמרו רז"ל בתענית "שלא יאמר אדם שלום עליך נפשי" אלא ישתף עצמו בצער אחרים ויתפלל לשלום כל הבריות וכל שכן לשלום מדינתו, מולדתו ועירו הקרובים אליו.
וב"ה מדינת ישראל היא מדינה מתוקנת מקיימת מערכת חוקים, ולמרות שאינם תואמים חוקי התורה, בכל זאת היא מסדירה סדר חברתי תקין והגון. וחובת ההודיה והתפילה לשלומה לא נקבעה על צורת השלטון ועל רמתם הרוחנית של מנהיגי המדינה, אלא על החסדים והנפלאות שעשה הקב"ה עם עמו להחזירו לנחלתו כדי להיות כסא-ה' בעולם (אורות ישראל פ"ו, ז), ולכן השבח וההודיה לרבש"ע על שהקים אותנו משפלותנו והחזירנו לדביר קדשו, והמדינה תלך ותשתכלל וכל "ניתוק" יהפוך ל"תיקון", וגאולתנו תלך ותשגשג עד שתשיג את ייעודה המושלם להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש" ולכן "חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו וה' יעשה הטוב בעיניו" (שמו"ב י, יב והרד"ק שם).
ובסיכום: התפילה לשלום המלכות, לשלום המדינה היא "מנהג ותיקין" שמקורותיו מצויים במקרא, בחז"ל ובראשונים כנ"ל, וכל קהילות ישראל בכל הדורות נהגו כך, ולפיכך מנהג אבותינו תורה הוא ואסור לשנותו (פסחים נ ע"ב; שו"ת הרמ"א סימן יט והרמ"א יור"ד סימן שעו, ד).
הקמת המדינה היא קידוש ה' גדול שבהיסטוריה בימינו כי עם ישראל חוזר למצבו הבריא וכדברי הנביא יחזקאל (לו, כג) וקידשתי את שמי הגדול המחולל בגויים... (שיחות הרצי"ה בראשית עמוד 54; ושיחות הרצי"ה ליום העצמאות 122). ולכן צריכים לשמוח שנולדנו בדור הגאולה לראות זקיפת קומת ישראל שהיתה שפלה ורמוסה ודרוסה בעיני העמים.
ג- ההתנגדויות לאמירת תפילה לשלום המדינה
החוגים החרדיים אינם מסכימים לתקנה זו, ומשמיטים אותה מסידוריהם ולא אומרים אותה בתפילה, ויש כאלה שמסבירים שמחברה הוא הסופר ש"י עגנון ז"ל שהיה סופר ולא דמות הלכתית שתפסוק לעם ישראל. ובאמת הם לא צודקים, כי לא הוא חיברה אלא הגרבצמ"ח עוזיאל זצ"ל בהסכמת עמיתו הגר"א הרצוג זצ"ל וחברי מועצת הרבנות הראשית לישראל, ובכל זאת חוגים אלה טוענים שהמדינה שהוקמה על ידי אנשים לא דתיים היא לא לרוחם ולהשקפתם ולכן אין ראוי להתפלל עליה.
והנה לאחר הגירוש מגוש קטיף והשומרון ישנם שעזבו אותה לגמרי, וישנם שהשמיטו את "שלח אורך ואמיתך לראשיה שריה ויועציה".
ובמשך הזמן ישנם ששינו אותה ואמרו "והעמד בראשה אנשי חיל ירא אלקים אנשי אמת שונאי בצע" ויש שהוסיפו לה "חזק את ידי המתנחלים ואת ידי מגיני ארץ קדשנו", או "אבינו שבשמים צור ישראל וגואלו... בטל את ממשלת זדון הנלחמת בעמך ישראל ובארצך ובתורתך הקדושה".
וגם התפילה לחיילי צה"ל לא נמלטה מביקורת ויש ששינו וכתבו "הוא יברך צבא ישראל" או הוסיפו "הוא יברך את המתנחלים ואת חיילי צבא הגנה לישראל העומדים על משמר ארצנו".
ולענ"ד כדי למנוע פילוגים ושיסועים ובלבולים בעם, יש להשאיר את הנוסח הרגיל שנוסח על ידי גאוני ישראל, ולברך את המדינה עם כל ליקוייה, כי לא מברכים את מנהיגי הממשלה אלא את מלכות ישראל שהיא מלכות נצחית, והממשלה תמיד מתחלפת והמדינה קיימת כי הוקמה בפקודת עליון, והצדדים החשוכים שבה יאורו על ידי ריבוי שומרי תורה ומצוות שמתרבים ב"ה, והמדינה מתחזקת באמונתה ובמורשתה, ולכן יש לשמור על התפילה ולומר אותה ברוב העם בבתי כנסת ובתי מדרשות, ולנו כדתיים אסור להתייאש אלא נתאזר בסבלנות רבה ובגבורה רוחנית ולקרב אחינו התועים שאינם צריכים למקל חובלים, ונימנע מכפיה גסה, ולקרבם באהבה ובאמונה, להסביר להם מגמת גאולתנו שהיא גאולת עולמים שאין אחריה גלות ושיעבוד כמבואר במדרשי חז"ל.





תשובה: הנביא יחזקאל בפרק לו מתאר את תהליך הגאולה של ישראל בשלבים בהדרגה ונציין אותם:
א- השלב הראשון הוא קיבוץ גלויות והפרחת הארץ משממותיה "ולקחתי אתכם מן הגויים וקיבצתי אתכם מכל הארצות והבאתי אתכם אל אדמתכם" וכן חז"ל בסנהדרין (צח ע"א) בשאלה מה הסימן לקץ הגלות – השיבו את קיבוץ גלויות ופריחה חקלאית של הארץ "אמר ר' אבא אין לך קץ מגולה מזה שנאמר "ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא" (יחזקאל ל, ו-ח).
ב- אחרי קיבוץ גלויות ופריחת הארץ, השלב השני הוא "הטהרה הלאומית": "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גילוליכם אטהר אתכם", כלומר כל אותן ההשפעות התרבותיות, החינוכיות והאידיאולוגיות שדבקו בנו בהיותנו בין הגויים שגרמו למרידה רוחנית, להתבוללות, לפירוד, למחלוקות ולשנאת חינם - יעלמו בהדרגה, כי עם ישראל הוא "עם נקי" מתרבות נכר וממנהגיהם האליליים, אבל התלכלך בגלות ויש צורך לרוחצו ולטהרו מהם, ולכן רק בשיבתו לארץ קדושה תחת עצמאותו המדינית והרוחנית יטהר מהם וישוב לתורתו, למורשתו הרוחנית ויחזיר עטרה ליושנה.
ג- השלב השלישי של השיבה הרוחנית הוא הפיכת לב האבן, הלב הקשוח שאין לו רגישות לפרט ולכלל, ללב רגש מלא טוב "לב בשר", מוכן להענקה כדי לבנות משפחה וחברה מתוקנת ומבוססת על הרחמנות ההדדית, על העזרה לזולת בכל תחומי החיים, "ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר" (שם).
ד- השלב האחרון הוא נתינת רוח ה' בקרב העם כדי שיקיימו מצוותיו ותורתו " ואת רוחי אתן בקרבכם ועשיתי את אשר בחוקי תלכו ומשפטי תשמרו ועשיתם" (לו, כז), דהיינו העם אחרי הינקותו והיטהרותו מלכלוכיו התרבותיים והרוחניים יחדשו את מלכותם האידיאלית וישבו לנצח בארצם והם יהיו לעם ה', וה' יהיה לכם לאלקים (עיי"ש), והוא יתרבה ריבוי טבעי עצום "ארבה אתכם כצאן אדם" (שם).
והנה גם בימינו, אנו רואים בחוש שחזון הנביאים ובפרט חזונו של יחזקאל הולך ומתממש בהדרגה, ישנו קיבוץ גלויות עצום מכל קצוות תבל, פריחה ושגשוג כלכלי, בנין הארץ והפרחת השממה, בנין ערים ויישובים, וכל זה הכנה גשמית ליצירת התוכן הרוחני שיוצק על בנין זה, וכן רואים תנועת התשובה שהרבה צעירים צמאים לתורה, למורשת אבות וישנה התעוררות ציבורית גדולה למסורת ישראל, וצמאון זה הולך וגדל, וגם העליה הולכת וגדלה, והעם מתקדם לקראת גאולתו השלמה כמתוארת הנביאים, וגם הגויים מתחילים להתעורר ולהכיר במעלת ישראל, בגדולתו המוסרית, בסמכותו ורוצים להתקרב אליו, והמטרה הסופית היא לבנות המקדש ולהמליך את ה' בעולמו "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" (זכריה יד, ט).
הקמת מדינת ישראל טופחת על פני הנבואות הקודרות שניבאו להם סופרים ואנשי רוח, כמו דובנוב ואחרים שבזמנם הייתה ארץ ישראל שוממה וחרבה ותקומתה הייתה חלום, אוטופיה, כי התנאים הפוליטיים והגיאוגרפיים דאז היו תואמים את המציאות ולכן המסתכל בעיניים גשמיות בודאי הקמת מדינת היהודים הוא מעשה חסר תוחלת, דמיוני ואינו בר ביצוע, ולכן כל תחזיותיהם התבדו ומדינת ישראל קמה אחרי "שואה איומה", והיא הולכת ומתעצמת מכל הבחינות והופכת להיות מעצמה טכנולוגית ומדעית ולכן יום העצמאות מחייב כל יהודי לראות במבט עמוק את הנס הגדול שאירע במאה העשרים - נס קיבוץ גלויות, תחיית האומה, פריחת הארץ ושגשוגה למרות עויינות הגויים ושנאתם התהומית לתקומתנו הלאומית, ולכן התקיים ויתקיים בנו "עד הנה עזרונו רחמיך ולא עזבונו חסדיך ה' אלוקינו אל תטשנו ה' אלוקינו לנצח" (נשמת כל חי).


תשובה: בדידות עם ישראל בעולם היום אינה דבר חדש, זהו מצבו של עם ישראל מאז ומתמיד וכנבואת בלעם "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" (במדבר כג, ט), וזהו ייעודו העליון, ופערים תהומיים מבדילים בין ישראל לשאר העמים כי הוא עם משונה בשאיפותיו הרוחניות והמוסריות, מובדל מתרבות הגויים, ולכן לא נוכל לשפר יחסינו עם שאר העמים על ידי ביטול שאיפותינו המיוחדות, לא נוכל לשפר מעמדנו בעולם על ידי שנטשטש תכונותינו הטבעיות הגנוזות בנשמותינו, ולפיכך הדרך היחידה להבראת יחסינו עם שאר העמים הוא על ידי שנשמור אמונתנו המיוחדת, צביוננו הקדוש, מורשתנו הרוחנית, נשמור על שלמות ארצנו שניתנה לנו במתנה נצחית (עיין אור החיים הק' לדברים ד, מ).
היריבות בין ישראל לישמעאל לא מתחילה מהקמת המדינה אלא מימות יצחק וישמעאל התחילה השנאה ובמיוחד אחרי מעשה שרה שגירשה את הגר ובנה, אלא שהשנאה הלכה והתגברה בהקמת מדינת ישראל, בהשגת עצמאות ישראל שלפי השקפת האיסלאם, היהודי צריך לחיות תחת חסות האיסלאם ואסור לו להיות עצמאי וריבוני, ולכן לפי השקפת "הקוראן" אין מקום למדינה יהודית עצמאית בא"י, ולכן הישמעאלים היום מכנים את ישראל גזלנים, חמסנים שגזלו מהם את א"י ואינם מסכימים שעם ישראל שב למולדתו ולאחיזתו (עיין רש"י ריש פ' בראשית).
שאלה מב: האם יש תקוה לרקימת יחסים טובים בין ישראל למדיניות ערב היום?
תשובה: לענ"ד צריכים שני תנאים כדי שיתקיימו יחסים טובים בין ישראל לערבים.
א- שעם ישראל יבסס עצמאותו המדינית על "חירותו הרוחנית" להקים מדינה של צדק, יושר ומשפט המבוססת על תורת ישראל וחוקיה האלוקיים ואז התוצאה תהיה "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (דברים כח, י), ואז יכירו הגויים במגמת מדינת היהודים שלא באה לשעבד שום אומה מעמי תבל אלא לתקן עולם במלכות ש-די, לרומם את הגויים, לקבל עול מלכות שמים, ואז הם יתפארו בסגולת ישראל "...כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו... בכל קראנו אליו, ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת" (דברים ד, ו-ח).
ולכן כאשר עם ישראל יבסס קיומו הלאומי ועליונתו הרוחנית, אז הגויים יקבלו בטבעיות את שלטון העם על ארצו בלי לערער ולעשות מהומה של מלחמות.
ב- כשישמעאל יכיר בסמכות יצחק, בזרעו השב לנחלתו, ויניחו נשקם וירצו להתחבר לעם ישראל וללמוד מאורחותיו ולקיים יחסים הגונים עם מדינת ישראל ויכיר שמדינת ישראל היא מדינת העם היהודי בלבד ולא מדינת כל אזרחיה, אז הכל אפשרי ועם ישראל אינו דוחה שום בריה שרוצה להתקרב לה' ולאמת, ובתנאי שיסלק את שנאתו הכבושה לזרע יעקב, וסוף ישמעאל לעשות תשובה כמו שעשה בזמן הלוויית אברהם, וכל זמן ששנאתם לישראל כבושה בלבם כלפי ישראל ללא הסבר והצדקה הרי אין מקום להתפייסות, והפרעות העכשוויות מוכיחות שנאתם ואין מקום לדו קיום כל זמן ששנאת העם היהודי בארץ ישראל תקועה בלבם ומחכים להתפרצויות מזדמנות.
ובתקופה זאת עינינו הרואות שכמה מדינות ערב ומדינות נוצריות ואחרות - רוצות להתקרב ולהיעזר בידע המדעי, הרפואי, הטכנולוגי התעשייתי של המדינה, וישראל שמחה לקדמם ובתנאי שיכירו במדינת היהודים שלא באה לדכא עמים אחרים אלא להדריך העולם באורחות יושר. ולכן עם ישראל הוא "לב העולם" (כוזרי ב, לו) ורחוק מתפיסות גזעניות, כי תפקידו "ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט, ו) וכמו שהכהן מזכה את העם, כך הם מלאים רחמנות וחמלה על יצורי תבל ומקריבים שבעים פרים בסוכות להתפלל עליהם (סוכה נה ע"ב). ומגמת גאולתנו לקרב כל יצורי תבל ליוצרם ולהשתמש בכל הכשרונות הגנוזים באומה להיטיב לגויים, לשכללם ולהביאם להכרת הבורא ולהמלכתו על יצירתו, ועם ישראל קורא תמיד לשלום "כי תקרב אל עיר... וקראת אליה לשלום" (דברים כ, י; ורמב"ם הל' מלכים פ"ה) ומלחמות ישראל הן להגנה ולהצלה לאומית גרידא, ולא כתפיסת הגוים שראו במלחמה שורש כל יופי כעל פולחן לאומי כביר (עיין בספר משפט המלוכה בישראל עמ' 186-191). ולכן התנאי והפתח לדו שיח ולדו קיום צריך להיות הכרה במדינת ישראל כנכס העם היהודי ולא כנכס של כל אזרחיה ותושביה הגרים בה.



תשובה: המדינה חוקקה "חוק הזיכרון" לזכר חיילי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, ונשאלת השאלה איך זוכרים אותם על ידי צפירה ועמידה לדקת דומיה ומה חושבים בזמן הצפירה, על האבדן והשכול, על גדיעת חייו של יהודי שנגדעו טרם זמנם, נכון שהזיכרון הוא אבדן החיים, אבל ישנה משמעות עמוקה לענין זה.
כידוע שתרבות הגויים מנציחה את גיבוריה ונערציה על ידי פסלים והקמת אנדרטאות, כי על ידם אנו מתגעגעים לדמותו של המת, ותרבות זו מבוססת על תרבות חומרנית שמכירה רק בחיי חומר, ובהיעדרו הם מדמים דמות אחת לנגד עיניהם. אבל היהדות אינה תרבות חומרנית אלא רוחנית, וזכירת אדם ופועלו מתבטאים בחיקוי דמותו מידותיו הטובות ומעשיו האידיאליים, כי אי אפשר להנציח "גוף חמרי" שהרי הוא כלה בקבר ורק הנשמה נשארת נצחית, וזכרונה היא העלאת קווים לדמותה שמבליטים את המידות התרומיות שבה, ועל שמסרה נפשה על אידיאלים נשגבים. ולכן מתייחדים עם שלמותה הרוחנית, כי הנשמה היא נצחית ומתייצבת במלוא הדרה, ולכן כל הסתכלות זו היא תורה מאלפת, ואין כאן ביטול תורה בעת הצפירה כפי שטוענים חוגים מסויימים. יוצא שבשעת הצפירה אני חושב על חיקוי דמות הנפטרים שמסרו נפשם על קדושת החיים וקדושת האומה, וכן כשאנו מסתכלים על אבותינו הקדושים, על דמותו של דוד המלך שלחמו להפיץ דעת עליון וערכו מלחמות עם שונאי ה', וכן כתב הראי"ה (באורות המלחמה, ב): אנו מסתכלים בדורות הראשונים... ומתפעלים מענקיותם וממוסריותם הנשגבה, וזה מה שאמרה אביגיל לדוד "והיתה נפש אֲדֹנִי צרורה בצרור החיים" (שמואל א כה, כט), כלומר דמותו הנפלאה ומעשיו הנשגבים של דוד יהיו צרורים בחיינו ויהיו נר לנתיבותינו, וציוו לנו דמותם להמשיך ולממש מטרות עצמאותנו, להרחיב מפעל ההתיישבות בכל חלקי א"י, לטפח אהבת חינם, ולפעול לבנין המקדש השלישי. וכתב הבן איש חי "וכל התנחומים הם תנחומים של הבל כי קשה סילוקם של בחורים כשריפת בית אלוקינו" ולכן הנחמה היחידה תהיה חזרתם לחיים וחזרת בית מקדש למקומו כי מגמת יציאת מצרים כתב הרמב"ן (שמות מט) - היא לבנות את המקדש כך "הגאולה השלישית" תכליתה להחזיר שכינה למשכנה הקבוע בהר הבית, וזוהי הנחמה הגדולה לאבלותנו, ולכן כשמנחמים יהודי על אבדן קרובו מנחמים אותו עם נחמת ציון וירושלים, כי כל יהודי בחייו בונה קומת ישראל, ובהעדר נגרם חסרון בקדושת ישראל.


תשובה: אמת שכל יהודי מאמין שציפה להופעת גאולת ישראל להקמת המדינה, רצה והאמין שתקום על ידי אנשי אמונה, יראי שמים וחובקי תורה ומצוות, כדי להוביל את העם הקם לתחיה ליעדו האלוקי, להפיץ "דעת עליון" ולהיות מודל לחיקוי בעיני העמים שדיכאוהו וחיבלו בחייו. והנה המדינה הוקמה על ידי מנהיגים רחוקים מתורה ומצוות, המצהירים שכל שאיפתם להקים מדינה ככל הגויים, ולכן הגאולה בראשית צמיחתה החלה בדרך הפוכה לגמרי ממה שהיינו מצפים "כי לא מחשבותיי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי נאום ה'" (ישעיה נה, ח).
ונשאלת השאלה למה ריבונו של עולם פעל להיפך מהמצופה והצמיח תקומת ישראל על ידי אנשים פורקי עול, מורדי אור שמחשבתם זרה לרוח ישראל, לחזון הנביאים?!
והנה בעיוננו במקורות חז"ל, אנו מוצאים כמה תשובות לשאלה זו, וגם רואים שהגאולות הקודמות לא היו תלויות במצב רוחני שפיר של העם ונפרט:
א- גאולת מצרים באה גם כשהעם היה ערום ממצוות ולא הייתה בידם אפילו מצוה אחת שבזכותה יזכו לגאולה (עיין יחזקאל פרק כ), ונגאלו אפילו שהיו שטופים בע"ז מצד השבועה שנשבע הבורא לאברהם לגאול בניו למרות מצבם הרוחני והמוסרי שהיה ירוד בתכלית הירידה, ואפילו משה התקשה בכך עד שאמר לו הקב"ה שאין להתחכם נגד רצון ה' החפץ בתשועת עמו, וכפי שאמר ישעיה הנביא "כי לא מחשבותיי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי..." (ישעיה נה, ח).
ב- וכן מצאנו בגאולת בית שני, שמצבו הרוחני של העם בימי עזרא ונחמיה היה ירוד מאד, היו רחוקים מאוד מתורה ומצוות, היו נשואים לנשים נכריות, הפכו את השבת בירושלים ליום שוק (עזרא ח, ב; נחמיה ח, ד; נחמיה יג, טו), וגם היו ביניהם שלא רצו לחזור לארץ ולא רצו לעלות עם עזרא והעדיפו להישאר בבבל (עיין יומא ט ע"ב; קדושין ע וברש"י שם), ובכל זאת נגאלו, כי הגאולה יכולה לבוא גם בדור שכולו חייב וכדברי רבי יוחנן בסנהדרין (צח ע"א, ובאור החיים הק' לויקרא כה, כה).
ג- וכן בימינו, העם השתרש בגלות, למד מתרבות הגויים והעדיפו להיאחז ,בנכר, וכאן באה "השואה" וזעזעה אותם על ידי זוועותיהם ואכזריותה והיא דחפה חוגים רחוקים מתורה ומצוות למאוס בגלות ולהקים "מדינה" משלהם אפילו היא מדינה רחוקה מתורה ומצוות והעיקר שהם "ריבונים" כשאר עמי תבל. ולכן רצו להקים "מדינה דמוקרטית" יהודית שאינה "מדינת הלכה", וזה עורר חמתם ורוגזם של חוגים דתיים שסבורים שהגאולה המיוחלת לא תבוא על ידי כופרים ומתפקרים, כי "מדינה יהודית" חייבת להיות מדינה שבה ההלכה היא הבסיס לקיומה ולחוקה, והתורה והמצוות הן יסוד לאורח חיים של כל אזרח, ועל כן "מדינה חילונית" היא שלילית מבחינה דתית כי יסוד קיומנו הלאומי הוא דבקותנו בתורת ישראל ולא בלאומיות מעורטלת מתכנה והווייתה האלוקית.
ברם, עדיין יש לשאול – נכון לגאול ישראל אפילו שהם בחינת "ערום ועריה" (יחזקאל פט"ז), אבל כמו שאר הגאולות הקודמות, והמנהיגים כמו משה ואהרון, עזרא ונחמיה שהיו צדיקים וגדולי תורה והנהיגו את העם לדרך הישרה, אבל בימינו המנהיגים מעורטלי תורה ומצוות, פורקי עול, ולמה נהיה כדבר הזה שיצמח דבר חיובי תחת הנהגה הנלחמת נגד ההלכה והמסורת, ורוצה לטשטש את ה"זהות היהודית" וכפי שעיננו רואות היום?
ועל זה נביא את התשובות שנאמרו למה מלכות ישראל ומנהיגיה יהיו פורקי עול ומורדים בתורה ובמצוותיה:
א. הזוה"ק (פ' משפטים) כתב שהרשעים שהחריבו את בית המקדש וירושלים בעוונותיהם - יקומו ויבואו בדור האחרון ויבנו את א"י וירושלים בעודם רשעים.
ותמוה למה יבנו אותה בעודם רשעים, והלא התיקון יהיה יותר טוב ומעולה אם קודם יחזרו בתשובה ויהיו יראי אלקים?! אלא חכמי הסוד הסבירו את דברי הזוה"ק כך: הקב"ה ברא שני יסודות הפוכים, האור והחושך, הטוב והרע, הקדושה והטומאה, ושני הכוחות הללו נלחמים זה בזה "זה לעומת זה עשה האלקים" , והכל נעשה ונברא מכוח יסוד "הבחירה החפשית" הפועלת בבריאה, והאדם נוצר עם שני כוחות מנוגדים בתכלית הניגוד והקב"ה העניק לאדם בחירה חפשית לבחור הטוב או הרע "אם ה' האלקים לכו אחריו ואם הבעל לכו אחריו" (מל"א יח, כא), ולכן קיימת התמודדות מתמדת בין שני הכוחות, ולפעמים הטוב מנצח ולפעמים הרע מנצח. ולכן כשעם ישראל מתעורר לבוא ולבנות את א"י וירושלים שזו התכלית של ה"גאולה השלישית", אם הצדיקים ירצו לבנותה אז תפריע להם ה"סטרא אחרא" (כוחות הרע), ולכן הקים הקב"ה אנשים פורקי עול שיבנו אותה וממילא הסט"א תתן להם גושפנקא לבנותה לשכללה, לקבוץ נידחי ישראל, ואז כוחות החושך ידמו. ולכן צדק הזוה"ק שיקומו רשעים "בעודם רשעים" ויבנו אותה כי לולי זה "הסטרא אחרא" לא הייתה נותנת להם לבנות, ולכן הקב"ה נתן בידי רשעים בעודם רשעים שאז הסט"א מסכימה כי האנשים הבונים הם בחינת מפלגת הסט"א, והקב"ה מתכמן כוחות הרע על ידי הסטת נשמה גדולה לבוא לעולם לא בדרך ישרה נקיה, כמו מלך ישראל ע"י מעשה יהודה ותמר, דוד מרות המואביה, ונשמת משיח מבנות לוט, כי הקב"ה "משגיא לגויים ויאבדם" (איוב יב, כג), ופורקי עול יבנו את המדינה ואז הסט"א בראותה שנבנית ע"י "מורדי אור" צהלה ושמחה ומסייעת להם והקב"ה חפץ בבנין ארצו ושיבת עמו לנחלתו, וכן מצאנו בברכת יצחק ליעקב שהתחזה לעשו והסט"א לא הייתה מאפשרת ליצחק לברך את יעקב, ולכן הקב"ה מטעה את כוחות הטומאה כדי לאבדם (עיין בספר "ברכת אליהו" לגר"ש עמאר שליט"א בראשית פ. תולדות מאמר ו, ותומת ישרים לחודש אייר).
על הפסוק "בשנת היובל תָּשֻׁבוּ איש אל אחוזתו" (ויקרא כה, יג) דרשו דורשי רשומות "תָּשֻׁבוּ" = תש"ח (708) כלומר בשנת תש"ח זכינו לתשובה, לתחיה לאומית גדולה עם הקמת מדינת ישראל.
ובספר "דורש לציון" (עמוד עא – לר' יוסף ריבלין מתלמידי הגר"א) כתוב שימי הספירה הם ימים המסוגלים ביותר להתעלות בקדושה, אך לעומת זאת הם ימים רגישים יותר לדבקות הקליפות, וכידוע שכל המקודש ביותר הן במקום והן בזמן בכל נושאי הקדושה עלולים להיפגע יותר מהסט"א שיונקת חיותה רק מהקדושה, זולת שני ימים מסויימים בספירה שאין הקליפה יכולה לשלוט בהם והם: א- יום העשרים בעומר. ב- יום הארבעים ושניים בעומר, כידוע ליודעי חן. ושני הימים הללו הם ה' באייר שבו קמה מדינת ישראל והסט"א לא שלטה באותו יום, והמדינה הוכרזה באותו יום, וכן ב-כח באייר שוחררה עיר קדשנו ירושלים, וחיילי צה"ל נלחמו כאריות לשחרר את ירושלים ומקום מקדשנו, וכוחות הרע נסוגו מול מסירות נפשם של לוחמי חירות ישראל.


ב. הגמרא בסנהדרין (צז ע"א) מביאה את ההלכה במצורע "כולו הפך לבן טהור הוא" (ויקרא יט, ט), וזה דבר תמוה מאד כשמתגלה בגוף האדם נגע צרעת כמו שאת או ספחת (ויקרא יג, ב) הוא טמא, ואילו כשהצרעת כיסתה את כל בשרו "כולו הפך לבן טהור הוא" – האדם טהור. והגמרא לומדת מענין זה ש"אין בן דוד בא עד שתתהפך כל המלכות למינות", כלומר כאשר מלכות הכפירה תפרוק עול ותתפשט ותהיה מוחלטת, אז זה סימן לגאולה הקרובה. ותמוה מאד איך ייתכן שבמצב רוחני ירוד כל כך יפציע אור הגאולה? ואיך יתכן שדוקא כאשר הרע משתלט על הכל, דווקא אז הזמן הראוי לגאולה? ושתי תשובות לדבר:


1. אין לחפש הגיון בדבר כי זוהי גזירת עליון שהגאולה תופיע בלי שום קשר למצבו הרוחני של העולם, כי רק כאשר העולם שרוי במצב שפל וירוד ביותר, הקב"ה יפעל בכוחו האינסופי לרומם את העולם כדברי ישעיה (מח, יא) "למעני למעני אעשה".
2. בזמן שהרע משתלט, זה מעיד שכל הכוחות השליליים ואפלים יוצאים החוצה ומפנים מקומם להופעת הטוב, וזה מה שאמר דניאל (יב, י) "יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים" כלומר כאשר הרע נפרד מהטוב, העולם נעשה מוכשר בפנימיותו לקבל אור הגאולה ואז יתקיים הייעוד האלוקי, "אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד" (צפניה ח, ט).


ג. קיימים שני כוחות באומה הישראלית – הכוח הגשמי-החמרי, והכוח הרוחני, ושניהם בונים את מלכות ישראל, ולפני החלת הנשמה והורדתה לעולם צריך להכין "מסגרת גופנית" היינו הגוף שמתרקם בבטן האמא, ואח"כ המלאך משחיל נשמה בתוכו, כך גאולת ישראל, צריך לבנות את המדינה והאביזרים שלה על ידי יוסף שעליו נאמר "אוהל שיכן באדם" (תהלים עח, ס), ויהודה מיוחד ליצוק קדושה בבנין החמרי של יוסף, "היתה יהודה לקדשו" (תהלים קיד, ב).
ואחרי פירוק מלכות דוד – לשתי ממלכות – ממלכת יהודה וממלכת אפרים, הוטל התפקיד לבנות את החומר בישראל ע"י שבט יוסף שיקבל את הכוח העליון בדרכי קדושה, אמונה וטהרה לשבט יהודה. ולכן בוני הארץ הם מוכשרים למקצוע זה, כי לו היתה נבנית ע"י צדיקים היה הצד החמרי עזוב ואינו מפותח מספיק, ולכן קיימים שני משיחים – משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, הראשון מעורר את הצד הלאומי והחמרי של העם, ואילו יהודה יוצק את הרוחניות והקדושה במפעל הציוני, שנבנה משני כוחות (עיין במספד על הרצל של מרן הראי"ה קוק – המספד בירושלים, מאמרי הראי"ה).
ותפקיד דורו של משיח להשתמש בכל הכוחות היותר גסים לצד הטוב והקדושה המיוחדת לעם ישראל.,


ד. בעל שו"ת ציץ אליעזר (ח"ז סימן מח, ארחות המשפטים פ.יב) הביא סיבה נוספת שם בשם שו"ת "תולדות יעקב" שכתב כי רק כך נודע הדבר שמה' יצא הדבר, כי לולי המדינה הייתה קמה על ידי צדיקים גדולי תורה, היה מקום לספק אם אכן זוהי ראשית הגאולה, והיה מקום לחשוב שמחמת קדושת הארץ ומצוותיה נכספים שומרי התורה לשוב לארץ, וא"כ אין הכרח וראיה שאכן רצון ה' הוא להקים מדינה יהודית וקיבוץ גלויות, אולם הגאולה הופיעה בדרך ניסית גמורה, כי מי היה מעלה בדעתו שאנשים רחוקים מתורה ומצוות הם שימסרו נפשם על הקמת המדינה והגנתה, וההיסטוריה הוכיחה שהחלוצים שבנו את הארץ באו ממשפחות מבוססות בחו"ל ועזבו את הגלות ועלו לארץ ישראל שהיתה אז שוממה מלאה ביצות ומחלות, והשקיעו כוחם והונם בהקמת המדינה, וזה מוכיח שהרצון האלוקי בער בלבם בלא יודעין ומסרו נפשם לשחררה מידי האוייבים, וזה מוכיח שהגאולה היא מאת ה', שהרי אנשים רחוקים מאמונה, מהכרת ערכה האלוקי של הארץ בחרו למות על שחרורה ובניינה (עיין שם בשו"ת "ציץ אליעזר").


ה. ובעל שו"ת "ציץ אליעזר" (שם) הביא טעם קבלי שהחלוצים היו גלגול נשמותיהם של אותם הבריונים בירושלים בסוף ימי בית שני שבמעלליהם גרמו לחורבן וכיון שהקב"ה רוצה לתת לכל נשמה אפשרות לתיקון מעשיה, זיכה אותם לעזוב משפחתם, ארצם ולקום ולעלות לארץ שוממה, להפריח שממותיה, להרחיב גבולותיה, לקבץ עולים מארצות שונות ולהקים בה "מדינת ישראל" שייעודה להיות "כסא-ה'" בעולם (אורות ישראל פ"ו, ז. ואורות הקודש ח"ג, ע' קצא), וזוהי דעת הזוהר הק' הנ"ל.




תשובה: הצירוף הלשוני "מדינת ישראל" אינו מצוי בתנ"ך כולו, והצירופים הקיימים הם "ארץ ישראל", "אדמת ישראל", "אדמת קודש", "ארץ חפץ", "ארץ הצבי" ועוד. והראשון שיצר את המושג הזה הוא מרן הראי"ה קוק בספרו אורות (אורות ישראל פ"ו אות ז, ואורות הקודש ח"ג, קצא) אשר טבע מטבע זה "מדינה זו היא מדינתנו – מדינת ישראל שהיא יסוד כסא-ה' בעולם" וכן בכרוז על דגל ירושלים (יט' חשון תרפ"א 1921) כתב: "בואו ונרים דגלה של מדינת ישראל בא"י במלוא מובנה".
ולפי זה יש קשר בין מגילת העצמאות שחוברה על ידי המדינאים, חברי מועצת העם - שם השם "מדינה" מופיע שש פעמים - לבין התפילה לשלום המדינה שחוברה ע"י הרבנים הראשיים לישראל - שם הוא פעם אחת, ויש בזה קשר בין המימד ההיסטורי פוליטי לבין המימד הרוחני, כי הקמת מדינת ישראל בא"י מסמלת את השינוי ההיסטורי הגדול שחל בעולם שהנה עם ה' חוזר למולדתו להקים מדינה ריבונית מלאה ערכים מוסריים רוחניים, וזוהי מציאות דתית, ואילו ההשקפה האנטי ציונית לא רואה במדינה מציאות דתית אלא אירוע שולי שבא לקבץ יהודים, לדאוג לשלומם ולמצבם החמרי כלכלי ואין כאן מציאות דתית קדושתית.
ההשקפה הציונית הדתית רואה במדינה "אתחלתא דגאולה", "ראשית צמיחת גאולתנו", כפי שנוסח בתפילה לשלום המדינה ע"י הרבנות הראשית בשנת תש"ח. ואילו ההשקפה האנטי ציונית דתית לא מקבלת הגדרה זו ורואה במדינה "אתחלתא דקיבוץ גלויות".
ואנחנו המאמינים בגאולת ישראל חייבים להודות ולהלל בכל יום ובכל שעה על הקמת המדינה שזקפה קומתנו ורוממה את מעלתנו בעיני הגויים שזממו עלינו לכלותנו, ובגלות היינו בבחינת "בנים אובדים" נשכחנו מלב, והנה הפכנו מ"עצמות יבשות" לגוף חי, בריא ושלם, וזה דוקר עיני העמים איך עם שיצא משואה הפך להיות עם גדול ועצום, ואיך "מדינה קטנטונת" מעניינת את עמי תבל המלאים תמהון והשתאות, איך היא מתעצמת בכל תחומי החיים והופכת ל"מעצמה עולמית", והם שוכחים שמדינת ישראל היא מדינתו של הקב"ה המשגיח עליה ומלווה את כל צעדיה ומשרה ברכה והצלחה בכל מעשיה ובמדיניותה הפנימית והחיצונית, ואין כאן מדינה רגילה כשאר המדינות, אלא מדינה שריבונו של עולם משגיח עליה ומלווה את כל צעדיה הלאומיים והבינלאומיים.


