מטרת החינוך לפי התפיסה היהודית

חובת חינוך מטרת חינוך על פי התפיסה היהודית חינוך למצוות דוגמא אישית חינוך להכרת הטוב

מטרת החינוך לפי התפיסה היהודית

מגמת החינוך לפי דעת תורה וחכמיה שונה מתפיסת הגוים:

לפי תפיסת חכמי יוון ושאר חכמי הגויים המטרה היא להלעיט את החניך בצרור ידיעות ובהשתלמות מקצועית כדי שהחניך ירכוש ידע רחב ומגוון, מיומנות וחכמה כדי לעצב דמותו ולהכשירה למלא תפקיד חשוב וחיוני בחברה שבה חי ובתרבות שאליה משתייך.

גישה זו מדרבנת את האדם ופעולותיו המעשיות לפיתוח ובנין העולם החומרי גם אם הדבר נוגד הערכים האלוהיים והמוסריים.

תפיסה חינוכית זו באה לידי ביטוי על ידי קין שהשקפתו היא לפתח בניינו של העולם החומרי ללא קשר לערכים מוסריים אלוהיים, ללא העלאת החיים החומריים מעשיים לקדושה, לאפיקים רצויים המחוברים למקור חיותם.

והאידנא בתקופת המודרנה, מערכות החינוך העולמיות בנויות על היסוד הזה, לסייע לחניך לרכישת "מיומנויות" הנדרשות להשתלבותו בחברה ובעולם התעסוקה, ולכן המוסדות החינוכיים הכלליים מחנכים למצויינות, לפיתוח הכישרונות האישיים כדי להשיג משרות רמות ונכבדות ולחיות חיי עונג וסיפוק צרכים פרטיים בכל תחומי החיים החברתיים.

ישנה עוד תפיסה חינוכית הדוגלת בהתבודדות האדם מהחברה ומהעולם שמסביבו, התמסרות טוטאלית לחיי קדושה והתעלות רוחנית, דוגמת "חנוך" (בראשית ה, יח-כד), תוך עזיבת הדאגה לעולם שנשאר מושחת מבחינה רוחנית ערכית עד שנחרב על ידי המבול כי לא היו מדריכים ומורים שיטיפו להם לתשובה, לתיקון ולחינוך טוב.

ברם גישה זו אינה רצויה בעיני הבורא שאינו חפץ בהשתלמות היחיד תוך התעלמותו מקדושת החיים והטבע, כי חפצו יתברך לקדש כוחות הטבע תוך הארתם באור אלוקי והחדרת הקודש לתוך החול על ידי אנשי קודש המעורים בתוך החברה.

תפיסה חינוכית זו דוגלת בהתעלות רוחנית אישית פרטית ללא קשר עם החברה וללא נשיאה באחריות עם הזולת לבנין העולם ופיתוחו. ולצערנו הרב גם בעם ישראל ישנן קבוצות שדוגלות בגישה זו ומפתחות מערכות חינוכיות סקטוראליות ומפרידות.

מרן הראי"ה קוק מותח ביקורת על "התרוממות נפשית" הנובעת מן ההתרחקות מענייני החומר, וצדיק המתבודד שאינו משפיע על סביבתו הרי הוא גורם לירידת העולם בבריחת האדם מהחומר, אפשר שהוא נמלט מן ה"זוהמא" של החטא, אבל שפלותו וירידתו של העולם החומרי סופן להשפיע על הצדיק כי הוא חלק מן העולם ועומד במרכזו, ולכן על האדם להתעלות בתוך עולם החומר, לפעול בו ולקדש אותו, וגבורה זו היא "גבורת הקודש" (אורות הקודש עמוד שכח – שכט, אורות התשובה פי"ד, ל).

אסור לאדם להשלות את עצמו כאילו נמצא בעולם שכולו טוב, אלא עליו לדעת היטב שחי בעולם שמצויים בו טוב ורע בערבוביא, וחייב לעסוק בהפרדת הטוב מן הרע על ידי מצוות מעשיות (אורות הקודש תקיז), ולכן אחרי חטא אדם הראשון שרמתו הרוחנית ירדה אז זקוק האדם לדרכים חיצוניות אלו כדי לדעת מה עצמיותו הפנימית, מה ייעודו כדי להתחנך ולשמור על ישרותו הטבעית, להפוך את החומר לצורה (עיין אור החיים הק' לבראשית ו, ג ד"ה עוד).


השקפת התורה על מגמת החינוך בחיי האומה.

