ארבע פעמים נזכר בתורה הצו ללמד את הבנים, לחנכם ולהדריכם בנתיבי התורה והאמונה – בחומש שמות (פרקים יב, כו, כז, יג, ח, יד), ובדברים (יב, כא). וכל ארבעת הפסוקים המזהירים על החדרת האמונה בלב הבן קשורים בענייני פסח, ולכן שלושה מהם כתובים בפרשת "בא" (יב ויג) ואחד בפרשת "ואתחנן" (פרק יב, כא). ונשאלת השאלה למה התורה חזרה ארבע פעמים בסוגיית חג הפסח והלא התורה ציוותה על חינוך הבנים "ולימדתם אותם את בניכם לדבר בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך..." (דברים יא, יט) ואמרו על זה בספרי (פרשת עקב,שם) מכאן אמרו "כשהתינוק מתחיל לדבר, אביו מדבר איתו בלשון הקודש ומלמדו תורה" כי כל קיומו ועתידו של עם ישראל מבוססים על חינוכם של הדורות הבאים, "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה" (משלי כב,ו), "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו" (משלי ד,ב).
והנה חז"ל מהפסוקים הנ"ל למדו שישנם ארבעה סוגי בנים. אחד חכם, אחד תם, אחד רשע, ואחד שאינו יודע לשאול (מכילתא בא). וכן תיקנו לנו לציין את הסוגים האלה ולהושיבם בליל הסדר (עיין ירושלמי פסחים פרק ט הלכה ד). חז"ל בתנחומא (שמות כה) עמדו על החזרה המרובעת הזו ואמרו שלפי כוחו של כל אחד השמיע הקב"ה דבריו "קול ה' בכח" (תהילים כט,ד) "משה ידבר והאלוהים יעננו בקול" (שמות יט, יט). כלומר, כל אחד ואחד לפי רמתו השכלית קלט את קול ה'. וכן אמרו בפסחים (פרק ב משנה ד) "לפי דעתו של בן אביו מלמדו", מספר לו ענייני יציאת מצרים וגאולת ישראל, והכל לפי חכמת הבן השומע. ולכן הברייתא שבמכילתא לא הביאה את הפסוקים כפי סידרם במקרא אלא כפי מעלתם האינטלקטואלית, וכן כתב "האבודרהם" בעניין סדר זה.
התורה ראתה לנכון להתעכב על סיפור יציאת מצרים והעבודה בליל הסדר כי יציאת מצרים היא יסוד האמונה היהודית ועמוד התווך של סגולת ישראל, ולכן מצווה לדורות לספר לבנים ולהחדיר לתודעתם גודל בחירת עם ישראל לעם סגולה עד שהקב"ה שידד את כל המערכות הטבעיות כדי לגאול אותם ולהפוך אותם לבני – חורין שיקבלו עליהם עול תורה במעמד הר סיני (עיין רמב"ם בספר המצוות, מצוות עשה קנ"ז וספר החינוך מצווה כ"א ומנ"ח שם).
נמצאנו למדים שיש מצווה כללית לחנך בן לתורה ולמצוות מגיל קטן, אבל בליל פסח יש מצווה מיוחדת להושיב ארבעה סוגי בנים על שולחן הסדר ולספר בפניהם, לפי כוחו של כל אחד, את כל כל תהליך יציאת מצרים, הניסים והנפלאות שעשה ה' לעמו, ושמכח זה נבחרנו לעם סגולה ולקיים תורתו ומצוותיה כפי שנתחייבנו במעמד הר סיני "נעשה ונשמע" (שמות יט, ח, כד, ז).
מקום הבנים בליל הסדר
בהגדה של פסח אנו קוראים ונפגשים עם ארבעה סוגי בנים היושבים בליל הסדר "אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול", וכאן אנו רואים שהרשע ממוקם ליד החכם. ולכאורה לצד נחיתותו וחוסר אמונתו היה צריך להופיע בסוף כל הארבעה ולא אחרי החכם?
