משמעות החירות לאור חג הפסח

חג הפסח נקרא "חג החירות" ובסידור התפילה מוגדר זמן "חירותנו" המבטא שחרור ישראל ממצרים, הפקעת עם משעבוד, מדיכוי ומעול שלטון עריץ ולכן אנו חוגגים את היציאה מעול מדינת מצרים כי כל עם שואף לחירותו, לעצמאותו ולגילוי כשרונותיו, כוחותיו היצירתיים העצמיים, כי כל שעבוד זר מגמד ומדכא את הגילוי הריבוני העצמי ומנמיך קומת המשועבד לשפל המדרגה.

משמעות המושג "חירות"

עלינו לברר מה גדרה של "חירות" ומה הן ההשלכות השונות בהבנת מושג יקר ונעלה זה בחיי הפרט והכלל?

בתפיסה העממית, ישנם המזהים את המושג "חירות" עם המושג "חופש" או "הפקרות" ומגדירים "חירות" – שחרור מכל עול ומכל שעבוד, מכל "מחוייבות", ובן חורין הוא אדם שעושה ככל אשר עולה על רוחו ואינו סובל פקודות וכפיות, ברם תפיסה זו מסוכנת כי יכולה להוביל דוגליה לאבדון, לכפירה, לאנרכיה ולעריצות, ולכן התורה נותנת משמעות אחרת לחירות שהרי תיכף אחרי השחרור מעול מלכות מצרים הדיקטטורית והאלילית עמדנו במעמד הר סיני וקיבלו עלינו עול מלכות שמים, דבר שלכאורה שולל "חירות הפרט" כי היהודי בקבלו תרי"ג מצוות אינו "בן חורין" לפעול לפי רצונו האישי, לפי מאווי לבו, והתורה אומרת "ויוצא את עמו ישראל מתוכם לחירות עולם", והדבר תמוה שהרי יצאנו מעבדות פרעה ונכנסו לעבדות עול המצוות!

אלא מוכרחים לומר שמושג "חירות" הוא דבר חיובי ולא שלילי ולכן אין לזהות מושג זה עם הפקרות והשתוללות כתפיסת ההמון אלא "חירות" משמעותה דבקות האדם במהותו, בשורשו, בטעו האלוהי ואילו "עבדות" היא עמידה מחוץ לטבעו, למקומו ולמהותו, ולכן כל דבר שאינו במקומו ושורש מהותו נקרא "עבד" (שפת אמת פר' יתרו תרנז – ד"ה אנכי, ובנצח ישראל פרק א ובעולת ראיה ח"ב) ולכן בו חורין הוא יהודי המסוגל לגלות ולהוציא מן הכוח אל הפועל את ייעודו, תפקידו ושליחותו בעולם שהוטלה עליו על ידי בוראו.

והנה במצרים, ישראל היו תחת שעבוד מלך עריץ אלילי ולא יכלו להופיע בשלמות כעם ה' כי אינם במקומם הטבעי ולא יכלו לבטא את עצמיותם, את מהותם ושורשם האלוהי כי העול האכזרי גימד את רוחם ושאיפתם העצמית ולא יכלו להוציא לפועל את תשוקתם העזה לדבוק בשורשם ובמהותם האלוהית, ולכן כשיהודי נמצא בגלות, תחת עול זר, הרי מנותק משורשו ומנחלתו ואינו יכול לדבוק במהותו כי הגלות הורסת את "התכונה האלוהית", מגמדת את רוחו וכשרונותיו הטבעיים לגלות מהותו לשוב אל אחוזתו, אל מקומו הטבעי שהיא "ארץ ישראל".

חז"ל לימדונו במסכת אבות (פרק ו, מ"ב) "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה" ולכאורה תמוה שהרי אדם דתי מוגבל ואינו יכול לעשות ככל העולה על רוחו ואילו אדם הרחוק מתו"מ הוא חופשי ואין לו שום מגבלה בניהול חייו!


ברם, לפי הגדרת השפ"א, צדקו חז"ל באמירתם, כי "חירות" היינו דבקות במהות הטבעית הגנוזה בנשמת האדם ואינה גובלת עם הפקרות והשתוללות אלא ככל שהאדם דבוק בשורשו האלוהי הוא "הבן חורין" האמיתי כי אינו משועבד ליצריו הגסים ואינו כבול בכבלי התאוות והתשוקות הבהמיות, משא"כ אדם הכפוף למאוויי לבו ולחשקיו החומריים הוא "עבד" שהרי תשוקותיו הבהמיות מרחיקות אותו מזהותו ומטבעו ומגמדות את רוחו ואת טבעו לסור ממסילתו הנכונה.


