האחריות החינוכית המוטלת על ההורים

האחריות החינוכית המוטלת על ההורים

כל יהודי באשר הוא יהודי, וכל הורה באשר הוא הורה שואף שילדיו יהיו טובים, פירות משובחים ומעולים, מוכתרים במידות נאצלות. ובכדי לממש שאיפה זו עזה זו, נדרשת מההורים השקעת כוחות זמן וסבלנות בחינוך ילדיהם כדי לרוות מהם נחת ואושר רב, כי כל הזנחה תוצאותיה הרות אסון, עגמת נפש, תיסכול וצער רב להורים. כל ילד זקוק לחינוך כמו שתיל שנוטעים שזקוק למים ולזיבול כימי ולטיפול יסודי, ובמיוחד לקיים קשר הדוק בין הילד להוריו.

לפי התורה, חובת חינוך וחיוב לימוד תורה וקיום מצוותיה לבנים מוטלת על ההורים, והמורים והמחנכים הם רק "שלוחיהם" (עיין שו"ע או"ח סי' שמג, שו"ע אהע"ז סי' קעח - כא, ויור"ד סי' רמה סק"ד), וכן דברי הזוה"ק (פ' חיי שרה קכא ע"ב) בתרגום: נותן לו בנים לשם מה? כדי ללמדם דרכי ה' ולשמור מצוותיו כמ"ש באברהם:

"כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה" (בראשית יח, יט).

וכתב מרן החפץ חיים (סוף חומת הדת, אחרי מאמר ב):

כשם שמצוה על כל אדם לקבוע עיתים לתורה, לשמור זמן ק"ש ותפילה בציבור, לעסוק ולקיים כל המצוות הנעשות בציבור וביחיד, כן מצוה וחובה עוד יותר על כל אחד להקדיש עת מעתותיו, לפקח ולהשגיח בחינוך בניו שיתחנכו בדרך שהלכו בה אבותיו ורבותיו מעולם".

וכתב מרן השו"ע (אהע"ז קעח, כא):

"וכל מי שאינו מקפיד על אשתו, על בניו ובני ביתו ומזהירם ופוקד דרכיהם עד שידע שהם שלמים מכל חטא ועוון הרי זה חוטא שנאמר "ופקדת נוך ולא תחטא".

וכתב בעל ראשית חכמה (בסוף הספר, חלק גידול בנים מא-מב):

"לעולם ישתדל אדם ללמד את בנו תורה ואל יתרשל בו מפני טורח גידול בנים ואף על פי שהוא טורח גדול, וכן מבואר בקדושין (ל ע"א) "והדעתם לבניך ולבני בניך" (דברים ד, ט), לומר שכל המלמד את בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו לימד לו ולבנו ולבן בנו עד סוף כל הדורות".

ועל כל טירחא שטורחים ההורים לחינוך הילדים, מקבלים שכר בהתאם לצער ולטורח, כאמרם "לפום צערא אגרא" (אבות פ"ה מכ"ה). כלומר לפי הצער הוא השכר, ואין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה (ברכות סג ע"ב), וכן:

"במי אתה מוצא חמאה של תורה? במי שמקיא חלב שינק משדי אימו עליה" (שם).

ולכן אין השכר ניתן לפי ההשגה אלא לפי הטורח והצער. 

נמצאנו למדים שעל ההורים לדעת שהם היחידים המחוייבים להשקיע כוחות נפשיים נדרשים בחינוך הבנים כי הם חיים אתם בכל שעות הימים, ואילו המורים נמצאים עם התלמיד רק שעות ספורות ביום, ולכן אפילו המחנך הטוב ביותר לא יוכל למלא מקום ההורים, ולכן אל להורים להשאיר את ענייני החינוך ולימוד התורה רק בידי המלמדים והמחנכים שהם רק כוח עזר לחינוך הבית, ושלמה אמר "בן חכם מוסר אב, ולץ לא שמע גערה" (משלי יג, א), ואמרו במדרש "אם ראית בן חכם בידוע שאביו חינכו בקטנות".

על ההורים לדעת שהם היחידים הדואגים לעתיד יוצאי חלציהם, ומחובתם להתעניין בלימודיהם, כי ההתעניינות בהם עושה עליהם רשמים עצומים, וזה גורם להם בתת הכרה שלהם ללמוד ברצינות ביתר שאת וביתר עוז, ולגלות את הרצון והכבוד העצמי.

