ממדרשי ומאמרי חז"ל לחג הפסח

פסח = פה – סח, כלומר פה המדבר, המבטא את עצמו והדיבור היהודי המבטא את המהות הפנימית היהודית.

בחג הפסח רבו הנסים שעשה הקב"ה עם ישראל, ומצוה עלינו להרבות לספר ביציאת מצרים וכל המרבה לספר בנסי מצרים ונפלאותיו הרי זה משובח, וזהו פה-סח כלומר הפה מדבר וסח נפלאות ה'.

בתורה נקרא "חג המצות" וישראל קוראים לו "חג הפסח" כאמור בשיר השירים "אני לדודי ודודי לי" (שה"ש) כלומר עם ישראל משבח את הקב"ה וה' משבח את עמו האוכל חמץ בשבעת ימים, ואילו אנו מקלסים את הבורא שפסח על בתינו במצרים. (בשם בעל קדושת הלוי, והבן איש חי)

פסח, מצה, מרור בגימטריא 729 וקרע שטן בגימטריא 729 לומר שהמקיים פסח, מצה ומרור קורע קטרוגו של השטן ומבטלות גזירות רעות (חתם סופר).

כתב בעל החינוך בטעם המצוה לספר ביציאת מצרים: כי הוא יסוד גדול ועמוד חזק בתורתנו ובאמונתנו ועל כן אנו אומרים לעולם בברכותינו ובתפילותינו "זכר ליציאת מצרים" לפי שהוא לנו אות ומופת גמור בחידוש העולם, וכי אלוה קדמון, חפץ ויכול, פועל כל הנמצאים... ועשה לנו אותו מחודשים גדולים ועצומים.

מדוע נזכרת יצ"מ בקריאת שמע? מפני שכל תכלית יצ"מ לא הייתה לשם היציאה גרידא אלא בשביל "להיות לכם לאלהים" דהיינו לקבלת עול מלכות שמים, לקבלת התורה ומצוותיה ולכן היא נכללת בקריאת שמע שגם היא קבלת עול מלכות שמים.

חמץ בגימטריא 138 כמו "חלק" (פ.לג) כלומר החמץ רומז ליצר הרע המפלג
והמפריד בין איש לרעהו, וזורע פירוד ושנאה בחברה.

מצה בגימטריא 135 כמו "קהל" (אסף, כינוס) כלומר המצה רומזת ליצר הטוב, לענוה, לחירות רוחנית המאחדת ומלכדת בבחינת "במקהלות ברכו אלהים" (תהלים סח).

ליל שימורים הוא – שמור לגאולה כי בו נגאלו ובו עתידין להיגאל. (מכילתא בא,יב)

גלות מצרים נקראת "כור הברזל" וכתב המהר"ל (גבורות ה' פרק ט): "גלות מצרים לא משום חטא אלא יסורים של אהבה לנקות את ישראל ולזכותם להכינם לקבלת התורה (ועיין דרשות הר"ן דרוש ג).

יא- גאולת מצרים היא יסוד ושורש לכל הגאולות העתידות (זוה"ק ח"ב טז,ב) כי שורש הגאולה היה בכוח התורה וכשניתנה תורה לישראל נגמרה החירות, שניתן  להם שורש החירות וסוד הגאולה (שפ"א תרנח – ד"ה כתוב)

יב- הגאולה נמשכת היא והולכת, גאולת מצרים וגאולת העתיד השלמה היא פעולה

 אחת שאינה פוסקת עד מלוא צמיחת קרן הישועה במילואה (אורות כח,ז).


יג- כל הזהיר ממשהו חמץ בפסח, מובטח לו שלא יחטא כל השנה (האריז"ל: משנ"ב
 סימן תמז-א, ובאר היטב שם; כף החיים שם; ומשנת חסידים לרב חי עמנואל ריקי ז"ל).

יד- דע כי לכך נאסר החמץ במשהו ונצטווינו לבערו כי הוא רמז שעתיד השי"ת להעביר יצר הרע שהוא יצר הרע מן העולם ולבערו ולעוקרו ולא ישאיר ממנו אפילו כל שהוא... (פירוש הרשב"א להגדה עמוד ה)

טו- בזכות ארבע דברים נגאלו ישראל ממצרים: שלא שינו את שמם, לא שינו את
 לשונם, ולא גילו מסתורין שלהם, ולא הפרו בריתו של אברהם אבינו. (שוחר טוב קיד:  ושהש"ר ד,כד).

טז- יציאת מצרים תישאר לעד האביב של כל העולם כולו. (מגד ירחים לגראי"ה קוק).

יז- "שעבוד מצרים היה קשה לפני המקום מכל שעבודים שבעולם" (שמו"ר ב,ה)

יח- שקולה יציאת מצרים כנגד כל הנסים והגבורות שעשה הקב"ה לישראל (מכילתא  ריש פ. יתרו)

יט- גלות ישראל, עם שהיא חסרון מצד עצמו לישראל, היא סיבה אל הטוב המקווה
לנו לבסוף (נצח ישראל פ. כו)

כ-  מצרים הפכו גזירתם על ישראל שיהיו עושים ביום ובלילה (שמו"ר יח,ז)

כא- אמר ר' אליעזר המצרים רצו להטביע את ילדי ישראל במים ולכן נענשו וטבעו
בים "בקדרה שבישלו בה נתבשלו" (שמו"ר כג, ט)

כב- עבודת הלילה, השלימה מנין השנים שהיו המצרים מונעים מישראל ללכת
לביתם בלילה כדי לבטלם מפריה ורביה (פרקי דר"א מח).