ועוד, לפי מרן האריז"ל שארבעת הכוסות הן כנגד ארבעת הבנים המסובים בשולחן הסדר, ואם כן הכוס השניה שעליה קוראים את ההגדה רומזת לבן השני הכופר בשאלתו "מה העבודה הזאת לכם" (שמות יב, כו) לכם ולא לו, והוציא עצמו מן הכלל, וזה תמוה אדרבא נקרא את ההגדה על הכוס הראשונה שמרומזת לחכם הצדיק?
ובעניין שאלת הרשע "מה העבודה הזאת לכם", יש לשאול מה הפגם שחז"ל ראו בלשון זו, והלא גם החכם אמר "מה העדות והחוקים... אשר ציווה ה' אלהינו אתכם" (דברים ו, כ)?
שאלה זו דשו בה גדולי הפרשנים- ומרן החיד"א (הובא בהגדה שלמה כשר עמוד כא) כתב שיש הבדל מהותי בין דברי החכם לדברי הרשע – החכם מזכיר שם ה' "אשר ציווה ה' אלהינו", מודה באלוהותו יתברך ומוכן לציית למצוותיו, ומה שאמר "אתכם" אין כאן הוצאת עצמו מכללות ישראל, אלא אומר להם שיצאו ממצרים וקיבלו עול מצוותיו, וגם הוא מכליל עצמו בקבלת כל הציוויים. משא"כ הרשע שמוציא עצמו ורואה את כל העבודה הזאת כלא מחייבת אותו והיא מיותרת. וכן אמרו בירושלמי (פסחים פ"א הל' ד) "מה העבודה הזאת לכם"- מה הטורח הזה שאתם מטריחים עלינו בכל שנה ושנה" (ועיין מחזור ויטרי בפרושו להגדת פסח עמ' 292). ויש שהסבירו שישנו הבדל בין שאלת החכם לשאלת הרשע – והוא פרט קטן. לגבי החכם נאמר בדברים (ו, כ) "כי ישאלך בנך" ואילו לגבי הרשע נאמר "והיה כי יאמרו אליכם בניכם" (שמות יב, כז). כלומר, החכם בראותו את ההכנות לסדר שואל ומתעניין למה טורחים ועורכים הכנות בליל הסדר, ועצם זה שהוא שואל זה מוכיח שהוא צמא לדעת ומחפש תשובות לשאלותיו ואפילו שהן נועזות ותוקפניות, זה סימן ברכה להתעניינותו. ואילו הרשע אינו שואל ואינו מעוניין לחקור ולקבל תשובות ולכן התבטא "והיה כי יאמרו אליכם בניכם" (שמות יד, כו) וניסוח זה מבטא ערעור על כל העבודה, וזה מהווה כפירה ולכן נקרא "רשע".
וכעת נחזור להסביר את שאלתינו הנ"ל, ובכדי לישבן עלינו לברר ולחקור מהות עם ישראל, אהבת הבורא לעמו גם לדרגות הנמוכות שבו, וגם לאלה שמכעיסים אותו וכופרים במצותיו.
והנה ידועה אימרת חז"ל בתלמוד (סנהדרין מד, א) "ישראל אע"פ שחטא- ישראל הוא". כי בכל יהודי קיים ניצוץ אלוהי, ובו שוכנת "נקודה אלוהית" המחברת אותו לנצח, ומשום כך חובה עלינו לקרבו ולחשוף האור האלהי הגנוז בנשמתו הטהורה ואסור לדחותו ולהרחיקו ולהסתכל בבוז ובשנאה, כי גם עליו חלה מצוות "ואהבת לרעך כמוך", לאהוב אותו ולהזמינו לליל הסדר שכל המשפחה היהודית מתכנסת ליד "שולחן ערוך" לשם קיום סדר פסח כהלכתו, ולהשמיע לאוזניו את הניסים והנפלאות שנעשו לעמו, וכאן מתבטלת ההפרדה בין הבנים וכולם יחידה משפחתית אחת שתכליתה לספר תהילתו ונפלאותיו, ואב המשפחה מסביר למשפחתו את משמעותו של חג פסח, את גודלה הנפלא של יציאת מצרים לדורי דורות.