ולפיכך רצוי מאוד שהאבא יקבע זמן יומי או שבועי ללמוד עם הבן, תנ"ך, משנה, גמרא, מוסר וכו', בכדי לעודדו ולהוליד בו חשק גדול ללימודיו, וזה תמריץ טוב ומועיל יותר מאשר "פרס כספי", וכתב הגר"א (באיגרת הגר"א) בענין לימוד עם הבנים, וז"ל:

"...ואל יכביד עליהם כי אם בנחת, כי הלימוד אינו נקבע באדם כי אם בישוב הדעת ובנחת, ותפזר להם פרוטות וכיוצא".

יוצא כאשר הבנים מרגישים שדאגת הוריהם להצלחתם בתורה וביראת שמים באה מתוך אהבתם וחיבתם אליהם, הרי זה יוצר בתוכם רצון עצמי להצליח ולהיות טובים כדי שיגרמו קורת רוח להוריהם, וגם כשירגיש שההורים מייחסים לו תשומת לב הוא חש בטחון בקיומו, וילד בוכה דורש תשומת לב, וכשהורים מחייכים גם הוא מחייך, ולכן חייבים ההורים להדגיש תשומת לב לילדם – חשוב על הבנים, התעניינות בלימודיו ובמשחקיו, הליכה משותפת, ושיתופו בעשיית מצוות ודברים טובים.


ב. התקשורת בין ההורים לילדים

עיקר ויסוד לחינוך הילדים הוא התקשורת התמידית בין ההורים לבנים ובין המורים לתלמידים, שהרי בלעדי התקשורת אין רצון לקבל אחד מהשני, כל אחד מתבצר בעמדתו, וההורים לא יורדים לדעת ילדיהם, והילדים לא מבינים את הוריהם ונוצר "קרע משפחתי רצוני" שסופו הרסני וניתוק הקשר המשפחתי שעליו בנויה כל הקונספציה החינוכית, ולכן בכדי להגיע להבנה הדדית חייבת להימצא תקשורת נכונה, בריאה ורצויה, ושלמה אמר במשלי (ב, א) "בני אם תקח אמרי ומצוותי תצפון אתך", ופירש רש"י: "בני אם תקח אמרי פי, בני תהיה", כלומר על ידי השמיעה והציות של הבן למוסר של אביו, הוא יגיע ל"מצוותי תצפון אתך", כי השמיעה היא ביטול דעתו של הבן להוראות אביו, ועל ידי השמיעה זוכה לגדולות ונצורות, להיות צייתן גם כלפי אביו שבשמים, וכתב בעל ראשית חכמה (בסוף הספר, בחלק גידול בנים אות מא-מב):

"לעולם ישתדל אדם ללמד את בנו תורה, ואל יתרשל בו מפני טורח גידול בנים...".

וחז"ל מעודדים את ההורים על כל טירחה וטירחה, ואמרו "לפום צערא אגרא" (אבות סוף פ"ה).

לצערנו הרב בדורנו שלא מחנכים לפי התורה ומצוותיה, לפי מורשת אבותינו הקדושים, מתקיימים דברי חז"ל בסוטה (מט ע"א): בן מנבל אב, בת קמה באמה", הבנים לא מתביישים מהוריהם ובכך משפחות מתפרקות, ושנאה וקנאה מתפתחות בתוך התא המשפחתי, ולכן על ההורים להקדיש מזמנם שיחה מוסרית וערכית עם הבנים הקטנים, לחזק בה יראת שמים, טיפוח המידות המוסריות וערכי נצח של האומה הקדושה.

המחנך הראשי הוא "דוגמא אישית", כי ישנן שתי דרכים בחינוך:

  • חינוך ישיר – דהיינו ללמד, לחנך להסביר את ערכי היהדות, את התורה וקיום מצוותיה, את מידותיה התרומיות.

  • חינוך עקיף – דהיינו מה שהילד רואה תמיד לנגד עיניו, התנהגותם של ההורים, מחנכים, חברים וכו'.

