סיכום  שכר ועונש בעולם הזה - באספקלריא תורנית

סיכום:

המורם לנו מכל זה שהאדם בעל הבחירה החופשית וביכולת הגמורה יכול להמיט שואה על עצמו הן בהתנהגותו הן באמונתו, כי המשפט האלוקי שמהותו "לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו" (ירמיה לב, יט) חורץ דינו של האדם בתבונה ובמגמה של צירוף ותיקון, ואם האדם בקוצר דעתו רואה חריגות מהצדק העליון, הרי סכלותו ואי התאפקותו מביאות אותו למבוכה נפשית, כי כפי שאמרנו מצד ההשגחה העליונה המפקחת על אישי מטה מחלקת שכר ועונש בעוה"ז לפי מעשיו ואולם ישנה סטייה אחת מהכלל הזה של "כל דרכיו משפט" (דברים לב, ד) והיא "יסורי אהבה" שחלים על צדיקים גמורים מכמה סיבות, ותופעה זו תוחדר ולא תגרום לתפיסה מוטעית כטעותם של רעי איוב, שכל הסובל הוא רשע וכל מי שטוב לו הוא צדיק, כי זה בודאי נסתר על ידי התשובה האלוקית לחברי איוב. ושיטה זו היא חלק מההנהגה האלוקית בסדרי העולם לחנך האדם לקראת יעודו הרוחני, להשתלמותו ולכמיהתו למקומו האמיתי בעולם הרוחני שהוא מנת חלקו, וכל הסבל בעולם העשייה הוא אמצעי צירוף וחינוך לתקן האדם ולהכינו ללכת בדרכי ה' ולקבל הכל בשמחה ובטוב לבב, כי השמחה כחוויה נפשית באה לנתק האדם מיצריו ולהעלותו לאטמוספירה אלוקית שאז האדם אינו מתמלא קובלנות על פעולות ה' אלא נשאר באמונתו וברוממות נפשו לבל ימרוד בהנהגת הבורא ובזה מחנך את עצמו, כי בנסיונותיו מקדש שם ה', וחושף החיוב של קידוש שמו יתברך בכל המסיבות ומראה שהוא כלי לגילוי האור האלוקי בעולם ושכל רצונו משועבד לבוראו (עיין רמב"ם במו"נ ח"ג פ"א), וממילא מצדיק הדין "מאן דעביד רחמנא לטבא עביד" (ברכות סו, שו"ע רל סע' ב) ושמחה שרויה במעונו, ושמחה זו היא אבן היסוד של האמונה הישראלית "עבדו את ה' בשמחה" (תהילים ק, ב) וכל עבודת האדם בתורה ומצות היא בשמחה ועל זה הוכיח משה את ישראל "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה" (דברים כח, מז) כי בשמחה אמיתית שהאדם שמח במעשי בוראו, הרי הצרות תתקבלנה בהרגשת שמחה להצדיק עליו צדקת הבורא כפי שמצאנו בנחום איש גם זו שהיה אומר גם זו לטובה (עיין בכוזרי מאמר ב, מה)  

 ובזה האדם מתחזק ומתבצר באמונתו "כי חדות ה' היא מעוזכם" (נחמיה ח, י) כלומר שהשמחה שישמח האדם בעשיית המצוות ובקבלת משפטי ה' היא העוז והגבורה של האדם נגד פיתויי היצרים לקבול נגד ההשגחה, ולכן כל המונע עצמו משמחה זו, נקלע לספקות ולאסונות, וכפי שכתב הרמב"ם (הל' לולב פ"ח הי"ב): 

     "השמחה שישמח האדם בעשיית המצוות ובאהבת האל שציוה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו           משמחה זו ראוי להיפרע ממנו". 

ומרן הרב קוק ז"ל לימד אותנו (באורות התשובה יד, יא) שהשמחה היא יסוד בתשובה אמיתית, לשוב למקוריותו ולקבל באהבה דיני מעלה וזה מתחזק לפי אימרתו של רשב"ג (בשבת קל) "כל מצוה שקיבלו עליהן בשמחה עדיין עושין אותה בשמחה" כך כל יסורים שאדם מקבל עליו בשמחה הרי הוא מתחזק באמונתו ובשורש עבודתו האלוקית לעשות חיל ולהוסיף קדושה אחר קדושה, וזה בודאי מקור לתשובה עליונה להכרת הניסים כי השירה ורשמיה רינת החסד העליון, לרנן על מעשי ה' שהם חסד, ולהרעיד נשמתו להאמין בטובות הבורא ליצוריו ובזה נמחלים לו עוונותיו, כי כפי שאמרנו היסורים מרוממים האדם והם בחינת "נס" ולכן "כל שנעשה לו נס ואומר שירה בידוע שנמחלו לו עוונותיו" (שוחר טוב-בובר מזמור יח, ילק"ש בשלח רמז רנד, וכן ילק"ש שופטים רמז ס, וכן ראה בהקדמת ר' יוסף משאש להגדה של פסח 'ויזכור יוסף' עמ' 22 בחידושו על הפסוק "עזי וזמרת י-ה), כלומר כל שבאים עליו יסורים שהם בחינת "נס" לאדם, לצרפו ולזככו מחד גיסא או להוסיף לו שכר ואומר שירה כלומר מקבלם בשמחה ובתענוג הרי נמחלים לו עוונותיו, ותיקן אישיותו.