ליל הסדר מלמד אותנו שאסור להתייאש ממצבו הירוד התהומי של בן בעל דעות כפרניות כי יש תקווה לאחריתו, וצריך לעמול בחכמה, בנחת לקרבו לאביו שבשמים ולכן ראו מסדרי ההגדה לסדר "כוס שניה" על אמירת ההגדה להחדיר לתודעתנו שאסור לדחות את הבן הזה אלא לקרבו על ידי הסברים יפים ונעימים של היהדות כי קיימת הבטחה אלוהית "לא ידח ממנו נידח" (שמות יד, יד) ובדרך העידוד והנועם הטוב והיושר יגאל גם הוא ותתגלה נקודת האמת שבנשמתו הטהורה וישוב לאיתנו הראשון.
בעניין אהבה זו האריכו בו חכמי ישראל כי אהבת ה' לעמו היא גדולה לאין ערוך ואינה תלויה במצבו הרוחני, כי הם מוגדרים "בני בכורי ישראל" (שמות כב, ד), וכמו שהבכור הוא חשוב מצד בכורתו, כך כנסת ישראל נמשכת אחרי בוראה, ואהבת ה' אליה היא נצחית ללא תנאים "אהבת עולם אהבתיך" (תנא דבי אליהו פרק ו ופרק יד). ולכן ישראל נקראים בני בכורו של הקב"ה (שבת פא, ב). אהבה זו נובעת מצד שורשה האלוהי ומקדימתה לבריאת העולם "ישראל קדמו לתורה, קדמו לעולם" (עיין נפש החיים שער ד, פרק יא). ומשום כך חיבתם עזה ודוחה כל קיטרוג עליהם, וככל שנלמד יותר את סגולתם הפנימית כך נביא לחיבתם ולאהבתם שאינה תלויה בדבר, ואינה קשורה עם מעשיהם כי הקב"ה בחר "בחירה סגולתית" ולא ימירם בשום אומה אחרת אפילו שמכעיסים אותו (עיין אור החיים לדברים כו, יח).
רבנו המהר"ל (נצח ישראל פרק יא) ביאר את מעלתם של ישראל שנקראים בנים ככתוב "בנים אתם לה' אלוקיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עינכם" (דברים יד, א). וכיוון שהם בני בכורו של הקב"ה (שמות ד, כב ושבת פא, ב), הרי "הבן הבכור" הוא מופלא ומובדל מן העמים, ונצחיותו קנויה לו מעצם בחירתו להיות מספר תהילות ה' בעולם והקב"ה מתפאר בו "עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר" (ישעיה מט). ולעולם אי אפשר להמירו באומה אחרת וכדברי המהר"ל (גבורות ה' פרק מ) "ולפיכך אין ראוי להעביר ישראל בשביל החטא כיוון שבעצם הם טהורים ואין החטא להם בעצם והוא דבר במקרה ואין דבר שהוא מקרי מבטל עצם ישראל" (ועיין נצח ישראל פרק א). וכן כתב מרן אור החיים (במדבר כג, כא) ש"אין החטא עושה בישראל מום קבוע אלא לכלוך העובר על ידי רחיצה והדחה" ולכן אם רואים קלקולים ועיוותים הקיימים בכל פרט מישראל מצד הגילוי החיצוני עלינו לדעת שפנימיותו זכה וטהורה כי תכונתו היא "לעשות רצון יוצרו" (עיין ברכות יז, א) להתבטל מפני הציווים התורניים, ונשמתו תמיד שומרת אמונים לבוראה כמאמרם "פושעי ישראל מלאי מצוות כרימון" (חגיגה כו, א. עירובין יט, א), דהיינו אפילו שמצד החיצוניות העבריין היהודי הוא פושע, בכל זאת מצד פנימיותו הוא מלא מצוות שעושה בסתר ואינו שש לקנטר בוראו, ויודע היטב משורש נשמתו שקבלת עול מלכות ה' היא השער לכל ענייני הקדושה (עיין זוה"ק ח"א דף ח,א) וכל סטייה מזה היא זמנית הנובעת מתגבורת היצר הרע עליו ולכן אין המרה לאומה ישראל כי בחירתה היא נצחית (עיין אור החיים לדברים) ומשום כך חיבת הבורא אליה היא גדולה ונפלאה, והמומים שבהם הם זמניים וחולפים ואינם פוגעים במהותם ובסגולתם, כי שורש ישראל והתורה הם דבר אחד (עיין נפש החיים, שער ד נ,א).