החינוך העקיף הוא טוב יותר ומשפיע יותר, כי כשיראה לנגד עיניו דוגמא נכונה וישרה של התנהגות הורים ומורים, הוא מעצמו ירצה לחקותם ולהיות כמותם, ואמרו רז"ל "שותא דינוקא בשוקא או דאבוה או דאימיה" (סוכה נו ע"א), ופירש רש"י (ד"ה שותא): "משל הדיוט הוא, מה שהתינוק מדבר בשוק מאביו או מאימו שמע"..., ולכן החינוך העקיף הוא חשוב ומועיל יותר, והאריכו בזה חכמינו ז"ל במאמריהם, וכן מבואר היטב בספר "תפארת בנים" (פ' כי תצא ד"ה וכי יהיה לאיש):

"שההתנהגות של ההורים לחיוב או לשלילה מקרינה ומשפיעה על התנהגות הבנים לעתיד" (עיי"ש).

ולכן כל אב צריך להחדיר בילד דברי חכמה ומוסר המובאים בדברי חז"ל כדי שיתמלא חשק ורצון להידמות להם, וככל שההורה יתחזק בלימוד תורה, יוליד תשוקה עזה בבנו, כי עיקר לימוד הילד מההורים שנאמר "תפארת בנים אבותם" (משלי יז, ו).

הורים מסורים ביותר מצפים ליחס של כבוד מצד ילדיהם כי זוהי מצוה "כבד את אביך ואת אמך" (שמות כ, יב) "איש אמו ואביו תראו" (ויקרא יט, ג), אבל גם על ההורים ישנה חובת כיבוד כלפי ילדיהם שנתבגרו, וזה חלק ממצות חינוך שההורים מצווים עליו, ועל ההורים לזכור שילדים שנתבגרו דורשים הכרה בבגרותם, ואם אינם מכירים בבגרותם או מתעלמים ממנה הרי הבנים נוטים להוכיח בגרותם על ידי התמרדות בדיבור או במעשה, ולכן תמיד חשוב ורצוי מאוד שהורים יכבדו כל ילד ולשוחח עימו כראוי לגילו, הקטן כקטנותו והגדול כגדלותו, ודבר זה יוסיף כבוד להורים וגם לבנים יחד. ולכן פסק השו"ע (יו"ד סי' רמ סע' יט):

"אָסוּר לְאָדָם לְהִכְבִּיד עֻלּוֹ עַל בָּנָיו וּלְדַקְדֵּק בִּכְבוֹדוֹ עִמָּהֶם, שֶׁלֹּא יְבִיאֵם לִידֵי מִכְשׁוֹל, אֶלָּא יִמְחֹל וְיַעֲלִים עֵינָיו מֵהֶם, שֶׁהָאָב שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ, כְּבוֹדוֹ מָחוּל".

ואמרו (יבמות סה ע"ב) "כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה עליו שלא לומר דבר שאינו נשמע" (ועיין בספר אורח מישרים פרק לא).

מרד גלוי בסמכות ההורים בגיל שש, שבע ועוד... אות היא לשגיאות באופן החינוך מצד ההורים שלא הפעילו את סמכותם בצורה נאותה, מלאה חיבה ויחס חם ואוהד, הענישו ללא סיבה מוצדקת, ולא סיפקו צרכיו של הילד, וחז"ל הזהירונו "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת"(סוטה מז,א), ויניח לו תמיד פתח לתשובה, ולא ידחה אותו, שהרי ראינו בתולדות עמנו שכל הצרות שהעם סובל בגלות הם תוצאה של דחייתם של בני אדם בשתי ידים (סנהדרין קז ע"ב, צא ע"ב, והרמב"ן לבראשית טז, ו).

ביהדות קיימת "זכות אבות" כאמור "האב זוכה לבנו" (עדויות פ"ב מ"ט), וקיימת גם "זכות בנים" שהרי "ברא מזכי אבא" (סנהדרין קד ע"א), ולכן ההצלחה החינוכית הגדולה ביותר נוצרת בהשפעת גומלין פוריה מבורכת בין ההורים לילדים ובין הילדים להורים, וזוהי הנבואה העתידית של מלאכי "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" (מלאכי ג, כג-כד).

דוגמא אישית של ההורים צריכה להיות כנה ואמיתית, והבעיה החמורה היא כאשר ההורים דורשים מהילדים לנהוג בצורה נאה ומושלמת אך הדורש עצמו פגום ולקוי באותו תחום, ואז נוצרה התנגשות בין הדרישה במילים לבין ההתנהגות בפועל, וזה מעורר סלידה, מרדנות והתחצפות, וגורם היזק גדול מאשר תיקון.