תשובה: חז"ל לימדונו שהקב"ה חילק את העולם לשבעים אומות, וארץ ישראל נתנה לעמו אהובו, וכדברי התנחומא (פ' ראה סי' ח):
"חביבה א"י שבחר בה הקב"ה, אתה מוצא כשברא העולם חילק הארצות לשרי האומות ובחר בא"י ובחר בישראל לחלקו "כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו" (דברים לב, ט), אמר הקב"ה יבואו ישראל שבאו לחלקי וינחלו את הארץ שבאה לחלקי...".
יוצא שא"י לא נפלה בחלקו של מלאך או של עם משאר העמים, אלא נקבעה כחלקו של הקב"ה והיא נחלה אלוקית שהוענקה לישראל להיות משכנו הטבעי, אחוזתו הנצחית "כי לי הארץ" (ויקרא כה, כג), ופירשו בתורת כהנים שם (ספרא בהר פ' ג פ"ד):
"כי לי הארץ אל תרע עינך בה כי גרים ותושבים אתם, אל תעשו עצמיכם עיקר, וכן הוא אומר כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו, וכן דוד אומר כי גר אנכי עמך תושב ככל אבותיי, אתם עמדי, דיו לעבד שיהיה כרבו כשתבוא שלי הרי היא שלכם".
כלומר הבעלים האמיתיים של א"י הוא הקב"ה וישראל הם דיירים בתוכה, ולכן אסור להם למוכרה או לתת מחלקיה לנכרים כי אינה רכושו הפרטי של העם (דברים ז, ב; ע"ז כ ע"א, רמב"ם הל' ע"ז פ"י).
ולפי זה מוכרחים לומר ש"מדינת ישראל" ששוכנת על אדמת א"י אינה משמשת מסגרת לפעילות חברתית, לפעילות תורנית, תרבותית או בטחונית, אלא עצם קיומה הוא קדוש, והשכינה שורה בה, ועיני ה' משגיחים עליה תמיד ורוצה שנקיים בה "מלכות ישראל" שלטון עצמאי המנווט ומרומם את העם כדי להביאו למימוש ייעודו בעולם להיות עם קדוש, "אור לגוים" ו"תפארת העמים".
המדינה פועלת בשלושה מישורים:
א- הצלת חיי היהודים הנמצאים בסכנה גופנית ורוחנית בתפוצות הגלות.
ב- משום קיום מצות יישוב א"י – כי בהיותנו בנכר נמנע ממנו לקיים מצות הורשת הארץ ויישובה על ידי היהודים - שלהם ניתנה כאחוזת עולם, והיא מצוה מן התורה המוטלת עלינו בכל הדורות לרשתה ולשבת בה, והיא מצוה השקולה כנגד כל המצוות, ולכן בשובנו בהמוננו לנחלתנו, אנו מקיימים את המצוה בהידור ובשלמות כי אנו "ריבונים" עלינו ויכולים להרחיב גבולותיה ולהפריח שממותיה.
ג- עצמאות ישראל וכן כיבוש א"י מחייב שלטון לאומי כלל ישראלי עליה, ולכן צדק האבני נזר (יור"ד סימן תנד-לג) ובעל ישועות מלכו (יור"ד סימן סו-סז) המגדירים את מצות ישוב א"י ככיבוש ויישוב ולא כישיבה בלבד, וזה מתאפשר ומתקיים כשהעם חוזר לנחלתו ומוריש ממנה שבעה עממין, ומגלה את שלטונו בהקמת "מדינת ישראל" שאינה אמצעי רק לקיום מצות ישוב א"י או החזקת ציבור, אלא שלטון יהודי עצמאי בא"י הוא מצוה בפני עצמו – כך כתב מרן הרצי"ה קוק (לנתיבות ישראל ח"א 65; ח"ג עח ופב; ועמוד רכט ובספר המערכה הציבורית עמוד נג).
יוצא שעיקר מצות ישיבת א"י היא "הירושה והישיבה כאדם העושה בתוך שלו", וכן כתב מרן הרצי"ה קוק שמצות ישוב א"י מחייבת שלטון יהודי לאומי וריבוני, וזה מתבצע בהקמת מדינת ישראל וצבאה. וכתב בעל "ערוך השולחן" (הל' תרומות סימן נג, ס"ק ח) "שרצה הקב"ה שא"י תהיה "קנין כל ישראל" וקדושת הכלל תיקרא עליה, ולא יחיד שכבש על דעתו עצמו אפילו הוא גדול שבגדולים", וכן כתב הרמב"ם (הל' תרומות פ"א, הל' ב) שכיבוש יחיד לא נקרא כיבוש, וכן אמר ה' ליהושע (א, ג) "כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם נתתיו...", כלומר מה שיכבוש שלטון מרכזי בהסכמת רוב העם הוא "לכם" (ועיין רש"י לגיטין ח, ב ד"ה כיבוש יחיד; וע"ז כ, ב).
נמצאנו למדים מכל האמור ששלמות חיוב מצות ישוב א"י מחייבת הקמת מדינה מסודרת, ולכן המדינה אינה רק אמצעי לקיום המצוה של ישוב א"י אלא הקיום עצמו של המצוה היקרה הזו. ולכן חייבים לגלות יחס חיובי ואוהד למפעל הציוני, לעליה לארץ, ולבניינה הגשמי והרוחני, כי היא "אתחלתא דגאולה", וכתב הגר"ע הדאיה בספריו "ישכיל עבדי": "ככל שהעליה הולכת ומתגברת – הולכת ומתקרבת הגאולה".
המדינה מוקמת ע"י רבים, ולא ע"י פרט, כי אין כוח בידי הפרט לרשת הארץ ולשלוט בה "שליטה מדינית", כי הארצות שייכות לאומות ולא לאנשים פרטיים.
וכתב מרן הראי"ה קוק (אורות, ארץ ישראל, א):
"א"י איננה דבר חיצוני, קנין חיצוני לאומה, רק בתור אמצעי למטרה של התאגדות הכללית והחזקת קיומה החמרי או אפילו הרוחני. א"י היא חטיבה עצמותית קשורה בקשר חיים עם האומה...".
ערכה העצמי של מלכות ישראל בא"י היא ערך עצמי, וכמו שקדושת הארץ המובטחת אינה תלויה בחיוב המצוות אלא חטיבה עצמותית קשורה בקשר של חיים עם האומה שהיא בעצמה חטיבה מיוחדת, ולכן גם מלכות ישראל-מלכות בית דוד יש לה קדושה עצמית ושום השכלה רציונאלית אנושית לא מסוגלת להבין קשר זה" (עיי"ש). וכמו שאי אפשר להבין את הקשר המיוחד שיש לנו לנחלתנו שיש לה קדושה עצמית ולא תלויה בקדושת המצוות התלויות בארץ אלא מצד קדושתה העצמית (עיין שבת הארץ מבוא טו, וריש אורות, ארץ ישראל).
ולכן אפילו שמדינת ישראל היא ביטוי ארצי פוליטי כמו שאר המדינות, בכל זאת היא שונה כי היא נושאת בתוכה אידיאלים אלוקיים המתפשטים בכל מישורי החיים הלאומיים, ולכן היא מוגדרת בפי מרן הראי"ה קוק "מדינת ישראל יסוד כסא-ה' בעולם" (אורות ישראל פ"ו, ז. ואורות הקודש ח"ג, קצא), והיא מטרה בפני עצמה ולא אמצעי כי היא מימושה ההיסטורית והארצית של "לאומיות קדושה אלוקית", והמצוות ברמה הפרטית והכללית הן ביטוי מעשי לקדושה העצמית של א"י (עיין לנתיבות ישראל ח"ג, פב).
בסיכום: מדינת ישראל שונה משאר מדינות העולם, כי כל מגמתה של האומה הישראלית היא לספר תהילות ה' ולתקן עולם במלכות ש-די, ולשם כך צריכה להיווצר "מדינה יהודית" בא"י אשר תבטא בכל מערכות חייה את פרסום שמו יתברך ולא רק יחידי סגולה אלא "ציבור לאומי" שיש בו מגוון רחב של אנשים, מגוון הדעות וההשקפות, שיגלה בתוכו את כל מרחבי החיים כדי לשכלל האנושות בדעות ישרות וטובות ובמידות תרומיות. ולכן אושרה והתפתחותה החמרית והמוסרית תלויים בהימצאות ישראל במולדתם הטבעית תחת "מלכות בית דוד" ריבונית המשליטה "דעת עליון" בכל תחומי החיים הלאומיים, ולמלא את הייעוד "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו" (ישעיה מג, כא).




תשובה: מדינת ישראל וייעודה להיות "כסא ה' בעולם" (אורות ישראל פ"ו, ז. ואורות הקודש ח"ג, קצא), והחוק האלוקי הוא זה ששולט בכל מערכותיה, והגויים בראותם את הצלחותיה הצבאיות, הכלכליות, הרפואיות והמדעיות - עומדים ומשתאים מול הישגיה המופלאים של "מדינה קטנטונת" שהוקמה אחרי "שואה נוראה", ומתוך הסתכלות עמוקה בקיומה מבינים ומסיקים שמדינת היהודים אינה סתם מדינה ככל המדינות אלא היא "נס ופלא", ואי אפשר להתכחש לתנופה האדירה שבה ובפרט להרמוניה החברתית המופלאה שבין עדותיה השונות והמגוונות המרכיבות את חברתה, ולמרות הבעיות הבטחוניות הקשות והאתגרים הגדולים שעומדים בפניה, - ה' המלווה את קיומה נותן לה הצלחות עצומות, הישגים צבאיים כבירים, הישגים מדעיים וחקלאיים מהמתקדמים בעולם, משום שענייניה הלאומיים מתנהלים לפי ההשגחה העליונה והסדר האלוקי המלווה בניסים גלויים ונסתרים, ועיני הגויים נסמות מקנאה, משנאה ומעויינות תהומית ולא רוצים לראות יד ה' בהקמתה ובהצלחתה המופלאה, והטובים שבגויים בעלי ראיה טובה ומפוקחת עומדים נפעמים מול ההתפתחות הישראלית ומתמלאים ביראה של כבוד, של רוממות ויחס אוהד "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (דברים כח, י).
חלק מעמנו סוברים שתקומתנו הלאומית היא במסגרת הטבע ותולים הצלחתם בעמלם וחכמתם, ושוכחים שכשעם ישראל מנהל מערכות החיים שלו כפי הקוד האתי האלוקי הוא זוכה להצלחה, לברכה ולשגשוג (עיין הרמב"ן לבראשית כו, יא). וכתב בעל "משך חכמה" (ויקרא כו, ד) שהטבע הוא כולו "ניסים רצופים", והרואה בעין טבעית אינו מצליח לזהות את "הניסיות" שבחיים, ולכן צריך להתעמק ולראות בעין אלוקית את כל האירועים הטבעיים שהם שרשרת של ניסים, והטבע הוא בעצם הנהגה אלוקית, ולפעמים הקב"ה משנה את כוחות הטבע להראות לנו שיש ריבון לבריאה שיש שליט לטבע, ולכן כשאנו מתבוננים על נפלאות הבריאה על הניסים שבתקומת ישראל ובנצחונותיו הכבירים על אוייביו מנדיו, אנו מגיעים להכרה ברורה ובהירה שהטבע הוא גילוי האלוקות בעולם, ואין הקב"ה מנותק מהטבע, ואמרו "אלקים" גימטריא "הטבע" (86), ולכן מדינת ישראל היא נס ופלא, וכל כוחות הטבע משועבדים לגאולת ישראל ולקידומה, ולא יועילו כל המכשולים שמערימים עלינו שונאינו הן מבחינה צבאית, והן מבחינה תקשורתית, וכדברי הנביא ישעיה "כל כלי יוצר עליך לא יצלח וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי" (ישעיה נד, יז), כי השכינה מלווה את כל צעדיה של המדינה על גידוליה, מלחמותיה והישגיה "ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם... והייתי לכם לאלקים ואתם תהיו לי לעם" (ויקרא כו, יא ורש"י שם; ושם פסוק מב), ועל כל יהודי במדינת ישראל ובגלות לראות שמדינת ישראל בהקמתה ובקיומה היא "נס גדול", פלא מופלא שמעורר הבינה והחכמה שגם חוקי הטבע מכוונים אל ההשגחה העליונה והסדר האלוקי הקיים במציאות וכל שכן בקיום הלאומי שלנו שכולו נסים רצופים (עיין גבורות ה' למהר"ל הקדמה שניה ע' יא).







תשובה: הקמת מדינת ישראל אינה אקט חילוני, מאורע מדיני גרידא, אלא המדינה עם כל ליקוייה ופגמיה היא היא מימוש חזון הנביאים שניבאו על תקומתה ועל התחיה הלאומית בארץ ישראל אחרי אלפיים שנות גלות.
קיום המדינה הוא קיום מצות עשה של ישוב א"י שהוא מצוה מן התורה כפי שהגדירה הרמב"ן בפירושו לתורה (במדבר לג, נג), שהתורה מחייבת את העם לכבוש את א"י מידי שבעה עממין להתיישב באופן ריבוני ולהקים בה "מלכות ישראל", והיא מצוה שמחייבת דתיים ולא דתיים כאחד, והיא "שקולה כנגד כל המצוות", וכולם נלחמים עליה.
והנה בנוסף לזה הקמת המדינה היא הצלה לחיי היהודי שנרמס ונשפל בעיני העמים, וגם נהרג על היותו יהודי ולא היה בידו כוח להתגונן וכפי שקרה בשואה הנאצית, ולו הייתה המדינה לפני השואה, העם היה מתגונן מפני שונאיו, ולכן על העניינים היקרים והמסולאים מפז, חייב להודות, לפאר ולקלס לבעל הנסים ששחרר אותנו משעבוד, קיבצנו בנחלתנו והקמנו שלטון עצמי שהולך ומשתכלל בדבקותו במורשתו עתיקת יומין.
ולפיכך יום העצמאות הוא יום הודיה לה' על התשועות שעשה עמנו אל, שהשתחררנו מעול גויים, ושא"י השתחררה משלטון תורכי ובריטי ובזה נפתחו שערי עליה לקיבוץ גלויות ולעוד יתרונות ומעלות נשגבות, ולכן אנו אומרים הלל על הישועה ולא על טיב השלטון ומנהיגיו, כי השלטון חולף ואלו מעלות הגאולה וקדושת א"י הן נשגבות ונצחיות, וכולן מובילות למימוש הייעוד האלוהי של האומה הישראלית, שמגמת קיומה היא לספר "תהילות ה'" ולהמליכו בעולם, ולכן מהללים על ראשית צמיחתה שסופה להיות "כסא ה' בעולם".



שאלה נ: תלמיד שואל מה הקדושה שבחג העצמאות?

תשובה: השנה חל ה' באייר בשבת קודש, ומקדימים אותו ליום חמישי, ורבים שואלים כיצד ניתן לעקור את ה' באייר ממקומו? והטעם להקדמה הוא משום חילול שבת כפי שקבעה הרבנות הראשית והממשלה בשנת תש"ח, ועלינו לברר את הסוגיא הן מן ההיבט ההיסטורי ומן ההיבט ההלכתי.
א. מן ההיבט ההיסטורי
בשנת תש"ח, ה' באייר היה ביום שישי, ולא קיימו בו מנהגי שמחה והלל מלבד ברכת שהחיינו שבירך הרב מימון חבר מועצת העם.
בשנת תש"ט חל יום העצמאות ביום רביעי, והרה"ר הכריזה על יום הלל והודיה עם סדרי תפילות מיוחדים ליום זה, ובשנת תש"י חל יום ה' באייר בשב"ק, והממשלה דנה בסוגיא זו – והוחלט אחרי דיונים סוערים שמקדימים לחמישי ג' באייר כדי למנוע חילול שבת בהכנות ליום ולא נתקבלה דעתו של ח"כ אליהו משה גניחובסקי (חזית דתית מאוחדת), ורק בשנת תשי"ד כשחל בשבת התקבלה הצעתו (עיין ספר תורת השבת והמועד לגר"ש גורן 433; פרקי מחקר ליום העצמאות לד"ר אהרון ארנד - רב קמפוס שנת תשנ"ח עמוד 121 הוצאת אוניברסיטת בר אילן).
ובן גוריון שאל: כמו שלא עוקרים ט"ו בניסן שחל בשבת איך אפשר לדחות ה' באייר או להקדימו?
ב. מן ההיבט ההלכתי
והנה מצאנו בש"ס (מגילה ד ע"ב) שפורים שחל בשבת וכן סוכות לא קוראים מגילה ולא נוטלים לולב מחשש חילול שב"ק, ולכן מקדימים את הקריאה ליום שישי. ויש ששאל לקיים חג העצמאות כפול כמו "פורים משולש", כלומר טקס יום העצמאות בהם יש חילול שב"ק נקיים ביום חמישי והלל בשבת?
ותירץ הרב אריאל (שו"ת באוהלה של תורה ח"ב סימן ע"ג) שאי אפשר לפצל משום שמצות היום ביום העצמאות הוא הלל והודאה בלבד, ושאר הטקסים הם "נוהג אזרחי" בלבד. ואם יקשה המקשן נחלק בין הטקסים האזרחיים לבין מצוות בעם? הסביר הרב אריאל שליט"א שיש בזה סיכון של פילוג העם היושב בציון, כי יום חשוב זה תכליתו לאחד, ללכד השורות ולא לפלג לשתי מחנות – מחנה אחד יקיים טקסים אזרחיים ביום חמישי – ואילו מחנה שני יאמר הלל וישמח בשבת בלבד (עיי"ש).
יוצא שהשבת היא שקבעה את מועד הקמת מדינת ישראל ועצמאותה, הן מבחינה מדינית והן מבחינה תרבותית, – בתש"ח – המנדט הבריטי הסתיים ב-15.may.1948 והתאריך העברי היה ו' באייר בשנת תש"ח שחל בשבת, והיה ברור למנהיגים האזרחיים שאין להכריז על הקמת המדינה בשבת, ולכן החליטו כולם בה' באייר, ומבחינת חילול שבת הוקדם ליום חמישי ג' אייר לדורות וכפי שנוהגים היום.



תשובה: והנה רבני מרוקו עסקו בסוגיא זו בהרחבה ונפרט:
בשו"ע (או"ח סי' צח, א) כתב הרמ"א כי אסור לאדם לנשק בניו הקטנים בבית הכנסת כדי לקבוע בלבו שאין אהבה כאהבת ה' (עיי"ש), ולפי זה אסור לנשק שום אדם בבית הכנסת שבו שוררת השכינה, והמתפלל חייב להפגין אהבתו רק לבוראו ולא לשום נברא ואפילו לבניו האהובים עליו, ולכן מנהג זה הוא בעייתי ומנוגד להלכה.
והנה לפני כחמישים שנה (1970) נשאל מו"ר הגר"י משאש זצ"ל בספרו אוצר המכתבים (ח"ג, אלף תשפז – עמוד קעא) וענה שאין להשוות נשיקה של הורה לילדיו הקטנים בבית הכנסת כי זה מיותר כי היא מבטאת נשיקה של אהבה, וזה יש למנוע, משא"כ נשיקה ליורד מן התיבה אחרי קריאת התורה, והוא מסביר כך:
נשיקה לחיבוב בנים יש בה איסור בבית הכנסת שהוא מקום של השראת השכינה, וגם יש בזה הפרעה בתפילה. אולם נשיקה של גדולים היא נישוק של כבוד, והיא ארעית ומבטאת חיבה למי שעלה לתורה, והוי כמנשק "חפץ של קדושה", ולכן המנשק אינו עושה זאת בשביל חיבתו למתפלל אלא בשביל כבוד תורה, יוצא לפי דברי קדשו שאין לפסול מנהג זה ואינו מנוגד לפסק הרמ"א.
ברם, מרן הגר"ש משאש זצ"ל רבה של ירושלים ובן דודו של הגר"י משאש, גם הוא נדרש לחוות דעתו בסוגיא זו בשנת 1981, וכתב בספרו "שמש ומגן" (או"ח טל עמוד קיג) בדומה לגר"י משאש שאין כאן מנהג פסול, ואין כאן ביקורת על גדולי מרוקו שידעו היטב פסק הרמ"א ובכל זאת אפשרו מנהג הנישוק, ולכן אין להטיל דופי בהתנהלות רבני מרוקו ובדרכם ההלכתית. והגר"ש משאש חושב ששתי הנשיקות שונות לגמרי, נישוק בניו הוא מצד אהבה וחיבה וזה יש למנוע, אבל לנשק את מי שעלה לתורה וקלט מקדושת התורה ומשום כך יש לגשת אליו ולנשק את ידיו מתוך כבוד לתורה, אבל הוא כתב שלא ראה שנישקו את הלחי אלא את ידיו, ולכן מותר לשיטתו לנשק ידי העולה לספר תורה מדרך כבוד אבל לא לנשק את הלחי.
נמצא ששני גדולי עולם, פוסקים גדולים רואים בנשיקת יד העולה כעין כבוד לתורה, כי היא מראה למתפלל שהתורה היא שלו ושלהם, והנגיעה בידיו מורידה שפע של קדושה על המתפללים כי הקורא הוא בחינת "חפץ של קדושה".
ובשו"ת "יחוה דעת" (ח"ג, ה עמוד ט) גם הוא מגדולי הדיינים במרוקו וחבר בית הדין הגדול בירושלים, מביא את בעל כף החיים והבן איש חי שאין לנשק בנים בבית הכנסת, אבל מתירים לנשק בבית הכנסת ידי תלמיד חכם או אדם אחר שחייבים בכבודו. וכן פסק הגר"ב טולידנו בספרו "קיצור שו"ע" שפוסק כרמ"א: אבל מותר לנשק ידי ת"ח וידי אביו או רבו מרדתו מהתיבה שיש בזה מצוה לכבוד תורה ולכבוד הוריו ורבו, ויש כבוד במקום הזה (ח"א, קלו-סעיף ד, 292).
יוצא לפי הרב חזן זצ"ל שמותר לנשק רק ידי ת"ח וקרובים שחייב בכבודם מצד הדין אבל לא אהוביו וחבריו, וכן אסור לנשק לחי או פנים כפי שפשוט בכמה כפרים במרוקו מכוח ההשפעה הצרפתית או הערבית מוסלמית, ולכן בעיר הגדולה קזבלנקה ופאס שההשפעה הצרפתית היתה גדולה יותר מהכפרים, ובאמת בערים הגדולות נהגו לנשק הפנים בירידה מהתיבה אחרי קריאת התורה וגם ביציאה מבית הכנסת, וכיון שהתרבות הצרפתית שלטה בכיפה לא שמעו לביקורת על הנהגה חדשה זו שלא קיימת מימים ימימה בקרב יהדות מרוקו.
הרב יהושע מאמאן בשו"ת (עמק יהושע ח"ג או"ח יח – עמוד כו) מחלק בזמן הדורות הראשונים שהיו כמלאכים - נהגו לנשק רק ידי אביו או רבו או מי שחייב בכבודו, ובתקופה השניה שהיה רפיון רוחני התפתח מנהג שבו המתפללים נישקו את העולה לספר תורה עם גמר הקריאה - ולמנהג החדש התנגד הרב מאמאן בכל תוקף. וגדולי הרבנים במרוקו לא היו מרשים לציבור לנהוג נגד ההלכה, ואין לבקר הרבנים כי מעולם לא הרשו מנהג פסול זה, ולצערנו בערים הגדולות שהתרבות הצרפתית פשטה ולא צייתו לדברי הרבנים, ולבל יהיו הקהל מזידים לכן הרבנים שתקו בערים גדולות כי עדיף שיהיו שוגגים ולא מזידים.
מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל התנגד למנהג זה, ובודאי עמדתו היא עמדת גדולי רבני מרוקו כמו שכתבו הנ"ל (יחוה ח"ה סימן לח), ונסמך על מרן הראי"ה (אורח משפט סימן כב) שלא חילק בדברי הרמ"א בין גדולים לקטנים.
הרב יוסף שרביט זצ"ל הרב הראשי לאשקלון, נשאל גם הוא על מנהג זה (שו"ת ארחות יושר ח"ג או"ח ז, י 1992) והביא את דברי מרן הבן איש חי שהעולה לתורה כשיורד מן התיבה היה מנשק ידי רבו ואביו ואלה שחייב בכבודם, ונשיקה זו היא לכבוד ה' שציוונו על כבודם, אבל קרובים אחרים שאינו חייב בכבודם מן הדין - לא ינשקם בבית הכנסת.
והרב שרביט חידש נימוק חדש דלא כרב משאש וחבריו, אלא משום מפני "דרכי שלום", דכיון שבקהילה המרוקאית מי שימנע מן הנוהג המקובל מתוך צדקנות יתרה יפגע בשלום והאחוה בין חברי הקהילה וזה כשלעצמו טעם לנשק מי שיורד מן התיבה לאחר שעלה לתורה, ולכן כל הימנעות עלולה לגרום לעלבון לעולה לתורה, ונימוק זה אינו משום כבוד תורה כמו שכתבו הרבנים משאש והרב מאמאן וכו'.
בסיום, אין הכרעה בנידון אם מנהג זה תואם את ההלכה וראוי להמשיכו ולקיימו גם אינו הלכה מפני דרכי שלום בתוך הקהילה, או שזה מנוגד להלכה ואסור לייבא אותו לישראל שלא נוהגים כך בשאר הקהילות.
הרה"ג אליהו אברז'ל (דברות אליהו ח"ו סימן טז) הביא סמך להתיר את הנישוק של הגדולים דרך כבוד ממה שכתוב בתורה על אהרון שפגש משה "ויפגשהו בהר האלוקים וישק לו" (שמות ד, כז) ופשיטא שהר האלוקים אינו פחות מקדושת בית הכנסת, אלא שמע מינה כל שהוא דרך כבוד מותר, וכן כתב בשו"ת עטרת שלמה (סימן ט) ובשו"ת מקור המים (ח"ה סימן לח) כמו החכמים הנ"ל.
וראיתי בהערת "יד יוסף" (על שו"ת מים חיים או"ח ח"ב סימן לז) שכתב שידוע שמנהג צפון אפריקה שהקרובים מנשקים זה לזה לשם אמירת שלום ואין בכלל האיסור של הרמ"א הנ"ל, והנשיקה אחרי עליה לתורה היא מצד כבוד התורה וזה למנהג צפון אפריקה ע"י נישוק ולא ע"י לחיצת יד (עיי"ש).



תשובה: פרשת מינויו של בצלאל לבנין המשכן מלמדת אותנו איך ממנים מנהיג על הציבור, ומה הן התכונות והמידות הנאצלות הרצויות להיות טבועות באישיותו של המנהיג, וחז"ל אמרו:
"אין מעמידים פרנס (מנהיג) על הציבור אלא אם כן נמלכים בציבור שנאמר "ויאמר משה אל בני ישראל ראו קרא ה' בשם בצלאל" (שמות לה, ל; ברכות נה ע"א).
כלומר במינוי בצלאל נמלך הקב"ה בציבור, ומכאן למד ופסק התשב"ץ (סי' קנה וסי' קסב) שמלך שמינה רב או נשיא בישראל בלא רשות ורצון העם או הקהילה - לא מהני לענין לדון בכפיה ולהיפטר מלשלם אם טעה (עיי"ש).
ומרן הראי"ה קוק (בעין איה לברכות שם) למד מכאן שמנהיג טוב ורצוי צריך שיהיו בו שלוש תכונות יסודיות:
א- טוהר ורוחב הלב, כלומר אדם שטובת האומה עומדת לנגד עיניו "ויתן אלקים חכמה לשלמה תבונה הרבה מאד ורחב לב" (מל"א ה, ט), ולב המלך הוא לב כל ישראל, וסוד זה יודע אותו רק הקב"ה שהוא בוחן כליות ולב.
ב- חכם, נבון, פיקח ויודע להנהיג ולפרנס את הציבור במצבים מורכבים של שלום ומלחמה.
ג- אהוב, רצוי ומקובל על העם, מלא רחמים וחמלה על עמו לדאוג לצרכיהם של ישראל כולם מן הגדולים ועד הקטנים.
ולפיכך לפני כל בחירות המתקיימות במדינתנו, אנו צריכים לשקול היטב לבחור במנהיג שפועל לפי התכונות הנ"ל:
א- דהיינו שיפעל למען כלל האומה, לבטחונה, בריאותה וכלכלתה.
ב- שיהיה בעל כישורים של חכמה ותבונה, להנהיג את צאן מרעיתו בשיקול דעת של תבונה בעת שלום ומלחמה.
ג- שהמנהיג יהיה מקובל, אהוב ורצוי על העם כדי שהציבור ישתף איתו פעולה ויפעלו יחד לחיזוק המדינה מבחינה חמרית ורוחנית, ככתוב "תוליכנו קוממיות לארצנו" – בשתי קומות – הקומה הפיזית והקומה הרוחנית, ולכן "מנהיגות אידיאלית" שתחזק רוח האומה לאחד אותה ולקדמה לייעוד האלוקי שלה "כי אתן אתכם לשם ולתהילה בכל עמי הארץ בשובי את שבותיכם לעיניכם אמר ה'" (צפניה ג, כ).
מנהיג ישראל עליו לדעת היטב שעיניו צריכות להיות תלויות לבורא עולם, כי "מדינת ישראל" היא חלק בלתי נפרד ממלכות ה', והוא מקבל כוחות ושפע כדי להעניקם לעם, ואמרו בזוהר ש"מלך" ר"ת לית מגרמיה כלום, כלומר מצד עצמו אין לו כלום והוא רק "צינור" שדרכו יורד השפע לעמו. ולכן אחת מהתכונות הנדרשות למנהיג (מלך) היא העירנות וההבנה לכל צרכיהם של ישראל, כי כל ישראל בני מלכים הם (שבת קיא ע"א). ולכן ה"שררה" בישראל היא "עבדות" (הוריות יא ע"א).
ובימינו שאין מלך בישראל, ההשפעה לעם יורדת דרך המנהיג הטוב שבעם, והוא "הצינור" דרכו משפיע הקב"ה טובה לציבור, ולכן "תכונות מופתיות חייבים לעטר אדם הממלא תפקיד הנהגתי או תפקיד אחראי", "שירחם על העם, לא להכביד עולו עליו ויאמר האמת הצדק והיושר" (החינוך מצוה תצח; רמב"ם מו"נ ח"ג, פ"נ, והל' מלכים פ"א, ה"ד).



תשובה: מדינתנו נקראת "מדינת ישראל", וכפי שקרא לה מרן הראי"ה קוק בספרו "אורות" (אורות ישראל פ"ו, ז):
"מדינתנו – מדינת ישראל, יסוד כסא-ה' בעולם שכל חפצה הוא שיהיה ה' אחד ושמו אחד שזה באמת האושר היותר העליון".
ומדינת ישראל שונה משאר מדינות הגויים ששורש הקמתן הוא יסוד כלכלי וחברתי, להקים שלטון מרכזי שיטיב חומרית לתושבים, אבל מדינת היהודים שורש קיומה הוא להפיץ דעת-ה' ואמונתו בעולם.
והנה דגל המדינה הוא מגן דוד על רקע תכלת לבן, וסמל המדינה – מנורת שבעת הקנים עם עלי זית, ונשאלת השאלה מה רומזים לנו הסמלים שנבחרו לסמן בה המדינה?
והסבר הדברים הוא כך: המדינה דהיינו מלכות ישראל היא כעין "מלכותא דרקיעא" (ברכות נח ע"א) והיא מייצגת את מלכות-ה' עלי אדמות, וכל מגמת קיומה היא להפגין את נוכחות ה' ביקום, והערכים המוסריים והרוחניים בחיי הפרט והכלל, ומלך ישראל משפיע אור וטוב ושפע לעם ולאנושות כולה. ולכן דגל המדינה, צבעו – צבע תכלת ובמרכז "מגן-דוד" וסביבו "פסים כחולים" והוא מייצג את מהות המדינה שהיא לבושה של המלכות השמימית (עיין פסחים קיז ע"ב).
וכן סמלה של המדינה "מנורת שבעת הקנים", שמלמדת אותנו שהשכינה שורה בעם בכל זמן ובכל מקום מאז הקמת המשכן במדבר והצבת המנורה בתוכו , ולכן גם היום אפילו שאין לנו מלכות דוד, ואין לנו בית המקדש, השכינה מלווה את מדינתנו ושורה בה עם כל הליקויים שבה "השוכן אתם בתוך טומאתם" (ויקרא טז, טז) ואמרו רז"ל על זה (יומא נו ע"ב) "אפילו בשעה שהם טמאים שכינה עמהם", ולכן גם אם ישנם פגמים מוסריים ורוחניים במציאות המדינה - השכינה מלווה אותה, ושוכנת בתוכה ונותנת לה ברכה והצלחה, כי ישראל הם "לב האומות", המוח של העולם, והמדינה צועדת לקראת הגאולה השלימה שתביא מזורו ותיקון לאנושות כולה, ושלמות זו תתגלה במילואה בביאת "משיח בן דוד". ולכן המנורה מלמדת שהשכינה לא תזוז לעולם מישראל ואורה מאיר לעם בכל התקופות והזמנים הכי אפלים, וכ"ש שמדינת ישראל מלאה הרבה תורה, הרבה חסד, הרבה מסירות נפש, ולכן הקמתה היא קידוש ה' היותר גדול, וכדברי יחזקאל (לו, כא-כה) "וקידשתי את שמי הגדול המחולל בגויים... וקיבצתי אתכם מכל הארצות והבאתי אתכם אל אדמתכם" (שיחות הרצי"ה בראשית עמוד 54 ושיחות הרצי"ה ליום העצמאות עמוד 122,135).
ולפי זה מחוייבים לכבד בחיבה את כל "סמלי המדינה", כי הם "סמלים דתיים" המבטאים שאיפת העם בגאולתו שסופה לבנות בית המקדש ולתקן עולם במלכות ש-די, ואין לראות בהם רק סמלים לאומיים טכסיים גרידא.
תקומת מדינת ישראל היא תהליך מודרג שבמהלכו נבנות שתי קומות זו על גבי זו – תקופת "משיח בן יוסף" שבה מתהווה הקוממיות החומרית, הממלכתית, הצבאית, הכלכלית, ותקופת "משיח בן דוד" שהוא עידן השלמות הרוחנית והמוסרית. ולכן בתקופת "משיח בן יוסף" צריכים גם לסמלים לאומיים שמבשרים על קירוב השלמות הרוחנית הגדולה, כי גאולת ישראל תתחיל בהופעת המשיחיות הפוליטית הלאומית ריאלית על ידי "משיח בן יוסף", ואחריו תגיע המשיחיות האלוהית ניסית של "משיח בן דוד" (עיין כתבי הרב אלקלעי בענין זה).


תשובה:
א- נחיצות המדינה
ביהדות, במקרא ובדברי חז"ל, משתקפת תפיסת מושג "מדינה" מתוך התייחסות למסגרת שלטונית אחת ויחידה "המלוכה", וכפי שנצטווינו בתורה למנות מלך "שום תשים עליך מלך" (דברים יז, טו; סנהדרין כ ע"ב; ורמב"ם הל' מלכים פ"א ה"א).
התפיסה היסודית רואה במלכות מסגרת אירגונית שכוחה מרובה, ותפקידה המרכזי הוא לשפר ולתקן את חיי החברה בכלל וחיי הפרט בתוכה, כי "אילולי מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו" (אבות פ"ג, מ"ב; ע"ז ד ע"א).
מינוי מלך היא מצוה חיובית, אחת מתרי"ג מצוות, למרות הביטוי "ואמרת אשימה עלי מלך" (דברים יז, יד; והנצי"ב בהעמק דבר שם), ומינוי מלך דורש הסכמת העם שמעדיף צורת שלטון מלוכני ולא "ריפובליקאני", והמלך מתמנה לאחר הסכמת העם עפ"י סנהדרין ונביא והם יבחרו אישיות רצויה, כפופה לחוקי התורה. ורבנו הרמב"ם סיכם בטוב טעם אישיות המלך ומגמת שלטונו:
"ובכל יהיו מעשיו לשם שמים ותהיה מגמתו ומחשבתו להרים דת האמת ולמלאות העולם צדק ולשבור זרוע הרשעים ולהילחם מלחמות ה'" (הל' מלכים פ"ב ה"ו, וסה"מ מ"ע קעג).
מלכות ישראל נאצלת ממלכות שמים, והמלך הוא צינור שבאמצעותו יורדת ההשפעה השמימית על ישראל (ילקו"ש תהלים כג, רמז תרץ), והמלך הוא "לב העם" (רמב"ם הל' מלכים פ"ג ה"ה), "והמלך במדינה כלב באדם" (מדרש הגדול לבראשית כ, ט). ולפי זה גם השיפורים והתיקונים החברתיים והפילנטרופיים של המדינה הם לתיגבור ושכלול המצב הרוחני של המדינה, ולכן אסור למרוד בשלטון ויש להתפלל לשלומו, כי "מלכות הארץ היא חיובית מאד כי תובעת 'דקיון' של בריות" (דין ומשפט), ודרשו חז"ל "והנה טוב מאד – זו מלכות הארץ" (מדרש הגדול לבראשית ב, ט). ולכן כהן גדול היה מתפלל ביוה"כ תפילה מיוחדת לשלום המלכות בא"י "לא יעדי עביד שולטן מדבית יהודה" (יומא נג ע"א), וקבעו חז"ל כלל מוצק בהלכות מדינה "דינא דמלכותא דינא" (גיטין י ע"ב), ושללו לחלוטין כל התקוממות נגד השלטון.