כתב מרן הראי"ה קוק בספרו (אורות קלח): "כנסת ישראל היא תמצית ההוויה כולה, ובעוה"ז נשפע תמצית זו באומה הישראלית ממש, בחומריותה, ברוחניותה, בתולדתה ובאמונתה". ועוד כתב שם: "שאור השכינה הוא כנסת ישראל", ולכן כנסת ישראל מאירה על העולם ועל האנושות כולה כי אורה הוא אור השכינה המחיה כל יצורי תבל.
התורה בעצמה מעידה שישראל דבוקים וצמודים בשכינה "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום" (דברים ד,ד). וכתב מרן אור החיים שהם דבוקים בו יתברך ממש, והם חלקו ונחלתו "כי חלק ה' עמו" (דברים לב, ט : סנהדרין פד, א). ואפילו עכו"ם ירצו לדבוק בה' לא יזכו לזה (ע"ש ובחסד לאברהם מעיין ב נהר מד, ראשית חכמה שער אהבה פרק ג אות ז).
נמצאנו למדים שגילוי הבריאה והופעת מלכותו עלי אדמות תתיכן רק על ידי הופעת "כנסת ישראל" בנחלתה ובתורתה ורק על ידי שלטונה וריבונותה בא"י היא תוכל לפרסם ולהודיע מציאותו יתברך בקצוי תבל, כי זהו ייעודה האלוהי.
והנה לא רק במצב של זוהר ופריחה כלכלית חברתית ורוחנית עם ישראל מספר תהילות ה' אלא גם במצבים של חושך ואפלה, של סבל ומצוקות, של גלות וייסורים קשים ומרים, עם ישראל בהתנהגותו המוסרית מפאר את בראו ונשאר ספון באמונתו הייחודית, דבוק בו יתברך ולא מתרעם או ח"ו נעשה ברוגז עימו אלא מקיים "עליך הורגנו כל היום" (תהילים מד), וממשיכים להיות עדיו הנאמנים וזרועו הבלעדית עלי אדמות "ואתם עדי נאום ה'" (ישעיה כא). וחז"ל במדרשיהם הבליטו יסוד זה שישראל גם בקבלת יסורים נוראים אינם מתקוממים אלא הופכים להיות חרשים, אילמים (עיין מדרש תהילים פרק כט) כי שורש נשמתם היא דבקות בנצח, ויודעים שאביהם שבשמיים משגיח עליהם למרק, לזכך ולטהר נפשם להיות צחה ונקיה יפה מום אין בה, ומשום כך אמת זו מפעמת בליבם תמיד ומצדיקים עליהם את הדין בבחינת "אודך ה' כי אנפת בי".
ולאור כל הנ"ל, הקב"ה אוהב את עמו אהבה עזה כי הם בניו, "עם קרובו" (תהילים קמב, יח) "שארית נחלתו, ובכל צרתם לו צר" (ישעיה סג ט) והוא מתייסר עימם וסובל סובלם, צערם ומכאובם ותובע עלבונם "והחצים כלים ואין ישראל כלים" (סוטה ט א).
