א-ב : שכר ועונש בעולם הזה - באספקלריא תורנית

שכר ועונש בעולם הזה - באספקלריא תורנית

 

מערכת "שכר ועונש" היא התכלית של כל דת אלוקית והיא תופסת מקום מרכזי אצל כל אדם, יסוד שכר ועונש הוא אחד מהיסודות של דת ישראל על פי רבי יוסף אלבו בספר העיקרים. 

נושאים: 

א: מערכת שכר ועונש


 

א - מערכת שכר ועונש

מערכת "שכר ועונש" היא התכלית של כל דת אלוקית והיא תופסת מקום מרכזי אצל כל אדם, ובאי התגלות השכר מתעורר רגזו ומתמלא קובלנות חריפות נגד ההנהגה העליונה שכביכול מכשילה האדם ומענישתו באכזריות למרות שהלך בדרכי הצדק והיושר ויש צורך להצדיקו ולתת לו שכר על מעשיו הטובים, והנה האדם רואה שיש חוסר צדק בחברה האנושית ופותח פיו להאשים את הבורא, וזה באמת עורר תמיהת הנביאים והחכמים (חבקוק א, איוב ט, כא, כב, כד. קהלת ח, יד; ט, ב; ד, א-ב, משלי, ותהילים עג וכו') ושלוות הרשעים בעולם הזה יכולה לערטל האדם המאמין מאמונתו ונכונותו לעבוד את ה', ובמזמור עג בתהילים מתאר אסף כיצד השפיעה עליו מנוחת הרשעים עד שכמעט היה גם הוא נכשל באמונתו והגיע להרהורים נפסדים של חרטה על צדקתו: "ואני כמעט נטיו רגלי כאין שופכו אשורי" (שם ב-ג, ועיין גם במזמורים טז ומט, י, צד, צב). יוצא מדבריהם שיש טענה קשה מדוע ה' אינו מעניש עושי רע.

יסוד שכר ועונש הוא אחד מהיסודות של דת ישראל לפי רבי יוסף אלבו בספר העיקרים שמנה שלושה יסודות לדת ישראל: 1 - מציאות ה'. 2 - תורה מן השמים. 3 - שכר ועונש.


ב - אימרת רבי יעקב בקדושין (טל ע"ב)

והנה המפתח לבעייתנו היא אימרתו של רבי יעקב במסכת קידושין (טל ע"ב) ובחולין (קמב ע"א) שאמר: "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא". ומאמר זה הוא אחד מעיקרי הדת שכל גופי התורה והמצוות תלויים בו, ודורש הסבר כי הוא מלמד אותנו שאפילו אותן מצוות הכתובות בתורה שמתן שכרן בצידן כמו כיבוד אב ואם (דברים ה) ושילוח הקן (דברים כב) אין הכוונה שמתן שכרן יהיה בעולמנו - עולם הגשמיות, אלא בעולם שכולו טוב ושכולו ארוך, והוא עולם הבא, ששם צפון לאדם שכר נצחי, ובשיטת רבי יעקב אזל ריב"ל שדרש במסכת עירובין (כב ע"א) ובע"ז (ג ע"א) את הפסוק "אשר אנכי מצוך היום לעשותם" (דברים ז, יא, ועיין תענית י ע"א ורש"י שם): 


"אמר ריב"ל היום לעשותם ולא למחר לעשותם, היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם".

כלומר היום כשאתה בחיים אתה מקיים את המצוות אבל השכר אינו ניתן על המקום אלא לעתיד לבוא, "ולא היום ליטול שכרם" (בע"ז ג), וכן דרש שמה ר' אילא "לא יאחר לשנאו" (דברים ז, י) לשונאיו הוא דלא יאחר, הא לצדיקים גמורים יאחר". וכן ר' חגי לפסוק "ארך אפים" (שמות לד, ו) "ארך אפים לרשעים ולצדיקים", ומפרש רש"י שם בעירובין: מאריך ומאחר לצדיקים לעתיד לבוא, ומאריך לרשעים ומאחר פורענותם לעולם הבא, ועוד מאריך לרשעים שמא ישובו בתשובה (רש"י שם בחומש), וכמ"ש ביחזקאל (יח, כג): "החפוץ אחפוץ מות רשע... הלוא בשובו מדרכיו וחיה".