וכתב מרן הגר"י אבוחצירא בספרו "פתוחי חותם" (סוף פ' שמות) על הפסוק "מה זה בידך ויאמר מטה, ויאמר השליכהו ארצה" (שמות ז, י), שפסוק זה בא לרמוז על חינוך הילדים, כי כל זמן שמטה אלקים בידו של משה רבנו עליו חקוקים שמותיו של הקב"ה נקרא "מטה אלקים", אבל כשנשלך ארצה ויצא מידיו של משה נהפך להיות "נחש". ללמדנו שעיקר חינוך הילדים זה המקום, החברה שבו נמצא האדם, הם המשפיעים והגורמים העיקריים, ואם נמצא בחברה שדעותיה מקולקלות הוא מאולץ לקבל דעותיהם ולהתמזג עימם, ומשנה מהותו וטבעו לרעה (ועיין עין איה שבת פ"ה אות ד). ומאמר החכם אומר "החבר אחד הוא, הוא זולתך ובאמת הוא אתה" ואמרו חז"ל (תוכ מצורע) "אוי לרשע ואוי לשכנו" "אל תתחבר לרשע" (אבות פ"א מ"ו)

החינוך שהוא יסוד המשכת החיים הקדושים והטהורים כשהוא מבוסס על קדושת התורה והמצוות הוא "עמוד התווך" של חיי הדורות של קיום האומה הישראלית כעם סגולה, כאפוטרופוס רוחני של האנושות (עיין עין איה שבת פי"ג אות ז).

 

 

 

 

 

 

 

 

ג. הענישה החינוכית

העונש בתנך מטרתו "הרתעה" דהיינו הרתעת עבריינים ופושעים לבל יפשעו, לבל תתרבה תופעת האלימות בחברה, וכתב הר"ן (דרוש יא) שאם לא יענשו העוברים יפסד הסידור המדיני ויתרבו שופכי דמים, ולכן לצורך "ישובו של עולם" נצטוה המלך להעניש עבריינים על פי המשפט הצודק לפי חוקי התורה או להעניש יותר כפי הצורך לתיקון המדיני וצורך השעה (אברבנאל לדברים טז – פרשת שופטים), ולפי זה מכות מצרים הם אמצעי חינוכי, אמצעי לפקיחת עינים לראות את השוא שבעבודת אלילים והוא צעד ראשון לדעת את אלוקי האמת.

ולכן הענשת ילד אינה נקמה אלא גורם הרתעה לילד להימנע מעשיית רע, ולכן לפעמים יש צורך בענישה להחליש את כוח הרע של הבן כעין יסורים ממרקים, אבל מבחינה פשטנית הגדר של ענישה לגבי ילדים עקשנים ומרדנים הוא כך: בגיל גדול אין להשתמש בענישה כי הילד מבוגר ובשל בשכלו להכרת הרע והתיעוב, אבל לפני גיל הבר מצוה אין שכלו של הנער בשל, ולכן אנו נאלצים לנקוט במידת העונש של הכאה לפי שיקול דעתם של ההורים, וכפי שכתב הגר"א באיגרתו "לכן כתבתי לך שתכיא את בנינו אם לא ישמעו לך", וכתב הרמח"ל בספרו "דרך עץ החיים": הכאת הבנים היא בבחינת הפרדת ערלת הלב ובבחינת חיבוט הקבר" (עיין מכתב מאליהו ח"ג 360, וספר שכר והענשה בחינוך של הרב אליהו מונק).

ואולם לא תמיד העונש מרתיע ויעיל, כי הנער אינו ניחן בזכרון טוב, וחושב שגם אם יעבור לא ייענש, ולכן התועלת בעונש הוא בניית מצפונו של הילד, לפתח בו היכולת להבחין בין טוב לרע, ולבחור בטוב וביושר.