וכיוון שהם בניו חביביו הדבוקים בו דבקות ממשית נצחית, הוא נושא להם פנים (ברכות כ א), מסיר כעסו מהם (ספרי במדבר ו כו), ומשמיד אויביו ונוגשיו כי הקמים עליהם – קמים עליו "קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך" (במדבר י, לה). וחז"ל האריכו במדרשים שכל מי שקם ונלחם נגד ישראל, הוא נלחם נגד ייחודו יתברך (עיין הרמב"ם הל' מלכים פרק ז, הל' טו). ולכן צוררי ישראל היום הם צוררים שמו יתברך ואמונתו בעולם. שנאת הגויים לישראל היא שנאה לאלוהותו, לערכים המוסריים המופצים על ידי מלכות ישראל.
היחיד וכלל ישראל
היחיד מישראל שואב את כוחו ותכונותיו היחודיות מנשמת האומה וככל שהוא קשור ומחובר אליה בכל הוויתו הוא מקבל יותר חיות ויותר קדושה (אורות פ"ב), ואם יעלה על הדעת להתנתק מהאומה הרי הוא מנתק עצמו ממקור חיותו ונצחיותו ולכן הפרט מחוייב למסור נפשו על קיום האומה כי תיקון נשמתו, שכלולה והאדרתה דורש ממנו להפקיר חייו הפרטיים על תחיית אומתו שממנה יונק חיונותו ורוממות ערכו וחירותו.
ולפי זה אפילו יהודי רשע במעשיו, כל זמן שהוא מקושר עם האומה, נלחם מלחמותיה, מגן על בטחונה ומחפש טובתה הרי הוא "יהודי טוב" ובשם ישראל יכונה, וזה מה שלמדים מההגדה, שלא מרחיקים בן רשע מליל הסדר, אלא מסיב יחד עם החכם והתמים וזוכה לברכה, לגאולה ולהצלחה, ותקומה יש לו כי נשמתו ספוגה אמונה פנימית ורצונו חפץ לדבוק ביוצר ורק גורמים חיצוניים מעכבים ומפריעים אבל בסופו של דבר הוא יזוכך, יטוהר וישוב לטבע האלוהי.
ולפי זה אהבת הפרט נובעת מאהבת הכלל כי הפרט שואב קדושתו, מעלתו ורוממות נפש מדבקותו בנשמת האומה ולכן גילוי שכינה באופן פרטי מתגלה על ידי כל יהודי ויהודי, אפילו התרחק, כי בקרבו גנוזה אמונת הייחוד וסופו לחזור לקנו ולהשתבץ בתוך כלל ישראל, וזוהי הסיבה העמוקה לאהבת כל יהודי שמציאותו היא לספר תהילות ה' ולפאר שמו יתברך במעשיו הפרטיים והציבוריים.
ברם, נשאלת השאלה מנין נובעת תקנת הרשעים והכללתם בכלל ישראל בבחינת "לא ידח ממנו נידח"?
והתשובה לזה היא ממה שכתב מרן הראי"ה קוק בספרו מאמרי הראיה (עמ 160): "נשמת ישראל נוצרה באופן כזה שאינה יכולה להחמיץ ואינה יכולה להתאבד דכיוון שנולדה מהורים יהודיים ועשה ברית קודש הרי נחתם אות ברית קודש בגופו ובנשמתו ואינו יכול להפקיע עצמו מכללות ישראל. ולכן יהודי שחתומה בבשרו ברית נצח, גם כשמכעיס במעשיו הכעורים עלינו לקרבו ולעורר את הנקודה הפנימית, את הניצוץ הקדוש הגנוז בהוויתו ולהחזירו למוטב כי כולם "שבי פשע". ולכן גם בן רשע, הרי פנימיותו טהורה וקדושה כמאמרם "פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון" (חגיגה כן א ועירובין יט א). והנה מתוך הבנת סגולת כללות ישראל שהם "חטיבה אלוהית" בלתי פגימה וחסרון, מתחייבת אהבה לפרטיה המרכיבים אותה, וכל אחד מישראל נחשב כאות של ספר תורה, ואות חסרה פוסל כל הספר תורה כי ישראל הם ענפי הויה ברוך הוא, והפוגע בישראל כאילו פוגע בשכינה וסוטר לועה של השכינה (סנהדרין נח א).
