גלות הפרט והכלל

"גלות מצרים" היא גלות הגוף והנפש והמצרים שעבדו את בני ישראל קשה, בחומר ובלבנים (שמות א, יב) כדי להסיח דעתם מעבודת ה' כי כל זמן שאדם כפות ומשועבד לרשות אחרת איננו יכול להתפנות לעבודת ה' כי הרע שולט ומכבה אהבת ה' הבוערת בלבו ולכן ישראל נאנקו "נאקת בני ישראל מצרים מעבידים אותם" (שמות ב, ה) כי הנפש צועקת על דיכוייה ושעבודה וזהו מקור העצבות שבה שרוי האדם כי הוא משועבד ליצה"ר וכשהוא משוחרר משעבוד היצרים הוא שמח ומרגיש קרבת ה' ולכן עם ישראל נגאל בזכות האמונה כי ניצוץ האמונה הגנוז בנשמת היהודי לא יכבה לעולם ואפילו בשעבוד מר וקשה אפשר לשלהבו ולעורר אותו לתחיה.

ולכן כשיהודי מבקש על גלות הכלל, צריך לבקש גם על גלות הפרט שהוא נמצא בגלות היצר ולכן אומר דוד "קרבה אל נפשי גאלה" כלומר לגאול הנפש היהודית המשועבדת תחת היצר וחייליו.

והנה למרות כשהיו ישראל מטונפים בע"ז, הקב"ה היה חפץ לגאלם וכמבואר בשהש"ר (ב, ח) "בשעה שבא משה רבנו ואמר לישראל: בחדש הזה אתם נגאלין! אמרו לו: היאך אנו נגאלים וכל מצרים מטונפת בע"ז, אמר להם הואיל וחפץ בגאולתכם אינו מביט בע"ז שלכם" כי ישראל היו מאמינים בגאולה ובזכות האמונה, אפילו שהיו מלוכלכים בע"ז, זוכים לגאולה וכמאמרם ז"ל במכילתא (פ. בשלח) "בזכות אמונה נגאלו אבותינו ממצרים ובזכות אמונה עתידין להיגאל" ולמרות שהיו משוקעים במ"ט שערי טומאה נקראו "בני בכורי ישראל" (שמות ד, כב) כי ה' הוא אלוהי ישראל בכל המצבים כי האמונה היא מושרשת בתוכם ולכן אינו מביט בעוונותיהם החיצוניים כי קלקולם הוא חיצוני ולא פנימי ולכן בזכות האמונה שירשו מאבותיהם זכו לגאולה, והקב"ה התנהג אתם במידת החסד והרחמים כי הם בניו יתברך "חיבה יתירה נודעת להם לישראל שנקראו בנים למקום" (אבות פ"ג).

והנה בזכות האמונה עתידים להיגאל, כי ניצוץ קיים בכל נשמת היהודי אפילו שהיא ניסוגה כי היא מלאה אמונה ובטחון ולכן גם חזרת עם ישראל לארצו בימינו, נובעת מאמונה ומבטחון וכל הבלבולים הם נסיונות באמונה ובטחון, והנשק שלנו הוא המזמור "יושב בסתר עליון" שהוא המזמור של בטחון שמכוחו הקב"ה מפיל חללים רבים מהגויים הקמים עלינו לכלותנו (עיין מג"א סימן רצה בשם התשב"ץ).

כל עניינה של גלות מצרים הוא הכנה ל"ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוהים" (שמות ו, ז) והיא הכנה לקבל התורה, לירושת הארץ, ולכל המדרגות הרמות והנשגבות שעם ישראל מיועד להם ולכן היא בחינת "העדר" שקודם ל"צמיחה", ועם ישראל חייב להופיע בעולם כי ישראל הם מקור הקדושה ואילו מצרים היא ערות הארץ, מקור הטומאה והזוהמא וישראל היו משועבדים בה ונקראת "בית עבדים" כי היהודים היו משועבדים והיו שם "כעובר במעי אמו", ובשחרורם הפכו להיות קניינו של הקב"ה וניתנה לו "ארץ מיוחדת" שבה יכול למלא

 

גלות הפרט והכלל

 את ייעודו האלוהי "והבאתי אתכם אל הארץ... ונתתי אותה לכם מורשה אני ה' (שמות ו, ח) כי ג' מתנות ניתנו לישראל ע"י יסורים (בכוח ה') כי אי אפשר למתנה יקרה זו לקבלה על מגש של כסף אלא ע"י עמל, ייסורים, קשיים ומסירות נפש ולכן נשתעבדו במצרים כדי ללמוד מידות תרומיות לאציליות כי ירושת הארץ תלויה בתיקון המידות (חסד לאברהם ח"א פ"ד) ולכן על ידי השעבוד, ההכנעה מתקנים מידת הגאולה ומתעלים לדרגות נשגבות להיות "עם סגולה".


הגלות והיסורים הם זיקוק וטיהור, כי על ידם העם מתנער מהאנוכיות שלו וזוכה לרכוש מידות תרומיות של חמלה ורחמים על הזולת ומבלעדיה, האומה הישראלית לא הייתה מתעלה להבנת מה היא אמת וצדק, ולכן נגזרה עליהם גלות, לגלות ממקום למקום כדי לחזות במו עיניהם צרת העם ויתנו את נפשם לחזק את אמונתם ותורתם המצויה בידם "ויוצא אתכם מכור הברזל ממצרים להיות לו לעם נחלה" (דברים ד, כ).

יוצא שהגלות היא בעלת מגמה חינוכית, לצרף ולזקק את העם "הנה צרפתיך ולא בכסף בחרתיך בכור עוני" (ישעיה מח, י; ירמיה יא, ד) והעם חזה על מו בשרו מה היא עבדות ומה היא השפלה ומזה  ילמד חמלה ויחס הגון לכל אדם ויתרחק מהשפלתו, מדיכויו ומגזלו וכן לכבד את הגר "וגר לא תונה ולא תלחצנו" (שמות כד, כ) "וגר לא תלחץ" (שם כג, ט) ולכן יש לזכור תמיד שעבוד מצרים "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים" (דברים ח, ט) כי הזכירה מחזקת בנו האמונה באל אחד ובשליטתו בבריאה וכן בחיזוק מידת "הכרת הטוב" שבורא עולם שחרר אותנו משעבוד קשה ומר, מדכא ומשפיל וזקף קומתנו להיות "עם חופשי" דבוק בנצח ושוכן בארץ חמדה כדי "אור לגויים" ותפארתם "ואשבור מוטות עולכם ואולך אתכם קוממיות" (ויקרא כו, יג) והרמת וזקיפת קומתנו הלאומית אפשרית רק בארץ הבחירה שנבחרה לגלות את המהות האלוהית של עם ישראל.