וכשמאיימים בעונש, העונש ירתיע רק כאשר הילדים מקבלים את סמכותם של האחראים עליהם, ובודאי ילד שחונך בחינוך תורני, לציות, למשמעת, להכנעה, ילמד לציית ולהתנהג כפי דרישות הוריו, ואינו נמנע מלעשות מעשים לא טובים מפחד העונש אלא מרצונו הטוב, מהכרתו הברורה למלא ציפיות הוריו, ולכן בן מחונך בדרך התורה והמצוות לעולם לא יבעט ברבותיו ובהוריו מחמת עונשים שמקבל, אלא חכמתו ותבונתו יניעו אותו לקבל את העונש כדבר שמגיע לו, ולא ישמור איבה וטינה להוריו ולמוריו.

נמצאנו למדים ש"חושך שבטו שונא בנו" (משלי יג, כד) ו"אל תמנע מנער מוסר כי תכהו בשבט לא ימות" (משלי כג, יג), כלומר לנקוט התוכחה וההכאה לפי שיקול דעתו וצורך השעה, ובודאי גם לפי צורך הההכאה, אין להכות ילד מתוך רוגז וכעס ואכזריות אלא מתוך שיקול צודק של הענשה, ואם ההורה יכה ללא צורך יעבור על איסור "פן יוסיף להכותו", וכפי שפירש רבינו יונה את הפסוק "גדול חמה נושא עונש" (משלי יט, י-ט).

וחז"ל בחכמתם ובתבונתם יצאו נגד תקיפות יתר עם ילדים ואמרו ש"תהא שמאל דוחה וימין מקרבת" (סוטה מז ע"א), ופירש רש"י: פן יברח התינוק ויאבד עצמו, וכמובא במסכת שמחות (פ"ב ה"ד, מובא בקיצור שו"ע סי' קסה, ז) מעשה בילד שהוכה על ידי אביו והלך והמית עצמו, ורודנות האב גורמת פשע והרס, וגורמת לילד לצאת לתרבות רעה.

ולכן ענישה חינוכית שקולה ומדודה לפי הצורך נועדה לחנך והילד מרגיש שהכל היה לטובתו, אבל אם הענישה חורגת מאיכותה, ממגמתה, והיא מבוטאת בלשון פוגעת – כגון "ה' יעניש אותך" וכו', הרי היא מקוממת וגורמת לבן לבעוט או לשים קץ לחייו, ולכן יש לקרב ולפייס הילד, ולדבר איתו באהבה ולומר שהעונש היה לטובתך כי אנו אוהבים אותך וכל ענישתנו להיטיב, לתקן ולשפר, ואין בו דין לילד לאכול דבש, רק נותנים לו כפית קטנה לטעום והשאר יבוא מאליו.

ובענין זה, לעיני ההורים והמחנכים תהיה אימרת חז"ל למול עיניהם "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת" (סוטה מז ע"א, וסנהדרין קז ע"א), מצד אחד כפיה, הרתעה, ומצד שני קירוב, ובכל מקרה ומקרה יש לדון מצד נפש הילד, כי הילדים שונים, וכשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם וחינוכם שונים הם, ולכן צריכים הרבה תפילה ושיקול דעת מתון ומחושב לגבי ענישת הילד, ושלא תבוא תקלה על ידי ההורים והמורים, אלא ידריכנו בדרך האמת והיושר, ואחד הדברים החשובים ביותר שיכולים הורים להעניק לילד הוא העידוד, ויש להעדיף את הפרס והעידוד על פני העונש, כי בדרך הקירוב והעידוד אפשר להשיג הרבה יותר מאשר העונש, ועל זה נאמר "הוכח לחכם ויאהבך" (משלי ט,ח), לומר לילד "הנך חכם" ולא יאות לחכם להיות חסר או פגום.

פגיעה בכבודו של הילד פוצעת את חשיבותו, מדכאת את רוחו, ועלול לגרום שנאה נגד המדכא, כי הכבוד העצמי לא נותן לו נפשית לסבול בזיונו, השפלתו או העדפת אחר ממנו, ולכן אסרו חז"ל להפלות בן משאר הבנים (שבת י ע"א, מסילת ישרים פי"א), ואסור לאדם להטיל אימה יתירה בתוך ביתו (גיטין ו ע"ב) כי הטלת אימה היא פגיעה בכבוד הזולת ויצירת טינה כלפי הורים או מחנכים, ולכן הכל יעשה מתוך אהבה, חיבה, לחנך ולא מתוך נתינת פקודות שלא לשם שמים (עיין בספר עלי שור עמ' רס). 



