ג-ד : בעיית הגמול במקרא ודעת הרמב"ם

ג - בעיית הגמול במקרא

והנה הנביא הראשון שהתחבט בבעיה כאובה זו היה משה רבינו ששאל את הקב"ה:

"אמר משה, רבונו של עולם מפני מה יש צדיק וטוב לו ויש צדיק ורע לו, יש רשע וטוב לו ויש רשע ורע לו"? (ברכות ז ע"א).

וירמיה התבטא בחריפות:

"צדיק אתה ה' כי אריב אליך... מדוע דרך רשעים צלחה שלו כל בוגדי בגד" (ירמיה יב, א).

וכן ישעיה "למה תתענו ה' מדרכיך תקשיח לבנו מיראתך" (סג, יז), וכן כל ספר חבקוק דן בבעיית הגמול ומתרעם "כי רשע מכתיר את הצדיק על כן יצא משפט מעוקל", וכן כל ספר איוב, וכן בקהלת (פרקים ג וד, ט, כא, כב, כד), במשלי ובתהילים (פרקים לז טז מט ועג). וחז"ל התפלאו בזה באמרם "אין בידנו משלוות הרשעים אף לא מיסוריהן של צדיקים" (לפי גירסא אחת לאבות ד, מט"ו). כלומר אין הדבר ידוע לנו מדוע דרך רשעים צלחה ומפני מה הצדיקים מדוכאים ביסורים (ועיין בדרשת הרמב"ן על ר"ה, בהקדמתו לקהלת ולאיוב וכו').

ותשובות רבות נאמרו על השאלה הזאת, והמסקנה העיקרית היא ששלות הרשעים לרעתם שמקבלים שכר בעולם הזה כדי לאבדם לעולם הבא, ואילו יסורי הצדיקים לטובתם להיטיב אחריתם, לירש את עולם הבא (עיי"ש בקדושין מ ע"ב) בבחינת והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאוד (איוב ח, ז). 

 

ד - דעת הרמב"ם

והנה דברי הרמב"ם בהלכות תשובה פ"ט ה"א, מתאמים דברי רבי יעקב לבין דברי התנ"ך בנוגע לשכר ועונש. ואלו הם דבריו:

מאחר שנודע שמתן שכרן של מצות והטובה שנזכה לה אם שמרנו דרך ה' הכתוב בתורה היא חיי עולם הבא, והנקמה שנוקמים מן הרשעים שעזבו אורחות הצדק... היא הכרת לעתיד לבוא... ומהו שכתוב בתורה כולה אם תשמעו יגיע לכם כך ואם לא תשמעו יקרה לכם כך... אלא כל אותן הדברים אמת היו ויהיו ובזמן שאנו עושים כל מצוות התורה יגיע אלינו טובות העולם הזה כולן ובזמן שאנו עוברים עליהן תקראנה אותן הרעות הכתובות, ואע"פ כן אין אותן הטובות סוף מתן שכרן של מצוות ולא אותן הרעות סוף הנקמה... 

אלא כך הוא הכרע כל הדברים: הקב"ה נתן לנו תורה זו עץ חיים היא... והבטיחנו בתורה שאם נעשה אותה בשמה ובטובת נפש ונהגה בחכמתה תמיד אז יסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה כגון חולי, רעב, וישפיע עלינו כל הטובות... כדי שנשב פנויים ללמד בחכמה ולעשות המצוה כדי שנזכה לחיי עוה"ב...

ובנוגע לעבירות כותב הרמב"ם:

וכן הודיענו בתורה שאם נעזוב התורה מדעת ונעסוק בהבלי הזמן כענין שנאמר וישמן ישורון ויבעט, שדיין האמת יסיר מן העוזבים כל טובות העולם הזה שהן חזקו ידיהם לבעוט ומביא עליהם כל הרעות המונעים אותן מלקנות העולם הבא כדי שיאבדו ברשעם...

יוצא לנו שהרמב"ם מפשר בין שיטת רבי יעקב ודברי התנ"ך. והוא משתמש בדרשת רבי יעקב "למען יטב לך - לעולם שכולו טוב".

ובדומה לזה כתב הרמב"ם בהקדמתו לפרק חלק: שהיעודים הטובים והנקמות הרעות הכתובים בתורה אינם הגמול והעונש הסופיים התכליתיים שאליהם כשלעצמם ישאף אדם בעשיית המצוות או ישתדל להמלט מהם כדי שיתענג תענוג גופני בעולם הזה, אלא הם אמצעים המרחיבים דעתו של אדם ומסייעים לו בלימוד התורה וקיומה ובהשתלמות שכלית לזכות לחיי נצח, ואם הוא ח"ו מתרשל ומזלזל בתורה ומצוותיה הרי מן השמים מעכבים אותו ומונעים אותו להשיג שלמותו על ידי ששולחים לו יסורים מרים וקשים שיפריעו להשתלמותו, ובזה יכרת מחיי הנצח הצפויים לו בעולם הבא (ועיין שמה בלשונו של הרמב"ם).

והנה מדברי הרמב"ם הללו, רואים אנו שאינו פוסק לגמרי כרבי יעקב כי שיטת ר"י כפשוטה תופסת שאין בכלל שכר בעולם הזה, והמקרה של רבי יעקב בקידושין ובחולין שממנו הסיק מסקנתו אינו מובן לפי הרמב"ם, כי הרמב"ם קובע שאפשר לזכות בשכר מצוות בשני עולמות גם יחד שבעוה"ז לחיי עוה"ב, ואם כן בודאי הרמב"ם אינו פוסק כרבי יעקב שסובר שהבטחות התורה אינן להאי עלמא כי אם לעולם הבא.

אלא הרמב"ם מודה לעיקרון של רבי יעקב שסוף השכר והעונש בעולם הבא, אלא שגם בעולם הזה יש מקצת שכר ועונש והם ההקלות או המעיקים שהתורה מבטיחה לאדם העמל בתורה, כלומר שכר גשמי, ואין בהם שמץ של שכר רוחני, וזה עורר תמיהה גדולה אצל פרשני התורה הקדמונים והאחרונים ששאלו למה יעודי התורה ושכרם בפרשת התוכחה כולם יעודים גשמיים ולא יעד

 הקב"ה את עושה רצונו בשלמות הנפש ושכר הנשמה אחרי המוות אשר הוא סוף כל האדם והצלחתו האמיתית וטובתו העצמית?