ולפי זה כשיצאו ישראל ממצרים התורה קוראת להם צבא-ה' "והוצאתי את צבאותי את עמי בני ישראל..." (שמות ז-ד, יב-נא) ותמוה מדוע התורה ממשילה אותם לצבא? ומה הקשר של מושג זה להשגת החירות, הריבונות הלאומית העצמית?

והנה בעיוננו בהגדרה הנ"ל, אפשר להבין דימוי זה ומושג צבא הקשור עם החירות כי "הצבא" הוא אוסף חיילים ממושמעים למלכות, בטלים כלפיה ומגינים עליה מפני צורר ואויב, והוא ממלא תפקידו כי הצבא הוא מוכן למלא פקודות מלכו, והחיילים עומדים במקומום להיות נאמנים למלכות, כף ישראל כשהשתחרר מעול מצרים הפכו להיות "חיילי ה'" כי לכך נומאו להיות "צבאות ה'" (עיין העמק דבר לשמות יב,נא) וכן נאמר "ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים (שמות יב,מא) "והוצאתי את צבאותי את עמי בני ישראל (שמות ז,ד) וכתב מרן אור החיים (שם) "אין לו יתברך צבאות מיוחדים לו כישראל... ומעתה לא יקרא בכינוי צבאות ה' אלא ישראל המרוממים והמעולים" וכן כתב רבנו הרמב"ן (במדבר יא,טז) "כי ישראל צבאות השם בארץ" וכן פסק רבנו הרמב"ם (הל' סנה' פרק כה הל' ב): בני אברהם יצחק ויעקב הם צבאות ה' שהוציא מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה ולכן גאולתם היא גאולה נצחית "ישראל נושע בה' תשועת עולמים לא תבושו ולא תכלמו" (ישעיה מה-יז) וה' הוא הגואל אותם גאולה נצחית אבל היא מתבצעת בשלבים כאמור בירושלמי (ברכות פ"א, הל' א) "כל היא גאולתם של ישראל בהתחלה קמעא קמעא וכל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת".

והנה עם ישראל אינו יכול לגלות מהותו רק בארץ ישראל שהיא נחלתו הטבעית והיא המקום של החירות הטבעית הישראלית כי היא "פלטרינו של מלך", והיא בקדושתה מושכת את היהודי הגר בתוכה לערוג למהותו לייעודו ולכן יציאת מצרים אינה רק יציאה פיזית, שחרור משעבוד אלא שחרור מטומאה, מהמיצריות ולכן התורה אומרת "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום" כלומר הגלות היא מקום העבדות של הנשמה היהודית ואילו "א"י היא מקור הנבואה, מקור גילוי מעלת האדם וסגולתו בהדרה ותפארתה (עיין כוזרי מאמר ב' סעיפים יב-יד).

יציאת מצרים היא היציאה משלטון הסטרא אחרא ומהבלי עוה"ז, והשחרור הגמור משעבוד האדם לחומרנות ולאליליות כי מלכות מצרים היא מלכות מגושמת, חומרנית ואלילית, והיציאה ממנה מסמלת יציאה של הנפש מהגוף, שחרור הדעה והשכל מהחומרנות הגסה (עיין שפ"א פסח תרלב ד"ה והנה) ולאור הנ"ל כדי להגביר מהות החירות באדם ניתנו מצוות לישראל לחזק את מהות החירות ולהוציא את הרוח מהגשמיות, את השכל מהבהמיות כי עיקר החירות בנפש שלא יהיה מקושר לתאוות בהמיות.


השבת: בימות החול האדם משועבד לכוחות החומריים המשכיחים לאדם את מהות החירות, ובשבת האדם מתנתק מהעולם החומרי ומתמסר לטבעו האלוהי, לחירותו האמיתית.


שנת היובל, שנת הדרור והחירות "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה יובל היא... ושבתם איש אל משפחתו ואחוזתו" (ויקרא כה,י) הקרקע חוזרת לבעליה, האדם חוזר אל אדמתו, והעבד משתחרר וחוזר למקומו ולחירותו ולכן "שנת היובל" היא שנת החירות, שנת חזרת האדם לשורשו האלוהי, הינתקות האדם מהשעבוד החומרי והכרת האמת שהכל שב לאלוהות ולא רק האדם אלא גם האדמה שבה לבעליה האמיתיים ולכן כתב ריה"ל (ב, ח-טז) שהארץ עוזרת לעם ישראל להשיג סגולתו וצביונו האלוהי כי הדבקות במהות, בנצח שייכת ואפשרית רק בארץ סגולה ולכן ההתרחקות של ישראל מארץ הקודש פירושה הרחקה ממקורות ההתגלות האלוהית (עיין כוזי א,קט).