כתב בעל "פרי צדיק" (פרשת ויקרא עמ' 44) אחרי שהקב"ה גאל אותנו מטומאת מצרים ועשה אותנו אומה נבחרה, הרי הבן הרשע שנולד מהורים קדושים ונימול לשמונה, לא תועיל לו רשעותו להוציא עצמו מכלל ישראל למרות שעשה תועבות נוראיות ומכאיבות. וכתב הרב חרל"פ (הגדת מי מרום עמ' ל"ה) אחר שהרשע יצא ממצרים ונכנס לקדושת ארץ ישראל, בעל כורחו נגאל וסופו לחזור בתשובה ולא יתנתק מכללות ישראל וזוהי המחה ששמח ישראל "ויקוד העם וישתחוו" (שמות יב כז), והביא רש"י על אתר: שהשתחוו ושמחו על בשורת הגאולה, ביאת הארץ ובשורת הבנים שיהיו להם.
ולכאורה תמוה הרי השאלה "מה העבודה הזאת לכם" (שם פס' כ"ו) היא שאלת הבן הרשע כפי שנמצא בנוסח ההגדה שלנו, ואם כן מה הבשורה לישראל שיהיו להם בנים רשעים? ותירץ בעל 'פרי צדיק' שעיקר הבשורה להם היא שאף בנים רשעים שיוולדו להם לא יידחו מכלל ישראל לעולם, ודורשי רשומות אמרו שיש להם חלק לעוה"ב מחמת שהם מזרע ישראל ואע"פ שחטאו ישראל הוא ולא ידח ממנו נידח ועל בשורה זו היו שמחים שלא ילדו לבהלה ולא יגעו לריק כי בסופו של דבר יהיו 'שבי פשע' ועל זה שמחו שגם "בנים לא אמון בם" ישובו למורשתם ולחיק אמונתם.
ברם, בירושלמי (פסחים פרק י, הלכה ד) מצאנו שהתשובה לבן הרשע שונה מהנוסח שמובא בהגדת הגלות שלנו, וזה נוסח הירושלמי: "תני ר' חייא כנגד ארבעה בנים דיברה תורה בן חכם, בן רשע, בן טיפש ובן שאינו יודע לשאול"- ואגב הירושלמי קורא לכולם בשם בנים. וגם הרשע נקרא 'בן', וכאן התשובה לבן הרשע היא עדינה ואינה מקהה את שיניו אלא זוכה למענה כך "אילו היה שם לא היה ראוי להיגאל משם" וכאן מתגלה תורת ארץ ישראל שהיא תורה של נעימות, עדינות ולא 'מקל חובלים', בלי עקיצות ודחיות אלא אומרים לו את האמת שמצד מעשיו החיצוניים לא היה ראוי להיגאל אבל מצד סגולת נשמתו וההבטחה האלוקית ששום נשמה יהודית לא תידחה אלא אחרי זיכוכה וצירופה בייסורים תשוב לקינה ולאמונתה, ולכן מובן שקוראים את ההגדה על 'כוס שניה' שרומזת לרשע כדי ללמדנו שבנים תועים יש לשכנעם בהסברים נעימים ונוחים, בלשון רכה, בעדינות ולא בכפיה. כי דור התחיה לא ישוב על ידי 'מקל חובלים' אלא דרך הסברה נאותה, דרך הצגת היופי המוסרי שבמצוות, דרך היושר והצדק שביהדות וכיוון שגאולת מצרים היא 'אב טיפוס' לכל הגאולות וכל גאולה יש בה מעין גאולת מצרים, הרי גם בגאולה האחרונה רשעי ישראל הם קרובים לתשובה דכיוון שהניצוץ האלוהי הגנוז פועם בנשמתם ודוחף אותם לשוב לאיתנם הראשון והם יחוללו מהפכה רוחנית אדירה שתקיף את כל התועים והרחוקים וגם את האנושות כולה (עיין 'אם הבנים שמחה' עמ' עא).