ב- מלכות ישראל
עם ישראל זקוק למדינה, למלכות עצמאית משלו, כי ייעודו הנצחי של עם ישראל לחיות חיים לאומיים בארץ התורה תחת "מלכות שמים".
עם התורה זקוק לארץ התורה כמו שארץ התורה זקוקה לעם התורה, ורק עם ריבוני היושב בארץ התורה שרצון-ה' מתגלה בה ומתווה לה את נתיבותיה - היא המסוגלת להוציא לפועל את סגולת העם ומלכותו. ולכן "מדינת ישראל" היא "מדינת התורה", מסגרת שלטונית שדעת עליון מנהלת אותה, כדי שהעם והארץ המזווגים יחד יגשימו את הרצון העליון בכל תחומי החיים, ולפיכך "מדינת ישראל" נבדלת מכל שאר המדינות כמו שעמה מובדל משאר העמים, ורצון-ה' הוא המקשר בתוכה רק "האומה הישראלית" ההולמת לאופיה והיא ההכנעה לרצון העליון, ולכן נקראת "ארץ כנען" שכל תושביה מכניעים עצמם לדעת עליון כפי תכנית הבריאה "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו" (ישעיה מג, כא).
מדינת היהודים נושאת בתוכה "רעיון האלוקות", אמונת הייחוד, ולכן חוקת המדינה צריכה לשמש נושאו החי של הרעיון האלוקי ויתממש בארחות חייו של "עם סגולה", ולכן העם היושב בציון נקרא "עם קדוש", "לב האנושות", כי הייחוד של א"י בהיותה "ארץ הנבואה" - יוצר קשר הדוק בין העם לבין הארץ באמצעות התורה וחוקיה, ולכן כתב ריה"ל (כוזרי מאמר ב, ח; ומאמר ב, יב) שלא יתכן לסגולה הזאת להגיע אל הענין האלוקי בלעדי המקום הזה כמו המשל של הכרם שלא יצליח רק במקומו הטבעי (עיי"ש).
שעבוד מלכויות מאפיין את מצב הגלות של עם ישראל ושחרורו מעול גויים, ושיבתו לנחלתו היא שיבתו לטבעו האלוקי, למצבו הבריא, למימוש ייעודו ולשלמות עבודת ה' (עיין כוזרי מאמר ה, סעיף כה), ולפיכך "מדינת ישראל" בעלת "חוקה תורנית אלוקית" תקבע צורת חיים של תושביה, ותגשים את החיפוש אחרי מטרות רוחניות נשגבות, ותטפח ביתר שאת וביתר עוז את הענין האלוקי הנמצא באופן ייחודי בנשמת האומה הישראלית הקדושה.
כתב רבנו המהר"ל (נצח ישראל פ"א): "השי"ת ברא כל אומה ואומה לעצמה" דהיינו כל אומה זכאית לעצמאות, לחירות מוחלטת, לשוויון, "ראוי שכל אומה ואומה מצד שנבראת לעצמה שלא תהיה רשות אחרים עליה, לרדות בה ולצמצם עצמותה" (עיין גבורות-ה' פ"ג; וגור אריה במדבר יג, יח), ולכן עם ישראל ככל העמים להיות בעל "מדינה ריבונית", בעלת גבולות תנכיים המפורטים בפרשת "מסעי", ואסור לצמצמם, והזהירה אותנו התורה "לא תחנם" (דברים ז, ב; שו"ת ישכיל עבדי ח"ח או"ח סימן מג) "לא תתן להם חניה בקרקע" - כי היא בבעלותם המוחלטת של ישראל שניתנה להם מאדון הבריאה כאחוזת עולם.
מדינת ישראל שונה ממלכות גויים, כי מדינות הגויים דואגות רק לצרכים החומריים והטבעיים של תושביהם, ואילו "מלכות ישראל" שמתמנה על ידי סנהדרין ונביא תכליתה להעמיד אמונת ישראל ותורתו על תילם, להרביץ תורת המוסר העליון, ולהנחות את העם למימוש ייעודו. ולכן "אין נחמה גמורה אלא בחזרת מלכות בית דוד" (הרמב"ם הל' ברכות פ"ב), כי מלכות דוד היא כעין "מלכותא דרקיעא" (ברכות נח ע"א) וכל ענייניה הלאומיים נחתכים על פי הסנהדרין דהיינו על ידי התורה וחוקיה.
ולאור כל האמור, אין מושג ומציאות הפרדת דת ומדינה כפי שטוענים החוגים הליברליים בעמנו, כי "המדינה היהודית" במהותה ובאופייה היא "דתית", שהרי אפילו חוגים חילוניים משלבים יסודות של המסורת הדתית בחייהם האישיים ובמערכת הסמלים של מדינת ישראל (חגים, שבת, דגל, מנורה...), ואינם מוכנים לוותר לחלוטין על זהותה היהודית של המדינה, וישנם רבים מהם שיש להם יחס חיובי ואוהד לערכי הדת והמסורת אף שאין הם רואים בכך חיוב לקבלת עול מצוות.
מדינת ישראל מונעת סכנה הטמיעה וההתבוללות, מלכדת את העם ומעצימה את התורה ותרבותה, את החכמה היהודית ואת המשיכה לערכי הנצח ולפיתוחם, וזה תנאי גדול להצלת ישראל מנישואי תערובת ומהתבוללות, ולכן ביסודה ותכליתה היא "כסא-ה'" בעולם (אורות ישראל פ"ו, ז; ואורות הקודש ח"ג, קצא), ומגמת קיומה להאיר חשכת האנושות ולהצמידה ליוצרה בגילוי הצדק והמשפט שהם תנאי לגאולה שלמה, כדברי הנביא (ישעיה א, כו-כז) "ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה... ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה", כי על ידי המשפט התורני-האלוהי שינהגו בה - תהיה פדויה מן האומות ותחתור למילוי ייעודה האלוקי.
מלכות ישראל מקרבת התפשטות הענין האלוקי בכל המין האנושי ומדינת ישראל היא "לב המדינות", וכל העולם מסודר סביבה כאיברים שהלב מחיה אותם (ריה"ל).




תשובה: בתורה (ויקרא יח, ג) נאמר "ובחוקותיהם לא תלכו", וכן "כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען לא תעשו..." (שם), וכן "ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות מחוקות התועבות אשר נעשו לפניכם..." (שם ל), ועיין ביחזקאל (ה, ז; כ, יג-כא). והטעם אומר ירמיה (י, ג): "כי חוקות העמים הבל הוא", ולכן "ולא תלכו בחוקות הגוי אשר אני משלח מפניכם" (ויקרא כ, כג), ולכן אם נעשה כמותם עלולים אנו לגלות מן הארץ "ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם" (ויקרא יח, כח ושבת לג ע"א).
ומרן הב"י (יור"ד סימן קעח) כתב שפרטי המצוה "ובחוקותיהם לא תלכו" אינם מבוארים בתורה, והדבר מסור לחכמים להגדיר לנו את גדר הלאו של ובחוקותיהם, ומה הם החוקות אשר ללכת אחריהם.
ונשאלת השאלה על איזה חוקים מדובר?
א- התוספתא (שבת פ"ז ה"א) אומרת: אלו דברים מדרכי האמורי: המספר קומי והעושה בלורית...
ב- ובספרי (דברים פ' ראה פיסקא כט) נאמר שלא תאמר הואיל ויוצאים בארגמן אף אני אצא בארגמן... שדברים אלה הם דבר שחץ וגאוה הם ולא באלה חלק אלקי יעקב", ובתו"כ (שם ז, ט; ושבת סז, א-ב) אמרו רז"ל אלו טרטיראות ואצטדיאות, ור' מאיר אומר אלו "דרכי האמורי שמנו חכמים" (עיין תוספתא שבת הנ"ל).
נמצאנו למדים לפי הנ"ל שצריכים אנו להתרחק ממנהגי הגויים האלה כי הם "הבל", ומרחיקים את היהודי מעבודת ה'. ויש שכתבו שכשיהודי לובש בגדים כמו גוי ועושה זאת להידמות לגויים - יש בזה איסור דאורייתא, וחכמים גזרו אף באינו עושה זאת להידמות להם. ואם לובש בגדי שחץ וגאוה אסור אף בעושה כן לתועלת אחרת, שלמעשה הוא מתדמה להם אעפ"י שאינו מתכוון לכך (עיין שו"ת דברי חיים יור"ד סימן ל). אבל בשו"ת "יביע אומר" (ח"ג חיור"ד סימן כד אות ה) דחה דבריו, כי הפוסקים העלו כך שאינו עובר רק אם מתכוין להידמות להם (עיי"ש).
והנה בסוגיא זו, שיטת המהרי"ק (שורש פח) שהב"י והרמ"א הביאו ביור"ד (סימן קעח) והיא שיטה חשובה ומרכזית בסוגיא זו, ולכן המהרי"ק בהתייחסו לתוספתא ולספרי הנ"ל כתב שישנם שני סוגי איסור "ובחוקותיהם":
א- האחד אם עושה דבר משונה שאין בו טעם, וכמו שכתב רש"י "חוקים אלו גזירות של מלך שאין להם טעם לדבר", ולכן כיון שהוא ממנהגם והיהודי עושה אותו אין לך הודאה גדולה מזו, והן הדוגמאות המנויות בתוספתא הנ"ל (פ"ז ופ"ח בשבת).
ב- השני הנלמד מדברי הספרי הנ"ל, והם מנהגים שיש בהם משום נדנוד פריצת גדר הצניעות והענוה, וכל זה אומר המהרי"ק - אם עושה זאת כדי להידמות להם וכפי שהספרי מדגיש, אבל סובר המהרי"ק שאם עושה זאת לתועלת אחרת ידועה ולא להידמות להם לא שייך... ובחוקותיהם.
והראיה למהרי"ק מחולין (עז ע"ב) כל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום "דרכי האמורי", וכל דבר שאין בו משום רפואה יש בו משום "דרכי האמורי", – יוצא מכאן כיון שהוא לתועלת רפואית אפילו שהאמוריים הרגילו בו אין בו משום "בחוקותיהם". ועיין בזה גם בבבא קמא (קיג) לשיטת ר"ש בשם ר"ע שלהבריח מכס מותר (עיי"ש).
וכן מבואר ברמב"ם (הל' עכו"ם פי"א, ה"א וכס"מ שם): "אין הולכים בחוקות העכו"ם ולא ילבש מלבוש המיוחד להם אין ללבוש, אבל מלבוש הדומה למלבוש ולא פירשו ממנו היהודים משום צניעות או דבר אחר מותר".
והמהרי"ק הביא עוד ראיה מחולין (קיא ע"א) עיי"ש.
והנה כדעת המהרי"ק סובר הר"ן (ע"ז יא ע"א) בסוגיית "שורפין על המלכים", שלא אסרה אלא חוקות של הגויים אבל דברים של טעם שרי, ובשריפה על המלכים יש טעם לשרוף משום כבודם שלא ישתמשו בבגדיו אחרים הדיוטים, וכדעת המהרי"ק סובר גם הריב"ש (סימן קנח) הב"י (יור"ד סימן קעח) והרמ"א (שו"ע יור"ד קעח, א).
ב- שיטת הגר"א
הגר"א (יור"ד סימן קעח – ס"ק ז) חולק על המהרי"ק והר"ן, ולדעתו כל המלבושים המיוחדים לגויים אסרה תורה אף אם עושים זאת לתועלת אחרת ואין בכוונתו להידמות להם, והביא ראיה מסנהדרין (נב ע"ב עיי"ש), וכבר כתב הגר"ע יוסף זצ"ל בשו"ת "יביע אומר" (ח"ג סימן כד חיור"ד אות ה) והעלה בשם הפוסקים דלא כשיטה זו.
הנפ"מ בין שתי השיטות תהיה במנהגים ובלבושים המיוחדים להם אבל לתועלת אחרת, למהרי"ק לא עוברים על ובחוקותיהם... ולגר"א עוברים.
ג- מסקנת ההלכה
מרן הב"י הביא בשו"ע (יור"ד סימן קעח, א) ובב"י (שם) את תשובת המהרי"ק המסתמכת על לשון הרמב"ם הנ"ל, והרמ"א הביא גם כן את המהרי"ק והר"ן שדבר שנהגו לתועלת אחרת כגון רופאים בלבוש מיוחד - מותר לרופא יהודי ללובשו משום כבוד, אבל מלבושים שאין בהם צניעות כגון מחשופים, וסוגי תספורת, בלורית, וגידול שיער כפי שעושים הגוים, אפילו שעושים זאת לשם יופי ונוי בעלמא, לענ"ד בוודאי לפי הספרי הנ"ל יש בהם מנהגי שחץ וגאוה ואינם חלקם של עם קדוש, ונחשב כבגד גוי, ולכן התספורות שעושים הגוים, והאופנות המתועבות של עריות בוודאי יש בהם משום ובחוקותיהם לא תלכו אפילו שעושים אותם לתועלת אחרת.
בסיכום: עם ישראל הוא עם קדוש וטהור, מובדל מתרבות הגויים, וכל מנהג שיש בו סממני ע"ז, סממני פריצות וזנות וגם הידמות לגויים יש להתרחק ממנו, ובעם ה' חייבים להיות נבדלים מהם במלבושנו, במדענו ובשאר הליכותינו, ואין כאן גזענות ח"ו או התפארות, אלא כדי לשמור על צביוננו הקדוש וייחודנו הלאומי, כדי לשמור על זהותנו היהודית כחטיבה לאומית אלוקית קדושה וטהורה במחשבותיה, במעשיה ובהליכותיה, וה' יזכה את עמו הקדוש לשמור על ייחודו, צביונו הקדוש, על זהותו הלאומית המיוחדת, ולא להיטמע בתרבות נכר ובדרכי האמורי הבנויות על אמונת שווא ותיפלות. וכתב רבנו הרמב"ם (הל' עכו"ם סו"פ יא; מו"נ ח"ג פל"ז, ושו"ת הרשב"א סימן תיב-תיג; וביאורי הגר"א ליור"ד סימן קעט) "שאין ראוי להעלות על לב שיש תועלת בהן ועל זה הזהירה התורה תמים תהיה עם ה' אלוקיך" (דברים יח, יג).



תשובה: שואל יקר, לגבי חובת המחאה נגד מסירת שטחי ארץ ישראל לזרים, החובה מוטלת על כל יהודי מאמין בתורת משה שציוותה אותנו למחות בכל תוקף נגד כל מעשה העומד בניגוד לדעת תורה שקיבלנו בסיני. כי 'דעת תורה' היא למעלה מכל חוק אנושי. ובפרט לגבי עקירת יהודים מנחלתם, שהיא מעשה חמור שלא יעשה. כי התורה ציוותה את עם ישראל להתנחל בכל חלקי א"י שניתנה לו במתנה ניצחית (עיין אור החיים הק' דברים ד, מ), "והורשתם את הארץ וישבתם בה" (במדבר לג, נג). ואמרו חז"ל "ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל התורה" (ספרי פרשת ראה). ולכן חובה דתית ומוסרית למחות נגד מעשה חמור של גירוש יהודים מנחלתם ומסירתה לרוצחים, תמורת פחות מנזיד עדשים.
חובת המחאה בתורה היא מצוות עשה דאורייתא "הוכח תוכיח את עמיתך" (ויקרא יט, יז), ואמרו חז"ל "אפילו עד מאה פעמים" (בב"מ לא ע"א), כלומר אם הוכיחו ולא קיבל יחזור ויוכיחנו עד מאה פעמים כל זמן שלא מביישו ברבים. וכל זמן שלא בא לשיעור הנדרש, כמבואר במסכת ערובין (טז ע"ב, ורמב"ם הל' דעות פ"ו ה"ז, והגהות מיימוניות שם).
חובת המחאה נובעת מהערבות הכללית ההדדית הקיימת בעם ישראל, "וכשלו איש באחיו - מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה" (שבועות טל ע"א, ר"ה כט ע"א ורש"י שם). ואמרו חז"ל (שבת נד-נה):
"כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה נתפס על אנשי ביתו, באנשי עירו נתפס על אנשי עירו, בכל העולם נתפס על כל העולם כולו".
ולכן חובה דתית מוסרית למחות נגד ביטול מצוות עשה של ישיבת ארץ ישראל, ומחאה זו חייבת להקיף את כל שכבות העם כדי להתחזק באמונה ובפרט בקיום מצווה שהיא ציפור נפשה של האומה.
כתב רבנו הרמב"ם (הל' דעות פ"י ה"ח):
"המוכיח את חברו תחילה, לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו, וכל דבר צריך לאומרו בנחת ובנועם (ועיין שבת לד ע"א).
ולכן המחאה תעלה בנועם, בסבלנות ובסובלנות במגמה לתקן תועי דרך ולא להכלימם ולביישם אלא להציל הפרט והכלל מעבירות חמורות ומעונשים כבדים (עיין הרמב"ם דעות פ"ו ה"ז, וערכין טז ע"ב). וכתב החזו"א (שביעית ב, טז) שעלינו להחזירם בעבותות אהבה ולהעמידם בקן אורה כמה שידינו מגעת (ועיין אגרות חפץ חיים מכתב כו). ולכן כתבו רבותנו שמי שטבעו שלא לדבר רכות אלא כועס על עוברי עברה, פטור ממצוות הוכח תוכיח. ואמרו חז''ל "כשם שמצווה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצווה על האדם שלא לומר דבר שאינו נשמע" (יבמות סה ע"ב).
ומאידך גיסא, יש להישמר בכבודה של מלכות אפילו שאינה מתנהגת ע"פ התורה משום שכבודה הוא "כבוד האומה" וחלילה לנו לפגוע בה, להשמיצה ולבזותה כי הלכה פסוקה שחייבים לנהוג כבוד במלך ישראל אפילו שאינו דתי כמו אחאב ואליהו נהג בו כבוד (עיין הרמב"ם הל' מלכים פ"ב הלכה א ב ג), "ונשיא בעמך לא תאור" (שמות כב, כז) שעניינו ציווי מיוחד שלא לקלל סמכות תורנית, סמכות שלטונית. ומצאנו שאליהו שינס מתניו ורץ לפני אחאב (מלכים א, יח, מו) למרות שהיה מלך רשע ומכאן למדו חז"ל (זבחים קב ע"א) "שלעולם תהא אימת מלכות עליך", ובבא בן בוטא סירב לקלל הורדוס שהיה מלך רשע (ב"ב ד ע"א), ושלמה אמר בקהלת (י, כ): "גם במדעך אל תקלל מלך".
המורם מכל האמור, שחובה לנהוג כבוד ודרך ארץ במלך ישראל, בנשיא, בממשלת ישראל ובעומד בראשה, כי מלכות ישראל משליטה דין ומשפט ופועלת לטובת הכלל והגנת האומה (עיין החינוך מצוה תקד-תקג) ודרשו במדרש (בר"ר סו"פ ט) "והנה טוב מאוד" זו מלכות הארץ שהיא תובעת דקיון של בריות", ובפרט שמלכות ישראל מתמשכת ונאצלת ממלכות שמים (עיין ברכות נח ע"א, ומרן הב"י באו"ח רכד, ו-ז).
ומאידך גיסא, חובת הממשלה הנבחרת לנהוג כבוד באזרחיה לחפש טובתם ושלומם, להיטיב מצבם כי הכח השלטוני הניתן לה נובע מהאומה שבחרה בה ולכן חייבת לנהוג ברחמנות, בענווה, בסבלם טרחם ומשאם וקצפם "כאשר ישא האומן את היונק" (רמב"ם הל' מלכים פ"ה ה"ו). ולשמור על זכויות הפרט והכלל ולכבד לומדיה וחכמיה (רמב"ם שם), ולשמור על מצוות ה' וחוקיו שהם לטובת העם וקיומו הלאומי.
ובימים טרופים תהיה לנגד עינינו קריאת של מו"ר הרצי"ה קוק "את אחי אנוכי מבקש" (לנתיבות ישראל ח"א קו) המבקשת מכל השכבות בעם להתאחד סביב הנקודה המאחדת ומשתפת אותנו כדי לטפח השלום הפנימי ולעבוד שכם אחד להצלחת תפארת עמנו וקיבוצנו הלאומי כי זהו סוד קיומנו הלאומי.
ונתפלל שהקב"ה יחזיר מלכות בית דוד שהיא "מלכות אלוקית" כי רק מלכות זו מסוגלת לרומם העם, להביא את העם למילוי ייעודו האלוקי.



תשובה: מדינת ישראל הוקמה בפקודה אלוהית שהרי מעת החורבן לא קיבלה שום אומה להתיישב בה ולהיבנות בתוכה, ונתקיים בה הפסוק בויקרא (כו, לב): "ושממו עליה אויבכם היושבים בה", "וזוהי מידה טובה לישראל שלא ימצאו הגוים נחת רוח בארצם שתהיה שוממה מיושביה" (ספרא שם, רש"י, רמב"ן ורבנו בחיי שם), והטעם משום שארץ ישראל היא "נחלה בלעדית" של עם ישראל, והיא מצפה לשיבת בניה בוניה, ונשארת "אלמנה חיה" כל ימי הגלות עד שוב בניה אליה לבנותה, להפריח שממותיה, ולהופכה לגן עדן עלי אדמות, ולכן הקמת המדינה היא "קידוש ה'" עצום ונורא שאין כמותו בימינו.
במשך שנות החורבן והגלות גברה תשוקת ישראל לנחלתם הטבעית, וזה עורר רחמי א-ל לגאול עמו ונחלתו, והתחילו גלויות להתקבץ ולבנות נחלתם השוממה, ולהכין אותה למלכות המשיח שיתגלה בב"א, ולכן קיבוץ גלויות הוא פלא עצום ונשגב, שהגולים חוזרים לארצם ומיישבים נחלתם שהולכת ומשגשגת, והנידחים רואים בחוש את הנפלאות שעושה ה' עם השבים (עיין תהלים סו, א-ט והרד"ק שם), ולא רק ישראל שמח בשובו הביתה לנחלתו, אלא גם הגוים ישבחו וירוממו לא על שהוציא גוי חלוש מגוים רבים ועצומים "יודוך עמים אלקים יודוך עמים כולם" (תהלים סז, ד), "וייראו אותו כל אפסי ארץ" (שם ח), "הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו" (תהלים קיז, א-ב).
חז"ל גילו לנו שהגאולה השלישית תהיה בדרך הטבע, וכנסת ישראל שהתפזרה לקצוות תבל התחילה לחיות ולהרגיש תשוקות וגעגועים עזים לשוב לקן הטבעי שלה, ולהקים בה "מלכות ישראל" שתהיה בראשיתה "ממשלה קטנה" שתנהיג את העם באורח טבעי לאומי, ואח"כ תבוא "ממלכת לבת ירושלים", ופירש המלבי"ם (מיכה ד, ח) שהכוונה למלכות בית דוד שתשיב את רוח האומה לבוראה, למקור חיותה, וגם הארץ תשוב למהותה לתת פירותיה בעין יפה, ותסייע לאומה להכנע לרצון העליון, וכל מה שקורה במדינת ישראל הכל בהשגחה אלוהית. ואלה שהחריבו את בית המקדש וירושלים יקומו בדור האחרון ובעודם רשעים יבנו אותה, כי "מידה כנגד מידה" (זוהר פ' משפטים, שו"ת מקוה המים ח"ה עמ' כא סי' כב – ג, נחלת אבות ח"ד עמ' 307, "תומת ישרים" מועדים עמ' תו), ולכן הקמת המדינה היא הסרת חרפת הגלות, וקידוש ה' גדול (אור החיים הק' לויקרא ו, ב. ספר "קמעא קמעא" לרב חיים דרוקמן שליט"א עמ' 257-263, אם הבנים שמחה פ"ג אות כ).
מדינת ישראל שונה משאר מדינות העולם, כי בהווייתה חקוק התוכן האידיאלי היותר עליון, וצריכה להיות "כסא ה'" בעולם, כי מגמתה של האומה הישראלית היא לספר תהילות ה', "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו" (ישעיה מג, כא), לתקן עולם במלכות ש-די, ולשם כך צריכה להיווצר "מדינה יהודית" בארץ ישראל שהיא "בקעת ה'", אשר תבטא בכל מערכות חייה את ה"ייחוד העליון", את הפגנת מציאותו יתברך בבריאה, ולא רק יחידי סגולה אלא ציבור שלם שיש בו מגוון רחב של אנשים, מגוון של דעות והשקפות, שיגלה בתוכו את כל מרחבי החיים, כדי לתקן את כל האנושות, וזוהי מדינת קודש של מדינתנו (אורות ישראל פ"ו, ז), ולכן אושרה ועושרה של האנושות תלויים בהימצאות ישראל בארץ קדשו (עיין אורות, למהלך האידאות ב, אורות התחיה ט-י, אורות ישראל פ"ו, אות ה ואות ז, ואורות הקודש עמ' קצא).
ולאור זה מובן היטב שקיבוצנו הלאומי באדמת קודש שונה מקיבוצי שאר העמים, כי הם מתקבצים לשם תועלת חומרית, לטפח ולשכלל התוצר הכלכלי לכל צורותיו, ולא לשם "אידיאלים אלוהיים", ואילו התכנסות והתגבשות עם ישראל לשבטיו בארץ ישראל, להקמת מלכותו בנחלתו – היא ליצור "חטיבה לאומית" שהאלוהות שרויה בתוכה תמיד ומדריכה את כל אורחותיה הלאומיות בכל תחומי החיים ומורכבותם.
המגמה הלאומית שלשמה נברא עם ישראל היא להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט, ו), וממלכה זו תפקידה להפיץ המוסר האלוהי בשיא קדוש, להודיע ולהשליט משפט וצדקה במובן האלוהי המוחלט, ולכן אנו נקראים "עברים" על שם "אברהם העברי" (בראשית יד, יג), ועל זה אמרו רז"ל: "כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחר" (בר"ר מב, ח), "איתן האזרחי" (בב"ב טו ע"ב) שעניינו איתנות וחוזק, כלומר אברהם היה לו כוח של עקשנות והתמסרות מוחלטת למשימת קודש של פרסום שם ה' בעולם, ולכן זרעו שנמסרה לו ארץ ישראל כאחוזת עולם, ממשיך במורשתו לקדש שם שמים בקרב תבל, ולספר נפלאותיו בקוסמוס.
ברם מדינת ישראל נתקלה בקשיים מרובים ובהתנגדות עזה לקיומה מצד שכניה ושאר האומות, אבל התכנית האלוהית חייבת להתממש כדי לסלק הרע שבעולם ולהחזיר הבריאה למעמדה שלפני חטא אדם הראשון, ולכן הגאולה השלישית שאנו בעיצומה אין אחריה חורבן ושעבוד, "תם עונך בת ציון לא יוסיף להגלותך" (איכה ד, כב ורש"י שם, תנחומא שופטים ט, אורות התחיה כו, וספר עם לבדד ישכון עמ' 16), וכשהקב"ה גואל אותנו אינו מואס בנו (תו"כ בחוקותי פי"ג), ולכן גאולתנו היא "גאולת עולם", ומדינת ישראל הריבונית היא "אתחלתא דגאולה", ועצמאותה היא בעלת חשיבות היסטורית ודתית ממדריגה ראשונה, וכיום היא "מרכז התורה" בעולם כולו, ולכן "יום העצמאות יש לו משמעויות הלכתיות מרובות, ומחובתנו להלל, לקלס ולפאר לבוראנו ששחרר אותנו מעול זרים, והביאנו לארמונו לבנות בית מקדשו, ולפאר שמו בעולם, והגאולה מתממשת קימעא קימעא (עיין שו"ת יביע אומר ח"ו מא-מב, וחוברת "תורה שבעל פה" בהוצ' מוסד הרב קוק גליון טו עמ' יט-לה).