ד. התפילה על הצלחת החינוך

אחרי כל האמור במגמת החינוך התורני ובדרכי פעולתה על ידי ההורים והמורים, עלינו לדעת שההצלחה בחינוך תלויה בתפילת ההורים על ילדיהם, כי לפעמים רואים כמה מאמצים השקיעו ההורים לחנך בניהם לתורה ולמצוות ולמידות נעלות, ובכל זאת לא עלתה בידם. ואם כן מה עליהם לעשות? יבקשו רחמים ממי שהבנים שלו, שיכוונם בדרך הטובה והישרה לעשות רצון בוראם כדי למלא ייעודם האלוקי בבריאה, וכן מובא במסכת נדה (עא ע"א) שהבנים הם נחלת ה', ויש להתפלל להצלחתם ולחינוכם הטוב. וכן כתב בעל "חפץ חיים" (משנה ברורה סי' מז ס"ק ר):

"ותמיד תהיה תפילת האב והאם שגורה בפיהם להתפלל על בניהם שיהיו לומדי תורה צדיקים ובעלי מידות טובות".

וכן מובא בתנא דבי אליהו (פי"ח):

מעשה בכהן אחד שהיה ירא שמים בסתר וכל מעשיו הטובים שהיה עושה היו בסתר, ועשרה בנים היו לו וכל יום היה משתטח ומבקש רחמים ומלחך בלשונו עפר כדי שלא יבוא אחד מהם לידי עבירה ולבר מכוער וזכה שראה בניו כהנים גדולים ופרחי כהונה מבני בניו...ועליו נאמר (תהלים לז, ג-ד) "בטח בה' ועשה טוב... והתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך".

ומכאן נלמד להתפלל על בנינו ובנותינו בתדירות רבה, בחגים, בשבתות ובכל ארועי שמחה, שילכו בדרכי האבות ויפארו את יוצרם במעשיהם הטובים, ואנו תקוה שבנינו יהיו דומים לזית שמוציא שמן זך, ויהיו זכים וטהורים ויזכו להצלחות ולישועות רבות.

וכתב השל"ה (שער האותיות ד"ה עיקר):

"ותמיד תהיה תפילה שגורה בפי אב ואם להתפלל על זרעם שיהיו לומדי תורה וצדיקים ובעלי מידות... ויכוין במאוד על זה בברכת התורה 'ונהיה אנחנו וצאצאינו...".

וכתב מרן ה"חפץ חיים" (חומת הדת מאמר ב בסוף הספר עמ' 43):

"כשם שמצוה על כל אדם לקבוע עיתים לתורה לשמור זמן ק"ש ותפילות בציבור... וכן מצוה וחובה עוד יותר על כל אחד להקדיש עת מעתותיו לפקח ולהשגיח בחינוך בניו שיתחנכו בדרך שהלכו אבותינו ורבותינו מעולם. ויכוון מאוד בברכת אהבת עולם ובברכת התורה "ונהיה אנחנו וצאצאנו" וכן "לא ניגע לריק לא נלד לבהלה"

וכתב רבנו הרמב"ם (סוף הל' סוטה):

"וכל מי שאינו מקפיד על אשתו, ועל בניו ובני ביתו ומזהירם ופוקד דרכיהם תמיד עד שיהיו שלמים מכל חטא ועוון הרי זה חוטא". (וכן פסק מרן השו"ע באהע"ז סי' קעח – כב).

מעלת התפילה גדולה מהקרבנות ואין מידה יפה הימנה, ותפילה עולה הכל, ובזכותה ישראל ניצולים מידי אויביהם ונמחלים עוונותיהם (תנחומא וירא א, ויקרא רבה פי"ח, וברכות לב ע"ב), ולכן התפילה על הבנים היא הכרחית ועושה רושם גדול בשמים לכוונם לדרך ה' ולמצוותיו. ובת שבע אשת דוד התפללה שתזכה לבן חכם בתורה ויראת שמים, וראוי לנביאות ולא ביקשה מלכות והקב"ה שילם שכרה ונתן לה את שלמה בנה מלך וחכם. ועל זה אומר דוד "כחיצים ביד גיבור כן בני הנעורים" וכן "נוצר תאנה יאכל פריה" (משלי כז,יח).