"כי רוב דיני התורה אינם אלא עצות מרחוק מגדול העצה לתקן את הדעות וליישר את כל המעשים" (רמב"ם סוף הלכות תמורה).


ובמקום אחר כותב הרמב"ם:

"וזהו רצון התורה וחכמת המדות לתקן הנפש במדותיה ובאמונת הבית" (רמב"ם באיגרות).

ואם מטרת התורה לתקן האדם הרי יסוריה פרושים על ישראל לטובתם והם פרק יסודי בקנינה כאמרם ז"ל:

"ומה ענין רות אצל עצרת שנקראת בעצרת בזמן מתן תורה, ללמדך שלא נתנה תורה אלא על ידי יסורין ועוני וכה"א חיתך ישבו בה תכין בטובתך לעני אלהים" (רות זוטא, וילק"ש רות רמז תקצו).

וכמו שיסורי רות הביאו בכנפיהם אור גדול, אורו של משיח, שיצא ממנה דוד שריוה להקב"ה בשירים ותשבחות (ב"ב יד ע"א), כך אדם המתייסר בשמחה, מרווה הקב"ה בשבחיו וזוכה

 להתעלות ולהצלחה נפשית מרובה כי הרי סוף הפורענות "תקוה גדולה" דוגמת רות שיצא ממנה דוד, ולכן מגילת רות הנקראת במתן תורה בודאי באה לחנך האדם לסבול היסורים באהבה, לרנן ולשבח על הפלאים שהקב"ה עושה עמו, ואם האדם רוצה לזכות בחיים ובדברים טובים הרי אין מנוס מיסורים, כפי שהקב"ה בעצמו הודיע לדוד: 


"אמר דוד לפני הקב"ה הודיעני באי זה פילון מפולש לחיי עוה"ב אמר לו הקב"ה לדוד אם חיים אתה צריך יסורים אתה צריך... שנאמר ודרך חיים תוכחות מוסר" (ויקרא רבה ל, ב). \


רואים אנו שהשגת החיים האידאליים על רוממותם מותנית ביסורים שאז המתייסר בצרותיו בורח למצודתו של הקב"ה ומתבצר בו, ודוד בעצמו לימד אותנו זאת "אומר לד' מחסי ומצודתי" (תהלים צא, ב) ודרשו חז"ל "כל זמן שצרה באה עלי אני בורח למצודתו של הקב"ה" (ילק"ש תהילים תתמב), ובריחה זו למחסה אלוקי מוציאה האדם מבדידותו ומצערו ומחייבת אותו לצדק עליו הדין כי ביסורים אלה חוזר האדם בתשובה מלאה לבוראו וכאמרם:

"אמר ר' אליעזר בן יעקב צריך אדם להחזיק טובה להקב"ה בזמן שיסורים באים עליו, למה? שהיסורים מושכים את האדם לתשובה" (תנחומא תצא ב).


ומכוח זה נקבעה ההלכה בישראל: 

"חייב אדם לברך על הרעה בדעה שלמה ובנפש חפצה... כי הרעה לעובדי ה' היא שמחתם וטובתם כיון שמקבל מאהבה מה שגזר עליו ה' נמצא שבקבלת רעה זו הוא עובד את השם שהיא שמחה לו" (או"ח רכב, ג. וכן במסילת ישרים פי"ט).


ויש תקוה לאחריתו, ותקוה זו משחררת אותו מכאבו ומעלה אותו לבטוח בישועת ה' הממתקת כל החיים לראות "בטוב ה'" בחינת "מובטח אני בך שאתה משלם שכר טוב לצדיקים לעתיד לבוא" (ברכות ד.) ועוד "נאמנים פצעי אוהב" (משלי כז, ו. וכן בדברים פרק ח), כי ע"י יסורים יש הקלה בפרעון החוב כפי שכתב הכוזרי (ח"ג סימן יח), ובזה חכמנו לימדונו שהסימן המובהק לאהבת ה' הוא קבלת הצער או הצרות בשמחה ובשבחים כמאמרם: "ואהבת את... בכל מאודך, בכל מידה שמודד לך" (רמב"ם הל' ברכות פ"י ה"ג, וכן בפירוש המשניות סוף ברכות). ו"אודך ה' כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני" (ישעיה יב, א. ונדה לא ע"א).