תשובה:
א. נבואת בלעם.
אחת מנבואותיו של בלעם ביחס לאופיו ולתפקידו של עם ישראל במהלך ההיסטוריה העולמית הוא להיות נבדל ומנותק מן העמים, מכונס בתוך עצמו, בתוך תורתו ואמונתו, "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב" (במדבר כג, ט). ונשאלת השאלה מה הטובה שראה בלעם בישראל כשאמר "עם לבדד ישכון", האם זו ברכה או קללה?
ורבים מפרשני המקרא פירשו שזוהי הבטחה אלוהית שעם ישראל לא יתערב ולא יתבולל בגוים, אלא ישמור על זהותו וצביונו המיוחד, ולא יטמע בתרבות הגוים ובמנהגיהם האליליים, וכשרוצה להידמות להם ולחיות כמותם – הגוים אינם רוצים להחשיבו, ושונאים אותו (עיין רשב"ם).
ברם נבואה זו תמוהה, שהרי הנביא ישעיה (מג, כא) אומר: "עם זו יצרתי לי תהליתי יספרו", ותפקיד ישראל הוא כלל אנושי, כלל עולמי, להיות מדריך רוחני של העמים, לתקן עולם במלכות ש-די, וכפי שנאמר לאברהם" כי אב המון גוים נתתיך" (בראשית יז, ה), "ונברכו בך כל משפחות האדמה" (בראשית יב, ג. ויבמות סג ע"א), "והתברכו בזרעך כל גויי הארץ" (בראשית כב, יח), ועם ישראל מתואר בתנ"ך "גוי גדול" (דברים ד, ו. ז, ח), "ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט, ו וספורנו שם), ולפי זה ייעודנו הוא אוניברסאלי ולא ניתוק ובידול מהאנושיות, כי אם נהיה מרוחקים ומנותקים מהם לא נוכל להשפיע עליהם ולהיות להם למורי דרך?!
והסביר מרן הראי"ה קוק (אורות, אורות ישראל פ"ה, ג) שאין סתירה בין הלאומיות והאוניברסאליות באומה הישראלית, וכתב בנו מו"ר הרצי"ה קוק (לנתיבות ישראל ח"א עמ' כג): "שלאומיותנו היא לאומיות קוסמופוליטית", אין לנו לאומיות שובניסטית גרידא כשאר האומות, כי כל מגמת כנסת ישראל היא להיטיב עם כל העמים, להזרים חיים לעמי תבל (אורות ישראל א, ד. והרמב"ם הל' עכו"ם פ"ג ה"א).
אומר הרב זצ"ל שיחס עם ישראל למציאות העולמית הוא דו מימדי:
1. מימד רוחני המבטא את החזון האלוהי השלם, וזה ישראל נושא בתודעתו הלאומית להקים "ממלכה לאומית" שתבסס ותבצר את הערכים המוסריים, את המידות הנאצלות בקרבה, כדי שתוכל להקרין מאורה עלי אדמות, ולכן מדינת ישראל היא משכן קדוש ישראל "מלאתי משפט, צדק ילין בה" (ישעיה א, כא), ומקיאה מקרבה את המטמאים עצמם בעלילותיהם ותועבותיהם, והיא מקור האורה והקדושה להאיר מחשכי תבל ולקדש את חיי האדם עלי אדמות (הגרבצמ"ח עוזיאל בהגיוני עוזיאל ח"ב עמ' 125), "ואת כל היצורים אנו רוצים להעלות" (אורות הקודש, חכמת הקודש תקסא), מימד זה מבטא את האידיאל המהותי, את החזון השלם והרצוי.
2. מימד המעשה, החומרי, כלומר העם מבטא חזונו האלוהי בחיי המעש, בחיים החומריים, בכלים המוגבלים של עולם הזה.
ולכן מצד עולם הרוח, הרעיון והאידיאה, אנו עם אוניברסאלי, עם כלל אנושי שתפקידו ותעודת חייו לגאול את האנושות מתחלואיה ומייסוריה, וכדבריו (שם): "האוניברסאליות טמונה בעומק נשמתה של האומה, כי 'נדיבי עמים עם אלהי אברהם" (תהלים מז, י). אבל בכדי לממש מגמה זו בפועל, צריך העם הרוחני והמוסרי הזה להיות נבדל מתרבות הגוים, ולקיים ממלכה לאומית שבה יתרכז האופי העצמי הישראלי, מתוקן בכל התיקונים הרוחניים והמוסריים, כדי להיות "מגדלור", אור לגוים (ישעיה מב, ו. מט, ו).
ולכן גם כשאנו נפרדים מהגוים מבחינה תרבותית ומהותית, אנו מחוברים אליהם ומשפיעים עליהם, כמו תלמיד חכם שהוא נפרד מההמון אבל הוא מחובר אליהם, וכן בין הכהנים לבין שאר העם, כך בין עם ישראל לשאר העמים שיש קו מפריד וקו מחבר (עיין אורות הקודש עמ' תלט).
ולפיכך מבחינה לאומית אנו "עם לבדד", והלבדיות היא לטובתנו, להעצים ולרומם "תעודתנו הלאומית" כדי לשמור על צביוננו הקדוש, להשפיע מקדושתנו המעשית על האנושות, וכשעם ישראל רוצה להתבולל בתרבות הגוים ובמנהגיהם, הקב"ה הופך את לב הגוים לשנוא את עמו, וכמו שהיה במצרים כשרצו בני ישראל להתבולל בתרבות המצרית "הפך לבם לשנוא עמו להתנכל בעבדיו" (תהלים קה, כה), והתקיימו דברי בלעם "ובגוים לא יתחשב" (במדבר כג, ט), לא מחשיבים אותו, מצרים לו, וחושבים להשמידו ולכלותו (עיין פסחים פז ע"ב, וכוזרי מאמר ב אות לב).
הנצי"ב בכמה מקומות בתורה, הרבה לתת ביטוי להתנגדות לכל מגמה של התקרבות לתרבות הגוים ולאורח חייהם (עיין העמק דבר לשמות פ' "ותמלא הארץ אותם" שמות א, ז), ולכן התורה מגדירה את עם ישראל "וישכון ישראל בטח בדד" (דברים לג, כח), כלומר מהות ישראל היא לשכון בדד בלי התערבות של הגוים בחיים הרוחניים והמעשיים, וכשרוצים להתבולל קמו עליהם הגוים לכלותם וכפי שהיה בגרמניה הנאצית שהקימו הרפורמה והכפירה בתורה מן השמים, קם עליהם הצורר הנאצי ימ"ש וכילה שש מליונים יהודים צדיקים (עיין בהעמק דבר לדברים לג, כח ד"ה וישכון).
מכל האמור יוצא מצד החזון והאידיאל, עם ישראל הוא בעל מגמה אוניברסאלית, לקדם האנושות ולהצמידה לאלהים, לדבוק באמת, בצדק וביושר, אבל זה מחייב הטענה רוחנית לאומית על ידי הקמת מלכות ישראל האידיאלית, מושלמת באמצעות תורה מן השמים ומצוותיה, ולכן בכדי להיטען ולהשתלם, זה מחייב נבדלות, הסתגרות לאומית, כי רק התורה וחוקיה האלוהיים מספקים כוח אדיר לספוג את התבונה האוניברסאלית, ומשום כך אין הניתוק לרעה ולשלילה, אלא להיפך, להעצים את הכוחות הפנימיים הגנוזים בנשמת האומה כדי למלא ייעודה האלוהי, וזה מה שראה בלעם – שאי התרעבות ישראל בגוים היא ברכה גדולה לאנושות, כי בשמירת זהותו וצביונו הקדוש הוא יהיה "מורה דרך" טוב ועצום לאנושות כולה.
ב. בחירת עם ישראל
בחירת עם ישראל ל"עם סגולה", לאומה נבחרה, אינה באה לדכא אחרים, לרמוס אותם ולהתייחס אליהם בזלזול ובבוז ח"ו, כי ייחודו של עם ישראל לא בא להמעיט בערכם של עמים אחרים, כי התורה בציווייה מתייחסת לכל נברא בצלם אלהים, ומכבדת בני נח שמקיימים שבע מצוות בני נח, ואינה שונאת שום נברא ושום יצור, וכפי שגילה אברהם בענין הפיכת סדום, ולכן אבותינו נקראים "ישרים", כמו שאמר בלעם "תמות נפשי מות ישרים" (במדבר כג, י), ואמרו במסכת עבודה זרה (כה ע"א) אלו האבות שנקראו ישרים, וחכמי הרמז מצאו "מות ישרים" גימטריא "אבות העולם", וכן הוא בבעל הטורים.
וכתב הנצי"ב בהעמק דבר (בהקדמה לספר בראשית) שישרות האבות התבטאה בזה שהתנהגו אפילו עם עובדי אלילים מכוערים באהבה, וחשו לטובתם באשר הוא קיום הבריאה (עיי"ש).
ונשאלת השאלה מאיפה נבעה השקפה זו, הרי השכל מחייב לשנוא את הרע, ולתעב עושי עוולה (עיין פסחים קיג ע"ב) שנאמר "יראת ה' שנאת רע" (משלי ח, יג)?
ויש לומר שהתנהגות אבותינו נבעה מהבנה פנימית ועמוקה במגמת הבריאה, כי עומק חפצו של הבורא הוא להיטיב לכל בריותיו אפילו שהן רשעים (עיין תומר דבורה סוף פרק ב), ועל תכונה זו התבונן בלעם וראה שהיא תכונה המאפיינת את אבות האומה וזרעם, ולכן הם נקראים "ישראל" מלשון "ישר – א-ל", דהיינו הישרות היא טבע מוטבע בנשמת האומה ללכת ישר בהליכות עולם ולהביט בעמקות אל המגמה של בריאת העולם, שהבורא ברא את עולמו בטובו ובחסד, וחפץ בקיום בריותיו ולא בחיסולן, ומשום כך דורש מאנשי יושר ואמת לקיים את הבריאה על ידי השכנת "שלום הדדי", אהבת כלל הבריות. וכתב המהר"ל (דרך חיים עמ' לח): "כל מי שאוהב את אחד אוהב השייכים לו ומצורפים אליו", ולכן כיון שנצטווינו ללכת בדרכי ה' (רמב"ם הל' דעות פ"א), נתחייבנו לרחם על בריותיו, לשכללן, ולחפש קיומן, ולראות את הטוב הגנוז בהן, שהרי לא ברא הקב"ה דבר אחד לבטלה (עיין שבת עז ע"ב), וכל הנבראים מביאים תועלת לעולם, ועל זה נאמר "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד" (בראשית א, לא), ואמרו אפילו נחשים, עקרבים ויתושים – שאפילו שהם נראים מחבלי העולם, בכל זאת כולם יש בהם תועלת לבריאה ואין לבזותן (זוהר ח"ג קז ע"א), ויש לראות בכל בריה את הצד החיובי שבה, ולכן האבות ראו את הטוב הגנוז בסדום וסינגרו עליהם, ותכונה זו היא תכונת יסוד של האומה הישראלית (עיין אורות ישראל פ"א, ג), והם "רחמנים בני רחמנים", ביישנים וגומלי חסדים (יבמות עט ע"א, והחינוך מצוה מב), וחפצה של כנסת ישראל בהווייתה את החפץ האלוהי של טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו (אורות שם, ותהלים קמה, ט).
ג. הן עם לבדד ישכון
חז"ל במדרש (שמו"ר פ' טו, ח) אמרו: "מהו הן – כל אותיות מזדווגין חוץ משתי אותיות הללו, כיצד? א- ט הרי י'... והאות נ' אין לה זיווג, נמצא שה' ונ' הן לעצמן, אמר הקב"ה כמו ששתי אותיות הללו אינן יכולות להזדווג עם כל האותיות אלא לעצמן, כך ישראל אינם יכולים להידבק עם כל הגוים אלא לעצמם מופרשים, ואפילו גוזרים עליהם גזירות נהרגים ואינם מתערבים בהם (ועיין בילקו"ש רמז תרסח שהביא דרשה זו).
וכן אמר משה "ה' בדד ינחנו" (דברים לב, יב), כלומר הקב"ה מנחה את ישראל להיות מבודדים מן העמים, מופרשים מתרבותם, ואינם שמחים בשמחתם האלילית, אלא עם ישראל שומר על ייחודו הלאומי, על צביונו הקדוש, לבל יתגעל בארחות חייהם המכוערים, וכשרוצים ישראל להתערב בגוים, הגוים דוחים אותם ולא מחשיבים אותם לכלום "ובגוים לא יתחשב" (במדבר כג, ט), כדי לשמר זהותו ושייכותו האלוהית, ולכן ייעודו של ישראל הוא ב"ייחודו" ובזה מתבטא כוחו ועליונותו על שאר עמי תבל, "כל הגוים כאין נגדך" (ישעיה מ, יז), "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" (שמו"ב ז, כג), ועתידים לנחול את העולם, "הן גוים כמר מדלי" (ישעיה מ, טו).
ייחודו של עם ישראל מפורש במקומות רבים במקרא ובספרות התלמודית והמדרשית:
1. "והייתם לי סגולה מכל העמים" (שמות יט, ה).
2. "כי יעקב בחר לו י-ה ישראל לסגולתו" (תהלים קלה, ד).
3. "ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה" (דברים יד, ו).
4. "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט, ו).
5. "רק אתכם ידעתי מכל מכל משפחות האדמה" (עמוס ג, ב).
6. אמר הקב"ה לישראל: אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, שנאמר "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" (ברכות ו ע"א).
7. ישראל הם פורפירא שהקב"ה מתפאר בהם (אסת"ר ז, יב).
8. ישראל הם תרומה מכל העמים (תנדב"א ז, ב), וישראל הם תרומתו של הקב"ה (שמו"ר טו, ו).
9. ישראל נקראים בנים למקום (שבת לא ע"א), והם עינו של הקב"ה (איכ"ר א, ו).
10. זכאין אינון ישראל מכל עמין עובדי עכו"ם, דמאריהן קרי עלייהו "ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה" (זוהר ח"ב קכה ע"א).
11. ישראל נרדפים מפני האומות, ובהם בחר הקב"ה (ויקר"ר כז, ה), והם שקולים כצבא השמים (שמו"ר א, ג).
12. וכתב רבנו הרמח"ל (דרך ה' ח"ב פ"ג): מן העניינים העמוקים שבהנהגתו יתברך שמו הוא ענין ישראל ואומות העולם, שמצד הטבע האנושי נראה היותם שווים באמת ומצד ענייני התורה הם שונים שינוי גדול ונבדלים כמינים מתחלפים לגמרי".
קיומו ושימורו של עם ישראל כעם הנבחר במדבר העמים במשך מאות שנים, ככבשה בודדה בין שבעים זאבים החפצים לטורפה – הם מופת חותך ועדות גלויה לעין, שהאומה הישראלית היא אומה מיוחדת, שונה משאר האומות, וההשגחה העליונה שומרת עליה כבבת עיניה, ואינה עוזבת אותה בכל תנאי ובכל מצב, "כי לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב" (תהלים צד, יד), ולכן קיומנו במדבר העמים אחר אובדן עצמאותנו וחורבן בית חיינו הוא למעלה מדרכי הטבע ותהליכי ההיסטוריה העולמית.
ומה הוא סוד הקיום המופלא הזה?
1. והתירוץ הוא נבואת בלעם "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב" (במדבר כג, ט), כלומר כאשר ישראל שוכן לבדד ואינו מתערב בגוים אז הוא שוכן במנוחה וכבוד, וזוכה להשקט ובטח, לקיום נצחי, וכאשר הוא חפץ להתערב בתרבותם ובמנהגיהם הוא מאבד את ה"לבדיות" שלו, וקיומו נתון בסכנה מצד שנאת הגוים ועוינותם, והשואה האחרונה תוכיח (עיין בנצי"ב לבמדבר שם, וכן בדברים לג, כח), וכן אמרו במדרש (איכה רבה [בובר] פרשה א):
"ד"א איכה ישבה בדד. א"ר יהושע בן לוי אמר הקדוש ברוך הוא לישראל כשעשיתם רצוני ישבתי אתכם בטח בדד, שנאמר וישכון ישראל בטח בדד (דברים לג, כח), וכשעברתם על רצוני הגליתי אתכם במקום טמאים, שנאמר בדד ישב מחוץ למחנה מושבו (ויקרא יג, מו)".
יוצא לפי דברי הנצי"ב ומרן אור החיים הק' והרמח"ל והראי"ה קוק ודעימם, שעם ישראל אין לו "בחירה חופשית", ואינו יכול לבחור צורת חייו והנהגתו הלאומית והרוחנית, כי מעצם יצירתו ובחירתו הוא מונהג על פי ההנגה העליונה להיות "אורו של עולם", ואין לו אפשרות להתנתק מבחירה זו, וכן כתב בעל "משך חכמה" (פ' בחוקותי) שאין לישראל בחירה חופשית בענין קיומם, והוא צפה השואה הנאצית והזהיר את יהודי גרמניה לבל יתבוללו וישכחו צור מחצבתם, וישכחו מולדתם, כי לא ירדו ישראל לגלות להשתקע שם אלא לגור בה זמנית עד הגעת הקץ.
2. וסיבה נוספת לשימור ייחודנו בגלות לבל ניטמע – היא התורה הקדושה שהבדילה אותנו מכל עם ולשון, כי בלי התורה לא היינו משונים מאומות העולם כלום (ספרא ויקרא כו), ולכן בזמן שישראל שומרים תורה ומצוות שום אומה לא יכולה לפגוע בהם ולסכן קיומם, כי התורה היא סוד הנצחיות שלנו, והיא מגן להיבדלותנו מדרכי הגוים ומעלילותיהם ודרכיהם הנילוזות.
3. ההשגחה העליונה הפורסת חסותה ופיקוחה הנצחי על האומה הנבחרת וכאומרם ז"ל "גדול הוא הרועה שמציל את הכבשה בין שבעים הזאבים, ושוברם לפניה (תנחומא תולדות).
4. כתב המשך חכמה (פ' בחוקותי) שהסיבה נוספת לקיומו ההיסטורי המופלא של עם ישראל במדבר העמים היא הקשר הנצחי בין ישראל למולדתם, קשר שלא ינתק לעולם, כי רק בה יכולים לגלות סגולתם, כישרונותיהם, ומעלותיהם, "גוי אחד בארץ", ולכן גם בהיותם בנכר שאפו וערגו לשוב לארץ חמדת לבם, לערוגה האלוהית, והקשר הזה הוא שהחייה את העם והחדיר תשוקה עזה לשוב למקור חיותו.
ועדיין נשאלת השאלה, מנין לו לישראל סוד נצחיותו? והתשובה מובאת ב"עולת ראיה" (ח"ב עמ' שפז) בה כתב מרן הרב זצ"ל שלכל אומה מאומות העולם ייעדה ההשגחה מטרה ושליחות בקידום האנושות, ובהתאם לשליחות, נתנה ההשגחה לכל אומה את הכלים והכשרונות הנחוצים למימוש שליחות זו (עיין אורות, זרעונים ח).
ברם על עם ישראל הוטלה שליחות אלוהית לגלות את המציאות האלוהית בכל קצוות תבל, להדריך את האנושות במוסר ובצדק, להצמיד הבריאה לבוראה, ובכך הוא ממלא תפקיד נצחי, ולכן קיומו הוא נצחי, "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו" (ישעיה מג, כא), וללא מטלה זו הבריאה מיותרת, וראויה לחזור לתוהו ובוהו כמבואר בחז"ל (שבת פח ע"א, וילקו"ש בראשית א, ברכות ו ע"ב), ולכן תעודת ישראל היא לשפר את עולמו ואת עולם העמים לפיסגת השלמות וההצלחה האנושית כדי לשכן את האלוהות ביקום כולו, ועל עם ישראל אומר הנביא "עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר" (ישעיה מט, ג. כוזרי מאמר ב פיס' נד-נה), וחביבים ישראל יותר מן המלאכים (חולין צא ע"ב), ולכן מלאכי עליון שומרים עליו "כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך, על כפים ישאונך" (תהלים צא, יב), ולכן ישראל נישא מכל העמים בגלל תעודתו האלוהית, "ולתתך עליון על כל העמים אשר עשה" (דברים כו, יט), "ולהיותך עם קדוש לד' אלהיך כאשר דיבר" (דברים כו, יט), וקדושה זו היא קדושת החיים החומריים, ולא פרישה מן החיים האנושיים כתפיסת הגויים.
ד. התורה: הוראה לאנושות כולה
התורה ניתנה במדבר, וחז"ל נתנו כמה סיבות לדבר (עיין במדבר רבה א, ז). ושאלו המפרשים למה ניתנה במדבר ולא בארץ ישראל? ותירץ הראי"ה קוק (עין איה שבת ח"ב פ"ט, קכא. מאמרי הראי"ה ח"א, מאי הר סיני) שזה בא ללמדנו כי תוכנה הפנימי של תורה הוא ענין ראוי ומוכרח לכל אדם, לכל העמים אשר על פני האדמה, וזהו המסר העקרוני שבא הקב"ה ללמדנו ואת העולם כולו, שהתורה עניינה "לא ענין עליון ומופלא מן האדם... אלא ענין ההולם את האדם אשר מבלעדו יחשב לחיה רעה".
יוצא שהתורה היא תורת חיים, מורה דרך, הוראה לבני אנוש, ומבלעדיה לא יוכל האדם להדריך את ארחות חייו בסדר הנכון, והוא עלול להתנהג כחיית טרף, ולכן ניתנה במדבר שהוא מקום הפקר, לציין שהתורה שייכת לכולם, לכל המין האנושי ולא רק לעם ישראל, ועוד אם התורה לא היתה שייכת לגוים אז אין מקום לשנוא אותם על שלא קיבלוה, כי האדם לא נענש על המדריגה שלא שייכת בו, ולכן המשיך הרב וכתב:
"יסוד קבלתה של תורה בהר סיני במדבר היה תוכן מבליט, כי מקורה של תורה הוא מקור מים חיים לכל משפחות האדם, רק יסור מדרכי הרשע ולא ירצה ללכת בשרירות לב להריע, להזיק ולחבל".
נמצאנו למדים שהדרכותיה של תורה שייכות לכלל האנושות אם באמת ירצו ליישר דרכם, לסור מהרשע ומהרצון להזיק, וכיון שהגוים סירבו לקבלה ולחיות לפי הוראותיה, ובזה פגמו במעשיהם בצלם האלוהי שבאדם, והתרקחו מהתורה, ולכן ירדה שנאה לגוים דוקא מהר סיני.
ולעתיד לבוא האנושות תתעלה, המצב ישתנה "עד אשר יתרומם הר האלוהים... ויראה הודו על כל יושבי תבל ושב ורפא להם", כלומר כאשר הגוים יתרוממו ויכירו בדרכה של תורה שהיא הדרך האמיתית ונאותה גם להם ולכלל היצירה, אז יתקדמו ויכוננו אורחות חייהם על פיהם.
בסיכום, עם ישראל הוא עם הנצח, ותעודת חייו היא להאיר מחשכי עולם בהשתלמותם המוסרית והרוחנית, ובכדי למלא ייעוד אלוהי – צריכה שתהיה "מדינה לאומית" קדושה, קשורה עם התורה ומצוותיה, ורק מתוך זה ישיג את התעודה האוניברסאלית, להביא בשורת התיקון והשלמות לכלל האנושות, "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' לעבדו שכם אחד" (צפניה ג, ט), ולכן התורה מחנכת לאהבת בריותיו של הקב"ה שנבראו בצלם אלהים.
ברם עדיין יש לנו ליישב את י"ח גזירות שגזרו חז"ל במטרה להתרחק מהאומות (שבת יג-יז, ועוד מקורות מפוזרים בתלמוד)? והתשובה היא מצד קדושת הלאומיות שלנו עלינו להתרחק מתרבותם, אבל זה לא מתיר לשנוא אותם ולחבל בהם ח"ו, כי כתב הרמ"ק בתומר דבורה (סוף פרק ב) שנצטווינו לאהוב את בריותיו של הקב"ה ואפילו הרשעים ולא לחבל בהם (עיי"ש). ומנין למדנו חיוב זה? מאורחותיו של הקב"ה שמצטער על אבדן הרשעים, כמבואר בסנהדרין (טל ע"ב): "הוא אינו שש אבל אחרים משיש", ונצטווינו ללכת בדרכיו ובמידותיו (שבת קלג ע"ב), ולכן חובתנו ללכת בדרך זו כי זוהי תעודת חיינו לתקן עולם במלכות ש-די, להתרחק מכל שנאה, ולהיות מלאים רחמים על בריותיו על בריותיו יתברך (אורות, ישראל ותחיתו טו).
ועם כל זה, למרות אהבתנו לכל יצורי ה', אי אפשר להעניק את אותו היחס אליהם כמו לעם קדוש, לעם סגולה, כי קיים הבדל איכותי בין ישראל לגוים, וכפי שהראי"ה בעצמו האריך בזה באורות (אורות ישראל פ"ה, י-יא), ובאורות הקודש (ח"ג עמ' סג), והכוזרי (מאמר א, טל), במהר"ל (גבורות ה' פ"ד), באר"י ז"ל (עץ חיים שער מח פרק ב), ובמלבי"ם (יחזקאל לד פסוק אחרון).
וה' יזכנו לחזור בתשובה שלימה כדי לתקן עולם במלכות ש-די, "כנסת ישראל שואפת לתיקון העולם במלכות ש-די" (אורות, ישראל ותחיתו י), "ותחיית האומה היא היסוד של בנין התשובה הגדולה, תשובת ישראל העליונה, ותשובת העולם כולו שתבוא אחריה" (אורות התשובה פי"ז, א, ופ"ה, ח), וישראל הם לב האומות (כוזרי מאמר ב, לו), ומהות כנסת ישראל מיוסדת על כלות נפשה לאלהים (אורות ישראל פ"א, ג, ורמב"ם באיגרת תימן).
ובימינו נטשטשה בחוגים רחבים של אומתנו ההכרה של "אתה בחרתנו", וטשטוש זה מקורו בחוסר הכרת ערכנו ומעמדנו האלוהי, בגלל הרצון לחקות תרבות נכר, וטשטוש זה הביא רגשי נחיתות בפני כל מה שהוא מן האומות, ועל התנכרות זו יצא מרן הראי"ה בספרו אורות (אורות התחיה ה), שכל זמן שנשכח את גדולתנו ועצמיותנו, נשקע בקטנות מוחין, בשפלות, ובשכחת גדולתנו, ואדרבה תחייתנו הלאומית תביא מזור לתחלואי הגוים, ותקרבם לתשובה, לעשיית הצדק והטוב, ולסור מהרשע והרע, ולגלות את היושר האלוהי הגנוז בנשמת כל חי (עיי"ש).
ה. אחדות העמים וייחודו של ישראל
החברה האנושית מורכבת מגוונים רבים ושונים, והיא כוללת עמים אשר כל אחד מהם נושא כשרונות מיוחדים, והשאיפה הכללית היא לאחד אותם, אבל איחוד זה לא יוכל להתגשם על ידי טשטוש הגוונים המיוחדים, אלא על ידי איחודם ושילובם, כי צדקה עשה הקב"ה עם עולמו שפיזר הכשרונות ולא ריכז אותם באיש אחד ולא בעם אחד (אורות קנב).
בתפיסה הלאומית הקיצונית ישנם הרבה קלקלות – מלחמות, שנאה, תחרות (עיין עולת ראיה ח"א עמ' רלד, ואורות, זרעונים ז), ולכן השאיפה הכללית היא לאחד את האנושות למשפחה אחת.
ברם אחדות זו – כתב הראי"ה קוק – יכולה לטשטש את התרומה המיוחדת שמסוגל כל עם לתרום לחברה האנושית, ולכן החלוקה ללאומים שונים יש בה ברכה רבה ליצירה הכלל אנושית, כי כל עם במסגרת חייו, באופיו השונה, באקלימו המיוחד, תורם תרומה לאומית שלו לבנין העולם.
וכתב הרב, שבישראל יש ריכוז של כל סוגי הכשרונות, וזה מראה על אוצר רוחני המרכז בתוכו את כל הסגולות האנושיות, והוא ישתמש בהם לטובת היקום כולו, אבל תנאי יש למימוש זה שרק בימות המשיח שעם ישראל ישיג את תשובתו השלמה ותקנתו המלאה, אז ימומש ייעוד זה, והחברה האנושית תתאחד לחטיבה אחת, וכל הסגולות תתפתחנה לחטיבה אחת, לקבלת עול מלכות שמים (עולת ראיה ח"א עמ' שפו-שפז).
הלאומיות היהודית שונה מהלאומיות של הגוים, שכל הוגי הדעות בעולם לא הצליחו להגדירה, אבל הרב קוק זצ"ל הגדיר אותה בספרו אורות (אורות ישראל פ"ו, א-ד), שהתבונה האלוהית היא המייחדת את ישראל, את יסוד התאגדותה של האומה ל"לאום" אלוהי שכל חפצו הוא להקים "ממלכה לאומית" שתפיץ דעת עליון וייחודו בבריאה (עיין איגרות הראי"ה ח"ב סה. אורות התחיה, י. אורות ישראל פ"ה, ב-ג), ולכן אין סתירה בין "דת" ל"לאום", ואין הלאום דבר נוסף על דת ישראל, כי דת ישראל אינה יכולה להתקיים בלי מסגרת לאומית, ושניהם דבוקים ושלובים יחד (אורות, ישראל ותחיתו, לא).



תשובה: במבט פשטני ראשוני בעיני הליברלים המדינה לא יכולה להיות יהודית וגם דמוקרטית, כי דת ישראל לדעתם היא כפייתית, ואינה סובלת דעות ומושגים הסותרים מציאות של חברה דמוקרטית חופשית, ולכן הם פועלים לנתק את המדינה מזהותה היהודית, ודוחפים להפרדת דת מהמדינה, וליצירת מדינה של כל אזרחיה, כלומר המדינה אינה מדינת הלאום היהודי אלא מדינה של כל תושביה – יהודים ולא יהודים, ובזה מטושטשת הזהות היהודית המיוחדת של עם ישראל שלאומיותו שונה מלאומיות עמים אחרים (עיין אורות ישראל פ"ו).
ברם כשמתבוננים ומתעמקים בהבנת המושג "דמוקרטיה" ניווכח לדעת שיכולים לגור בבת אחת אבל בתנאי שהיסוד של "מדינת הלאום" בעלת אופי מלוכני תורני הוא הקובע מהות המדינה היהודית, שחוקתה היא "תורת משה", אלא בשלטון זה קיים יסוד דמוקרטי והוא מושרש בזהותנו היהודית, כי התורה מתעבת שלטון דיקטטורי, ומפרידה בין רשויות השלטון, והמלך הוא רק "קצין הממונה על השלטת דת האמת בעם", ואינו מחוקק חוקים, ואינו שופט, ואינו כהן מכפר, ואינו נביא, ולכן בודאי ה"שלטון המלוכני" היהודי הוא שלטון לגיטימי דמוקרטי, ואפילו ניוטון האנגלי שיבח אותו והציע להיות "מודל לחיקוי" לעמי תבל, וסוג שלטון זה אינו פרי דעתם של רוסו ומונטיסקיו הצרפתים אלא של תורתנו הקדושה, והתימוכין לדמוקרטיה היא מאמר חז"ל "אמר ר' יצחק אין מעמידין פרנס על הציבור אל אם כן נמלכים בציבור", רואים מכאן שמינוי מנהיג ציבור צריכים הסכמת ורצון רוב הקהל, ובלי זה הסנהדרין לא ימנו מלך (עיין הנצי"ב בדברים יז), ואין דמוקרטיה מובהקת גדולה מזו, וישנן עוד דוגמאות רבות בענין הפרדת רשויות וכיבוד רצון העם, ואין התורה פועלת מתוך כפייה ודיכוי אלא מתוך חינוך והרמת רצון הפרט והכלל, להכיר בסגולת ערכי התורה המבוססים על אהבת הזולת, טובת הפרט, וטובת העמים, וההיבדלות מהם היא לשמור על הזהות היהודית, ולהתרחק מהתרבות האלילית המלבה את היצרים הגסים שבאדם למתירנות, לניאוף, לרצח, ולשלילת דעת הזולת.
סגולת ישראל אינה גזענית ודוחה – כתפיסת השמאל, אלא כולה אהבת חסד ורחמים לכל יצורי תבל (שמונה קבצים ח"א, לו), וכל השנאה היא לזוהמא, לקלקול, לרשע ולעמלקיות שבעולם (אורות הקודש ח"ג, שיז ושמונה קבצים קובץ ו רמג, ורסיסי לילה קטע כח).


שאלה א: על מי מוטלת מלאכת החינוך?
תשובה: לפי תורתנו הקדושה חובת חינוך הבנים וחיוב לימוד התורה ומצוותיה לבנים מוטלת על ההורים (שו"ע או"ח סי' שמג, אה"ע סי' קעח סע' כא, יו"ד סי' רה), והמחנכים והמורים הם מעיקר הדין רק שלוחיהם (שו"ע יו"ד סי' רמה סע' ד), וכן מבואר בזוה"ק (מדרש הנעלם פ' חיי שרה קכא ע"ב): נותן לו בנים לשם מה? כדי ללמדם דרכי ה' ולשמור מצוותיו, כמ"ש באברהם "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה", וכן כתב מרן החפץ חיים בספרו "חומת הדת" (אחרי מאמר ב אות ג):
"כן מצוה וחובה עוד יותר על כל אחד להקדיש עת מעתותיו לפקח ולהשגיח בחינוך בניו שיתחנכו בדרך שהלכו בה אבותינו ורבותינו מעולם".
וכתב מרן השו"ע (אהע"ז סי' קעח סע' כא):
"וכל מי שאינו מקפיד על אשתו ועל בניו ובני ביתו ומזהירם ופוקד לדרכיהם תמיד, עד שידע שהם שלמים מכל חטא ועוון, הרי זה חוטא, שנאמר 'ופקדת נוך ולא תחטא'".
ולכן על ההורים שלא יהיה קל בעיניהם להשאיר את ענייני החינוך ולימוד הבנים רק בידי מורים ומחנכים, כי עתיד יוצאי חלציהם ודורותיהם בידם וכפי התמסרותם יזכו לרוב נחת ואושר רב. וכן עליהם לדעת שהם היחידים שדואגים לעתידם, ואם ח"ו לא ישקיעו הכוחות הנדרשים בבניהם אף אחד לא יעשה זאת ביסודיות רבה במקומם.
אחריות גדולה מוטלת על ההורים, וכתב הגר"א באיגרתו הידועה: "ח"ו בקלקול הבנים יענשו אב ואם מאוד", וכתב בעל פלא יועץ (ערך אהבת הבנים אות א):
"ויתאמץ להרחיק בנו מדברי נבלה... ומן הכעור ומן הדומה לו, ובפרט מחטאת נעורים צריך שמירה יתירה ודעת, וזהירות וזריזות... ולכן יאזור חיל להרחיק בניו מן חברותא רעה, וישתדל עליהם בכל עוז שילכו בדרך טובים ואורחות צדיקים ישמורו... ולפום צערא אגרא, וישמח ביוצאי חלציו בעולם הזה ותגל נפשו לעולם הבא".
תפקיד חינוך הבנים מוטל על האב והאם (עיין רש"י לחגיגה ב ע"א ד"ה אי זהו קטן), והתורה פונה בהרבה ציווים לאבא "והגדת לבנך" (שמות יג, ח), "ושננתם לבניך" (דברים ו, ז), "חנוך לנער על פי דרכו" (משלי כב, י), ועיקר החינוך קרוי של שם "בית אבא" (ברכות י ע"א, ושבת קלג ע"א), כי האב והאם הם אחראים על חינוך ילדיהם כל אחד לפי כישוריו ותכונותיו.

שאלה ב: האם ההורים חייבים לפקוח עיניהם עם מי ילדיהם מתחברים?
תשובה: אמרו חז"ל "הרבה ילדות עושה, הרבה שכנים הרעים עושים" (סוטה ח ע"ב), וכתב הרמב"ם (הל' דעות פ"ו הל' ו):
"דרך בריתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחביריו... לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמד ממעשיהם..." ואמרו חז"ל "סק דרגא וסב שושבינא" (יבמות סג,א) כלומר הדבק בטוב תרוב ממך כי "טובים השנים מן האחד" (קהלת, ד)
ובהלכה ב' כתב:
"ולדבקה בו, וכי אפשר להידבק בשכינה? אלא כך אמרו חכמים בפירוש מצוה זו "הדבק בחכמים ובתלמידיהם" "כי מהם ילמד חכמה, תבונה ותושיה" "והם מחבבים זה לזה בהלכה" (תענית ז,א)
וכן כתב בספר המצוות (מ"ע מ"ו):
"היא שציוונו להתחבר עם החכמים ולהתייחד עמהם ולהתמיד בישיבתם בכל אופן מאופני העבודה והחברה במאכל ובמשתה והעסק כדי שיגיע לנו להידמות במעשיהם".
וכן אומרת הגמרא במסכת בבא בתרא (כא ע"א) על הפסוק "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" (ישעיה ב, ג. מיכה ד, ב) כי היו מושיבים תינוקות בירושלים, ומסביר התוספות שם:
"שיהיה רואה כולם עוסקים במלאכת שמים ויהיה גם הוא מכוון ליראת שמים ועוסק בתורה".
נמצאנו למדים מדברי קדשו שחברים טובים הם המשפיעים הגדולים ביותר על האדם וכיוונו לדרך הטובה והישרה, ולכן גדולי ישראל הסבירו והציעו לילדים ולבחורים הצעירים שיקפידו להתחבר רק עם חברים טובים ולהתרחק מילדים רעים, שובבים וחסרי דרך ארץ, ולכן על ההורים להיות "ערים" ולעמוד תמיד על המשמר מי הם החברים והידידים של בניהם, ושלמה המלך אמר: "הולך את חכמים יחכם, ורועה כסילים ירוע" (משלי יג, כ), "אוי לרשע ואוי לשכנו" (נגעים יב,ו, סוף סוכה, זוהר א,ריט,ג) "אוי לרשעים אוי לדבקיהם" (ילקו"ש ב, רצא, תתקן) האדם הוא יצור חברותי ומושפע מאוד מחבריו ומסביבתו הקרובה, ולכן אמרו באבות (פ"ב מ"ט): "איזו היא דרך ישרה שידבק בה האדם... רבי יהושע אומר חבר טוב", כי החבר הטוב ידריכנו באורח מישור ויקנה לו חיבה לשאר הבריות (רבנו יונה), ולכן אמר רבי עקיבא "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה" (ספרא ויקרא).
ובאם ח"ו החברים אינם הגונים, יש להתייעץ עם מחנכים מנוסים באיזו צורה להפריד "חברות" זו, במתינות ובזהירות מרובה, ואי אפשר לנתק חברות בכוח ובכפיה, אלא בהסברה נכונה, ובגילוי חיבה יתירה לילד שחברות זו אינה לטובתו ולתועלתו, וכידוע שפגיעה רוחנית מפריעה את שמחת ושלוות החיים יותר מפגיעה גופנית, ולכן יתרחק מן המרחיקים אותו מהטוב (עיין מסילת ישרים פ"א), וכתב בעל כף החיים (לרבי חיים פלאג'י סי' כז אות ט) וז"ל:
"ובכל פינות שהוא פונה הבן, יהיה האב עין השגחתו עליו ולא יעשה העלמת עין ממנו עד שיגדל ויתקדש... יהיה דעתיה עילויה עד שיהא ראוי לסמוך עליו עד שיאמרו אשרי שזה ילד אשר זה גידל".
וכתב הפלא יועץ (ערך חברותא) "ולכן כל אדם יזהר ויעמוד על המומר על בניו ולהפרידם מחברים רעים ולהושיבם בין ת"ח כי איש רעים להתרועע והולך את חכמים יחכם" ולחברים שליליים יש השפעה הרסנית מכרסמת בכל שלב של התפתחות הילד ובפרט בחברה מתירנית, הילד חשוף להרבה השפעות בלתי בריאות, לפיתויים שונים שאין בכוחו להתגבר עליהם, וכתב המאירי (בבא קמא צב ע"א): "המופת על האדם – חברתו", לחפש חברים טובים, חברה נאותה ומתוקנת, כי האדם הוא יצור חברותי, ובלי חברה הוא מת, כאמרם "או חברותא או מיתותא" (תענית כג ע"א), כי החברה והסביבה משפיעות על האדם לטובה או לרעה, ולכן "אל תתחבר לרשע" (אבות פ"א מ"י, אבר"ן ט,ד) וייעצו חז"ל "קנה לך חבר"(אבות פ"א מ"ו) שיקנה חבר טוב וכמאמר החכם "החבר אחד הוא, הוא זולתך ובאמת הוא אתה" "או חברותא או מיתותא" (תענית כג,א) "ואמרו אין חבר נקנה אלא בדמים" (תנד"א ז פ.טז)

תשובה: כתב השל"ה הק' בשער האותיות (אות ד' ד"ה עיקר ויסוד גידול בנים):
"וידוע כי אדם עיר פרא יולד (איוב יא, יב), ויצר לב האדם רע מנעוריו, על כן צריך  להרגילו ולחנכו במידות טובות וישרות מעת שיוכל לדבר... ויתחיל בו מבן ב' או ג' שנים להדריכו בכל".
ורש"י בקהלת (ד, יב) פירש: "ועיר פרא... – שיהפך וישתנה לו ממה שהיה כעיר פרא ויעשה אדם".
וכתב המאירי (חיבור התשובה מ"ב פי"א):
"אין אדם בטבעו עניינו בעל מעלה, וכמו שאמר גם כן ועיר פרא אדם יולד (איוב יא, יב), אלא שמכל מקום צריך להרגיל התינוק מעט מעט במעלות, שהתינוק בקטנותו מוטבע במידות אשר ירגילוהו בו קרוביו ומנהיגיו".
ובחידושיו במסכת קדושין (דף ל) כתב:
"לעולם יהיה האדם טוב לב תמיד להשתדל על ענייני הבנים ולהתמיד בתוכחתם בין גדולים ובין קטנים, ומכל מקום הזמן הראוי להשתדל בתוכחתם עד תכלית הוא מהשעה שהדעת מלבלבת ויוצאת עד שיעשה פרי".
יוצא שעיקר העיקרים, החלק החשוב ביותר במסגרת החינוך האמיתי הוא היושר, ההגינות, האמת, ושאר המידות התרומיות, להתרחק מכעס, מאכזריות, מגאווה, מהעזות והקנאה... אלא יחנך הבנים למידות טובות שראוי לאדם השלם להידבק בהם כמו הבושה, הענוה, השתיקה, הביטחון, ההסתפקות במועט (עיי"ש בשל"ה). וכתב הגר"א בביאורו לחבקוק (ב,ב) שהביטחון וההסתפקות המה כללים לכל המידות, והביטחון הוא המעלה היותר גדולה והוא כלל כל המצוות. 
וכן אחד מעיקרי החינוך הטוב הוא חינוך "עקיף" דהיינו מה שהילד רואה תמיד לנגד עיניו, התנהגותם של הורים, מורים, מחנכים, חברים, והוא טוב יותר ומשפיע יותר, כי הדוגמא האישית הנכונה של התנהגותם משפיעה רבות על נפש ה"חניך", וכן אמרו חז"ל בסוכה (נו ע"א) "שותא דינוקא בשוקא או דאבוה או דאימיה", ופירש רש"י (ד"ה שותא): משל הדיוט הוא, מה שהתינוק מדבר בשוק מאביו או מאימו שמע..., ולכן הדוגמא האישית חשובה ומועילה יותר מחינוך ישיר (ועיין בספר תפארת בנים פ' כי תצא ד"ה וכי יהיה לאיש). ומכאן הזהירות הנדרשת מהורים שלא להפר את הבטחתם לילד, וכדברי חז"ל: לא יאמר אדם לתינוק אתן לך משהו ואינו נותן לו, משום שעשוי ללמדו לשקר" (סוכה נו ע"ב).
בסיכום: ההורים צריכים לשמש מופת חינוכי לצאצאיהם שלומדים מהם ומחקים אותם, ולכן ראשית החינוך להדריך הילדים בתורה ובמצוות, בדרך ארץ, לעשותם בדרך רצויה לשמים ולבריות, ואחר כך טיפוח המידות התרומיות הנ"ל.
וכן שורשי החינוך הטוב נעוצים בחיי משפחה הרמוניים מלאי כבוד והערכה הדדית, ולכן חייבים ההורים לייסד את ביתם על אדני השלום, הכבוד, האהבה ההדדית, ובבית שיש הרמוניה נפלאה יש יציבות ורקע חיוני להתפתחות הילד, וחז"ל אמרו שאפילו ילד בעריסה מושפע מסביבתו, "התינוק מביט בזמן ההנקה במקום בינה (נגד הלב) (ירושלמי יבמות פ"א ה"ו, וברכות י ע"א), ולכן הבסיס לחינוך טוב הוא האושר, השלוה והאחדות הביתית, ולהורים תהיה גישה אחידה בחינוך הבנים (סנהדרין עא ע"א), והחינוך מגיל הרך, מיומו הראשון של הילד ממש, כי הרשמים מסביב נקלטים בו היטב, ולכן גם ההנהגה עם תינוק בן יומו צריכה להיות מחושבת (עלי שור עמ' רסג, ויסודות החינוך ח"ב מד-מה), וכתב בעל פלא יועץ (ערך יונקי שדיים) ללמוד ליד הילד כדי שיספגו אזניו תורה ונשמתו תספוג דברי תורה כמו המקרה של ר' יהושע בן חנניה ששיבחו את אמו "אשרי יולדתו" (אבות ב, ח) כי היתה מוליכה את עריסתו לבית המדרש כדי שאזניו יקלטו תורה ויתפלל עליו התמים שיצליח בתורה.