כג- זכאים הם ישראל להיגאל אע"פ שהיו בגלות מצרים כי נשתמרו מכל אלה
השלושה: מנידה, מבת אל נכר ומהשחתת זרע (זוה"ק ח"ב,ד)

כד- המצה נקראת "מיכל דמהימנותא" כלומר לחם האמונה, כי על ידי אכילת המצה בכל שבעת ימי הפסח, זוכים להשריש ולקבוע בלב את אותה האמונה (פרי צדיק  מאמר פסח ט) וכן נקראת "מכילא דאסוותא" כלומר אוכל של רפואה (זוה"ק ח"ב מא,  א ו"עת אוכל" לבעל "פרי צדיק" 118)

כה- "למכה מצרים בבכוריהם" (תהלים קלו) ולא נאמר "למכה בכורי מצרים" לומר
שהבכורים עצמם הרגו במצרים על שסירבו לשלח בני ישראל, וזה גרם להם למות  (מדרש רבה).

כו-  החמץ רומז ליצה"ר, לגאוה והתנשאות, לעצלות ולחוסר מעש, לכעס וחמיצות פנים  (ברכות יז, א; ושל"ה פסחים, תורה אור יא-יג).

כז- המצה רומז ליצר הטוב, לענוה, להסתפקות במועט, לזריזות ועשיה, לזהירות    ולצניעות.

כח- מצוה לבער את המידות הרעות, המעשים השליליים, התכונות החמוצות, כדי לזכות   לחירות הנפש מכבלי היצר הרע, וכל שנה יראה עצמו כאילו יצא מטומאות מצרים (עיין בספר התודעה).


כט- במצרים עם ישראל היה בלוע בתוך העם המצרי וכגוף אחד עמו "גוי מקרב גוי"        
(דברים ד) ובצאתם ממצרים הפכו לעם נבחר, עם סגולה "והייתי להם לאלוהים
וידעתם כי אני ה'" (שמות ו, ז).

ל-  "חמץ" גימטריא "פגימה" (138) כי החמץ פוגם הגוף באכילה כי הוא סמל לגאוה, לשאור שבעיסה וצריך לבערו מגופנו וממציאותנו בחג (ספר עיר מקלט).

לא- "ליל שימורים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים הוא הלילה הזה לה' שמורים לכל  בני ישראל לדורותם" (שמות טל, מב) ופירש החיד"א שבכל שנה חוזרת הארת אותו  יום בעם ישראל וכן פירש המגיד מדובנא "קול רינה וישועה" אתך הפסוק בקוהלת (ז, א) "לכל זמן ועת לכל חפץ" וכם כתב הרמח"ל (דרך ה' ח"ד פרק ז, ה-ו).

לב- אין אדם ראוי להיראות בשם "אדם" אלא אם כן הוא בן חורין, עומד ברשות עצמו ובלתי משועבד לזולת ובלתי כפוף לכוח זר.

לג- אי אפשר לאדם מישראל להיות בן חורין במלוא המובן אלא אם כן הוא משועבד לה'  עושהו המחייהו ומעניק לו חירות אמיתית שיהיה דבוק במהותו ובטבעו האלוהי.

לד- כל המבזה את המועדות כאילו עובד ע"ז (מכות כג, א) כי ביזוי המועדות הוא  למעשה הפניית עורף להתחברות הערכית הנשגבה של הקב"ה עם עם סגולתו  (מהר"ל בחידושי אגדות מכות כג ודרך חיים לאבות פ,ג מ.יא).


לה- המאכל והמשתה שהאיש הקדוש אוכל, הוא עילוי למאכל ולמשתה ההוא וכאילו נקרב על גבי המזבח ממש... (מסילת ישרים פרק כו).

לו- "וישמע אלוהים את נאקתם", ר' עקיבא אומר: שרים של פרעה היו מחנכים את ישראל בקירות  בתים והיו צועקים מתוך הבנין, צועקים מתוך הקירות והקב"ה שומע נאקתם (שמו"ר).

לז- "את כל עבודתם... בפרך" (שמות א, ח) מהו "את כל עבודתם בפרך? שהיו נותנים
     עבודת האיש על האשה ועבודת האשה על האיש, אומר לאיש: קום לוש ואפה, אומר לאישה מלאי חבית זו, בקעי עץ זה, לכי לגינה הביאי ירקות (תנחומא ויצא).

לח- "ישראל נושע בה' תשועת עולמים, לא תבושו ולא תכלמו" (ישעיה מה, נ): להבא
 אני גואל אתכם על ידי עצמי, שאני חי וקיים, אגאלכם גאולה קיימת לעולם שנאמר "ישראל נושע בה' תשועת עולמים".

לט- "אני ישנה ולבי ער" (שה"ש ה, ב): "אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: רבש"ע, אני ישנה מן הקץ, ולבי ער לגאולה (שהש"ר ה).