פורקי עול אלה אע"פ שהם נגועים במעשים רעים בכל זאת סגולת ישראל מאירה בנשמתם וחפצים מאד לשוב לשורשם, ובתוך תוכם הם דבוקים באמונתם ולכן אסור להרחיקם ולדונם כפורשים מדרכי הציבור (עיין תוספתא שמות פרק ב הלכה י, רמב"ם הל' תשובה פרק ג הלכה יא, והלכות אבלות פרק א הלכה י, ובאגרות הראיה, אגרת תקנה, וצדקת הצדיק אות נד).
והנה בעניין התשובה לרשע, שאלו הראשונים מדוע בעל ההגדה השיב לשאלת הבן הרשע (שמות יד כו) את התשובה מפרק יג (פסוק ח) "בעבור זה עשה לי ה' בצאתי ממצרים" ולא השיב לו את התשובה הכתובה בפרק יב (פסוק כז) "ואמרתם זבח פסח לה' אשר פסח..." ומה חסר בתשובה זו שהתורה נותנת ובעל ההגדה נתן תשובה אחרת? והשיב הגר"א עמיאל זצ"ל ב'דרשות אל עמי' שיש להבדיל בין שני סוגי רשעות – בין הרשע של התורה לבין הרשע של ההגדה, ולכן התשובה שונה. השאלה של הרשע בפרשת בא (פרק יב) מדברת ברשע שחי בארץ ישראל ומרגיש שהוא חלק אינטגרלי מן העם, נושא בעול החובות המוטלות על היחיד כלפי האומה, אלא שהוא רוצה לפרוק מעליו עולה של תורה, הוא באמת רוצה להיות חלק מהעם אלא בלי קיום תורה ומצוות כלומר הוא מגדיר עצמו כחילוני אבל אינו כופר בעיקר ובמורשת אבותיו ולכן יש לקרבו בדרכי נועם, לשכנעו ולהראות לו את היופי שביהדות ולכן התשובה היא "ואמרתם זבח פסח הוא לה'" ולכן פורק עול כזה נצרף אותו לתפילותינו, לתעניותינו ולאומתנו. בעל ההגדה שחי אחרי החורבן וחיבר 'הגדת הגלות' מדבר ברשע גלותי, והוא מתבולל בתרבות האומות והוא מכריז "מה העבודה הזאת לכם", וכאן מגלה שהוא מתבייש ביהדותו, באמונתו ומוציא עצמו מכלל ישראל ולכן צריך לומר לו "בעבור זו עשה לי ה' בצאתי ממצרים" (שמות יג ח), שאילו היה שם לא היה נגאל, כי בלי קיום מצוות גם בגלות, בניו ובנותיו יתבוללו. ובכל זאת גם בסוג הזה אסור להתייאש כי כולנו היינו עובדי ע"ז , ובכל זאת קירבנו ה' ובחר בנו לעם סגולה וכולנו "בני אב אחד אנחנו" (מלאכי ב י) והתורה והמצוות מאחדים אותנו ויוצרים בנו את ההכרה של "בנים אתם לה' אלוקיכם" ומעולם אב לא מתנכר לבנו, ובן לא מתנכר לאביו וזו מעלת ישראל וחיבת ה' אליהם, וזהו המסר הגדול שבעל ההגדה רצה להחדיר לתודעתנו.