שאלה ד: האם חובת לימוד תורה לבנים מצוה דאורייתא או דרבנן?
תשובה: המקור לחיוב לימוד תורה לבנים הוא מהפסוק "ולמדתם אותם את בניכם" (דברים יא, יט), וכתב בעל התניא (בשו"ע הרב יו"ד הל' ת"ת פ"א ה"א):
"אף על פי שהקטן פטור מכל המצות וגם אביו אינו חייב לחנכו במצות מן התורה אלא מדברי סופרים אבל תלמוד תורה מצות עשה מן התורה על האב ללמד את בנו הקטן תורה אף על פי שהקטן אינו חייב שנאמר ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם".
ומכאן אומרת הגמרא (קדושין כט ע"ב): מלמד שהאב מחויב ללמד את בנו תורה, וכן "והודעתם לבניך ולבני בניך" (דברים ד, ט), וכן "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם" (שם ה, א), ולכן המלמד בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו קיבלה מהר חורב (קדושין ל ע"א, ברכות כא ע"ב). וחיוב זה מתחיל מעת שהתינוק יודע לדבר, והוא "עד יום מותו" (רמב"ם הל' ת"ת פ"א ה"ו וה"י).
החינוך אינו שווה בכל מקום ובכל זמן אלא כל אחד ואחד לפי עניינו "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה" (משלי כב, ו), והסביר רש"י (שם): על פי דרכו – דרך שכל ימיו יהא מתנהג בו – חנוך לו בנערותו..., ועוד כתב המלבי"ם שירגילנו מנעוריו אל השלמות בדעות, במעשים ובמידות, כי ההרגל שיורגל מנעוריו עושה בו רושם עצום שמור בנפש, וגם לא יסור ממנה גם לעת זקנה..., ולכן כתב מרן הראי"ה קוק (הסכמות הראי"ה פח):
"חנוך לנער... פרשה קטנה זו כל סוד החינוך מונח בה, וצריך לחנך את  הבן שידע את הבורא בכל דרכיו "בכל דרכיך דעהו" (משלי ג, ו), שעליו אמרו חז"ל (ברכות סג ע"א) שזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויים בה".
וכתב הראי"ה קוק בספרו מוסר אביך (ב, ב):
"צריך לבקש את הקב"ה בתוך הדרכים שהוא מתנהג בהם, וכל מה שעושה יעשה לרצונו יתברך" (עיי"ש, ועיין ערפילי טוהר עמ' קלו).
מצות חינוך היא מצוה מדאורייתא וגם מדרבנן:
  • מדאורייתא המשימה החינוכית המוטלת על כתפי ההורים היא: "ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (בראשית יח, יט) כלומר לחנך הבנים לאמונה, לצדק וליושר, וכפי שכתב מרן הראי"ה (איגרות הראי"ה ח"א עמ' ריח): "מטרת החינוך היא להכשיר את האדם לצורתו המתוקנת, לעשות טוב וישר". לטפח בו אמונה, קדושה, טהרה ויושר לב, ולמידות טובות וישרות. וכן כתב המשך חכמה (בראשית יח, יט) שמקור החיוב מדאורייתא הוא מהפסוק "כי ידעתיו אשר יצוה את בניו... ושמרו דרך ה'".
  • מדרבנן: מלבד המצוה התורנית לחנך למידות טובות, ליראת שמים, לאהבת הבריות ולאהבת ישראל, הוסיפו חז"ל עוד חיוב של הדרכות חינוכיות המתייחסות להרגל ואופני קיום המצוות המעשיות כדי לבנות קומת הילד מושלמת הן בידיעה והן ביישום תורה ומצוותיה.
עניין חשיבות החינוך מגיל הינקות כרמוז בפסוק במשלי (כב, ו): "חנוך לנער על פי דרכו" – על פי כוונתו, על פתח, על התחלת דרכו המתאימה לו לפי טבעו והתכונות שיש בו, וכלל חינוכי קובע "שמאל דוחה וימין מקרבת" (סוטה מז ע"א), דהיינו גם לאחר התוכחה הכל יעשה בנועם, בחיבה ובאהבה רבה, "כי את אשר יאהב ה' יוכיח, וכאב את בן ירצה" (משלי ג, יב), והילד הוא כחומר ביד היוצר, ובאיזו דרך שהוריו ינחו אותו בה הוא ילך כל ימיו עד יום מותו, וכפי שאמר שלמה "שמע עצה לקבל מוסר, למען תחכם באחריתך" (משלי י, ט).
ואח"כ התקינו שלא יכנו כי אם הכאה קלה בערקתא דמסנא [=רצועה קלה שלא מכאיבה כל כך] (בב"ב כא), ואסור לעשות בו חבלה (תוספתא ב"ק פ"ט), ואסור להכות בן הגדול אפילו הכאה קלה משום "לפני עוור לא תתן מכשול" שיגרום לו להכותו בחזרה ולעבור עבירה, שהרי הבן הגדול עלול להחזיר לאבא אם יכה אותו (מועד קטן יז ע"ב), ותמיד תהא שמאל דוחה וימין מקרבת (סוטה מז ע"א).
וכן נאמר במשלי (לא, א): "דברי למואל מלך משא אשר יסרתו אמו", ואמרו חז"ל בסנהדרין (ע ע"ב) שבת שבע אמו של שלמה הייתה מוכיחה ומייסרת אותו והיתה מתפללת שיהיה בן ירא שמים והגון למלכות, והיתה מוכיחה אותו בדברים, ולכן הוא אמר במשלי (א, ח): "שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך".
נמצאנו למדים שחיוב האב ללמד את בנו תורה, זה לא רק מדין חינוך אלא מצוה בפני עצמה "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם" (דברים יא, יט), וכתב בעל ערוך השולחן (יו"ד סי' רמה, ה) שאם נחכה עד לגיל שלוש עשרה ורק אז נתחיל ללמדו תורה, הרי באין תורה יגדל כפרא אדם ויצא לתרבות רעה כמו ישמעאל, ולכן החיוב ללמדו תורה מקטנותו הוא מדאורייתא ולא רק מדין חינוך, מה שאין כן "מצות חינוך" לערכים ולהרגלים טובים היא מדרבנן ולהפרישו מאיסורא (עיין יבמות קיד,א, רמב"ם סוף מ"א הל' כז-כ, שו"ע או"ח סימן שמג ומשנ"ב שם ס"ק ז')


תשובה: חוצפה היא מידה רעה, ועזות פנים היא התנהלות בגסות כלפי אחרים והיא נובעת מהתרת הרסן, ולכן צריך לטפל בה ביסודיות כי אחרת עלולה לגרור אחריה התדרדרות נוספת ולגרום לבן להגיע לזלזול מוחלט בהוריו או באחרים, וגם להיות מזיק ופוגע בחברה.
והנה כל דיבור של חוצפה מחייב תגובה מיידית, מחייב על ההורים להעיר לבן על התנהגותו הבלתי רצויה, ולשדר לו מעלת בושת הפנים ולתעב בפניו עזות פנים מובילה עז פנים לחטאים גדולים לבזיון הבריות ולשלילת דרך ארץ ונימוסין.
ברם נשאלת השאלה: האם יש להעניש את הילד על חוצפתו הגסה כגון לשלול ממנו פריבילגיות מסויימות, להביע מבט כועס על הילד אך לא ענישה גופנית, הכאה, וביקורת קטלנית.
החוצפה באה לערער סמכות ההורים ולכן יש להתאפק, להתאזר בסבלנות, להטיף מוסר בגנות "עזות פנים" שאינה הולמת ליהודי שהרי אמרו "עז פנים לגהינם" (אבות פ"ה מ"כ), ופירש המאירי שעזות פנים מביאה את האדם לשנוא את מוכיחיו ולמאוס בדרך טובה, ולכן המתחצף יש לגלות כלפיו חיבה בבחינת "שמאל דוחה וימין מקרבת" (סוטה מז ע"א), כלומר יש לבקרו, להוכיחו, אבל יש לגלות כלפיו אהבה וחיבה, ואין להענישו באכזריות או להכותו, כי החינוך התורני דורש מסירת מסרים חינוכיים ודוגמא אישית לילד, וכשהילד יראה שהוריו מתאפקים, ושנוהגים סובלנות בינם לבין הבן, יעריך אותם ויתחרט על חוצפתו, ובפרט בדורנו שהוא "דור חצוף" יש להרבות בשתיקה (רמב"ם הל' דעות פ"ב ה"ד), והשתיקה תקרין ממעלתה על המתחצף לשנות דרכו ולהיזהר בלשונו, ועל ההורים לצטט לו גודל ושבח נקיות ועדינות הלשון, מאמרי חז"ל בשבח שמירת הלשון מספר "שמירת הלשון" של מרן החפץ חיים, ולשלול "עזות פנים" שמובילה את האדם לגהינום.
ואם ההורים הענישו אותו, ומגלים כלפיו גילויי חיבה ואהבה, הילד מבין שהוא נענש בצדק וההורים ממשיכים לחבבו, להתייחס אליו בהוקרה ובסבלנות יתירה.
בימינו הרחוב מוצף ב"חיידקי חוצפה" בתור לבנק, למכולת, לאוטובוס, לקופ"ח, לכן ההורים לשמש דוגמא ומופת אישי לילדיהם, וכל שכן לא להשתמש במילים גסות ולא יפות (עיין ספר חינוך הבנים עמ' 228).
יש מן הפסיכולוגים שכתב שהחוצפה היא ביטוי למצוקה נפשית של הילד, ולכן שומה על ההורים לחפש שורשה ומקורה, ולרפא אותה בטיפול שורשי כמו שמטפלים בשן, ולפעמים החוצפה נובעת מלחץ כבד שמפעילים ההורים על הילד במשמעת קפדנית, בביקורת קטלנית, ולכן על ההורים להוריד את הלחץ ואת מידת הביקורת, ולקבלו בשמחה ובמאור הפנים, ורק מתוך כך נוכל להתמודד עם החוצפה, ולכוונה לעזות דקדושה, והילד יצא מורווח ומוצלח מהתנהגות הוריו שהיא התנהגות יפה, מופלאה, סובלנית, ומקרינה על הילד לכל ימי חייו. ענישה מתוך נקמה יוצרת נקמה בנפש הילד כי הוא מרגיש עלוב ופגוע מצד הוריו, ויצר הנקמה בוער בלבו כי הוא טבוע באדם החש שפגעו בכבודו (עיין מסילת ישרים פי"א), ולכן בהתנהגות מופלאה של הוריו, הוא ניסוג מלהתנקם.


תשובה: נשאלת השאלה האם אחריותם החינוכית של ההורים מסתיימת בהגיע בנם לגיל המצוות?
מצאנו מדרש (בר"ר סג) שכתב: צריך אדם ליטפל בבנו עד י"ג שנה, ומכאן ואילך צריך שיאמר "ברוך שפטרני מעונשו של זה", וכיון שנעשה "איש" הרי הוא מחויב להתחזק בעצמו למצוות הבורא, ולכן כשהגיע הבן לגיל בר מצוה אביו מברך "ברוך שפטרני מעונשו של זה" (שו"ע או"ח סי' רכה סע' ב, ומשנ"ב שם ס"ק ז, ואנציקלופדיה תלמודית כרך טז עמ' קסט).
ולכאורה יוצא מהלכה זו שאחריותם החינוכית של ההורים מסתיימת בגיל י"ג שנים, אבל כשמעיינים במסכת קדושין (ל ע"א) מובאת מחלוקת תנאים בביאור הפסוק "חנוך לנער על פי דרכו" (משלי כב, ו) האם הפסוק מדבר בנערים בגילאי 16-22 או בגילאי 18-24, ופירש רש"י שזו תקופה ראוייה להשמעת "תוכחות", ואחרי גיל 24 יש לחשוש שמא יבעט (עיי"ש), והביא הרמ"א בדרכי משה (טור יו"ד סי' רמה, ד): "בזמנים אלו ידריכנו בדרך מוסר שכל ימיו יתנהג בו", וכתב המשנה ברורה (סי' רכה, ז): כשגדל ואין עליו מצות חינוך, בכל זאת מוטלת חובת הוכחה ומחאה (עיי"ש).
יוצא מכאן שהחובה החינוכית של ההורים נמשכת עד גיל עשרים ושתים או עשרים וארבע, ובזה מתקיים "חנוך לנער על פי דרכו", ובכל זאת גם לאחר מכאן יש להורים לכוון ילדיהם בדרך הטובה והישרה להאיר בפניהם את הדרך המובילה להצלחה הרוחנית, ולהוכיח אותם כפי הצורך, ובפרט ללמדם תורה גם בהתבגרותם, ואפילו אחרי נישואיהם כי אין הגבלה לגבי מצות לימוד תורה לבנים (שו"ע הרב 'בעל התניא' הל' ת"ת פ"א ה"ז).
ההורים בנסיונם בחיים, הם יועצים טובים, ועל הבנים לשמוע לעצתם, להדרכתם ולהכוונתם, ועל זה אמר שלמה "שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך" (משלי א, ח), ובציותם יצליחו בכל ארחות חייהם, ומרבה עצה מרבה חכמה, "ותשועה ברוב יועץ" (משלי יג,יד, כד,ו)


תשובה: מהסוגיא במסכת נזיר (כ ע"ב) עולה בבירור שהאם אינה חיבת לחנך את בנה למצוות. ברם יש דוחים, כי יש להבחין בין ענין נזירות לבין שאר המצוות שאף הנשים חייבות לחנך את בניהן, ועוד שלפי רבי יוחנן הסובר שהן האב והן האשה חייבת לחנך את בניה, וקיימא לן כרבי יוחנן (עיין אנציקלופדיה תלמודית כרך טו ערך חינוך עמ' קסה), ולכן רק לגבי נזירות שהיא מצוה שאין אדם מצווה עליה אלא אם רוצה להיות נזיר, ולכן האשה פטורה כי מצות נזירות היא מצוה התלויה ברצון האדם ואינה מצות חובה, מה שאין כן שאר המצוות שהן חובת הגוף – גם האשה מחוייבת בחינוך בניה ובנותיה (ועיין שם בנצי"ב בחידושיו לנזיר [מרומי שדה], ובמאירי שם).
ויש מי שכתב הבחנה זו: מצוה שאשה עצמה חייבת בה הרי גם בה חייבת לחנך בתה, אבל מצוה שפטורה בה אינה חייבת לחנך בתה, כי יסוד החינוך ביהדות הוא הדוגמא האישית, וכשלא יכולה להיות "מודל לחיקוי" פטורה.
ברם המאירי בסוגיא בנזיר (כט ע"א) כתב כשיש אבא לילד – אז האשה פטורה, אבל כשהאב מת והילד תחת ידי אמו – האם חייבת במצות חינוך כדי שהקטן היתום הזה יתחנך למצוות ויגדל מחונך ומכוון לקיים מצוות ה', ויש לחזק דעה זו שהרי שלושה שותפים באדם (נדה לא ע"א), וגם האשה חייבת לחנך את "חלקה" ולא להפקירו לגדול מופקר ובלתי מחונך לעבודת ה'.
ולפיכך כשהאבא נפטר (או מסיבות אחרות) מצוות החינוך עוברת לאמא, כי מגמת החנוך בישראל שיהיו הבנים הקטנים מתחנכים למצוות, וכשאין אב לא בטלה המצוה אלא עוברת לאמא שגם היא שותפה ביצירת הבן, והיא שותפה במלאכת החינוך של בניה ועיקר החינוך בכל פרטיו מוטל על האם, ולכן אמרו: "גדולה הבטחה שניתנה לנשים יותר מלאנשים" (ברכות ז, וספר ראשית חכמה).
הבית צריך להיות דוגמא חינוכית לילדים, וההורים צריכים לשמש מופת חינוכי לצאצאיהם, כי הבנים לומדים מהם ומחקים אותם לחיוב או לשלילה, וחז"ל אמרו "שותא דינוקא בשוקא או דאבוה או דאימיה", ופירש רש"י על אתר: מה שהתינוק מדבר בשוק – מאביו או מאימו שמע (סוכה נו ע"ב). משמע שגם האמא משפיעה על חינוך בנה, ואדרבה משאת נפשה של האמא היהודייה בכל הדורות לראות את בנה עולה בתורה ויראת שמים, ועוד בעודו גמול עלי אימו מתפללת מעומק ליבה שיעלה במעלות התורה והאמונה. ולכן שלמה אמר "שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך" (משלי א, ח), ותורת האם יש לה עצמה מיוחדת לחדור לנבכי הנפש העמוקים, ואהבה זו נמשכת מאהבת ה' כי מטרת פריה ורביה להביא בנים ובנות שיהיו עושים רצון קונם שאם יהיו בנים לא אמון בם, ההעדר טוב ממציאות הרע, כי עיקר האהבה היא "אהבת הנפש" (עיין פלא יועץ ערך אהבת הבנים והבנות)


תשובה: נחלקו הפוסקים בענין זה:
א. דעת מרן בשו"ע (סי' לז, ג): קטן היודע לשמור תפילין בטהרה מחנכין אותו להניח. וכן מובא במסכת סוכה (מב ע"א): קטן היודע לשמור תפילין - אביו חייב לקנות לו תפילין, ומדובר כאן בקטן ממש. והביאו הב"ח, הפרמ"ג, והביאור הלכה (שם) שאם הוא בן שתים עשרה והוא נבון ולומד גמרא – יכול להניחן, והביא המג"א (שם סק"ד) שיש נוהגים שיניחם שנים או שלשה חדשים קודם הבר מצוה ויש נהגו חצי שנה, ויש נהגו חודש כדי שיהיה כבר הלכה למעשה בהנחתן.
ב. דעת הרמ"א בדרכי משה ובשו"ע (לז, ג) בשם בעל העיטור (הל' תפילין הל' ז דף סא) שהקטן שאמרו בסוכה (מב ע"א) ובערכין (ב ע"ב) שאביו חייב לקנות לו תפילין – מדובר מבן שלוש עשרה שנה ואילך, ולכן אין להניחם אלא מיום הבר מצוה ואילך, וקודם לכן אסור להניחם (מגן אברהם ומחצית השקל שם סק"ד בביאור דעת העיטור והרמ"א), וכן מנהג אשכנז.
ורוב הראשונים דחו דברי העיטור, וכן דחה דבריו מרן הבית יוסף (שם), וכתב הכנסת הגדולה (סי' לז) שאין לנו אלא דברי מרן בשו"ע (לז, ג), וכן מנהג ארץ ישראל כשו"ע.
וכן פסקו חכמי גלות מרוקו כמרן השו"ע לחנך את הילדים למצות תפילין הרבה לפני גיל שלוש עשרה והכל לפי הילד אם הוא יודע לשמור על עצמו שיהיה גופו נקי בעת הנחת תפילין שלא יפיח בהן ושלא יסיח דעתו מהן.
וחובה על אביו לחנכו במצות תפילין כשנה או שנתיים לפני שנעשה בר מצוה, ולפי חריפות הילד היו מקדימים זמן הנחת תפילין (עיין שו"ת מים חיים ח"ב סי' יג, אוצר המכתבים ח"ג סי' אלף תתמג, שו"ת שמש ומגן ח"ד סי' עז אות ב, וספר נהגו העם הל' בר מצוה א), וכן המנהג בארץ ישראל כמו שכתב בספר "כתר שם טוב" (ח"א עמ' יב), וכן מנהג תוניס כמובא בספר "עלי הדס" (פרק יט סק"ד), וכן פסק מרן הגר"ע יוסף ביחוה דעת (ח"ד סי' י), ורשאי גם לברך על הנחתן כדין כל המצוות שמברכין עליהן קודם עשייתן משום "חנוך לנער על פי דרכו", ואין לחשוש ולומר ספק ברכות להקל (שו"ת זרע אמת ח"ג אות ה, ויחוה דעת ח"ב סוף סי' ד), ובשעת הנחתן לפני הגיל לא יברך שהחיינו (תבואות שור סי' כח אות ד, וקיצור שו"ע לרב טולדאנו עמ' טל).


תשובה: אין חיוב ללבוש טלית קטן של ארבע כנפות במשך כל היום (הרמב"ם הל' ציצית פ"ג הי"א, שו"ע או"ח סי' כד סע' א, והרמ"א בדרכי משה סי' ח ס"ק יג), וכך היה המנהג בגלות מרוקו בדורות הקודמים שרק תלמידי חכמים היו לובשים טלית קטן אך שאר פשוטי עם לא נהגו בזה – מהטעמים שהביא הגר"י משאש בספרו אוצר המכתבים (ח"ג אלף תשסא, ושו"ת שמש ומגן ח"א סי' יא, ובעטרת אבות ח"א כב-כג), אבל בימינו ראוי ונכון מאוד להשתדל שכל אדם הן גדול והן קטן יקיימו מצוה יקרה זו כל היום כדי שיזכור המצוות בכל עת ובכל שעה, וכן בארץ ישראל היום הן גדולים והן צעירים לובשים טלית קטן ואין שום חשש ליוהרא, הואיל ונתפשט המנהג בשכבות העם, וטוב ויפה לעשות כן להתחזק באמונה וכמו שכתבו הרמב"ם והשו"ע הנ"ל.
ולפיכך טוב לחנך ילדיו הקטנים לקיים מצות ציצית ולהלבישם טלית קטן החל מגיל שש ומעלה, כי בן שש נקרא הגיע לחינוך (עיין שו"ע סי' יז, יג. מג"א שם סק"ב), ויש נוהגים מידת חסידות לחנך קטנים ולהרגילם במצוה יקרה זו החל מגיל שלוש שנים, וסימנך "כי האדם עץ השדה" – כמו שהעץ פירותיו עד שלש שנים ערלה כך הקטן מגיל שלוש זוכה לנשמה גדולה (שערי תשובה יז, ב. וערוך השולחן יז סק"ה), וכתב בעל שו"ת איגרות משה (ח"ג סי' נד) שיש להשתדל להלבישם בטלית קטן שעוטף את כל החלק העליון של גופם ולא להסתפק בשיעור קטן מזה, ויש נוהגים לקנות טלית גדול לילדים מגיל תשע שנים כדי לחנכם במצוות (כף החיים בסי' יז סק"י, ושארית יוסף ח"א סי' תט, ושו"ת עשה לך רב ח"ג עמ' י, וקיצור שו"ע להר"ב טולדאנו עמ' כב).

תשובה: כמה פרטים בנידון:
  • אם שטח המשחק עשוי משטח דשא יש בעיה של תלישת צמחים בשבת כי תולש הוא תולדה דקוצר, אבל על משטח מרוצף אין איסור (ילקוט יוסף שבת ג, כט).
  • סוג הכדור – אם הכדור אינו מיועד לניפוח מותר לשחק בו, ואם הוא מתנפח כגון כדור רגל אין לשחק בו.
ברם גם אם אין איסור, רצוי לחנך את הילדים הקטנים שלא לשחק בכדור יד או בכדורגל בשבת גם בתנאים המותרים כיון שזה לא הולם לאווירת הקודש של שבת קודש שהוא "יומא דנשמתא" ולא דגופא, ובמיוחד כשמדובר בריצה ארוכה שמזיעים בה ובפרט בימות הקיץ שמתעייפים מהר, והשבת צריכה להיות שבת מנוחה, ולא שבת של עייפות וטורח ח"ו, וצריכים להסביר לילד מעלת קדושת השבת בנועם, בחיבה ולא בקפידה ורוגז. וכן כתב מרן בשו"ע (או"ח סי' שח סע' מה): "אסור לשחק בשבת ויו"ט בכדור", ולכן יש להזהיר אותם המבלים זמנם ביום שבת במשחקי כדורגל וכדורסל, כי השבת ניתנה ללימוד תורה ולעינוג רוחני.
וכן לגבי רכיבה על קורקינט שזה לא מתאים לקדושת השבת, ואין לילדים לשחק גולות בעפר לסלול דרך לגלגולם, אבל על גבי קרקע מרוצפת מותר.
ועצה טובה להורים לקבוע שיעורי תורה, קריאת תהלים וספרי מוסר עם ילדיהם ולחלק להם מיני מתיקה ופרסים כדי להעסיקם ולנטוע בהם יראה וקדושת השבת, ולא יתעסקו בהבלים ובבילויי סרק המשכיחים ממנו סגולת השבת ורוחניותה.


תשובה: אין זו חובה, אלא מקובל שהבר מצוה מכין את קריאת כל הפרשה שלו. ברם ישנן קהילות שבהן הבר מצוה קורא רק את המפטיר וההפטרה, ולכן אם הילד קשה לו לקרוא את כל הפרשה, יסתפק בהכנת חלק מהפרשה, הכל לפי יכלתו ואין לדרוש ממנו יותר מזה.


תשובה: האדם הוא יצור חברותי "או חברותא או מיתותא" (תענית כג ע"א) כלומר או חיי חברה או מוות, כי הבדידות מאיימת עליו בחדלונה ובאפסות כוחה, ולכן בכדי לחזק מציאותו ונפשו צריך להתחבר לחבר טוב וישר עד  - שאמרו חז"ל "וקנה לך חבר" (אבות פ"א מ"ו), וחז"ל שאלו:
"וקנה לך חבר כיצד? מלמד שאדם יקנה חבר לעצמו, שיאכל עימו, וישתה עימו, ויקרא וישנה עימו, ויגלה לו סתריו, סתרי תורה וסתרי דרך ארץ" (אבות דרבי נתן פ"ח).
כלומר לא יחפש סתם חבר לשם נעימות החיים בלבד אלא חבר שיהיה שותף עימו בכל נפתולי חייו והרגשותיו הגנוזים בו, ושום מחיצה לא תהיה בינו לבין חברו, והחכם אמר: "החבר אחד הוא, הוא זולתך ובאמת הוא אתה", כלומר להתחבר עימו לפי טבעו ודעותיו ולא לפי טבעך ודעותיך. כי מהות התחברותכם להיות אחד, להיות קשורים בקשרי אהבה אמיתיים, ולא יתחבר עם חברים רבים כי האהבה המתפשטת לרבים מאבדת את כוחה.
וחז"ל התבטאו ואמרו "וקנה לך חבר" ולא אמרו "עשה לך חבר" – ללמדנו שזה לא קנין ממוני אלא קנין נפשי, ואפילו יצטרך לקנותו בממון יקנה ויקרב אותו ויתקשר איתו נפשית, כי אין הדמים יוצרים את האהבה, הם רק סיבה ובסיס לאהבה הנאמנה שהיא המטרה האמיתית של ההתחברות, וההתחברות לטוב ולנאה מביאה טוב ובונה אישיותו ומעצבת דמותו למפליא, וקונים חבר טוב על ידי ויתור, אי הקפדה, ודאגה לטובת החבר, לסבול עול חברו, וחבר טוב הוא כ"אח" (רש"י לקהלת ג, ח), והתחברותם תהיה אמיתית ולא חיצונית כי המטרה שכל אחד יבין את חברו, ירצהו וידע שמהות שניהם היא התאחדות נפשית שכלית מוסרית ומידותית.


תשובה: המשנה בבבא קמא (פ"ח מ"ד) אמרה וקבעה: "פגיעת קטן רעה", כלומר אדם שניזוק על ידי קטן לא יוכל לתבוע פיצוי כספי עבור הנזק שנגרם לו, ולכן פגיעת קטן היא רעה, כי הקטן שגרם נזק אינו בר דעה, ואינו אחראי על מעשיו, ולכן אי אפשר לחייבו משפטית, וקטן בן שתיים ושלוש לא שייך בו עונש כלל (עיין נודע ביהודה מהדו"ת יו"ד סי' קסד).
וכתבו הראשונים והאחרונים שפטור זה הוא מוחלט וגם כשיגדל הקטן אין לתובעו, וכן פסקו הרמב"ם (הל' חובל פ"ד ה"כ) והשו"ע (חו"מ סי' שמט, וסי' צו). ברם ישנם ראשונים הסוברים שלפנים משורת הדין ראוי שיפצה את הניזק על מנת לצאת ידי שמים, ומספיק פיצוי חלקי (ט"ז או"ח סי' שמג, ופת"ש חו"מ סי' שמט, ב).
ונשאלת השאלה: מדוע לא דורשים מהוריו של הקטן לשלם, הרי הם אחראים וממונים על חינוך בנם ומוטלת עליהם אחריות מעשיו ונזקיו, והם כעין אפוטרופוס על הקטנים?
ותירצו שהאפוטרופוס אחראי על נזקים שגרם רכושו של הקטן ולא נזקים שגרם הקטן עצמו, כי אין לאפוטרופוס אפשרות לשמור על הקטן, ואם נחייב אותו על נזקי הקטן נכלה ממונו ואף אחד לא ירצה להיות אפוטרופוס על יתומים ועל קטנים, כי האפוטרופוס התמנה להיות אחראי על הרכוש והחפצים ולא על האדם ועל רוחו (עיין נימוקי יוסף בב"ק דף טל), וישנם מקרים חריגים שחייבים ההורים בתשלום הנזק שבנם גרם (עיין שו"ת תשובות והנהגות ח"ג סי' תעז).
ובעל משנה ברורה (סי' שמג אות ט) סיכם: קטן שהזיק אמנם פטור מעיקר הדין כיון שבעת ההיזק לא היה בר דעת, וכמו הראשונים הנ"ל, אבל לפנים משורת הדין בין שחבל בו בגופו ובין שהזיק לו בממונו – צריך לשלם.
וכתבו הפוסקים על זה שמומלץ ורצוי שההורים יתפשרו עם הניזק ויפצו אותו חלקית כדי לשחרר בנם מן המטלה הזאת, וכפי שכתב בעל פתחי תשובה (חו"מ סי' שמט, ב).
ובהיבט החינוכי, שלא יתרגלו הקטנים להזיק ממון אחרים ברשלנות. כתב מרן השו"ע (חו"מ סי' שמט): שראוי לבית דין להכות את הקטנים כפי כוח הקטן על הגניבה כדי שלא יהיו רגילים בכך, ולהכות לאו דוקא – אלא להענישו, ובית דין לאו דוקא – אלא כל מי שמופקד על חינוכו הטוב.
וכל עונש שיוטל על הקטן תהיה לו מגמה חינוכית ולא ענישתית, כי כל המטרה לחנכו שלא יבוא לידי תקלות גדולות ורעות, וכל השיקול המנחה את ההורים או המופקדים על חינוכו הוא חינוכי ולא משפטי.


תשובה: בשו"ת תרומת הדשן (ח"ב סי' סב) השיב לשאלה זו והכריע שקטן שעשה מעשה עבירה בגיל קטן אינו מוגדר כחוטא, כי לאו בר דעת הוא. ומבחינה משפטית אי אפשר לחייבו, ומעשהו כמעשה "קוף" בעלמא, ולכן כאילו לא עשה שום עבירה, ואיננו חייב לחזור בתשובה, אבל המשיך בתשובתו: כיון שסימן רע הוא לקטן שנעשו מכשולים על ידו, לכן טוב שיקבל עליו איזה כפרה כדי כדי לטהר נפשו מהרושם של החטא, שהרי מעשים רעים שעושה אדם בימי ילדותו משפיעים לרעה על עיצוב דמותו של הילד, ולכן מה טוב ומה נעים שיבטל השפעתם השלילית על ידי שיקבל איזו כפרה.
וכן הביא הרמ"א להלכה (או"ח סי' שמג, א):
"קטן שהיכה את אביו או עבר שאר עבירות בקטנותו אעפ"י שאין צריך תשובה לכשיגדל מכל מקום טוב לו שיקבל על עצמו איזה דבר לתשובה ולכפרה".
והעירו האחרונים על זה שמדובר בקטן שהגיע לגיל חינוך והוא מודע לאחריות מעשיו, אבל פעוט או ילד קטן בן שתים או שלוש – מעשהו אינו נחשב למאומה, ואינו זקוק לשום כפרה, כי לא שייך בו שום עונש כלל, ולא נדרש לשוב בתשובה עליהם (נודע ביהודה מהדו"ת יור"ד סי' קסד), אבל כתב הכף החיים (סופר, או"ח סי' תרז ס"ק ד): מחנכים הילד ללמדם להתוודות כדי שיתרגלו בכך.


תשובה: ה"מגן אברהם" (או"ח סי' ריט) פסק שילד שקרה לו נס וניצל אינו חייב לברך ברכת הגומל מפני שנוסח הברכה "הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב" אינו מתאים לו, ואינו יכול לומר "לחייבים" כי הוא קטן ואינו בר עונשין, והוסיף בעל המשנה ברורה (שם ס"ק יג) שלא יברכו אפילו מצד מצות חינוך.
ובימינו נחלקו גדולי הפוסקים אם לברך או לא:
  • דעת בעל כף החיים והילקוט יוסף שקטן איננו מברך.
  • השערי תשובה (סי' ריט ס"ק ב) כתב שיברך הגומל, וכן סובר בעל "אור לציון" (ח"ב), וכן פוסק מרן הג' ר' מרדכי אליהו זצ"ל שטוב שהילד יברך הגומל.



תשובה: ישנם מהפוסקים שסוברים שיכול האב לברך, אבל מרביתם הכריעו שאינו יכול לברך בשם ומלכות (עיין ילקוט יוסף ח"ג עמ' תקעא), ואם הוא קטן ממש אביו יכול לברך (הגר"מ אליהו זצ"ל), ולשיטת הפוסקים שאינו יכול לברך – יכולים הוריו לארגן סעודת הודייה כדי להודות לבורא על הצלת בנם, וכן יתנו צדקה, ויפרסמו את הנס ולהרבות בהלל ובהודיה על הצלת בנם אהובם.


תשובה: בסוגיא זו ישנן גישות שונות. יש הרואים בענישה גופנית ענישה חינוכית, וישנם הסוברים שהיא אנטי חינוכית, ולכן נברר בעיה זו ממקורות חז"ל.
שלמה המלך במשלי (יג, כב) אמר: "חושך שבטו שונא בנו, ואוהבו שחרו מוסר", כלומר אב המונע שבטו מלייסר את בנו שאינו מקבל תוכחת מוסר הוא שונא את בנו כי סופו לצאת לתרבות רעה, ויגרום בושה להוריו, וכן נאמר במשלי (יט, יח): "יסר בנך כי יש תקוה", כלומר לייסר הבן כי יש תקוה שיטיב את דרכיו ומעשיו, וכן נאמר: "שונא תוכחה ימות" (משלי טו, י), וכן "שבט ותוכחה חתן חכמה" (משלי כט, טו), ועוד "אל תמנע מנער מוסר כי תכהו בשבט לא יומת" (משלי כג, יג), ויש פתגם עממי האומר מוטב שיבכה הילד עכשיו ולא יבכו ההורים אחר כך, וכן כתב הגר"א באיגרתו לאשתו – שתכה את הבנים אם לא ישמעו לה.
רואים מכל הפסוקים הללו במשלי שה"שבט" הוא מכשיר חינוכי שהיה מקובל אצל הקדמונים, ולדעתם שבט הוא ממש מקל שבו מכים את הילד, והכאה זו לטובתו ולתועלתו, וכן אמר שלמה: "יסר בנך ויניחך ויתן מעדנים לנפשך" (משלי כט, יז), כלומר רדיית האב בבנו מחזקת את הקשר הנפשי והחינוכי ביניהם, כי היא מונעת מהבן הסתאבות ורעייתו בשדות זרים.
ברם יש לפרש המילה "שבט" לא מקל ורצועה אלא במשמעות סמלית – דהיינו "הטלת מרות", הטפת תוכחה ומוסר, ומשחר ילדותו הוא מטיף לו מוסר ותוכחה. וכיום חכמי הפדגוגיא נוקטים את הפירוש השני, שהענישה הגופנית אינה הולמת לתקופתנו, כי דורנו הוא דור דעה, ואינו סובל הכאות והעלבות, כפיות ואילוצים, אלא תוכחה נעימה וחביבה שאינה פוגעת ומעליבה, "ולמוכיחים ינעם ועליהם ברכת טוב", כלומר כשמוכיחים בנועם התוצאה תהיה ברכת טוב.
בדורות הקודמים עונשים גופניים היו מקובלים בשיטת החינוך שהיתה נקוטה על ידם, וכן כתב רבנו הרמב"ם: "המלמד מכה את התלמידים כדי להטיל עליהם אימה" (הל' ת"ת פ"ב ה"ב), ומקור דבריו ממסכת מכות (פ"ח מ"א), יוצא מדברי קדשו שהכאה לשמה כדי להטיל מרות והרתעה על הילדים והתלמידים להרגילם למורא וכבוד – היא רצויה, וכמו שכתב הגר"א באיגרתו. ברם כמה מגדולינו לא דגלו בהכאה לשמה אלא בהכאה חינוכית, לחנך לדרך הישרה ולא לשם ענישה לשמה, כי דרך זו לא תוביל לתוצאות חיוביות, וגם לאלה הדוגלים בענישה גופנית לשמה הזהירונו חז"ל (בב"ב כא ע"א) שהיא מוגבלת ומסוייגת, וכפי שכתב הרמב"ם (הל' ת"ת פ"ב ה"ב): "אינו מכה את התלמידים מכת אויב, מכת אכזרי, ולפיכך לא יכו אותו בשוטים".
וכן כתב הגר"א (אבן שלמה ו, ד):
"כאשר מכה את בנו לא יכה אותו מכת אויב, בדרך כעס על העבר, רק כוונת ההכאה תהיה להציל אותו מן העתיד".
 כלומר שרק ענישה העשויה לתרום לקידומו ולשכלולו של הילד מותרת, כי כל הכאה שנובעת מאהבה אמיתית וכנה עושה פירות, ומשום כך חז"ל בדבריהם הטילו הגבלות חמורות בענישה גופנית. ואמרו "המכה את בנו הגדול חייב נידוי" ועובר על לפני עיור לא תיתן מכשול (מו"ק יז,א ורש"י שם) 
חז"ל אמרו: "כל המונע בנו מן המרדות סוף בא לתרבות רעה ושונאהו" (שמו"ר כא), ולכן בתקופה קדומה, הרדייה היתה בשבט (משלי כב, טו) דהיינו במקל, אבל דורנו החכם והפיקח שונה משאר הדורות הקודמים, ובעל פלא יועץ שחי בדור הקודם התעמק בהסתכלותו בתכונות הילדים שחיו בזמנו שהם מרדנים וקשה להם לקבל מרות, והסיק מזה שהכאת ילדים כאלו תזיק יותר ממה שתועיל, ולכן כתב שצריך להימנע כליל מהכאת ילדים ומהטלת אימה, פחד ומרות קשה וחמורה, הן על קטנים והן על גדולים (עיין בפלא יועץ ערך הכאה), ובודאי בימינו אלה חייבים לשמוע להמלצתו ובשום אופן אין להכות ילד מתוך רוגז וכעס ואכזריות, אלא מתוך שיקול צודק של הענשה.
ואם תשאל אולי האיפוק והסבלנות תתפרש אצל הקטנים כחולשה, כהסכמה? ולכן הורים שרואים שבניהם נוהגים שלא כשורה, חייבים לגעור בהם ואסור להבליג, כי העדר תוכחה ורדייה עלול להוציא הבן לתרבות רעה, אבל חובת תוכחה בנועם ובמידה קיימת בכל הזמנים, כי יחס סלחני ואדישות מצד ההורים גורם לתרבות רעה, וכפי שקרה לישמעאל ואבשלום בן מעכה ואדוניה בן חגית – שלא גערו בהם ויצאו לתרבות רעה (תנחומא פ' שמות).
ובתקופתנו, בשנים האחרונות מתפרסמות ברדיו ובעיתונות ידיעות על הכאת ילדים והתעללות פיזית בהם, יש למחות נגד זה ולפרסם מודעות שאיסור תורה להכות, להתעלל, לפגוע ולהטיל מום גופני או נפשי בילדים, ואכזריות בענישה אסורה לחלוטין, וצריכים תמיד לשקול הצער לעומת הרווח.
בסיכום: בימינו על ההורים להיות סבלנים, סובלנים, להימנע מענישה גופנית, מהטלת מרות קשה, ולאמץ המלצות הפלא יועץ שיהיו נר לרגלי ההורים כדי לגדל יוצאי חלציהם על האמונה והטוב, ולא לגרום להם להיות מרדנים ולצאת לתרבות רעה, ונתפלל לה' שנזכה לגדל בנינו ובנותינו בנחת ובהשקט ובתפילה שהבורא יכוון אותנו במסילה העולה בית אל אכי"ר.
התורה לימדה אותנו "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא" (ויקרא יט, יז), כלומר המוכיח צריך להיזהר באופן התוכחה שלא ילבין פני חברו, ולא ידבר אליו קשות אלא בלשון רכה ונעימה, כי "לשון רכה תשבור גרם" (משלי כה,טו), ולכן כשבאים להוכיח בנים וחברים לא לנקוט נגדם לשון חריפה ובוטה כי בסוף הוא ישנאך, ועל זה אמר שלמה במשלי: "אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך" (משלי ט, ח), אלא יוכיח באהבה ולא יגלה שום טינה, ועל זה אמר שלמה "יסר בנך ויניחך ויתן מעדנים לנפשך" (משלי כט, יז) ואמרו במדרש אם תרצה להיות במנוחה ובהשקט ובשלווה בעולם הזה תייסר את בנך בקטנותו ותדריכהו על דרך הטוב והיושר ואז "יהי מקורך ברוך" (משלי ה, יח). וכתב הגר"א באיגרתו:
"כשתדריכי בניך ובנותיך לדרך הטובה יהיו דברים רכים וחנונים בדברי מוסר המתיישבים על הלב".
וכן פסק השו"ע (יו"ד סי' רמ ס"ק יט):
"אסור לאדם להכביד עולו על בניו ולדקדק בכבודו עמהם שלא יביאם לידי מכשול.. אלא ימחל ויעלים עינו מהם שאב שמחל על כבודו כבודו מחול".
וכתב בעל פלא יועץ (ערך אהבת בנים) שיש לו לאב לפעמים לעשות את עצמו כחרש שאינו שומע. ועוד כתב הגר"א באיגרות:
"ואל יכביד המלמד עולו עליהם כי הלימוד אינו נקבע באדם כי אם בישוב ובנחת... ותתני להם כמה פרוטות כדי לשמחם" (עיי"ש). (ועיין בספר "ספר הברית" ח"ב מאמר יג אהבת רעים, ופלא יועץ ערך חינוך, וראשית חכמה ערך גידול בנים ד"ה וצריך).
וכתב רבנו האלשיך (משלי יג, כד) שאל יאמר אדם שעל ידי הכאת הילד יתרגל להתנהג כשורה אחרי המכות, לכן הקדים שלמה בחכמתו ואמר שעל האב לנקוט בשתי דרכים: שבט וגם תוכחה, ולמזג את שתיהם ואז יראה פירות במעשיו. וכן פירש המאירי על הפסוק במשלי "אל תמנע מנער מוסר כי תכהו בשבט לא ימות" (משלי כג, יג) – וצריכים לשקול את הצער מול הרווח.