יוצא לנו ששיטת אמוראים אלו עם שיטת ריב"ל תואמים עם שיטת רבי יעקב שהשכר איננו בעולם הזה אלא בעולם הבא, ושיטת ר"י מובאת גם בירושלמי חגיגה (פ"ב ה"א). ותמצית הדברים הוא: שכל העושה מצוה אחת ממצוות ה' בעולם הזה שכרה נשמר והיא מקדמת והולכת לפניו לעולם הבא שהוא מקום השכר ושמה מתגלה אור המצוה במילואו והדרו וכן לגבי עבירה כל העובר עבירה אחת בעולם הזה מלפפתו והולכת לפניו ליום הדין, קשורה בו ככלב (סוטה ג ע"ב), והעבירה הזאת מתלבשת בקליפת הרע ומציאות הרע מתקשרת איתו עד למקום ענשו שנבחר על ידי הבורא.

ונשאלת השאלה למה באמת אין שכר, וכי מצינו פועל שלא בא על שכרו, והלוא כתוב "ביומו תיתן שכרו" (דברים כד, טו), ובפרט שיש בזה לרשעים לכפור חלילה בשכר ועונש? ועוד אמרו "הכובש שכר שכיר כאילו נוטל נפשו ממנו" (בב"מ קיב)?


ונאמרו כמה הסברים לאימרה זו:

  • אין אפשרות ומציאות שאדם הקרוץ מחומר אשר ימיו כצל עובר יקבל שכר בעולם הזה שהוא שכר מוגבל ומצומצם מול השכר האמיתי שהוא כנגד ימות עולם (עיין בספר חסידים סי' תתשסא, ומכילתא פ' כי תשא), ולא יכילו כל ימי חייו מהשכר עבור מצוה אחת.

  •   בעל "קדושת לוי" (פ' ראה) על הכתוב "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה" (דברים יא, כו), דידועים דברי חז"ל "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא" אבל יש שכר אחד שאדם מקבל עליו אף בזה העולם, והוא "שכר מצוה מצוה", כלומר דשכר של מצוה היא המצוה גופא שעשה, דאין צריך יותר שכר רק זה גופא שזוכה לעשות המצוה ועשה תענוג לבורא, אין לך שכר יותר מזה.


  • בעל "תולדות יעקב יוסף" (פ' קדושים) בשם הבעל שם טוב: ששכר מצוה מצוה, שאין לך שכר גדול מצוה שיש לו תענוג ממצוה עצמה בעשותה בשמחה שהוא גדול אף אם לא היה שכר יותר מדאי, הגם שבאמת יש שכר עד אין תכלית על המצוה שעושין בשמחה... ומצוה זו גוררת מצוה אחרת.

  • בעל "זרע בירך" כתב: השמחה שאדם שמח במצוה, שכר המצוה פורעין בעוה"ז, כלומר למרות ששכר מצוה בעולם הזה ליכא, בכל זאת עבור השמחה בקיום המצוה הוא מקבל שכר.

  •  רבנו דוד הנגיד נכד הרמב"ם בספרו "מדרש דוד" כתב שהמצות שהאדם עושה בזה העולם בשמחה ובכוונה רצויה שלא על מנת לקבל פרס, יאכל משכרם בעולם הזה והקרן שמור לו לעולם הבא, והתורה בעצמה מאשימה אותנו "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב" (דברים כח, מז).

  • מרן החיד"א בספרו "יוסף תהילות" ביאר את הפסוק (תהלים לז, ד) "והתענג על ד' ויתן לך משאלות לבך" רמז שתשמח בה' בקיום המצוות ויהיה לך הנאה בגופך ונפשך שזכית לקיים מצוותיו, וזה שאמר "והתענג על ה'" ובשכר זה "ויתן לך משאלות לבך", דעל השמחה משלם שכר בעולם הזה, וכתב בעל "ראשית חכמה" (אהבה פי"ב, כה) שהעושה מצוה מתוך שמחה, יש לו שכר אלף ידות.

  • מרן האריז"ל (ליקוטי תורה תהלים פ' פד) אם נעשה המצוות בזריזות ונקיים אותן בשמחה אז נזכה בעולם הזה לשכר השמחה של מצוה שהם ההשפעות הגשמיות הנרמזות ב"ונתתי גשמיכם בעיתם".

  • וכתב בעל "מאור עינים" (פ' בשלח) בשם רבנו הבעל שם טוב, כי אין כל העולם יכול לקבל אור השכר של מצוה ודיבור הגון כי הוא מאין סוף ב"ה וניצוץ כלול בכולו, והעולם יש לו סוף, ומקור דבריו בחז"ל במדרש רבה (שמו"ר פ' ל): כך ישראל בעולם הזה מי שהוא עושה מצוות אינו יודע מתן שכרן, אבל לעולם הבא כשיראו מתן מתן שכרן של מצוות הם תמהים שאין העולם כולו יכול לקבל את השכר, כי עולם הזה הוא מוגבל ואין ביכולתו לקבל שכר המצוות שהן בגדר אין סוף, ולכן גם החכמים והנביאים אינם יכולים לראות שכר המצוות בעולם הזה, וכן כתב הזוה"ק (ח"ב, קנו ע"ב).

