הענישה החינוכית

הענישה החינוכית

העונש בתנך מטרתו "הרתעה" דהיינו הרתעת עבריינים ופושעים לבל יפשעו, לבל תתרבה תופעת האלימות בחברה, וכתב הר"ן (דרוש יא) שאם לא יענשו העוברים יפסד הסידור המדיני ויתרבו שופכי דמים, ולכן לצורך "ישובו של עולם" נצטוה המלך להעניש עבריינים על פי המשפט הצודק לפי חוקי התורה או להעניש יותר כפי הצורך לתיקון המדיני וצורך השעה (אברבנאל לדברים טז – פרשת שופטים), ולפי זה מכות מצרים הם אמצעי חינוכי, אמצעי לפקיחת עינים לראות את השוא שבעבודת אלילים והוא צעד ראשון לדעת את אלוקי האמת.

ולכן הענשת ילד אינה נקמה אלא גורם הרתעה לילד להימנע מעשיית רע, ולכן לפעמים יש צורך בענישה להחליש את כוח הרע של הבן כעין יסורים ממרקים, אבל מבחינה פשטנית הגדר של ענישה לגבי ילדים עקשנים ומרדנים הוא כך: בגיל גדול אין להשתמש בענישה כי הילד מבוגר ובשל בשכלו להכרת הרע והתיעוב, אבל לפני גיל הבר מצוה אין שכלו של הנער בשל, ולכן אנו נאלצים לנקוט במידת העונש של הכאה לפי שיקול דעתם של ההורים, וכפי שכתב הגר"א באיגרתו "לכן כתבתי לך שתכיא את בנינו אם לא ישמעו לך", וכתב הרמח"ל בספרו "דרך עץ החיים": הכאת הבנים היא בבחינת הפרדת ערלת הלב ובבחינת חיבוט הקבר" (עיין מכתב מאליהו ח"ג 360, וספר שכר והענשה בחינוך של הרב אליהו מונק).

ואולם לא תמיד העונש מרתיע ויעיל, כי הנער אינו ניחן בזכרון טוב, וחושב שגם אם יעבור לא ייענש, ולכן התועלת בעונש הוא בניית מצפונו של הילד, לפתח בו היכולת להבחין בין טוב לרע, ולבחור בטוב וביושר.

וכשמאיימים בעונש, העונש ירתיע רק כאשר הילדים מקבלים את סמכותם של האחראים עליהם, ובודאי ילד שחונך בחינוך תורני, לציות, למשמעת, להכנעה, ילמד לציית ולהתנהג כפי דרישות הוריו, ואינו נמנע מלעשות מעשים לא טובים מפחד העונש אלא מרצונו הטוב, מהכרתו הברורה למלא ציפיות הוריו, ולכן בן מחונך בדרך התורה והמצוות לעולם לא יבעט ברבותיו ובהוריו מחמת עונשים שמקבל, אלא חכמתו ותבונתו יניעו אותו לקבל את העונש כדבר שמגיע לו, ולא ישמור איבה וטינה להוריו ולמוריו.

נמצאנו למדים ש"חושך שבטו שונא בנו" (משלי יג, כד) ו"אל תמנע מנער מוסר כי תכהו בשבט לא ימות" (משלי כג, יג), כלומר לנקוט התוכחה וההכאה לפי שיקול דעתו וצורך השעה, ובודאי גם לפי צורך הההכאה, אין להכות ילד מתוך רוגז וכעס ואכזריות אלא מתוך שיקול צודק של הענשה, ואם ההורה יכה ללא צורך יעבור על איסור "פן יוסיף להכותו", וכפי שפירש רבינו יונה את הפסוק "גדול חמה נושא עונש" (משלי יט, י-ט).

וחז"ל בחכמתם ובתבונתם יצאו נגד תקיפות יתר עם ילדים ואמרו ש"תהא שמאל דוחה וימין מקרבת" (סוטה מז ע"א), ופירש רש"י: פן יברח התינוק ויאבד עצמו, וכמובא במסכת שמחות (פ"ב ה"ד, מובא בקיצור שו"ע סי' קסה, ז) מעשה בילד שהוכה על ידי אביו והלך והמית עצמו, ורודנות האב גורמת פשע והרס, וגורמת לילד לצאת לתרבות רעה.

ולכן ענישה חינוכית שקולה ומדודה לפי הצורך נועדה לחנך והילד מרגיש שהכל היה לטובתו, אבל אם הענישה חורגת מאיכותה, ממגמתה, והיא מבוטאת בלשון פוגעת – כגון "ה' יעניש אותך" וכו', הרי היא מקוממת וגורמת לבן לבעוט או לשים קץ לחייו, ולכן יש לקרב ולפייס הילד, ולדבר איתו באהבה ולומר שהעונש היה לטובתך כי אנו אוהבים אותך וכל ענישתנו להיטיב, לתקן ולשפר, ואין בו דין לילד לאכול דבש, רק נותנים לו כפית קטנה לטעום והשאר יבוא מאליו.

ובענין זה, לעיני ההורים והמחנכים תהיה אימרת חז"ל למול עיניהם "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת" (סוטה מז ע"א, וסנהדרין קז ע"א), מצד אחד כפיה, הרתעה, ומצד שני קירוב, ובכל מקרה ומקרה יש לדון מצד נפש הילד, כי הילדים שונים, וכשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם וחינוכם שונים הם, ולכן צריכים הרבה תפילה ושיקול דעת מתון ומחושב לגבי ענישת הילד, ושלא תבוא תקלה על ידי ההורים והמורים, אלא ידריכנו בדרך האמת והיושר, ואחד הדברים החשובים ביותר שיכולים הורים להעניק לילד הוא העידוד, ויש להעדיף את הפרס והעידוד על פני העונש, כי בדרך הקירוב והעידוד אפשר להשיג הרבה יותר מאשר העונש, ועל זה נאמר "הוכח לחכם ויאהבך" (משלי ט,ח), לומר לילד "הנך חכם" ולא יאות לחכם להיות חסר או פגום.

פגיעה בכבודו של הילד פוצעת את חשיבותו, מדכאת את רוחו, ועלול לגרום שנאה נגד המדכא, כי הכבוד העצמי לא נותן לו נפשית לסבול בזיונו, השפלתו או העדפת אחר ממנו, ולכן אסרו חז"ל להפלות בן משאר הבנים (שבת י ע"א, מסילת ישרים פי"א), ואסור לאדם להטיל אימה יתירה בתוך ביתו (גיטין ו ע"ב) כי הטלת אימה היא פגיעה בכבוד הזולת ויצירת טינה כלפי הורים או מחנכים, ולכן הכל יעשה מתוך אהבה, חיבה, לחנך ולא מתוך נתינת פקודות שלא לשם שמים (עיין בספר עלי שור עמ' רס).