תשובה: הוותרנות היא מידה טובה ואהובה, וחז"ל אמרו "הוי עלוב ועניו לכל אדם ולאנשי ביתך יותר מכל אדם" (תנא דבי אליהו זוטא ד, א), והיא יסוד לשלום בית, לשלום בין איש לרעהו, לשלום בין כל חלקי החברה. וילד וותרן הוא ילד אהוב ומקובל, ילד מוצלח ומבורך בכל מעשיו, ולא יבייש שום אדם כי הוא חס על כבוד זולתו שנברא בצלם אלקים, ואמרו רז"ל (ראש השנה יז ע"א) "כל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו".
הורים בעלי מידות תרומיות מחנכים יוצאי חלציהם למידות נעלות, לענוה, לרחמים, לשמחה ולוותרנות, כי זיכוך המידות מוביל למידות טובות, לוויתור הדדי, ולהשראת השכינה, ומשום כך כשילמד לדבוק במידת הוותרנות הרי כשיגדל יהיה וותרן לאשתו, לסביבתו, וחז"ל לימדונו שנהיה וותרנים בתוך הבית, וכך אמרו במדרש:
"איש איש כי תשטה אשתו" (במדבר ה, יב) לימדה אותך התורה שתהא וותרן בתוך ביתך, נשפך יין – הוי וותרן, נקרע כסותך – ימלא ה' כל משאלותיך (תהילים כ, ו).
והרגזנות לא מועילה כלום, ומהכעס לא מרוויחים כלום מלבד הצער הגדול על ההיזק לבריאותו.
הוותרנות מקנה אריכות ימים כמבואר בתלמוד (מגילה כח): שאלו תלמידיו את רבי זירא במה הארכת ימים? אמר להם: מימי לא הקפדתי בתוך ביתי. וההקפדה מקצרת חיי אדם, וכן אמר שלמה בקהלת "והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך" (יא, י), ולכן יש לחנך ילדים מקטנותם להתגבר על יצר הכעס, להבליג, למחול, להעלים עין בעת הצורך, להיות מן הנעלבים ואינם עולבים, וכן לא להקפיד על דברים קטני ערך כלפי הזולת, והבלגה זו תעטר אותו במידות תרומיות שיפארו אותו כל ימי חייו.


תשובה: הבת נעשית גדולה ובת מצוה כשתגיע לשתים עשרה שנה שלמה (נדה מה ע"ב, רמב"ם הל' שביתת עשור פ"ב הי"א, והל' אישות פ"ב ה"א, שו"ע או"ח סי' תרטז סק"א, ואה"ע סי' קנה, יב), וכשם ששיעור השנים של גדלות האיש הוא הלכה למשה מסיני (סוכה ה ע"ב, ושו"ת הרא"ש שם) כך השיעור י"ב שנים באשה הוא הלכה למשה מסיני (שו"ת מהרי"ל סי' נא).
ולמה האשה מקדימה להגיע לגיל הגדלות לפני האיש? אומרת הגמרא (נדה מה ע"ב) שהאשה ממהרת להחכים מן האיש, כי כתוב "ויבן ה' אלקים את הצלע" (בראשית ב, כב) מלמד שנתן הקב"ה בינה יתירה באשה יותר מבאיש, "ויבן" מלשון בינה, והבינה מקדימה בה יותר מבאיש (תוס' הרא"ש שם בנדה) ולכן בגרותה קודמת בשנה לבגרות הבן, ויש מהראשונים שכתבו לפי שחיי האשה לרוב קצרים יותר מהאיש (פירוש המשניות לרמב"ם נדה פ"ה מ"ו). ולענ"ד בינתה ובגרותה קדמו כי האשה צריכה לגדל ילדים, לטיפול בחינוכם ולנהל בית ולכן הטביע בה בינה וחכמה יתירה כדי למלא ייעודה המשפחתי.


תשובה: מצוה על האב לעשות סעודה ביום שבנו נעשה בר מצוה (עיין מג"א סי' רכה סק"ד, ומשנה ברורה שם סק"ו), ואין לך סעודה גדולה מזו שנותנים שבח והודיה לה' על שזוכה בנו להיות גדול וחייב במצוות (עיין זוהר חדש כט ע"א), ועל שזכה האב לגדל את בנו עד עתה ולהכניסו בברית התורה. וכתב בעל "קב ישר" שזה חוב גדול לעשות משתה ושמחה ביום שנעשה בר מצוה, כי יש נחת רוח להקב"ה באותו יום שיהודי מתווסף לקהל ישראל, מעוטר במצוות ה', ובזה נעשה חייל נאמן לעבודת ה', ולכן סעודה זו היא סעודת מצוה, וכן עשה אברהם ביום שבנו יצחק נגמל מיצר הרע, והיינו בן י"ג שנים שנאמר "ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק" (בראשית כא, ה. ומדרש רבה לבראשית פ' נג, ו. וים של שלמה בבבא קמא פ"ז סי' לז), וכן אמרו רז"ל שרשב"י עשה משתה גדול ביום שמלאו י"ג שנה לבנו ר' אלעזר, והיה שמח כיום שנכנס בנו לחופה.
ובמסיבה חגיגית זו, החתן בר המצוה אומר דברי תורה, ושרים שירים ותשבחות לה', והנער אומר דרשה תורנית, וישמח שמחה גדולה שנעשה גדול, שנעשה חייל לעבודת ה'. ומי שבנו נעשה בר מצוה צריך לברך "ברוך שפטרני מעונשו של זה", וכן מבואר במדרש (בר"ר פ' סג, יד):
"אמר ר' אלעזר: צריך אדם לטפל בבנו עד י"ג שנה, מכאן ואילך צריך שיאמר "ברוך שפטרני מעונשו של זה".
וכן נפסק בשו"ע (או"ח סי' רכה, ב. ותשב"ץ קטן סי' שצ), והודאה זו באה כי עד עכשיו נענש האב כשחטא הבן שעליו מוטל לחנכו ועתה נפטר מזה (עיין מגן אברהם סי' רכה, ה).
ויש שפירשו להיפך, שעד עכשיו נענש הבן בעוון האב (מג"א שם בשם הלבוש), וכשהבן נענש על ידו שוב האב נענש על זה, ולכן האב מברך כי מעתה נפטר מעונשו של זה (עיין אור החיים לשמות כב, ה), וכן מפורש בילקוט רות (סי' תר): עד י"ג שנה בן לוקה בשביל אביו, וכן כתב הרמב"ם (הל' תשובה פ"ו  ה"א), ונכון שהאב בשעה שמברכה שיתכוון בשני הפירושים יחד (שערי אפרים שער ד אות כו, ואור החיים הנ"ל).
וישנם שמברכים אותה בשם ומלכות (תשב"ץ קטן שם, וביאור הגר"א או"ח סי' רכה סק"ב).


תשובה: בסוגיא זו יש מחלוקת בין גדולי האחרונים:
  • ישנם פוסקים אחרונים שכתבו שמטעמי צניעות ומאיסור "ובחוקותיהם לא תלכו" יש לשלול עריכת טכס חגיגות בת מצוה בפומבי לבנות ביום הולדתן הי"ב, ויש כאלה שמחמירים ואוסרים מטעם "ובחוקותיהם לא תלכו", כי מנהג זה מקורו מהגויים שעורכים טכסים לבנותיהן בהגיען לגיל הבגרות (עיין שו"ת קול מבשר ח"ב סי' מד, וזקן אהרן וולקין סי' ו).
  • ברם הרבה מגדולי האחרונים כתבו שאין איסור בדבר ואין כאן סרך ע"ז, ואין שינוי ממנהג דורות קודמים, כי אדרבה בימינו שהבנות חכמות ונבונות ולומדות כמו הבנים, יש צורך גדול לטפח בהן זיקה עמוקה למסורת ישראל, לחינוך יהודי, לערכי הדת והאמונה, ולכן כשהחגיגה נחגגת באופן ובמגמה גדולה זו היא סעודת בת מצוה כמו בבר מצוה (עיין שו"ת שרידי אש ח"ג סי' צג, איגרות משה ח"א סי' קד), ברם יש לעשותה בצניעות מרובה ולשמור על כללי הצניעות והמוסר, ולהתרחק ממכשולים שונים.
  • והנערה צריכה להרבות בשמחה ובחדוה ביום שנעשית בת מצוה ותלבש בגד חדש לברך עליו ברכת שהחיינו, ותכוון בברכה זו גם על כניסת לעול המצוות (בן איש חי פ' ראה אות יג, כך החיים סי' רכה – יב, ושו"ת חתם סופר או"ח סי' נה).
והנה בעבר לא היה צורך בחיזוק הבת לאהבת התורה והמצוות שכן האווירה בבית הוריה היתה ספוגה בצביון דתי ומסורתי, ברוח התורה וקיום מצוותיה, ולכן חגיגת בת מצוה אין לה זכר במקורות, מה שאין כן בדורות האחרונים שהחינוך היהודי התערער, יש צורך לציין אירוע זה ולעודד את בת ישראל בכניסתה לעול המצוות, ולהחדיר בקרבה אהבת המסורת, הדת, האמונה, כדי לטפח בה אצילות נפשית טבעית ומשום כך עורכים לה טכס דתי כמו לזכר.
ורצוי שהבת מצוה תשמע דרשת רב או תלמיד חכם שיציין בדרשתו את דרכה החינוכית של בת ישראל, וחשיבות כניסתה לעול המצוות, ובזה אנו מכינים אותה לעתידה המפואר להיות "אמא" בעם ישראל, להיות עקרת בית, צדקנית, ומסורה לייעודה בכנסת ישראל, כי היא עתידה להביא "חיילים" לעבודת ה', והיא בונה את בית ישראל לתפארת.
בסעודה זו יש לשיר שירים ותשבחות לה', לומר דברי תורה וחכמה, ובזה הופכת לכו"ע לסעודת מצוה (עיין שו"ת יביע אומר ח"ח סי' כט, ושו"ת ישכיל עבדי), ואין לברך ברוך שפטרני לבתו שהגיע לגיל המצוות (פרי מגדים סי' רכה א"א סק"ה, וכף החיים סי' רכה ס"ק טו).


תשובה: קודם כל על ההורים לחיות עם העובדה שיש להם בן מוגבל, מתקשה בחינוכו ולפעול בכל האפשרויות החינוכיות, הפסיכולוגיות העומדות לרשותן לשדר לילד לחיות עם מצבו כדי לחסנו מפני קשיי התמודדות במגעו עם החברה הבריאה ולא להראות לו מתחים נפשיים בשל מוגבלותו, כי זה יוליד בו יאוש וצער נפשי גדול.
ולפיכך על ההורים להיות סבלנים ולשכנע את הבן להכיר בתחומים מסויימים השווים לשאר החברה, לעודדו, לרוממו, ולהראות לו את הצדדים המשותפים בענין זה לשאר החברה הבריאה, וגם לחנכו ככל שאר הבנים ולא לתת לו הרגשה של רחמים, של חסד, כי זה יוצר בו נכות נפשית, נכות התנהגותית, ובזה אף אחד לא ירצה לשהות במחיצתו.
ולפיכך ילד מוגבל אסור להפלותו או לוותר לו כשהוא אשם, כי אז מתוך הרגשת נחיתות יתנכר לשאר האחים, להוריו ולחבריו, וזה ישבש לו את תקינות חייו. וגם על ההורים שלא להזניח את שאר הילדים הבריאים בגלל הילד החולה והמוגבל, כי גם הם זקוקים לתשומת לב מיוחדת, לחום ולאהבה לא פחות מהילד החולה, ולפיכך הורים מאמינים, יציבים ומחוזקים אסור להם לשקוע בתחושות דכאון והאשמות עצמיות בנוגע לילדם המוגבל, ויש להתפלל לרפואתו ולבריאותו כדי שימלא את ייעודו המלא בבריאה.


תשובה: הורה נכבד, הקב"ה ברא את האדם מטבעו ישר, ויסוד האדם עשוי משורש טוב, נאמן וישר ללא שום עקמומיות, וכדברי שלמה בקהלת (ז, כט): "ראה זה מצותי אשר עשה האלקים את האדם ישר, והמה בקשו חשבונות רבים", "שארית ישראל לא יעשו עוולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית" (צפניה ג, יג), ברם האדם הוא הגורם על ידי רוב חשבונות תאוות ושאיפות, לקלקל ולעקם את עצמו מעצם מהותו, מעוות את הצלם האלוקי שבו, ומטביע בעצמו מידות מגונות וטבעים רעים, ונמשך אחרי הרע והקלקול.
וכיון שיצר הרע גורם קלקול לאדם ומדיח ומסית אותו לעשות הרע, הרי יש דרך לחנכו ולהשיבו לשורשו הטוב, ומלאכה זו הוטלה על ההורים שהביאוהו לעולם ומצווים לפקח על מעשיו, להדריכו ולכוון כל מעשיו ודרכיו לצד הטוב ביותר, וישראל במהותם הם טובים וישרים "כולך יפה רעיתי ומום אין בך" (שה"ש ד, ז), וכולם כפופים לעשות רצון יוצרם וכדברי חז"ל בברכות (יז ע"א): "גלוי וידוע לפניך שרצוני לעשות רצונך, אלא השאור שבעיסה מעכב". ומפרש רש"י – שאור שבעיסה – זה יצר הרע, המדיח והמסית את ישראל לעקם ישרותם, ולכן באמצעות מצות חינוך יכולים להפוך את האדם מן הקצה אל הקצה, ולכן בכדי שהאדם יטרח ויעמול וישיג מעלתו בכוחות עצמו, ולכן האדם נולד "עיר פרא אדם יולד" (איוב יא, א), וכתב החזון איש (אמונה וביטחון ד, א):
"בלי כל השתדלות ישתלם האדם במידות רעות כולן, יהיה כעסן, נוקם, גהה, וכן הלאה, ולא יחסר לו מכל המידות הרעות שמנו חכמים".
ובלי חינוך ומוסר יהיה האדם גרוע מכל חיה מזיקה, כמו שכתב הרמב"ם בספרו מורה נבוכים (ח"א פ"ז וח"ב פל"ו) ואם יכיר מצבו האומלל יטרח ויעמול באמצעות עצמו ובהשתדלות הוריו להשתפר, להשתכלל ולשגשג בהתקדמותו החינוכית. לפיכך יצר לב האדם רע מנעוריו (בראשית ח, כא) "וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום" (בראשית ו, ה), אבל יכול להשתכלל מכוח יסודו הטוב והישר הגנוז בנשמתו, ונשמתו חצובה מתחת כסא הכבוד, ולכן מתבקש האדם בעמלו החינוכי להסיר מעליו כל קלקול וכל רע, וישוב בתשובה למהותו הישרה.
והאמצעים החינוכיים שישפרו את האדם וירוממהו לתכלית הטוב והיושר הם התורה ומצוותיה, שהן הדרכות אלוקיות לשמר את הסגוליות של צלמו העליון "פקודי ה' ישרים משמחי לב" (תהלים יט, ט), כלומר התורה ומצוותיה הם הכלי היעיל ביותר להישאר במצבו הטוב מבלי להשתנות.
וכתב רבנו המאירי (חיבור התשובה מ"ב פי"א):
"אין אדם בטבעו בתחילת עניינו בעל מעלה... אלא שמכל מקום צריך להרגיל התינוק מעט מעט במעלות, שהתינוק בקטנותו מוטבע במידות אשר ירגילוהו בו קרוביו ומנהיגיו" (עיי"ש).
ולכן מאז ומתמיד אבותינו מסרו נפשם על חינוך בניהם לפי רוח ישראל סבא, כי סוד קיום ישראל עלי אדמות תלוי בחינוך של הדורות הבאים "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו... ושמרו דרך ה'..." (בראשית יח, יט), וכן אנו מוצאים בתנ"ך אחת הדוגמאות על מסירות נפש של אשה אלמנה למען חינוך בניה וזאת היתה אשתו של הנביא עובדיה (מלכים ב פ"ד, וסנהדרין טל ע"ב).
ולפיכך ההורים שילדו את הילד והוא פרי בטנם, יוצא חלציהם, הם המסוגלים לחנך, לעשות כל מאמץ שגם בניהם ילכו בדרך ה' כי הם נושאים בקרבם ניצוצי חיות שהוא שתל בהם והם ממשיכי שמו בעולם, להיות עבדים נאמנים להקב"ה.
וכתב בעל פרי צדיק (קטע פו ורמד) כיון שהבנים הם הגילוי ממה שיש במעמקי לב האבות, לכן חובה ראשונה על ההורים לחנכם וליישרם בין בן ובין בת.
בסיכום: חינוך הבית להעמיד יסודותיו והתחלותיו על בסיס איתן ומוצק, כך חינוך האדם הוא לבנות אישיות בצורה תורנית, ולחנך עצמו כל ימי חייו עד יום מותו, ובודאי אינו דומה הלומד מעצמו ללומד מרבו (כתובות קיא ע"א), וכתב הרמב"ם בפירושו לאבות:
"שהלימוד מעצמו טוב הוא אבל הלימוד מזולתו יתקיים בידו יותר והוא יותר מבואר".
ולכן אמר שלמה "ואל בינתך אל תישען" (משלי ג, ד ורש"י שם), כי אפילו החכם בחכמים צריך ליועץ (בן המלך והנזיר שער ה). "ותשועה ברוב יועץ" (משלי יא,יד, כד,ו) "ושמע לעצה יחכם" (שם) ותמיד יתפלל שה' יתקנהו בעצה טובה מלפניו כי "עצת ה' היא תקום"


תשובה: התפילה היא מהדברים העומדים "ברומו של עולם" ובני אדם מזלזלים בה (ברכות ו ע"ב), ומעלתה גדולה מן הקרבנות, ואין מידה יפה ממנה, "תשובה עושה מחצה ותפילה עושה הכל" (ויק"ר פרשת צו פ"י אות ה), וגדולה תפילה ממעשים טובים (ברכות לב ע"ב), וצריכה כוונה – אם כוונת את לבך תהא מבושר שנשמעת תפילתך (ירושלמי ברכות פ"ה ה"ד).
התפילה מלמדת אותנו כמה האדם הוא חסר אונים ואין ביכולתו לעזור לעצמו אלא זקוק לאביו שבשמים שבראו, ולכן צריך לכוון את לבו בתפילתו, והיא עבודה שבלב ולא סתם מס שפתיים, ואמרו: אין תפילתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים נפשו בכפו (תענית ח ע"א), ולכן צריך האדם להתפלל יחד עם הרבים "שלא בזה את תפילתם", ואין תפילה נשמעת אלא בבית כנסת (ברכות ו), והקב"ה אינו מואס בתפילתם של הרבים, ותפילתם של ציבור אינה חוזרת לעולם ריקם (דברים רבה ב, ו), ולכן כתב מרן השו"ע (או"ח צ, ט): ישתדל אדם להתפלל בבית הכנסת עם הציבור", וישתדל בכל כוחו להתפלל בציבור (טור או"ח סי' צ).
ולפיכך האבא יחנך את בניו הקטנים ללכת לבית הכנסת ולהתפלל עם הציבור, כי תפילת הציבור תמיד נשמעת ולא חוזרת ריקם, ועוד הקטן מתחנך להסתפח לכלל, להיות יצור חברותי מחובר לכלל ואינו נבדל מהציבור, כי כוח הרוב הוא גדול מאוד, והרוב אינו פגום אלא הוא מציאות עליונה בפני עצמה, ואין הקב"ה מואס בתפילת הציבור אפילו שיש בהם חטא (הרמב"ם הל' תפילה פ"ח הל' א-ד), וישתדל האבא לקחת איתו את בניו הקטנים לתפילה בבית הכנסת – בתנאי שאינם מפריעים לציבור בתפילתם, ושכרו גדול מאוד.


תשובה: העתקה במבחן היא סטיה מן האמת, וקירבה אל השקר, ופגיעה ביושר האישי.
תלמיד המעתיק בבחינה ומקבל ציון שאינו משקף את ידיעותיו ואת מצבו הלימודי, משקר למוריו לרבותיו להוריו, והוא משקר לעצמו, כי קבלת ציון במרמה עלולה ליצר בנפש התלמיד תחושה שהוא בסדר בלימודיו ובידיעת החומר שעליו נבחן, וזה ירפה ידיו מלהתחזק בלימודים, מלשפר ידיעותיו, ושקר זה יפגע בו עצמו, כי בסוף השקר יתגלה כי "שקר אין לו רגליים" (ילקוט תורה רמז נ. ותיקוני זוהר תכה), ויחשוף את קלונו ברבים ובעיני הנהלת בית הספר. ולכן "שקר אין לו תשועה" רות רבה ה,ה) ושקר מוליד שקר.
תלמיד השוקד על לימודיו ואינו נזקק להעתקות בבחינות, מתחנך מילדותו למידת האמת והיושר שהם בסיס לרבים מערכי היהדות ומצוותיה, והתורה הזהירה אותנו "מדבר שקר תרחק" (שמות כג, ז), כי השקר הוא נתעב ונאלח בעיני הכל, ואין דבר מאוס ממנו, והמארה והקללה בבית כל אוהביו, מפני שהשם א-ל אמת וכל אשר אתו אמת ואין הברכה מצויה וחלה אלא במתדמים אליו, להיות אמיתיים כמו שהוא א-ל אמת (החינוך במצוה עד).
ועוד כתבו הפוסקים שבהעתקה בבחינות יש חשש לאיסור גזל ואונאה, שהרי בקבלת תעודה במרמה ובאמצעותה קיבל דרגת שכר גבוהה, הרי כל הכספים הבאים אליו מתעודה זו הם לכאורה גזל בידו או אונאה כיון ששכר גבוה כזה לא מגיע לו בפועל, והקב"ה שונא גזל "כי אני ה' אוהב משפט שונא גזל" (ישעיה סא, ח), והתורה הזהירה אותנו להתרחק מגזל, ודור המבול לא נחתם דינו אלא על הגזל, ולכן בהעתקה התלמיד ילמד גם כן לגזול ממון, לעשוק ממון אחרים ולהונות חבריו.
ונראה עוד לומר שבהעתקה בבחינות, התלמיד גונב דעת מוריו הוריו ורבותיו, כי הם מתרשמים מהציון הגבוה שהתלמיד קיבל וחושבים שמצבו הלימודי טוב, ואיסור גניבת דעת הוא חמור והוא איסור מן התורה "לא תגנובו" (ויקרא יט, יא), כי לגנוב חפץ או ממון נצטווינו על איסור זה בעשרת הדברות "לא תגנוב", אבל גניבת דעת נלמדת מהפסוק "לא תגנובו", ואיסור זה חמור מגניבת ממון וכדברי המכילתא (משפטים יג): "שבעה גנבים הם... והגדול שבכולם גונב דעת הבריות", וכן כתב רבנו יונה (שערי תשובה שער ג, קפד):
"והנה החטא הזה הוא חמור אצל חכמי ישראל יותר מגזל, יען וביען כי שפת שקר אשמה רבה, ונתחייבנו על גדרי האמת כי היא מיסודי הנפש". (ועיין חולין צד ע"א, וריטב"א שם, וסוטה ט ע"ב, רמב"ם הל' מכירה פי"ח ה"א, ושו"ע חו"מ סי' רכח, ושו"ע הרב בעל התניא הל' אונאה וגניבת דעת סעיף יב, ושע"ת שער ג אות קפד-קפה, שפת תמים לחפץ חיים פ"א-פ"ב).
וכתב החזון איש (אמונה וביטחון פ"ד, יג):
"ואם שנוא הוא השקר הקל שאינו פוגע בחברו בשקרו, משנה תועבה היא המרמה, שחץ שחוט לשונם, דבר מרמה, כדי להוליך את רעהו שולל וקראו חז"ל לחולי זה גניבת דעת".
בסיכום: חמודי אל תעתיק, אל תרמה מוריך והוריך, לך בתמימות וביושר אישי, כי גדולה מעלת התמימות "הולך בדרך תמים הוא ישרתני" (תהלים קא, ו), וכל מי שהולך בתמימות עם ה' ועם הבריות הקב"ה משמרו מן החטאים, ולכן תלמד ותשנן את החומר למבחן, ובודאי ה' יהיה בעזריך להצליח במבחניך, ואסור לגנוב דעת הבריות אלא ללכת בתום וביושר, ולסגל מידות תרומיות וערכי התורה והמוסר, וכתיב "הולך בתום ילך בטח" (משלי י, ט), "תמים תהיה עם ה' אלהיך" (דברים יח, יג).
ודע חמודי, שאין המטרה מקדשת את האמצעים, ואסור להגיע לציון גבוה באמצעים פסולים ואסורים, אלא הכל יעשה בהכשר גמור, ומוטב שתקבל ציון נמוך ותחיה באושר, ולא תקבל ציון גבוה ותרמה עצמך, מוריך והוריך, כי גניבת הדעת חמורה מאוד ואסורה מן התורה (עיין בפלא יועץ ערך תמימות). ואפילו גניבת דעת של גוי אסורה (חולין צד,א) ואמרו "גנבת דעת אחרים- דעתך גנבתא" (טהרת הקודש נ)


תשובה: ההתנהגות המופתית של ההורים והמורים משפיעה רבות על השיפור הלימודי והמידותי של הילד והתלמיד, וכן אנו אומרים בברכה השניה של ברכות התורה: "והערב נא ה' אלוקינו את דברי תורתיך בפינו ובפיות עמך בית ישראל", ופירש מרן הראי"ה קוק (בסדורו עולת ראיה):
"הערבות באה כשהדברים הנפגשים ברגש מתאימים אל המהות העצמית של המקבל את הרושם מהדברים ההם... ויתאימו דברי תורה לרגשי החיים".
והנה ברכת התורה שמברכים כל יום, יש בה ארבעה שלבים:
  • ברכה ראשונה: ברכת לימוד תורה לעצמנו.
  • הזכות ללמד תורה "ושננתם לבניך" אלו תלמידיך.
  • ברכה של בקשה להעצים את הרצון והכוונה ללמוד תורה.
  • הברכה האחרונה: הדגשת המצוינות הלימודית, עמל הלימוד, והשאיפה להעשיר את הידע הלימודי והמידותי.
ולכן כשההורים והמורים ילמדו תורה ויסגלו לעצמם את שיפור המידות וההתנהלות העצמית, אז יכולים להיות "מופת חותך" לבנים ולתלמידים לשאוף להעצמת הלימוד, לשיפור המידות, למיצוי הפוטנציאל הגלום בילד, לעשייה ערכית, ובזה יכולים לקיים מה שאמרו חז"ל:
"ואהבת את ה' אלוקיך – שיהא שם שמים מתאהב על ידך... שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו באמונה, ודיבורו בנחת עם הבריות... מה הבריות אומרים עליו? אשרי אביו שלמדו תורה..." (יומא פו ע"א).
ולכן ככל שהמחנכים מצטיינים בעשיית חסד, בהצלחה לימודית ובעשיה ערכית, יש בזה מימד של קידוש ה' "ישראל אשר בך אתפאר" (ישעיה מט, ג), והם יהיו דוגמא למופת לתלמידים, לחניכים, ולכל מי ששומע דבריהם ומתפעל מהתנהלותם הפרטית והציבורית, וגדולה האחריות של המורה, של ההורים כלפי הבנים והתלמידים.
ההורים והמורים צריכים לטעת מידת הכרת טובה בבנים ובתלמידים, ובמיוחד כיבוד אב ואם, כי חוסר הכרת טובה היא מידה רעה ומאוסה בתכלית לפני אלקים ואנשים (ספר החינוך – במצות כיבוד אב ואם). תורת החינוך ברוח התורה היא היחס אל התלמיד כאל "בן", ויפנה אליו "בני מה אתה מבקש...", וצריכים ההורים והמורים לראות מול עיניהם בן חמוד, ולפנות אליו באהבה ובכבוד, ולקיים דברי התנא באבות (ד, יב): "יהי כבוד חברך [=תלמידך] חביב עליך כשלך", ויקשיב בהבנה לבן ולתלמיד, להבחין בייחודיות של כל תלמיד ותלמיד לפי רמתו האינטלקטואלית, ועלינו להתקשר ללבו של כל ילד ושל כל בן, וזהו "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה" (משלי כב, ו), ופירש המלבי"ם (שם):
"מצוה שיהיה החינוך על פי דרכו, כי כל אדם מסוגל מטבעו לענין אחר, וצריך לחנכו על פי דרכו ולפי הרשמים שיש בו אל מה שהוא מוכן  אליה...".
וכן פירש מרן הרצי"ה קוק:
"החינוך של האיש הפרטי הוא ההוצאה מן הכוח אל הפועל מההעלם לגילוי את הכוחות והכשרונות הנמצאים בנפש הילד בטבעה...".
ולכן החינוך אינו יצירת עולם אלא גילוי עולם של הילד, ולכן כשכופים ילד לצד אחר המוזר לטבעו הוא נעשה "גבר לא יוצלח".