התפיסה החינוכית השלישית היא תפיסתו של אברהם אבינו שהיא השקפת תורת ה' ובה אנו מצווים ומחוייבים ללכת ולחנך לאורה, והיא דוגלת בחינוך הילדים לערכים אלוהיים רוחניים תוך מחוייבות לקדש ולהאיר את חיי החול של הפרט והכלל, ולכן שיטה זו פוסלת את שתי הגישות הקודמות שאינן ממזגות את שני המימדים – המימד הרוחני והמימד החברותי הטבעי ששניהם צריכים להיות שלובים יחד, תרי רעין דלא מתפרשין, וזהו האידיאל של היהדות שהחול והקודש הם חטיבה אחת.

וכן כתב והגדיר מרן הראי"ה קוק באיגרת החינוך שלו (איגרות הראי"ה ח"א, אגרת קע) שמטרת החינוך לפי השקפת תורתנו הקדושה להכשיר את האדם לצורתו המתוקנת שהנקודה המרכזית שבו היא לעשות טוב וישר, כלומר מגמת החינוך התורני להכשיר יהודי קטן להיות מוכתר במידות תרומיות, לרכוש מידת הישרות וההגינות כדי להיות "טוב" בינו לבין קונו, ו"ישר" בינו לבין זולתו (עיי"ש), ומאז ומתמיד היהודי מסר נפשו לחנך ילדיו לפי רוח ישראל סבא, כי סוד קיומנו תלוי בחינוך של הדור הבא, וכתב השל"ה הקדוש (שער האותיות אות ד, ד"ה עיקר ויסוד), וידוע כי "אדם עיר פרא יולד" (איוב יא, יב), ו"יצר לב האדם רע מנעוריו" (בראשית ח, כא), "וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום" (שם ו, ה), וע"כ צריך להרגילו, לחנכו מבן ב' או ג' שנים להדריכו בכל ובמיוחד להרגילו במידת "עין טובה" להסתפק במה שיש לו, ולא לבקש דברים יתירים ולא לקנא בחברו כשרואה שיש לחברו יותר ממנו (עיין ברטנורא לאבות פ"ב מ"ט), וכן כתב רבנו הרמ"ק (תומר דבורה פ"א מידה ד, לשארית נחלתו):

"ראוי לאדם להיות חפץ בטובת חברו, ועינו טובה על טובת חברו... ולא ידבר בגנותו כלל".

האדם במהותו ותדמיתו עשוי משורש טוב וישר "אשר עשה האלקים את האדם ישר, והמה ביקשו חשבונות רבים" (קהלת ז, כט), אבל האדם בעצמו הוא הגורם על ידי ריבוי חשבונות לקלקל ולעקם את עצם מהותו, מעוות את הצלם האלוהי ומטביע עצמו במידות מגונות ונמשך לצד הרע והקלקול, ולכן זקוק לחינוך, להשתלמות, להוציא ממעמקי נפשו את האור החבוי והנסתר במכמני נפשו, ולהבליט את החן והיופי שנטע בו הבורא, ולכן אדם הלומד ואוחז בדרכי התורה הרי הוא כאוחז בחבל שמוביל אותו בשעת חושך ואפלה ליעד הנכון, לפיסגת האושר, ולכן על האדם להתחנך, להשתלם ולחזור למהותו, והן המידות הנאצלות שהקב"ה חנן אותו בהן, ומחובתו להוציאם לאור, וליישמן בארחות חייו, והכל תלוי בבחירתו להיות חכם או סכל (הרמב"ם הל' תשובה פ"ה ה"ב).

החינוך היהודי, האברהמי מחנך לאמונה, ליושר, להגינות, לצדק, להיטיב לזולת ולהתרחק מהיזקו, ולהיות מלא רחמנות על יצוריו יתברך, וזוהי מגמתה של "כנסת ישראל" כולה כציבור וכעם ששליחותו בעולם היא "תיקון עולם במלכות ש-ד-י".

והנה הדרך העיקרית למטרה זו היא "קריאה תמידית" בשם ה' בקול רם ובפירסום רב כמו שעשו אבות האומה ומנהיגיה לדורותיה, ובפועל הכלי המרכזי להשגת מטרה זו הוא לימוד תורה קבוע ויסודי מתקופת הילדות, כי דרכי התורה הן דרכי נועם ושלוה, ערכיה ספוגי מוסר צדק ויושר, והעיסוק המעמיק בה בונה ומטפח את הטוב והיושר הגנוזים בנשמת הילד לקראת בגרותו, ומטביע בו רושם עמוק לחיוב או לשלילה, ואמרו רבותינו:

"הלומד ילד למה הוא דומה? לדיו כתובה על נייר חדש. הלומד זקן למה הוא דומה? לדיו כתובה על נייר מחוק" (אבות פ"ד מ"כ).