  •   רבנו בחיי (דברים כט, מח) כתב: יאשימנו הכתוב בעבדנו ה' יתברך, ולא היתה העבודה בשמחה, לפי שחייב האדם על השמחה בהתעסקו במצוות, והשמחה במעשה המצוה – מצוה בפני עצמה, מלבד השכר שיש לו על המצוה, יש לו שכר על השמחה, ועל כן יעניש למי שעובד עבודת המצוה כשלא עשאה בשמחה, ולכן צריך אדם שיעשה האדם המצוות בשמחה ובכוונה שלמה (ועיין עולת ראי"ה ח"ב עמ' פא, ואגרות הראי"ה ח"א עמ' קסד).


  • הקב"ה לא גילה שכר המצוות, כתב רש"י (אבות פ"ב מ"א) שלא יראה אדם מצוה ששכרה מרובה יותר מחברתה ויחזור אחריה, וכן מבואר בתנחומא (פ' עקב) ומדרש תהלים (מט, א-ג) שלא יראה אדם מצוה שמתן שכרה מרובה וידבק בה ויניח שאר המצוות.

  • ורבנו בחיי (חובת הלבבות שער הבטחון פ"ד) הביא שבעה טעמים על שלא פורש שכר מצוות.

  • בירושלמי (פאה פ"א, ומדרש תהלים מט, א-ג) מלמד שטלטל הקב"ה מתן שכרן של עושי מצוה כדי שיהיו עושין באמונה.

  • והרב חסדאי קרשקש כתב פירוש מקורי: השכר האמיתי שהוא הרוחני אינו בעוה"ז שכל הטוב החמרי אין ערכו בו ואינו כאמור אלא אמצעי הבא רק להסיר לפני האדם את המכשולים להשגת מטרתו בחיים, אך הטוב הראוי שמור למציאות אחרת שהיא מעבר לחיים הארציים.

והנה שיטה זו דורשת הסבר וישוב כי פרשת "בחוקותי" מלאת התוכחות ופרשת "כי תבוא" שבה מרוכזות הברכות והקללות של התורה נוגדות לחלוטין את דברי רבי יעקב. וננסה לצטט פסוקים המתנגדים לדבריו. בפרשת בחוקותי נאמר:

"אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם. ונתתי גשמכם בעתם ונתנה הארץ יבולה" (ויקרא כו, ג-ד).

ובפרשת כי תבוא: "והיה אם שמוע תשמע בקול ה' אלוקיך לשמור לעשות את כל מצוותיו... ונתנך ה' אלוקיך עליון על כל גויי הארץ" (דברים כח, א).

והשכר המכוון והמיועד בפרשיות אלו הן לרעה והן לטובה אינו לעולם הבא אלא בעולם הזה, ובאמת כל הדברים הרעים שבאים על האדם הן בגופו הן בממונו הם בודאי עונש לאדם בעולם הזה על התנהגותו הרעה כפי שהנביאים אמרו וצווחו והקב"ה בעצמו אישר זאת באמרו:

"מי־האיש החכם ויבן את־זאת ואשר דבר פי ד' אליו ויגדה על־מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עבר. ויאמר ד' על־עזבם את־תורתי אשר נתתי לפניהם ולא־שמעוּ בקולי ולא־הלכו בה" (ירמיה ט, יא-יב).


 וכן הרבה פרקים בנביאים ובכתובים מראים לנו שהאדם קוצר עונש או שכר לפי מעשיו, וא"כ מאמר ר' יעקב נסתר ממקורות אלה ומה יענה על כך, ועיין במהרש"א ואחרים ששאלו שאלה זאת.


ולפני שניגש להסבר הענין, נסקור תמיהת הנביאים על עיקרון זה שהצדיק המקיים מצוות ה' באהבה ובקפדנות מרובה אינו זוכה לשכר ולטיפול הגון בהאי עלמא מצד ההשגחה האלוקית המנהיגה את הבריאה, אלא כביכול מופקר לתלאות, ואילו הרשע מצליח במעשיו, לועג ומתלוצץ על ה' ועל משיחו (עיין מזמורי תהלים טז מט ועג, י, צד, צח).