תשובה: מצות כיבוד אב ואם היא מצוה גדולה וחשובה ושכרה גדול, אריכות ימים – "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך... על האדמה אשר ה' נותן לך" (דברים ה, טו), וחז"ל בירושלמי (פאה ה"א) כינו אותה "המצוה החמורה שבחמורות", וצריכים הרבה חכמה וכוחות נפשיים אדירים להדר בקיומה, וטעם מצוה זו היא הכרת טובה, וכמו שכתב בעל "החינוך" (מצוה לג):
"משרשי מצוה זו שראוי לו לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה, ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה..." (עיי"ש).
ולכן כיבוד אב ואם מטפח בבנים תירגול בנפשנו את מידת הכרת הטוב, לנער מאיתנו את האנוכיות והגאווה המושרשת בנו, ולכן מצות כיבוד אב ואם היא יסוד חשוב מאוד במסירת התורה מדור אל דור, ולכן בבעיטת הבנים באבותיהם ומוריהם הם גורמים לעצירת תורה מדור לדור, ולכן על הבנים לקיים מצוה זו בהידור הן בדיבור והן במעשה, ולא לזלזל בה ח"ו שהרי מעניקה אריכות ימים למקיימיה, וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים, וזוכה שבניו יכבדוהו – מידה כנגד מידה (מדרש תלפיות ערך כיבוד אב ואם), ולפיכך הציר שעליו סובב החינוך היהודי הוא טיפוח מערכת יחסים המבוססת על כבוד והערכה להורים ולמורים.
ומה הגורם לבעיטת הילדים והתלמידים? נאמרו בזה כמה סיבות:
  • הרמב"ם (הל' ממרים פ"ו ה"ח): אסור לאדם להכביד עולו על בניו ולדקדק בכבודו עמהם שלא יביאם לידי מכשול, אלא ימחול ויתעלם שהאב שמחל על כבודו כבודו מחול, ולכן חכמי ישראל הזהירונו שלא להטיל מורא על בניהם, ויגלו אליהם יחסי כבוד וחיבה, אחוה ושותפות, וכן בספר חסידים (סי' שמג), וכן כתב הגר"א באיגרתו: "ואל  יכביד עליהם כי אם בנחת כי הלימוד אינו נקבע באדם כי אם בישוב ובנחת", וכן פסק מרן השו"ע (יו"ד סי' רמ, יט): "אסור לאדם להכביד עולו על בניו ולדקדק בכבודו עמהם שלא יביאם לידי מכשול".
  • כפיית רצון ההורים על הבנים – שלמה אמר "חנוך לנער על פי דרכו" (משלי כב, ו), כלומר הבן אינו סובל פקודות מגבוה, ולא דרישות מראש ובלתי מתחשבות, אלא הוא דורש חינוך לפי אופיו ודרכו מתוך הבנה והכרה בעולמו הפנימי, מתוך שימת לב לדרכו הייחודית של הילד, וכפייה בחינוך מובילה לתוצאות שליליות ולהרס הרצון של הילד, ולכן נאמר "חנוך לנער על פי דרכו" ולא על פי דרכך, כי יש להכיר קודם כל תכונותיו וכשרונותיו של הילד ומתוך כך נדע לנווט את החינוך המתאים לרוחו ולנפשו.
  • זלזול והשפלה, לעג ובזיון בין במילים ובין ובמעשים, הם פגיעה חמורה בנפשו של הילד, ולכן על ההורים והמורים להסביר ולומר לבנים ולתלמידים שהם בנים יקרים ונעלים ואהובים להוריהם,  וחביבים על מוריהם, אבל עליהם לשמור על הגבולות המותרים.
וכתב רבינו הרמב"ם (הל' ת"ת פרק ה) שצריך אדם להיזהר בתלמידיו ולאוהבם שהם הבנים המהנים לעוה"ז ולעוה"ב" כלומר יזהר בכבודם, יעיר להם בנחת ובאהבה וכשהתלמידים והבנים מרגישים שהאבא אוהב אותם באמת הרי "כמים פנים לפנים" וישתדלו להוכיח שאכן הם ראויים לאהבה זו.
החינוך התורני דרוש גדרים וגבולות, ואילו החינוך הלא יהודי מחנך את הילד משחר ילדותו לנצל את תענוגי עולם הזה עד תום, וזהי הסיבה של חוסר הציות למצות כיבוד אב ואם ומורים ומחנכים, הצעירים חושבים שהתורה חוסמת את דרכם ועוצרת את שאיפותיהם ולכן הם בועטים בהורים ובמחנכים לטוב אמיתי, ומתנערים מכיבוד הוריהם ומציות לעצותיהם הטובות בחושבם שאבד עליהם הכלח, ויש להתכחש להם, אבל הם טועים כי התורה היא "תורת חיים" וכל אזהרותיה לטובת האדם, ובהפעיל השכל, הבנים ילמדו שתורת ה' תמימה ומחנכת לשביל הזהב, והיא חכמת הפדגוגיא הבאה לחנך להכרתו, ליכלתו, לסגולותיו ולתכונותיו המולדות.
ולכן בכדי לתקן מכשול זה ולהאהיב את מצות כיבוד אב ואם בעיני הבנים וכבוד רבנים ומחנכים בעיני התלמידים, יש להימנע מכפיות רצונם, מאילוצים, מהקפדות יתירות, וכן על ההורים למחול לבנים מרדנים, לא יקללו אותם מכעס אלא יתייחסו אליהם באהבה, וכן גם על הבנים להכיר במעלת ההורים לכבדם ולירא מהם ולהעריך מידת הכרת טובה שההורים עשו לבניהם שגידלו אותם וטרחו עליהם רבות (ספר החינוך מצוה תקכד-תקכז). וכתב הרש"ר הירש (יסודות החינוך ב):
"כל הדיבורים על תורה ומוסר שאינם עושים רושם על הילד כמו הדוגמא החיה שהוא רואה אצל ההורים ומוריו אם לטובה ואם לרעה".
וגם בענייני זיווג אין להורים לכפות את דעתם בבחירת בן או בת זוג של בניהם או בנותם, וכפי שפסק השו"ע (יו"ד סי' רמא, כה): "אם האב מוחה בבן שלא לישא אשה שיחפוץ בה, הבן אין צריך לשמוע לאב". כי האדם נושא אשה שמוצאת חן בעיניו, ולא בעיני אביו. וכן מובא בשו"ע (יו"ד סי' רמ, כה): תלמיד שרוצה ללכת למקום אחד שהוא בוטח שיראה סימן ברכה בתלמוד, ואביו מוחה, אינו צריך לשמוע לאביו. כי גם כאן אין לומד אלא מה שלבו חפץ, ולכן אין הבן חייב לשמוע להוריו לגבי קביעת זיווגו וקביעת תלמודו.
ואם ההורים יתעקשו הרי יוצרים התנגשות בינם לבין הבנים, מרדנות, והבנים מרגישים שפוגעים ברצונם שלהם, ולכן כאן דרושה חכמה יתירה איך לפשר בין שני הרצונות.
ובימינו שהזיווג נקבע על פי הבחור והבחורה, על ההורים לגלות רגישות יתירה וגמישות רבה, ולא יגלו אטימות כלפי בני הזוג, אבל גם על הבנים לשמוע דעת ההורים, לשקול אותה היטב, כי אין לפגוע בהורים מצד הכרת הטוב וגם בגלל שההורים נתנסו בחיים עשירים ובידע ובהכוונה.
ברם אם הבחורה אינה יראת שמים ולא ממשפחה הגונה, פשוט שעל הבן לשמוע לקול הוריו כי הם מחפשים טובתו ולא רעתו, ובפרט אם יש להם עגמת נפש גדולה משידוך לא מתאים זה, חייב הבן לציית כי במקרה כזה גורם בזיון להורים ובזיונם לא מחול (שו"ת תשובות והנהגות ח"ב סי' תמה). והוא הדין בכל הנ"ל לבחורה הרוצה להינשא לבחור מסוים שאין בו יראת שמים וגם בא ממשפחה פחותה, ההורים יכולים להתנגד מסיבות הנ"ל.
בסיכום: כתבו חכמי החינוך שרק הקשר העמוק וההדוק בין אבות לבנים הוא המכוון והמדרבן את הילדים לדרכי ה', ולכן חייבים ההורים להחשיב את בניהם כאחים, למחול להם, להתרחק מהטלת אימה עליהם (גיטין ו ע"ב-ז ע"א), ולומר כל הערה בנחת, כי דברים שאינם נאמרים בשקט בסבלנות ובנחת – אינם נשמעים ואינם מתקבלים, והדור שלנו דורש הבנה, תוכחה בנועם ובחיבה, התייחסות טובה והגונה, ויחס לבבי בין אבות לבנים, כי הרבה קלקולים נובעים מהטלת מורא, מקפדנות יתירה (עיין פלא יועץ ערך אהבת בנים, עלי שור ח"א רס), והורים תקיפים לא יוכלו לחנך לסבלנות, והורים רגזנים לא יוכלו לחנך למתינות.
ובכדי לרומם, להעריך ולהוקיר מצוה חמורה זו בעיני הבנים, יש ללמד גדלות מידת הכרת טובה בעיניהם, ולהראות להם כמה חשובה מצות כיבוד אב ואם בעיני ה', עד שהחשיבה יותר מכיבוד ה' עצמו, ואמרו חז"ל:
"כל המבקש ימים ושנים ועושר ונכסים וחיים בעולם הזה, וחיים ארוכים לעולם הבא שאין לו סוף יעשה רצון אביו שבשמים ורצון אביו ואמו" (תנא דבי אליהו רבה פ' כד).
ואם אין אדם מכבד את אביו ואמו גזירות קשות באות עליו וה' יצילנו (תנדב"א רבה פ' כד, מכילתא יתרו פ' ח), וכתב בספר חסידים (סי' שמב):
"אם תראה רשעים שמקילים בכבוד אביהם ואמם ואעפ"י שהם מצליחים, דע כי לרעתם כדי שיהיה עונשם גדול".
ועל ידי הבלטת כוחה המוסרי והתועלתי של מצות כיבוד אב ואם, הבן יוווכח לדעת כמה גדולה מעלת כיבוד אב ואם, כמה עוזרת לאדם בכל חייו שהרי המכבד הוריו גם בניו יכבדוהו, יעריצוהו, ישרתוהו, ולכן רצוי מאוד לחלק תפקידים לילדים בבית ובזה מתרגלים למצות כיבוד אב ואם, וכן לעזור לזולת בכלל, וכמו כן על ההורים לדעת כי עליהם לוותר לפעמים למען הילד.
ובכדי להאהיב מצוה זו בעיני הבנים והתלמידים, צריך להיות בחינך "מלאך" שהרי אמרו רז"ל "אם מלאך ה' צבאות הוא – ישמעו תורה מפיהו", כלומר כדי להנחיל תורה בעם ישראל חייבים להיות סוד של "מלאך", נאה דורש ונאה מקיים, וחינוך יהודי מושתת על אדני החסד, ו"מה ה' דורש מעמך כי אם... ואהבת חסד..." (מיכה ו, ח), כלומר החינוך המשפחתי וגם בבית הספר לחיות את התורה באמצעות עשיית חסד, בסיוע הדדי, בעשיה למען כלל ישראל, להיטיב לכל ההוויה כולה (עיין מוסר אביך ערך אהבה).

שאלה כח: הורה שואל: אם רואים בבן נטיה למידה רעה, איך נחזירנו למוטב?
תשובה: כתב השל"ה הק' (הובא בספר חובת התלמידים בהקדמת הספר):
"אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך" (משלי ט, ח), כלומר כשבאת להוכיח את זולתך, לא תזלזלהו ולא תחרפהו לאמר "לץ אתה" כי בזה ישנאך ולא ישמע לך, רק הוכח לחכם – אמור לו הלא חכם אתה ולמה תעשה כך, ואהבך וישמע לך.
וכתב בעל חובת התלמידים:
צריך המלמד והאב לחפש אחר איזה מידה טובה שיש בבן או בתלמיד ולשבחהו בה ויחזקהו.
רואים מכאן שעל האב או המורה למצוא את הייחודיות של כל ילד וכל תלמיד במידות טובות כגון אוהב לעזור, ילד מבין ומוכשר, ולשבחו על מעלותיו, ובזה ירצה להיות טוב, ויחשוק מעצמו להיות טוב וישר, ולהרים את עצמו, ויברח מהנטיה למידה רעה, ולכן עליך לפעול בכיוון זה ובשיטה חינוכית מבורכת זו שמדרבנת את הילד לטוב ולשפר את דרכיו ומעשיו. וצריכים לפייסו ולקרב אותו כפי המצב על ידי עידוד ושיבוח ולא על ידי ענישה או גערה פוגענית כי זה רק מרחיק ולא מקרב.
והלל הזקן במסכת שבת (ל ע"ב) לימדנו שגם אם התלמיד או הבן מעצבן או מזלזל, או סר מדרכי אבות, היחס אליו הוא לעולם יחס של "בני" כמו שאמר הלל לאותו תלמיד מקניט "בני מה אתה מבקש", וכתב מרן הראי"ה קוק (עין איה על שבת שם): "האהבה שמתחברת עם הכבוד תביא לידי מעשה..." (עיי"ש), ולכן ההסתכלות במידה הטובה והישרה תחפה על שאר המידות הלא טובות, ותוביל להעריך את עצמיותו ולהנעימו כבן אהוב, וזוהי מידתם ותכונתם של חכמי ארץ ישראל שנקראים "נועם" שמנעימים זה לזה בהלכה (סנהדרין כד ע"א), ולא מחטטים ומחפשים מומים באחר ושוללים קיומו, אלא מסתכלים על הטוב, היופי והחן שבו, ומקרבים אותו וקוראים לו "בני מה אתה מבקש" כמו שענה הלל לאותו תלמיד מקניט (שבת ל ע"ב), ולעולם ההורים חייבים להסתכל בצדדים החיוביים שיש בילד ולעודדו להמשיך בהם, לספר סיפורים טובים ומאלפים אודות מעשים טובים, ולנסות בחכמה ובתבונה לשלול הנטיות הרעות שעלולות לפגוע בהתפתחות האישית ולגרום לו בעיות לעתיד, והכל יעשה בניחותא, בשלווה ובתבונה, והכלל הגדול בהנהגת הבית ובחינוך הוא "צריך לממרינהו בניחותא כי היכי דלקבלינהו מיניה" (שבת לד ע"א, ורש"י) אם אדם רוצה שבני ביתו ישמעו לו או ימלאו את רצונו , לא יבקש או יאמר בכעס ברוגז ובלחץ אלא בניחותא ובסבלנות, ואז יתכן שישמעו אותו ויקבלו את דבריו, כלומר אין להשתמש בכוח כדי לחנך אלא בשקט ובסבלנות בלבד, ואסור לגלות בהילות ורגזנות במלאכת ה' – במלאכת החינוך (עלי שור עמ' רסא).


תשובה: אמא יקרה אשרייך שאת דואגת לחינוך טוב של יוצאי חלצייך על ידי לקיחתם לשהות במחיצתם של גדולי ישראל וצדיקים, אשר מפיהם אנו חיים כי דרכם של יראי ה' המחפשים שלמות והתעלות בעבודת הבורא, להתברך ולשהות במחיצתם של צדיקים ולומדי תורה, וחז"ל הפליגו בחשיבות ענין זה, ונצטט אימרותיהם:
  • התוספות (בבא בתרא כא ע"א, ד"ה כי מציון) כתבו שהשהייה במחיצתם של מאורי ישראל מביאה להתחזקות בלימוד התורה ועבודת ה', ומטעם זה היו מושיבים את התינוקות בירושלים במקום לימודם, לפי שהיו רואים קדושה גדולה, וכהנים עוסקים בעבודה, וזה היה מכוון לבם ליראת שמים וללמוד תורה.
  • הזוהר הקדוש (פ' משפטים): אמר ר' אבא, כד נהירא לי שמעתתיה, חמיניה דיוקניה דאיתער קמאי", כלומר כאשר השמועות של רשב"י היו מבוררות לי מפני שראיתי דמות דיוקנו עומדת לפני.
  • רבנו הרמב"ם בפירושו לאבות (פ"א, טז) הוראה לנו שצריך לשבח החשובים ולהורות מעלותיהם כדי שיטיבו מנהגיהם בעיני בני אדם וילכו בדרכיהם.
  • מרן החיד"א (מדבר קדמות ערך ציור) כתב שסגולה מיוחדת לצייר בדמיונו צורה קדושה שתשלים את שכלו.
  • ובעל יערות דבש (ח"א דרוש יב): שבראיית פני צדיק יש בכוחה להשפיע שפע טוב וברכה, כי עליו חל ושורה אור השכינה.
מדברי קדשם למדנו "אשריהם הצדיקים ואשרי דבקיהם" (תנחומא וירא ט), כי בכוחם של תלמידי חכמים וצדיקים על ידי עמל תורתם, קדושתם ומידותיהם הנאצלות, להזריח אור של יראת שמים והתבוננות עמוקה בחשיבות החינוך התורני, קיום המצוות, וסיגול מידות ישרות.
ולכן רצוי וטוב ללכת בדרכי אבותינו שהיו מוליכים בניהם לחכמים להתברך מהם, ויהי רצון שכל יוצאי חלצייך יהיו יראי אלוקים, תלמידי חכמים גדולים ומוכתרים במידות תרומיות, ומודרכים על התורה וחכמיה, על דרך התמימות והיושר. ובטוחני שקולות התורה והברכות של הגדולים יהדהדו באזני הבנים והבנות שיהיו כולם דור ישרים מבורך, זרע מעלייא העוסק בתורה ובמצוות, ותתבשמו מהם לאורך ימים אכי"ר.
וכתב בעל ראשית חכמה:
"וילמד אדם לבנו כשהוא קטן לנשק יד אביו ואימו ורבו, וגדולים וצדיקים, וכל מי שהקטן מנשק ידו צריך לשים את ידיו על ראשו לברכו, כי כאשר ישים אדם את ידו על הקטן מתברך".


תשובה: התורה מדריכה אותנו במצוותיה ובהדרכותיה לכבד כל אדם באשר הוא אדם, כי הוא נברא בצלם אלוקי (בראשית, וקהלת ז, כט), ולכן החינוך התורני הוא המסוגל להחדיר לבן ולתלמיד ערכי מוסר מקודשים, דרך ארץ ונימוסים שהם חלק מעצם חיי התורה. ובכדי שהאדם ישלים את ייעודו ואת חייו בצוותא עם זולתו על הארץ, חייב להתחנך על אדני התורה ומצוותיה כדי להדריך את היהודי בנתיבי היושר הצדק והזוך, ויהיה משאו ומתנו בנחת עם הבריות (יומא פו ע"א).
והחינוך לזה יעשה על ידי ההורים בשינון הנהגה זו בבית פנימה באזני הילדים, הן בדוגמא אישית של ההורים שלא יזלזלו בשום אדם – יהיה מי שיהיה, בזמן שאינו מהווה סכנה ממשית לילדים, וילמדו אותו כל ענייני דרך ארץ הן בהתנהלות כלפי הזולת, בדיבור ובמעשה, והן בכל ענייני אכילה ומלבוש, וילמד אותו מסכת דרך ארץ, ופרק דרך ארץ בספר ראשית חכמה.
על ההורים והמורים להרתיע ולהזהיר שלא לבזות ולבייש אנשים אומללים, עניים, מוכי גורל, כי בדרך כלל אנשים כאלה נתונים למשיסה במיוחד מצד הקטנים, וחז"ל לימדונו "אל תהי בז לכל אדם כי אין לך אדם שאין לו שעה" (אבות פ"ד, מ"ג), ושלמה אמר: "בז לרעהו חסר לב" (משלי יא, ב).
יש להרגיל את הילדים לקבל בסבר פנים יפות כל אורח שנכנס לבית, ולהימנע מכל פגיעה באורחים, וכן לייצר אווירת הערכה וכבוד בין האחים, לנהוג בכבוד זה כלפי זה, ולא ידברו בשפה זולה או פוגעת, וכן על ההורים לחנך ילדיהם להכרת הטוב כלפי כל מי שמטיב עמהם – כי הכרת הטוב היא המפתח למידות אנושיות טובות, והן הבסיס לאמונה, שהרי אמרו רז"ל: "כל הכופר בטובתו של חברו סופו שיכפור בטובתו של הקב"ה" (לקח טוב פ' וארא), ואפילו שלמה המלך קילל כפוי טובה – "משיב רעה תחת טובה לא תמוש רעה מביתו" (משלי יג, יז). וכתבו חכמי המוסר שמידת הכרת הטוב עדיפא מכל קידוש ה' (אור הצפון) וכפוי טובה הוא אדם בזוי ומשלם גמול רע למיטיב (ספורנו לדברים לב,ו) ושני עמים- עמון ומואב נדחו מלהתגייר מפני כפיית טובה (דברים כג, ה ורמב"ן שם)
ונשאלת השאלה כיצד נקנה לילדנו את הערך של הכרת טובה? נסביר לילד שאדם שאינו יודע להכיר טובה הוא אדם בלתי מאושר, והחברה לא תסבול אותו, ובעתיד יקשה עליו לבנות בית, לרקום יחסים טובים עם סביבתו, וזה יגרום לו ולהוריו עגמת נפש ומועקה נפשית גדולה, ולכן נגנה פעמים רבות את "כפיות טובה", ונתאר בפניו בצבעים קודרים גודל האטימות והרשעות של הגומל רעה לחברו.
כפיית טובה היא הגרועה מהכל, ואמרו רז"ל:
"אין לך קשה לפני הקב"ה מכפיית טובה... ולא נטרד אדם מגן עדן אלא על כפיית טובה, ואף אבותינו במדבר לא כעס עליהם הקב"ה אלא על כפיית טובה" (מדרש משנת רבי אליעזר דף לב).
וכתב בעל ספר חסידים (סי' תרסה): "כי אין מידה רעה כמו כפיית טובה", והגר"א כתב בחריפות (משלי ל, י): "כפוי טובה לפי שכלנו הוא איש עוול אשר כמהו אין בנמצא".
יש ללמד את הילד כיצד להודות על כל טובה שגומלים איתו, ולומר "תודה רבה", "אין לי מילים להודות לך", או "יישר כוחך", וככל שהילד רואה שאביו מכיר בטובת אימו ומודה לה על כל ארוחה או על כל מעשה טוב בבית, הרי הילד שומע ורואה ולומד להכיר טובה.
בחינוך לערכי מוסר, לדרך ארץ, אין להפעיל כפייה והפחדה לילד כי זה לא יוביל להנחלתם ולביסוסם בתודעה של הילד, אלא לצטט להם מאמרי חז"ל המציינים מעלת הנימוסים ודרך ארץ בחיי האדם ובהצלחתו בחברה, ובפרט שלא להלבין פני חברו ברבים (בראשית לח, כה. וברכות מג ע"א), ור' שמואל הנגיד הטיף: "כבד את חברך והתאהב לכל נברא" (אוצר השירה והמליצה 21), שלא להקניטו ולא יאנה אותו "לא תונו איש את עמיתו" (ויקרא כה, יז-יח. תנחומא וירא א, לב), וכל שכן שלא לצער האומלל ולא לבזותו (עיין רש"י לסנהדרין סו ע"א), ויהיו דבריו נעימים עם כל אדם, והקב"ה חס על כבוד הבריות, אף אנו צריכים לחוש (סידור רש"י סי' כג). ולכן יש להרגיל את הילד מקטנותו לאהוב את הבריות, לאהוב כל יהודי ויהודי, אחיו וחבריו, לכבד יצורי תבל כי הם ברואיו יתברך. (עיין תומר דבורה פרק ב')
והאדם צריך להתעסק בדרך ארץ, שאם אין דרך ארץ אין תורה (אבות פ"ג מי"ז, ורש"י לשבת לא ע"א), כלומר מי שאינו בעל מידות טובות ואינו נוהג יפה עם הבריות, אין ערך לתורתו כי התורה נמאסת ומתחללת על ידו.
וללמד את הבן אם הוא מתארח אצל חברו שיברך ברכת האורח המופיעה בחז"ל בברכות (נח ע"א), וכן יכבד מורים ומחנכים, ולהתייחס אליהם בהערצה ובחיבה כי הם בונים ומעצבים את אישיותו, כמו הוריו שחייב בכבודם ובמוראם (עיין ספר החינוך, מצוה לג), וחייב להקביל את פני רבו ברגל (ר"ה טז ע"ב, ורש"י לחגיגה ג ע"א).
ולענ"ד, על ההורים והמורים ללמד את הבנים והתלמידים מסכת אבות שכולה מוסר ודרך ארץ, נימוסים ויחסים הגונים בין איש לרעהו, וזה יחדיר בנשמת החניך הזדהות עם המסכת, וכאמרם "האי מאן דבעי למהווי חסידא לקיים מילי דאבות" (בבא קמא ל ע"א).


תשובה: הורה יקר, שלום וברכה רבה למעלתו!
כידוע לכבודו שמיסודות החינוך שהמחנך ישמש דוגמא אישית ומופת חותך למתחנך, כי טבע הבנים והתלמידים לחקות את האבות והמורים, ולכן חייבים ההורים והמורים להישמר מהתנהגות בלתי נאותה, בלתי הולמת, ולכן מבחינה פדגוגית-חינוכית ראוי הרב או המחנך להיות "דמות מופת", אישיות מעוטרת במידות תרומיות כדי שיוכל לחנך אחרים, ולהיות להם "מודל לחיקוי".
והנה במסכת חגיגה (טו ע"ב) שאלו כיצד רבי מאיר למד תורה מפי "אחר" (אלישע בן אבויה) מאחר שסר מדרך התורה והמצוות, ואמרו רז"ל על הפסוק במלאכי (ב, ז) "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא" – אם דומה הרב למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו, ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו. ובודאי אלישע שחזר בשאלה אינו בתקן של מלאך ה', ואם כן איך ר' מאיר למד ממנו תורה?
והגמרא בתירוץ שני אומרת: "הא בגדול, הא בקטן", כלומר הדרישה להקפיד על רב שיהיה דומה למלאך מתייחסת לתלמיד קטן כי הוא עשוי לחקות את רבו או מורו וללמוד מדרכיו ומידותיו, ויש כאן סכנה חינוכית. אבל בתלמיד גדול – מבוגר שיוכל לעשות הבחנות בין החכמה למידות הרב או המורה, מותר ללמוד ממנו ידע וחכמה, כי חבל להפסיד את חכמתו, וזה מה שענה ר' מאיר "תוכו אכל קליפתו זרק" כלומר ר' מאיר ידע לזרוק את הדברים הלא טובים – את הקליפות, ולאכול-לקבל את התוך הטוב והנכון. (שם בחגיגה).
ולכך לגבי מורה או מחנך שאינו ראוי ללמד, תלוי אם הסרחון שבו הוא חיצוני אבל פנימיותו עדיין לא נפגמה כלל, הרי בקלות אפשר להסיר את הלכלוך וליהנות מה"תוך", אבל כשהסירחון הוא פנימי דהיינו השחיתות חדרה לפנימיותו – אי אפשר ליהנות ממנו.
נמצאנו למדים שעדיף לבחור רב או מורה חכם ומעוטר במידות תרומיות, כיון שהילד מטבעו מחקה את הוריו ומוריו, ולכן רצוי וטוב לבחור במלמד טוב מבחוץ ומבפנים, כי קשה להבחין בין תוך לחוץ, בין קטם לגדול כפי שהגמרא (חגיגה הנ"ל) אומרת, אלא מלכתחילה כל הורה לטובת בנו יבחר ברב ובמורה ובמחנך מושלם בידיעות ובמידות נעלות שיאציל מרוחו מחכמתו וממידותיו התרומיות על הבן או התלמיד, ועל זה אמרו רז"ל "שותא דינוקא בשוקא או דאבוה או דאימיה" (סוכה נו ע"א, ורמב"ם הל' ת"ת פ"ד ה"ה).


תשובה: כידוע היום במדינתנו, קיימים שני זרמים בחינוך: א – החינוך הדתי, ב – החינוך הלא דתי.
וגם בחינוך הדתי ישנם הורים דתיים המעריכים את לימוד התורה אבל מתלבטים לאן לשלוח את בניהם – לישיבה או לבית ספר שיש בו לימוד חול ולימודי מקצוע, כדי לעצב דמות התלמיד על פי שילוב התורה לערכים של יראת שמים, אמונה ושמירת מצוות בלתי מתפשרת, וגם על ידי רכישת מקצוע, אומנות, מדעים, כדי שתהיה לו משרה מכובדת לקיומו החומרי.
ונברר מה דעת חכמים בסוגיא מורכבת זו:
  • לימוד מקצוע
  • המשנה בקידושין (פב ע"א) אומרת: "ר' מאיר אומר לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה", כלומר מלאכה שאינה דורשת מאמצים פיזיים כבירים, וכן מובא בקידושין (כט ע"א):
  • "האב חייב בבנו... ללמדו תורה... וללמדו אומנות, ר' יהודה אומרת כל שאינו מלמד את בנו אומנות כאילו מלמדו ליסטות".
  • ופירש רש"י – כיון שאין לו אומנות ויחסר לחמו, ילך בפרשת דרכים וילסטם את הבריות. כלומר כמו שהאבא חייב ללמד בנו תורה ומצוות, כך חייב להקנות לו מקצוע על מנת להתפרנס בכבוד ולא יפשע או יפשוט יד לקבץ נדבות, ולכן לימוד מקצוע היא מצוה (עיין שבת קג ע"א, ורש"י שם).
  • לימוד תורה
  • ההורים מצווים במצות עשה דאורייתא ללמד את בניהם תורה ומצוות כדי לנטוע ביוצאי חלציהם ערכים של יראת שמים, אמונה ושמירת מצוות, ומשאלת ההורים לזכות לגדל את הילד לתורה לחופה ולמעשים טובים, לראות את הבן לגדל להיות תלמיד חכם, למצוא לו זיווג מתאים לחיים, ולקיים מעשה חסד (עיין שבת קלז ע"ב). ועל כולן – להיות מעוטר במידות טובות, וכפי שכתב רבנו הגר"א (אבן שלמה פ"א): "כל עבודת ה' תלוי בתיקון המידות וכל החטאים מושרשים במידות רעות".
ברם, אחרי דעת ר' מאיר ור' יהודה הנ"ל, מובאת דעת ר' נהוראי (שם) האומר: מניח אני את כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה... כי התורה משמרתו מכל רע בנערותו ונותנת לו אחרית ותקוה בזקנותו, ופירש רש"י שאם אדם בא לידי חולי ואינו יכול לעסוק בתורה הוא אוכל ממתן שכרה.
והנה על בסיס דעת ר' נהוראי קמה התנגדות נמרצת ללימוד מקצוע ומדעים, להכשרה אומנותית, ואולם כתב המהרש"א שם שר' נהוראי אינו חולק על רבי מאיר, אלא בא לומר "עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי", כלומר לתת מעמד מועדף ללימוד קודש, ואחריהם לימוד מקצוע, הכשרה מקצועית אקדמית כדי להתפרנס ממקצועו, וכדעת המהרש"א סובר הפני יהושע (שם).
והנה בסוגיא זו נחלקו רשב"י ור' ישמעאל בברכות (לה ע"ב):
  • דעת רשב"י: האידיאל הרצוי הוא שעם ישראל יקדיש את כל זמנו ועיתותיו ללימוד תורה "והגית בו יומם ולילה", ומלאכתו החומרית תיעשה על ידי הגויים שנבראו לשם כך.
  • דעת ר' ישמעאל: האדם צריך לשלב תורה עם מלאכה "הנהג בהם מנהג דרך ארץ", ואביי ורבא (שם) פסקו כרבי ישמעאל – "הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידם, כרשב"י ולא עלתה בידם", והלכה כרבי ישמעאל, וכמו שפסקו הטור והשו"ע (או"ח סי' קנה): אחר שיצא מבית הכנסת ילך לבית המדרש, אח"כ ילך לעסקיו דכל תורה שאין עימה מלאכה סופה בטלה, וגוררת עוון (אבות פ"ב מ"ב), ועוד "אם אין קמח אין תורה" (אבות פ"ג מכ"א), "יפה תורה עם דרך ארץ" (אבות פ"ב מ"ב), ועוד:
  • "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם".
  • ופירש הספורנו שהאדם צריך לבחור לו מקצוע הולם:
  • "שימצא עצמו מוכן להיות יותר שלם בו, באופן שישיג בו תהילה ותפארת מן האדם כי בו יצליח יותר".
יוצא לפי ר' ישמעאל עם ישראל בכללותו חייב לעמול עבור פרנסתו, להשיג עצמאותו הכלכלית והחברתית, ולכן להכשיר את החניך למלחמת קיום, ללמוד מלאכה כדי לזכות למעמד טוב כי אחרת מי שאינו עושה מלאכה חוטא ומחטיא את הבריות וחושדין אותו (מנורת המאור), ולכן רבא אמר לתלמידיו "במטותא מינייכו לא תירתון תרתי גהינום" (יומא עב ע"ב), בעולם הזה ובעולם הבא, וכך אמרו "אם אין דרך ארץ אין תורה" (אבות פ"ג מי"ז) ודרך ארץ היינו מלאכה, עבודה, פרנסה, ודרכי המוסר והנימוס, ודרך ארץ קדמה לתורה (ויק"ר פט, ג, וילקו"ש בראשית סוס"י לד), ואמרו בירושלמי (פאה פ"א ה"א): ובחרת בחיים זו אומנות, דהיינו ללמוד אומנות כדי להתפרנס, וכן כתב הרמב"ם (הל' דעות פ"ה הי"א): "דרך בעלי דעה שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו ואח"כ ישא אשה", ואסור לסמוך על הנס ויאמר מן השמים יזמינו לו פרנסה (איגרות משה או"ח ח"ב סי' קיא).
ורבנו הרמב"ם הקפיד מאוד על מאוד על ענין זה של לימוד אומנות לשם פרנסה בכמה מקומות בהלכותיו:
  • בהלכות תלמוד תורה (פ"ג ה"י): כל המשים לבו לעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חילול ה' וביזה את את התורה (ועיין ע"ז יט ע"ב, נודע ביהודה – אהבת ציון דרוש יב, היעב"ץ בלחם שמים אבות פ"ג מי"ז).
  • בהלכות יסודי התורה: מי שקורא ושונה... ואין משאו ומתנו באמונה... הרי זה בכלל חילול ה'.
  • בהלכות דעות (פ"ה הי"א): דרך בעלי דעה שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה... ואח"כ ישא אשה.
  • באבות (פ"ד מ"ה): כח מי שיהנה בעולם הזה בכבוד תורה נוטל חייו מן העולם.
  • בהלכות תלמוד תורה (פ"ג הי"א): מעלה גדולה היא למי שמתפרנס ממעשה ידיו, ומידת החסידים הראשונים היא, ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם...
וכן פסק השו"ע (יו"ד סי' רמו ס"ק כא): ומעלה גדולה למי שמתפרנס ממעשה ידיו, וכן אמרו רז"ל בברכות (ח ע"א): גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים (ועיין במהר"ל דרך החיים שם, והנצי"ב שם במרומי שדה), ולכן שיקפיד האדם לבחור לו מלאכה שהיא אהובה עליו ומשמחתו בעשייתה ועל ידה יבוא לידי שלמות (שם במהר"ל), ולכן גדולי ישראל החשיבו את אהבת העבודה והמלאכה שממנה מתפרנסים. וכתב השל"ה (שער האותיות, דרך ארץ מו):
ע"כ צריך אדם לראות ולהמציא לעצמו איזה עסק שממנו יגיע פרנסתו ופרנסת ביתו ולא יסמוך לידי מתנת בשר ודם ולא לידי הלוואתם...
והנה שיטה זו של מיזוג של לימודי חול עם לימודי תורה נקראת "תורה עם דרך ארץ", והוקמה בגרמניה שלפני המלחמה כמאה וחמישים שנה, והרב הירש ובני זמנו עמדו בפני בעיה חינוכית קשה, כי היהודים סונוורו על ידי ההשכלה והאמנציפציה, והחלה התבוללות, והרב הירש וחביריו ראו שאין התורה מתנגדת לחינוך חול, לאומנויות ולמדעים, ולכן הפיץ שיטת תורה עם דרך ארץ, שיכול לשמור היהודי באמונתו תוך שילוב לימוד תורה עם לימוד מקצוע ומדעים, וגדולי ישראל שלאחריו בהסתמכם על חכמי ישראל ובראשם הרמב"ם הנ"ל שחשוב ללמד תלמיד מקצוע או חכמה מדעית אקדמית כדי שיתפרנס בכבוד ובתנאי שילמד תורה כדי שיהיה יהודי מאמין ומלומד בדברי תורה עם השכלה, כי השילוב הזה יחנך הילד היהודי שמטרת המקצוע או המדעים הם רק אמצעי לחיות חיי תורה ומוסר אלוקי, וכן כתב מרן הראי"ה קוק (איגרות הראי"ה ח"א סי' רעד):
"ואין לך דרך אחר כי אם לחזק את ידי החינוך הנותן חלק לידיעות העולם והחיים... ונלמד את בנינו את הלימודים הנותנים פרנסה וכבוד לאדם מצורף אל התורה, יתחזק ויוסף אומץ יסודה של תורה". (ועיין במרן הבן איש חי בספרו אמרי בינה דרוש ב לחינוך, ספר חורב פרק פד, נפש החיים שער א פ"ח).
ברם, אם הבן חפץ רק בלימוד תורה, ונפשו דבקה בלימוד תורה יעסוק בתורה, וכמו שכתב הרמב"ם (סוף הל' שמיטה ויובל), ובכל זאת אסור לאדם צדיק להשליך עצמו על הציבור, בכל זאת יצטרך לעסוק במשהו כדי להרויח די מחייתו (עיי"ש ברדב"ז), ולכן ילמד אומנות קלה, ויעסוק בה בזמן מועט ורוב זמנו יעסוק בתורה הקדושה, ומן השמים יספקו דבר המספיק לו, כמ"ש הרמב"ם (שם), ובתנאי שלא יצטרך לבריות, למתנת בשר ודם, כי הנזקק להם פניו נעשות ככרום.
בסיכום: טעמים רבים נכתבו על ערך המלאכה והעבודה (עיין בספר "העבודה במקורות לר' מנחם אסף), וחז"ל הביאו לכך הוכחה מהקב"ה עצמו:
"חייב אדם להיות אוהב את המלאכה ועוסק במלאכה, והלא דברים ק"ו ומה אם הקב"ה שהעולם שלו כתיב שעשה מלאכה "מלאכתו אשר עשה" בני אדם על אחת כמה וכמה" (אבות דרבי נתן כא).
ואמרו חז"ל (אבות פ"ב מ"ב) "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ ויגיעת שניהם משכחת עוון. וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון" ועוד אמרו (קידושין כט,א) כשם שחייב ללמדו תורה כך חייב ללמדו אומנות וכן נקטו כל חכמי ספרד שלמדו תורה ועסקו במקצוע למחייתם.
וכתב המהר"ל: "כי המלאכה שלמות האדם" (דרך חיים על אבות פ"א, י), וכתב בעל מנורת המאור (ח"ג פ' ת"ת עמ' ש): וחסידים הראשונים היו משתדלים לעשות מלאכה כדי שיתפרנסו ממנה..., וחז"ל ציוונו "אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות" (אבות פ"א מ"י), כלומר על האדם להתעסק במלאכה אפילו יש לו במה להתפרנס (אבות דר"נ פי"א הי"ג, והרשב"ץ במגן אבות שם), כי הבטלה מביאה לידי שיעמום (כתובות נט ע"ב), והקשה הר' יעב"ץ (לחם מן השמים, שם): התינח במי שאינו עוסק בתורה, אבל בלומד תורה מאי? ותירץ שיאהבנה מפני מעלתה לבריאות גופו, וחביבה המלאכה שכל הנביאים נתעסקו בה (אבדר"נ פ' כ"א), ואמרו רז"ל: "פשוט נבלתא בשוקא ולא תימר גברא רבה אנא" (פסחים קיג ע"א) כלומר עדיף שתעשה לפרנסתך אפילו מלאכות שהן פחותות כגון לפשוט נבלות בשוק ולא תאמר אדם גדול וחשוב אני כדי שיפרנסוהו, כי שונא מתנות יחיה (משלי טו, כז), ויגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך (אבות פ"א מ"ט, ורש"י שם). ואמרו "גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים" (ברכות ח,א) "וגדולה מלאכה שמכבדת את בעליה" (נדרים מט,ב) ואמרו "המפנה ליבו לבטלה מתחייב בנפשו (אבות פ"ג) ופירש המאירי "מי שלא יתעסק בשום דבר בעולם יבוא מזה לתרדמת הלב והשתוממות המחשבה"


תשובה: התורה אומרת "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם בשבתך בביתך..." (דברים יא, יט). ותמוה הדבר איך פתח בלשון רבים וסיים בלשון יחיד?
אלא למדים מכאן שחינוך הבנים תחילת ויסוד בחינוך האבא, ההורים – כי אימתי יצליח האבא או המורה בחינוך בניו ותלמידיו "ולמדתם אותם בניכם" אם האבא או המחנך מהווים דוגמא אישית, כשהאבא בעצמו לומד ומקיים מצוות, אז הבנים רואים אותו ולומדים ממנו, וכן הבת רואה את התנהגות האמא ולומדת מאורותיה וכאמרם "כאמא-בתה" (כתובות סג,א, בר"ר פ,א, ויחזקאל טז,מד)


תשובה: מצות חינוך מתחלקת לכמה שלבים:
  • עד גיל מצוות, האב חייב לחנכו ולהרגילו במצוות, שהרי כשנעשה בר מצוה מברך "ברוך שפטרני מעונשו של זה" (מג"א סי' רכה סק"ה), כי מגיל שלוש עשרה הוא אחראי כיון שהוא בר דעת ואין אביו נענש עליו.
  • במצות שלא יכול לעשות לעצמו כגון לקנות לו טלית ותפילין שאין באפשרותו לקנות כשהגיע לגיל שלוש עשרה, חייב אביו לעשות לו כדי לחנכו במצות תפילין וטלית, שהרי הגמרא (סוכה מב ע"א) אומרת – קטן היודע לשמור תפילין אביו לוקח [=קונה] לו תפילין.