כלומר הלימוד בגיל צעיר יפה לזיכרון וגם לקביעת מידות אציליות הבונות תכונות אופי בילד בשחר ילדותו, וגם בהיותו בעריסה הוא מושפע מהסובב אותו, וכן מצאנו שרבי יהושע בן חנניה זכה להיות מתוקן במידותיו ובכל לימוד תורתו בזכות אמו שדאגה ללמדו תורה ומוסר בגיל הרך, והיתה מוליכה עריסתו לבית המדרש כדי שאזניו תשמענה ותקלוטנה דברי תורה (ירושלמי יבמות, מובא במדרש שמואל על אבות), ולכן אמרו עליו "אשרי יולדתו" (אבות פ"ב מ"ח), כי היא גרמה להוציא לפועל את הכוחות הטובים הטבועים בנפשו, והאדם הוא הקובע את כיוון חייו לטהרה או לטומאה, ועצם הדבר תלוי בו כדברי ריש לקיש בשבת (קד ע"א עיי"ש).

נמצא שגירסת הילדות נחקקת במוחו של האדם ואינה משתכחת ממנו, והגירסה בימי הזיקנה אינה נקלטת יפה, ומשתכחת מהם, ובאבות דרבי נתן (פכ"ד) מובא:

"הלומד תורה בילדותו דברי תורה נבלעים בדמיו, ויוצאים מפיו כשהם מפורשים, והלומד תורה בזקנותו אין דברי תורה נבלעים בדמיו ואינם יוצאים מפיו מפורשים".

והביא המאירי דברי חכמי המוסר שאמרו: לימוד תורה בימי הנעורים כפיתוח באבן, ובימי הזקנה כפיתוח בחול.

ג. ייעוד האדם בבריאה

נשאלת השאלה מה הוא הייעוד של האדם, מה כוונת יצירתו ותכלית חייו עלי אדמות?

מרן הראי"ה קוק מקבל הגדרתו של הרמח"ל במסילת ישרים (פ"א) שכתב:

"שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו... האדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו" (עיין מוסר הקודש עמוד קסג).

ולפי זה חייב האדם לכוון את כל מעשיו להוביל אותו לדבקות אלוקית כדי להגשים את "חובתו בעולמו", וזה יתכן רק על ידי חינוך טוב ואידיאלי באמצעות העיסוק התמידי בלימוד תורה וביישום מצוותיה והדרכותיה המוסריות המחנכות את האדם להתבטל מפני "אדון הבריאה" ולעשות רצונו יתברך, ולא לתת חשיבות מופרזת לאישיותו, לתהילתו ולרוממות ה"אגו" שלו, ולכן על המתחנך להיות מעורב בעולם, להתאזר בגבורה נפשית כדי להתמודד עם בעיות החיים החומריים ולקדש אותם באורה אלוקית, ואסור להתנזר מן החומר, לפרוש מן הטבע, אלא להיות צמוד לטבע ולכוון אותו לאפיקים רצויים ולפעול בו על ידי קידוש החיים והפניית כל המעשים לשם פועלם (אורות הקודש עמ' שכח-שכט), ומטרת התורה וחינוכה להשליט השכל על כל תאוות הנפש, ובכך הוא מזכך את החומר הגשמי והופכו לעולם רוחני (עיין ראשית חכמה -  אהבה פרק יא, ב), וכתב הגר"א באיגרתו:

"ועד יום מותו צריך האדם להתייסר לא בתענוגות ובסיגופים רק ברסן פיו ותאוותו...".

דהיינו בשמירת פיו ולשונו מלשון הרע, מרכילות, מדיבורים אסורים וכו'.

והנה ככל שהאדם מאיר הליכות חייו הכלליים על פי המגמה הזאת של "ייעוד האדם" הרי הוא מקדש אורחות חייו ונעשה "בן נאמן", יצור מחונך מוכתר במידות תרומיות שגם החברה האנושית נהנית ממנו ומתפארת בו "ישראל אשר בך אתפאר", וגם הקב"ה מחבבו ואוהבו על שחינך עצמו לבטל רצונו מפני רצונו יתברך (אבות פ"ב מ"ד), ועל ידי זה הקב"ה מבטל את כל המקטרגים עליו ומקדש אותו מלמעלה (ברטנורא שם), וכן כתוב במשלי (טז, ז): "ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים איתו", וכן אמרו: "כל העושה מצוה כמאמרה אפילו הקב"ה גוזר גזירה הוא מבטלה" (שבת סג ע"א).