מעמד הר סיני זקף קומתם של ישראל והוציא אותו משעבוד רוחני, ממעמד של "עבד עבדים" שהיו במצרים שהיו במצרים, למעמד של "עבד ה'" כי האדם שנולד בצלם אלוהים נועד להיות בן חורין ולא עבד לבן תמותה ולכן אין שום אפשרות להפוך את ישראל לעבד כי הם "עבדי ה'" (ויקרא כה,לט-מג) כי זוהי מהותם וסגולתם וכל חריגה מזה מובילה לעבדות, לאיבוד העצמיות.

כתב השל"ה הקדוש כל ענייני חירות שאנו עושים בליל פסח הוא לזכר "חירות הנפש" אשר נגאלנו מהקליפות כי נשתקענו במ"ט פנים של טומאה ויצאנו לחירות ולכן אנו מבערים את החמץ שהוא הקליפה כדי להיכנס בליליה, בני חורין מיצה"ר, והלילה הזה הוא כולו קודש קודשים, לילה מואר באורות עליונים ולכן חייב יהודי להרגיש בליל פסח כאילו יצא כעת ממצרים ואז מתעוררים אורות עליונים להאיר נשמת היהודי ועל ידי אכילת מצה הנקראת "מיכלא דמהימנותא" האוכל מתמלא אמונה, ועל ידי מצות סיפור יצ"מ, מתעוררים רחמים מרובים על בני ישראל ומשפיעים לקרב גאולתנו ופדות נפשנו.

סגולת ליל פסח להמשיך השפעות טובות על כל אחד ואחד מישראל (עיין תפארת שלמה לשבת הגדול).

גאולת ישראל העתידה אפילו אינם ראויים וכמו שכתב המהר"ל בגבורות ה' (פ-כד) "וזאת היא המידה הגדולה לישראל אשר יגאלם השי"ת על כל פנים ולא יביט על צדקת ישראל רק שהוא חפץ בישראל מצד עצמם ובאותו ענין שהייתה הגאולה הראשונה "ערום ועריה" כך יהיו ישראל לנגאלים לעולם, כי לבם ער לגאולה (שהש"ר ה).

ומובא בספרי קודש (ספר אוהב ישראל – לקוטי נך): הארת של קדושת פסח הנעשה מאז בעת יצ"מ, זה מתעורר תמיד בכל דור ודור כשמגיע ליל פסח מתעורר אור הגאולה לכל זרע ישראל, לקיים "כי כימי צאתך מא"מ אראנו נפלאות" (מיכה ז).

עם ישראל היה תלוי במצוות וחז"ל דימו מצב זה לעובר במעי אמו (מכילתא בשלח יד ומדרש תהלים קז,ד) כלומר מצד אחד העובר הוא ישות בפני עצמו, יש לו ראש, ידים, רגלים אבל אין לו חיים עצמאיים (סנה' צא,ב) ובשחרורו, השיג עצמאותו וריבונותו.

 

אבל חירות היא מושג יחסי – למשל: 


חירות של צמח: כשנותנים לו את התנאי הדרושים להתפתחותו וצמיחתו (אדמה פוריה, מים אויר, אור).

חירות של בעל חיים: חופש תנועה, אבל אם הוא כלוא בכלוב אפילו יש לו אוכל – הוא עבד ואינו בן חורין.

חירות כאדם: מזון רוחני, השכלה, עיסוק בחכמה ובמושכלות, ולכן חירות הנשמה היהודית שהיא חלק אלוה ממעל (תניא פ"ב), חירותה שהיא דבוקה ביוצרה "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה" (אבות פ"ד, מ"ב) ולכן התורה אינו "עול" אלא מהות, כי זוהי מציאותה "אני נבראתי לשמש את קוני" (סוף קידושין) ולכן החירות האמיתית היא מתן ביטוי שלם למאווייו של האדם וזוהי מהותה וטבעה האלוהי ואין כאן עול כפוי אלא "עול מתוק" שהנשמה היהודית חפצה בו, וישראל הם עבדי ה', מעיקרם קדושים מבטן בשורש נפשותם, וגם יציאת מצרים מחייבת אותם להיות עבדים לה' (אור החיים לויקרא כה,נה) וטבע נפשם לירא את ה' (אור החיים לדברים ד,י) והנפש היהודית אוהבת את הקב"ה מטבעה ומזגה, וכולה ששה לעשון רצון יוצרה ורק היצר הרע מעכב (ברכות יז,א) ולכן בעיני הקב"ה ישראל הם סגולתו כמרגלית טובה ואינו ממיר אותה באומה אחרת אפילו כשהיא מכעיסה אותו. (אור החיים לדברים כו,יח ובספרו חפץ ה' לברכות ז,א ד"ה גמרא)