תשובה: לענ"ד ברור שצריך לפייס ולבקש מחילה מהבן או מהתלמיד, כי גם הם אסורים בפגיעה ובהתרעמות חנם, כי גם הבנים הם בני אדם ונפגעים, ולכן צריך לבקש מהם מחילה וסליחה על פגיעתם. חז"ל (מו"ק יז,א) על הפסוק (ויקרא יט יד) "ולפני עיוור לא תיתן מכשול" אומרים: בכמה לבנו הגדול הכתוב מדבר ומבאר רש"י: "דכיון דגדול הוא שמא יבעט באביו והוה ליה איהו מכשילו"
ובמפרשים כתבו שלא רק פגיעה פיזית אלא גם פגיעה מילולית היא בגדר הכאה ולכן הבן הזה לפי טבעו גדול דעה הוא בגדר עיור שהוכשל על ידי אביו שמא יבעט באביו או שמא תרים כנגדו בדיבור או במעשיו והאב הוא שגרם (עיין ברכי יוסף ליו"ד סימן רמ ס"ק כ)
נמצאנו למדים שמצות מורא או"א היא מצוה המוטלת על הירא ועל המתיירא לבל יגרמו שלא ייראו, שלא יסבובו לבן להיכשל (אור החיים ויקרא יט,ג ד"ה ואת) ולכן על ההורים והמחנכים הרוצים להיות דוגמא ומופת חינוכית לבנים ולתלמידים לכבד את חלק האב ואת האם שבה ומכבד דבריהם שנוהגים בעצמם כאשר ירצו שינהגו בניהם.
והורים ומורם שמזלזלים בכבודם העצמי מחללים מצות כיבוד או"א ואת תפקידם החינוכי ולכן סוד הצלחת ייעדם החינוכי לשמור על התנהגות עצמית מופתית נאה ומשובחת.


תשובה: בודאי מצוה על הסבא ללמוד תורה עם בניו ובני בניו, וזה פסוק מפורש בתורה "והודעתם לבניך ולבני בניך..." (דברים ד, ט), ואמרו (ברכות כא ע"ב) "כל המלמד את בן בנו תורה כאילו קיבלה מהר חורב...", וכן אמרו עוד (קדושין ל ע"א): כל המלמד בן בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו למדו לו ולבן בנו עד סוף כל הדורות".
וכן נפסק להלכה (שו"ע יו"ד סי' רסה, ג):
"כשם שמצוה ללמד את בנו כך מצוה ללמד את בן בנו שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך... אלא שמצוה להקדים בנו לבן בנו".
ולכאורה תאמר לי שזה אמור במצות תלמוד תורה כדי שתהיה המשכיות לתורה, אבל לענין דין חינוך בשאר המצוות מנלן?
ויש לומר שהתורה הודיעה זאת במצות תלמוד תורה שהיא עיקר נשמת החינוך היהודי, והוא הדין לחינוך למצוות, ובודאי גם הסבא שמח מאוד שכל יוצאי חלציו ממשיכים מורשת האבות וכפי שאנו מתפללים כל יום שלא יהיה פסול בזרענו ובצאצאינו. כי מה טוב ומה נעים גורלו של יהודי שבניו יהיו חכמים, צדיקים כי ישמח האיש ביוצאי חלציו בעוה"ז ובעוה"ב, ולכן ישתדל ויתפלל שכל יוצאי חלציו יהיו יראי ה' שלמים במידות ובדעות.


תשובה: ההלכה קובעת בשו"ע (או"ח סי' מז בסופו) שנשים מברכות ברכת התורה, וכתב בביאור הלכה (משנ"ב שם) שהטעם הוא משום שצריכות ללמוד את דיניהן, כי אם לא תלמד את הדינים השייכים לה תכשל.
וכל זה אמור רק למצוות ששייכות בהן אבל ללמדן תורה הרי כבר נאמר (סוטה כא ע"ב): כל המלמד את בתו תורה כאילו למדה תיפלות, ולכן תלמוד תורה לא חייב ללמדה. ונשאלת השאלה ממה שאמרו (נדה ל ע"ב): המלאך הלומד תורה עם העובר במעי אימו, האם לומד גם עובר נקבה את ההלכות שחייבת בהן או לא?
ולענ"ד אם נפרש כפשוטו מלמדו תורה באופן כללי ולא מלמדו קיום המצוות, הרי אשה פטורה מתלמוד תורה ואם כן הוא לא מלמדה, אבל אם נאמר מלמדו פרטי קיום המצוות הרי מסתמא גם לעובר נקבה מלמד הדינים השייכים לה – כלומר אופן קיומם, כדי שתוכל בעולם הזה לקיימן בקלות. ולכן על ההורים לפקוח עיניהם על בנותיהן, להרחיקן ממידות רעות, ללמדן המצוות החייבות בהן, לייעצן בעצות טובות איך תתנהגנה עם בעליהן באופן שתמצאנה חן ושכל טוב בעיני אלוקים ובעיני בעליהן.


תשובה: הרמב"ם (הל' תשובה פ"י ה"ה) כתב: כשמלמדים את הקטנים אין מלמדים אותם אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר, ואין הכוונה לשכר כאן הוא פרס כספי או מתנה... אלא שכר בעולם הבא.
ורבים מגדולי ישראל לא החזיקו ללמד בשביל כסף ובשביל פרסים, כי אז מרגילים אותם ללמוד שלא לשמה, וכשיגדלו לא תהיה להם אהבת לימוד תורה לשמה אלא לשם השגת פרסי עידוד, והכל ייעשה לשם שמים ובפרט אם רואים שהתלמיד עצל או חלוש בלימוד מצוה לעודדו ולמושכו ולשבחו, וכדאי לעשות כל מיני תחבולות למושכו ללימוד תורה להראות לו המתיקות והנועם שבתורה ובמידותיה והדבר יהיה לו למשיב נפש ואין כופין על הילד לאכול דבר רק נותנים לו כפית קטנה לטעום והשאר יבוא מאליו.


תשובה: יש מצדדין לשבח ולקלס תלמיד למדן וכשרוני כדי לחזק אותו, ועוד כדי שהאחרים יקנאו בו וירצו להיות כמוהו מדין "קנאת סופרים תרבה חכמה" (בב"ב כא ע"א).
ברם שאלה זו צריכה שיקול דעת רב מתי ואיך כדי שלא לייצר קנאה בין התלמידים, כי קנאה מולידה שנאה, וכפי שמצינו באחי יוסף, ולכן שאלה זו צריכה שיקול רב גדול, ולענ"ד אין לעשות זאת בכיתה לעיני חבריו, אבל אם קיבל תעודה מצטיינת יש לעודדו ולברכו בצינעה, ביחידות לקלסו כי הצלחת התלמיד היא הצלחת המחנך כי התלמידים נקראים בנים המהנים את הרב בעוה"ז ובעוה"ב. (רמב"ם פרק ה' מהל' ת"ת)


תשובה: כתב המסילת ישרים (פי"א):
"כללו של דבר הכבוד הוא הדוחק את לב האדם יותר מכל התשוקות והחמדות שבעולם".
ועוד אמרו רז"ל: יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך" (אבות פ"ב מ"י), ופגיעה בכבוד האדם היא פגיעה בעומק נפשו ובמיוחד פגיעה בכבוד הילד או הילדה מדכאת רוחו, פוצעת גאוותו, ועלולה ליצור שנאה תהומית למדכאו, ולכן ילד המתבגר מצפה מהוריו וממוריו להתנהג אליו ביחס של כבוד והערכה, ויתרחקו מכל פגיעה ברגשותיו, ואצל הילד חשובה ביותר תשומת לב של ההורים ושל קרובי משפחה, ולכן הילד אינו סובל הפגיעה בו ועלבון אישיותו כי הוא מרגיש עצמו פחות מחבריו ואינו מוחל על עלבון, וזה עלול לקטרג על הוריו ומעליביו, והורים המזלזלים בבניהם גורמים רעה לעצמם ודוחפים הילדים למריבה, לבעיטה ולשנאה, וכבר אמרו רז"ל: אסור לאדם להטיל אימה יתירה בתוך ביתו (גיטין ו ע"ב). ולא לשנות בן בין שאר הבנים (שבת י) אפילו מברא בישא לברא טבא (רמב"ם הל' נחלות פ"ו הי"א), וכתב בעל ראשית חכמה (פרק גידול בנים): "וצריך האדם לאהוב את בניו כנפשו", והכלל של התנהגות ההורים כלפי ילדיהם הוא תחילה שמאל דוחה ואח"כ וימין מקרבת (סוטה מז ע"א).


תשובה: בגמרא במסכת בבא בתרא (כא ע"א) אומרת שיהושע בן גמלא שהיה כהן גדול כשש שנים קודם החורבן עשה תקנה שיהיו מושיבים מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר, ומכניסים אותם כבן שש וכבן שבע, וזכרוהו חכמים לטובה, דכיון שעיר שאין בה מלמד תינוקות אסור לדור בה (סנהדרין יז ע"א), "וכל עיר שאין בה תינוקות של בית רבן מחריבין או מחרימין אותה" (שבת קיט ע"א).
ומה הסיבה של הקמת בית ספר בכל עיר ועיר? והתשובה היא כיון שהחינוך של ההורים בבית אינו מסוגל ללמד את הילד בשלמות וביעילות רבה, ולכן ר' יהושע בן גמלא ראה לנכון לייסד בתי ספר עירוניים, ממלכתיים, שישלימו את מה שחסר בבית, ולמרות שבתורה לא לא כתוב להקים בית ספר אלא הטילה על ההורים להיות המורים האידיאלים, אבל ברבות הזמן קשה לממש זאת מסיבות פסיכולוגיות ודיקטטיות, לכן יש להשלים את החסרונות החינוכיים על ידי מורים ומלמדים שלמדו מלאכת החינוך ומסוגלים להתמודד עם בעיות חינוך, ולכן התחלת החינוך מתחילה בבית ההורים והשלמתו על ידי מורים מעולים שיעוררו את הרצון הטוב הטבוע בילד מראשית יצירתו, להוציא לפועל את הסגולות הטמונות בעם ישראל.
בבית הספר מחנכים להרחבת הדעת, לפתח כושר ההבחנה, כושר ההתמודדות עם מצבי חיים קשים, וזוהי המטרה העיקרית של בית ספר טוב ומתוקן בעם ישראל שבא להחדיר מטרת החינוך בעם, ורק על יסוד מוסד זה, הבית ספר הממלכתי המנוהל על ידי חוקי התורה, ומחנכים מעולים ויראי ה' יכול לארגן אמצעי למידה, שיטות ותכני למידה המובילים לפיתוח יושרו הטבעי של התלמיד להיות טוב וישר להשי"ת ולחברה שחי בה.


תשובה: הצירוף הלשוני "מדינת ישראל" אינו מצוי בתנ"ך כולו, והצירופים הקיימים הם "ארץ ישראל", "אדמת ישראל", "אדמת קודש", "ארץ חפץ", "ארץ הצבי" ועוד. והראשון שיצר את המושג הזה הוא מרן הראי"ה קוק בספרו אורות (אורות ישראל פ"ו אות ז, ואורות הקודש ח"ג, קצא) אשר טבע מטבע זה "מדינה זו היא מדינתנו – מדינת ישראל שהיא יסוד כסא-ה' בעולם" וכן בכרוז על דגל ירושלים (יט' חשון תרפ"א 1921) כתב: "בואו ונרים דגלה של מדינת ישראל בא"י במלוא מובנה".
ולפי זה יש קשר בין מגילת העצמאות שחוברה על ידי המדינאים, חברי מועצת העם - שם השם "מדינה" מופיע שש פעמים - לבין התפילה לשלום המדינה שחוברה ע"י הרבנים הראשיים לישראל - שם הוא פעם אחת, ויש בזה קשר בין המימד ההיסטורי פוליטי לבין המימד הרוחני, כי הקמת מדינת ישראל בא"י מסמלת את השינוי ההיסטורי הגדול שחל בעולם שהנה עם ה' חוזר למולדתו להקים מדינה ריבונית מלאה ערכים מוסריים רוחניים, וזוהי מציאות דתית, ואילו ההשקפה האנטי ציונית לא רואה במדינה מציאות דתית אלא אירוע שולי שבא לקבץ יהודים, לדאוג לשלומם ולמצבם החמרי כלכלי ואין כאן מציאות דתית קדושתית.
ההשקפה הציונית הדתית רואה במדינה "אתחלתא דגאולה", "ראשית צמיחת גאולתנו", כפי שנוסח בתפילה לשלום המדינה ע"י הרבנות הראשית בשנת תש"ח. ואילו ההשקפה האנטי ציונית דתית לא מקבלת הגדרה זו ורואה במדינה "אתחלתא דקיבוץ גלויות".
ואנחנו המאמינים בגאולת ישראל חייבים להודות ולהלל בכל יום ובכל שעה על הקמת המדינה שזקפה קומתנו ורוממה את מעלתנו בעיני הגויים שזממו עלינו לכלותנו, ובגלות היינו בבחינת "בנים אובדים" נשכחנו מלב, והנה הפכנו מ"עצמות יבשות" לגוף חי, בריא ושלם, וזה דוקר עיני העמים איך עם שיצא משואה הפך להיות עם גדול ועצום, ואיך "מדינה קטנטונת" מעניינת את עמי תבל המלאים תמהון והשתאות, איך היא מתעצמת בכל תחומי החיים והופכת ל"מעצמה עולמית", והם שוכחים שמדינת ישראל היא מדינתו של הקב"ה המשגיח עליה ומלווה את כל צעדיה ומשרה ברכה והצלחה בכל מעשיה ובמדיניותה הפנימית והחיצונית, ואין כאן מדינה רגילה כשאר המדינות, אלא מדינה שריבונו של עולם משגיח עליה ומלווה את כל צעדיה הלאומיים והבינלאומיים.



תשובה: ידוע שיסוד החינוך הוא התייחסות ושימת לב מרובה למצבו האישי של כל ילד וילד, כי כל נפש יהודית יש לה תכונות וטבעים אישים, וכמו שפרצופיהם אינם שווים כך דעותיהם אינן שוות, ולכן לכל אחד ואחד נדרשת הדרכה ואילוף מיוחד, ולכן רק ההורים החיים עם הילדים בצוותא בתוך הבית הם המסוגלים לפענח את היתרונות והחסרונות שלהם, הכשרונות והתכונות, ולכן התורה הטילה לכתחילה מצות החינוך על ההורים, אבל בתוספת המסגרת הלימודית והחינוכית של המורים בבית הספר שהם רק "שלוחים של ההורים" למלא את החסר ולהשתמש באמצעים הפדגוגיים המשוכללים ביותר העומדים לרשותם.


תשובה: באמת שאלה זו עומדת בפני ההורים והמורים מה הדרך הרצויה בחינוך הילדים – האם הדרך הנכונה והרצויה להעניק חופש לילד כי נשמת האדם עורגת לחירות, לאחריות עצמית, ורצוי לכוון אותה לפי רצונותיה, וזה טוב ובריא, אך מצד שני יש סיכון גדול שמא הילד ישתמש בגישה זו לרעה וידריך עצמו לפי חשבונות לבו ותענוגי עולם הזה, ויהיה מאוחר להשיבו לדרך החינוכית הטובה.
ה"כפייה" במהותה אינה נעימה כי היא חונקת את הרצון האישי הטבוע באדם, "רוצה אדם בקב שלו יותר מתשעה קבין של חברו" (בב"מ לח ע"א), ואינו סובל כל דיכוי זר המחניק את רצון היצירה שלו, ולכן חשוב ויקר מאוד לילד לשמור על היחודיות שלו ולא להתבטל (עיין רבנו בחיי בחובת הלבבות שער חשבון נפש).
חז"ל דימו האדם לעץ השדה – "כי האדם עץ השדה" (דברים כ, יט), והסבירו חז"ל כמו שהעץ זקוק לטיפול, לזיבול, לעיקור והשקיה כדי שיצמחו ממנו פירות משובחים, כך האדם ככל שתתן לו החינוך הראוי והמתאים לנפשו כפי שאמר שלמה: "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה" (משלי כב, ו), והלשון מדוקדקת "על פי דרכו" ולא "על פי דרכך", דהיינו שחובה על המחנך להכיר תכונות הילד וכשרונותיו כדי לנווט החינוך הרצוי לו, כי רק בצורה כזאת יש סיכוי רב שיגדל ויצמח באופן מושלם, כי יצירת סביבה חינוכית רצויה והולמת היא המקור להתפתחות טובה של הילד, ולכן אין להפעיל נגדו "כפיה מעשית" כי היא יוצרת "קונטרה" מרד ודחיית רצון ההורים או המחנכים.
ולדוגמא רוצים שהילד יתפלל ולקיים מצוות, יש לדבר על לבו ולהסביר לו בנועם, בחיבה ובניחותא על מעלת התפילה, ומתוך זה יקום ויתפלל מתוך רצון והבנה ולא מתוך כעס, עצבנות וכפייה.
ברם יש לסייג ולומר שלפעמים ישנם מצבים שבהם הכפייה חיונית ואף הכרחית, שהרי במתן תורה נכפתה עליהם התורה (שבת פח ע"א) ואחרי הכפייה אמרו "נעשה ונשמע" שמגלה שקיבלוה ברצון (עיי"ש), והסביר המהר"ל בספרו תפארת ישראל ביישבו את הסתירה בין שתי האימרות – התורה היא הטבע האמיתי של העולם בכלל ושל ישראל בפרט, והטבע הפנימי של כל יהודי הוא הדבקות בתורה ואין כאן כפיה (עיין הרמב"ם הל' גירושין פ"ב ה"כ), ולכן כל דבר שהוא טוב, יפה ויעיל לאדם, האדם רוצה אותו, וגם אם כופים אותו הוא מגלה שזה מעשה טוב, ואין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה (אבות פ"ו מ"ב, עירובין נד ע"א).
מכל האמור יוצא שאין פתרון חד משמעי לשאלה זו, כי ישנם צדדים לכאן ולכאן, מצד אחד חופש בלתי מוגבל איננו רצוי ויש חשש שיוביל להרס וקלקול ולהפקרות, והקב"ה איננו אוהב "הפקרות" אלא משמעת והכנעה. ומצד אחר הכפייה חונקת את הרצון האישי, וכל מגמת החינוך לרומם את הרצון הפרטי, לכוונו לאפיקים רצויים וחיוביים ולא לדכאו.
ולפיכך ייעצו לנו "לעולם תהא שמאל דוחה [=שהיא היד החלשה] וימין מקרבת" [שהיא היד החזקה] (סוטה מז,א וסנהדרין קז,א), כלומר החינוך דורש מאיתנו קירוב, עיבוד, הערכה, ולפעמים דחיה וריחוק, וחז"ל מלמדים אותנו במאמרם שגם שצריך בתקיפות אין לגלות שליטה, רדייה והגמוניה על הילד אלא להסביר לשכנע ולהראות לו קירבה, ולהראות לו שגם הכפייה אינה השתלטות אלא מניעת קלקולו, ואז הבן יאהב את אביו מפני ששחרו מוסר (עיין ראשית חכמה פרק גידול בנים), ועל זה בודאי אמרו רז"ל ש"אסור לאדם להטיל אימה יתירה בתוך ביתו" (גיטין ו ע"ב), כי הרבה קלקולים באים על ידי רוב מורא ופחד, ואין לך דבר שמקלקל את היחס הלבבי בין אבות לבנים כמו רוב פחד ומורא, וסוף הבנים לבעוט בהוריהם ולצאת לתרבות רעה, ובמיוחד הכאה ופגיעה מילולית בבנים מצד ההורים (מועד קטן יז,א ברכי יוסף יו"ד סימן רמ ס"ק כ ואור החיים ויקרא יט,ג ד"ה ושבתות)
וחז"ל לימדונו כלל גדול בהנהגת הבית ובחינוך הבנים, ששלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו בערב שבת ולומר אותם "בניחותא כי היכי דליקבלו מיניה" (שבת לד ע"א), כי דברים הנאמרים בשקט ובסבלנות ולא בבהילות וברוגזה מתקבלים (עיין עלי שור עמ' קסא).
וה' יזכנו לחנך מתוך אהבה וחיבה, סבלנות וסובלנות, וידריכנו בדרך האמת והיושר ושום תקלה לא תארע על ידינו, אכי"ר.
תורת החינוך מלמדת אותנו להופיע בפני הילדים כאוסרים וכמתירים רק מתוך משמעת ולא מתוך שאיפה לשלוט ולדכא רצון הילד, אלא מתוך שיקול הדעת בכובד ראש, וכל מה שעושים לטובת הילד ולרווחתו ולעיצוב דמותו ובנין אישיותו למפליא (יסודות החינוך ח"ב עמ' נז).


תשובה: מחנך יקר, החינוך היהודי אינו מבוסס על הנחלת צרור ידיעות לחניך אלא כל מגמתו להעתיק בנפש התלמיד מידות טובות וישרות, כי המידות הן למעלה מכולן, ומשום כך לא נכתבו בתורה, כי הן כוללות כל התורה כולה, ועיקר עבודת ה' תלויה בתיקון המידות, וכל החטאים מושרשים במידות והן עיקר התורה ולכן שורש ויסוד החינוך היהודי הוא להנחיל מידות תרומיות (עיין הגר"א בפירושו למגילת אסתר ד, ולשיר השירים א, ה), ולכן הפליגו חז"ל בלימוד מוסר ובטיפוח המידות, כי עבודתנו הרוחנית תלויה בהן, שהרי אנו רוצים לבנות אישיות מוכתרת בהרגלים טובים ובפרט במישור החברותי כדי שהאדם יועיל לזולת, לחברה, לסביבתו, ואז ישא בעול עם החברה כדי להדר בקיום המצוות שבין אדם לחברו.
חז"ל לימדונו שאם אדם לומד תורה ומהדר במצוות שבין אדם למקום, אבל התנהגותו עם הבריות אינה מוסרית, אלא הוא מעליב, מרכל, פוגע ברגשות חברו, ואין משאו ומתנו באמונה, הבריות אינן שמחות בו כי שם שמים מתחלל על ידו, אבל להיפך – אם לומד תורה ודיבורו בנחת, ומשאו ומתנו ביושר ובאמונה, מה הבריות אומרות עליו? אשרי מי שלומד תורה, אשרי אביו שלימדו תורה... אשרי רבו שלימדו תורה, ונמצא שם שמים מתקדש על ידו (יומא פו ע"א, רמב"ם הל' יסודי התורה סוף פ"ה).
התורה כולה ספוגה מוסריות ודרך ארץ, והרמח"ל זעק זעקה מרה על שלומדים תורה ומקצועותיה הקדושים אך אין לומדים "תיקון המידות" שהן מבוא לחכמת התורה, שהרי "יראת היא חכמה" וכל מגמת החכמה להביא את האדם להתעלות מוסרית, לרכישת מידות אציליות שבונות את ישותו העילאית של האדם.
ולכן כתב רבנו הרמב"ם חיבור מיוחד העוסק בתיקון המידות "שמונה פרקים" כדי ללמדנו שאם אדם לא יפשפש במידותיו ובמעשיו כדי לשכללם ולתקנם הרי הוא עלול להיכשל.
ולכן תפקיד מחנכי ישראל להשגיח על טיפוח המוסר והמידות בלב חניכיהם, ובלי זה הם עלולים לקלקל, וכמו שמצאנו בתלמידי רבי עקיבא שלא נהגו כבוד זה בזה ומתו בבת אחת (עיין יבמות סב ע"ב), ועוד מצאנו שדואג האדומי ואחיתופל שפלפלו בחכמה והרחיבו ידיעותיהם ואפיקי תבונתם ולא השגיחו לבקר מידותיהם ולתקנם – נכשלו וביצעו פשע, וחז"ל גילו לנו שהסיבה להתנהגותם הבלתי מוסרית היא ש"תורתם היתה מן השפה ולחוץ", כלומר שלימודם היה מבוסס על ידיעות רחבות, על מידע רב, אבל לא טיפחו את מידותיהם, והמוסר לא חדר פנימה לתוך אישיותם להפוך לחלק אורגאני מהוויתם ומישותם העצמית, וזהו תפקיד החינוך התורני בישראל שכל כולו מבוסס על הקניית מידות טובות וישרות בלב התלמיד.
ולכן הרב והמחנך חייבים לתת דעתם על לימוד מוסר ומידות טובות כל יום במסגרת עבודתו החינוכית, כדי לבנות אישיות מוכתרת במידות תרומיות שהחברה מתאווה ללמוד ממנה ולחקותה, ולכן יש לקבוע זמן לימוד בספר מסילת ישרים ובשאר ספרי מוסר המחנכים לתיקון המידות, ליושר, לאהבת הזולת, ובפרט לנטוע בלב תלמידך מידת ה"ישרות" שהיא התואר של אבות העולם ושל עם ישראל – "ישר-אל", וספר בראשית נקרא "ספר הישר" כי הוא ספרם של אבות האומה שנקראים ישרים (עיין בהקדמת הנצי"ב לספר בראשית). ולכן מחובת כל מחנך לחנך חניכיו למידות נעלות, ורצוי לשנן להם מסכת אבות שבה נמצאים כל ה"מוסרים" של תורת ישראל (עיין בספר נתיבות שלום עמ' פ-פא, ובמרן החיד"א בספרו דבש לפי מערכת ח אות מא).
ויה"ר שנזכה כולנו שכל אורחות חיינו יהיו מעוגנות במידות המוסריות ובערכי האמת של תורתנו הקדושה.


א. הרמב"ם (הל' מאכלות אסורות פ' יז הל' כז) כתב: קטן שאכל אחד ממאכלות אסורות, או שעשה מלאכה בשבת אין ב"ב מצווים עליו להפרישו לפי שאינו בר דעת, ובד"א כשעשה בעצמו אבל להאכילו בידיים אסור ואפילו דברים שאיסורם מדברי סופרים. וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד ואפילו בדברים שהם שבות. ובהלכה כ"ח כתב: אע"פ שאין ב"ב מצווין להפריש קטן, מצוה על אביו לגעור ולהפרישו כדי לחנכו בקדושה... וכתב הרדב"ז (שם כח) ואם אביו מתרשל מצוה על בי"ד לזרז את האב שיגער בבנו כדי להפרישו, והסברא פשוטה כתבו הריטב"א והרא"ה אם האב מצווה במצות חינוך בנו פשוט שחייב לגעור בו ולהפרישו מהעבירה.
יוצא שאסור לתת לקטן לאכול מאכל לא כשר או לבצע עבירה, ואין חובה למונעו בכך אם עשה זאת מעצמו אבל מצוה על האב לגעור בו.
וכתב הריטב"א בסוגיא (יבמות קיד,א) בשם הרמב"ן שדין חינוך מוטל על בי"ד, ולכן מדין חינוך מצוה עליהם להפריש קטן מנבילות וכל הנידון בסוגיא ביבמות הוא בקטן שלא הגיע לחינוך, אבל אם הגיע לחינוך לכל השיטות צריכים בי"ד להפרישו משום חיוב חינוך וכן כתב מרן הב"י (או"ח סי' שמג ד"ה וכתבו) בדעת התוספות (שבת קכא ד"ה שמע). ולפי זה אם הגיע לחינוך גם לדעת הרמב"ם חייבים בי"ד להפרישו. וכדעת הרמב"ם פסק השו"ע (סימן שמג סע' א) קטן אוכל נבילות אביו מצווה לגעור בו ולהפרישו מאיסור, ולהאכילו בידיים אסור אפילו בדברים האסורים מדברי סופרים ולא רק האבא אלא כל אדם. (משנ"ב שם סק ד)
ב. דעת הרא"ש והתוספות הביאם הרמ"א (שם סימן שמג) פסקו שאם הקטן הגיע לחינוך מוטל על כל אדם להפרישו מאיסורא כמו על אביו, והא דאמרו "אין מצווין" איירי בשלא הגיע לחינוך.
ולהלכה כתב המשנ"ב (ס"ק ז) שבאיסור תורה יש להחמיר כדעת הרמ"א, אבל באיסור דרבנן זה מוטל רק על אביו ולא על שאר בני אדם.
ברם בעניין פגיעה באדם וברכושו, לדברי הכל, חובה על כל מבוגר להתערב ולמנוע מהקטן להזיק או לפגוע כי ישראל ערבים זה לזה, וחייבים לעזור לא רק עזרה הדדית חמרית אלא גם בתחום השמירה על תורה ומצוות ועל זה אמרו יש להזהיר גדולים על קטנים. (יבמות קיד,א)

חמודי, אין להתערב כי זה נחשב משחק בקוביא שאסור כי אף אחד מהמתערבים לא מקנה את הכסף לחברו בלב שלם והרי זה כמו גזל, ולכן מבחינה חינוכית, זה פסול לגמרי. ולא רק לקטנים אין לעשות אלא גם לאנשים גדולים אין לשחק משחקים כאלה כי הרבה שיחקו ולבסוף הפסידו ממונם ורכושם והפכו להיות עניים ומוטלים על הציבור.


שואל יקר, חז"ל לימדונו במסכת אבות (פ"א, מ"ו) "קנה לך חבר" כלומר להשתדל בכל מאודך לרכוש לך חבר טוב ונאמן ואפילו לקנותו בדמים יקרים, להידבק במידותיו כדי לקנות אהבתו וידידותו, וכן אמרו בתנא דבי אליהו לעולם יקנה אדם חבר לעצמו, ויאכל עמו, יקרא וישנה עמו ויגלה לו סתרי דורה ודרך ארץ. ולכן חבר שאתה יכול ללמוד חכמה ומוסר, לשאת איתו בנושאים שאתה לומד, משא"כ אם אתה מתחבר עם חבר שאינו לומד תורה ומקיים מצוות, זה לא רצוי כי יש חשש גדול שתושפע ממנו ולא תשפיע עליו, ולכן אסור להתחבר עם ילד כזה.
ברם, אם אתם שכנים ומתראים יום יום בחצר, בחדר המדרגות וכד' יש להתייחס אליו בכבוד רב, בחיבה, אך לא בחברותו, כי חברותו תשפיע עליך לרעה ואתה עתיד לצאת מתורתך וישרותך. ושלמה אמר "בני אל תלך בדרך אתם, מנע רגליך מנתיבתם" (משלי א,טו) והאדם חשוף לפיתויים והתורה לא מעוניינת שהאדם יחשוף עצמו לפיתויים.


לענ"ד תלמיד שלומד תורה ונפשו חפצה בשכלול לימוד רוחני ומידותי אינו צריך להתעסק עם משחקי הבל המבלים זמנו של האדם, אבל אתה שעוסק בנשמת העולם בדעה האלוהית העליונה, צריך לברוח ממשחקים אלה, ורק מי שאין לו מה לעשות מחפש לבלות זמנו הפנוי.
ברם, גם הלומד תורה חייב לחזק את גופו לעשות התעמלות ולעסוק בפעילות ספורטיבית שתחזק את גופו והכל לשם שמים כי נשמה בריאה בגוף בריא, ולהקציב זמן מסוים למשחק חיובי זה, והכל לשם שמים להבריא גופו, וכן משחק המפתח את החשיבה כגון שח-מט יכול להקציב לו זמן לחדד שכלו כדי להבין תורה ומצוותיה.


חז"ל אמרו "דרך ארץ קדמה לתורה" (ויקרא רבה ט,ג, תנד"א רבה א') ואמרו דרך ארץ שיהא אדם חס על היפה (ילקו"ש פקודי רמז תכב, ורש"י שמות כו, יג) ולפני מתן תורה אבותינו לימדונו איך להתנהג ולהתנהל עם הבריות כולן עד שקיבלנו תורה ומצוותיה שמדריכה אותנו בכל מישורי החיים, והיא מתווה לנו דרכים וסדרים מתי לקום, מתי לישון, מתי אוכלים, וגם איך לדבר בנחת ובהשקט, כי דברי חכמים בנחת נשמעים (קהלת ט,יז)
וגם על הסדר והניקיון יש להקפיד הן בבית והן בכיתה, להתרחק מלכלוך, לעמוד בלוח הזמנים- זמני כיתה וזמני שיעורים, כי התורה אוהבת סדר וניקיון ואמרו חז"ל "דרך ארץ שקולה כנגד כל התורה" ולכן ככל שהתלמיד מתנהג למופת גם בענייני סדר ודרך ארץ הרי זה משובח, וזה ירגיל אותו להשפעות טובות.


נכון שהטלוויזיה יכולה לשמש מכשיר טוב ויעיל, להעביר בו שיעורי תורה, דרשות, הלכות צניעות ומוסר. ברם, בימינו שהוא מוחזק בידיים לא נאמנות לתורה ולקדושה כל מה שצופים בטלוויזיה אינם תואמים את המוסר היהודי, ואת אורח החיים של תורתנו הקדושה ולכן אין להחזיק טלוויזיה בבית כי התוכן הנצפה בה הוא שלילי ואסור לצפייה, ולכן חובה על כל ראש משפחה להשגיח על ילדיו בזה ולא להכניס מכשיר לביתו שאינו תואם קדושת החיים של היהודי ופוגע בגדרי צניעות וחז"ל אמרו "אין יצר הרע שולט אלא במה שעיניו רואות" (סנהדרין מה, א) ולכן כל זמן שלא תהיה הטלוויזיה נשלטת על ידי אנשים דתיים, לומדי תורה שיתוו לה השימוש החיובי היעיל, ולכן לפי המציאות העכשווית שהשלילה גוברת על החיוב, אסור להכניסו לבית.
ולצערי הרב לפי המחקרים היום, הנוער שצופה בטלוויזיה, יש תופעה של תיגבור האלימות ואנו חייבים לחנך לעידון היצרים, לתיקון המידות ולשיפור ההתנהגות החברתית (עיין בשו"ת 'דבר חברון' ח"ג סימנים רנט-רסב)


הצניעות ביהדות היא נשמת וקיום האומה הישראלית, קדושים תהיו- "פרושים מן העריות" (תו"כ ורש"י ריש פרשת קדושים) והצניעות ובושת פנים מביאים את האדם להכנעה אליו יתברך (קיצוש"ע חלק א' ואור לנתיבתי עמוד רעז) "ואין הקב"ה משרה שכינתו אלא על המשפחות המיוחסות בישראל" (קידושין ע,א) ואין לך דבר חביב בלב האדם כאהבת בנים (אור החיים פרשת תזריע יב) ולכן על האמא המופקדת על חינוך הבנות להקפיד על לבוש צנוע של הבנות, ולפחות מגיל שש תלך בלבוש צנוע כי הצניעות היא 'כתר' האשה וככל שהאשה צנועה היא מביאה בנים צדיקים וצנועים כמו המקרה של קמחית (יבמות מז,א).
ואודות טפח באשה- ישנן שתי דעות בנידון:
א. דעת החזון איש (או"ח סימן טז סק יח) שזה תלוי לפי ההתפתחות הגופנית של הילדה ולא תלוי בגיל.
ב. בעל המשנה ברורה (או"ח סימן עה בבה"ל ד"ה טפח) שכתב שיש להקפיד על טפח באשה ערוה מגיל שלש, וכן החמיר מורנו הגרצי"ה קוק זצ"ל.
כשברא הקב"ה את האשה על כל איבר ואיבר היה אומר "תהא אשה צנועה" (בר"ר יח,ב ואגרת התשובה לרבנו יונה אות עח ומאירי שבת קיג) ואמרו חז"ל "תמר בזכות צניעות שבה זכתה ויצאו ממנה מלכים ונביאים" (מגילה כ,ב ובמד"ר ח,ז) "ואין לך חיבה לפני המקום יותר מן הצניעות" (פס"ר מו)

שיעורי תורה מוקלטים

קטעי וידאו משיעוריו של הרב בן חמו

שיעורי תורה מוקלטים

קטעי וידאו משיעוריו של הרב בן חמו

שיעורי תורה מוקלטים

קטעי וידאו משיעוריו של הרב בן חמו