ח – בעיית צדיק ורע לו, רשע וטוב לו

ח – 

בעיית צדיק ורע לו, רשע וטוב לו

כעת עומדת לפנינו הבעיה המורכבת משני דברים: "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו", והנה בראותנו אותם נדמה לנו שהם תאומים ושווים בערכם הפילוסופי או הדתי, אולם כבר בעל העיקרים (מאמר ד פרק ז) הבחין ביניהם, כי "צדיק ורע לו" אינו מעורר הפתעה חריפה ומוזרה כמו "רשע וטוב לו" הזוכה למתנות-חינם ולהנאות למרות פשעיו, וא"כ יש צורך להסיר התלונות המרובות על ידי הסברים שונים לבעיה.

וכבר האריכו בזה גדולי המחשבה הישראלית ומסוכם מדבריהם כמה תשובות:

ובעל העיקרים כתב שהטוב מגיע לרשע מארבע סיבות:

א. הרשע מצליח במעשיו ודרכיו מצד הוראת המערכה הכללית המדריכה את האומה אשר הוא יושב בקרבה ואין לבוא בתרעומת על ההשגחה הכוללת כי כך סודרה בגזרתו יתברך כמו שאין להתרעם על השם למה ברא לרשעים ידים לעשות בהן רע.

 ורעיון זה הולם לשיטת חז"ל בקידושין שאמרו שהעולם נידון אחרי רוב המדינה והאדם וכפי שהתורה עצמה אמרה "אחרי רבים להטות" (שמות כג, ב) וכלל זה משמש יסוד מוצדק עליו מושתתת ההלכה התורנית שאזלינן בתר רובא (חולין יא ע"א, ועיין תורה תמימה שם בשמות אות כג) והוא "עמוד שהתורה נסמכת בו" (החינוך מצוה עח) והוא עיקרון יסוד במשפט היהודי המחזק קיום דתנו (שם), ולכן הרוב קובע וכופה דעתו על המיעוט והיחיד יכול לזכות בטוב או ברע לפי הכרעת הרוב שבתוכו נמצא, כלומר "צדיק וטוב לו" נמצא בעת שהעולם מוכרע לטובה, "צדיק ורע לו" אפשר שעשה איזה חטא ועוון והכריע העולם וסובל עם העולם, "רשע וטוב לו" כי אפשר שעשה מצוה בעת שהעולם שקול והכריעו לטובה וזוכה בהנאות מצד העולם שבתוכו, ו"רשע ורע לו" עשה עבירה בעת שהעולם שקול והוא הכריעו לחובה.

ב. הרשע בא לידי הצלחות וטובות מרובות מצד ההשגחה הפרטית כדי לגמלו טוב על איזו זכות או מצוה שעשה ומשלם לו בעולם הזה כדי לטרדו מן העולם הבא (וזוהי דעת ר' עקיבא בויקרא רבה פרק כז סי' א) וזוהי השקפתם של הפילוסופים היהודיים הקלאסיים על בעית הגמול, ושמבוססת על הפסוק "ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו" (דברים ז, י) ותירגם האונקלוס:

"ומשלם לשנאוהי טבון דאינון עבדין קדמוהו בחייהון לאו בדיהון לא מאחר עובד טב לשנאוהי" וכו'.

וכן תירגם יונתן בן עוזיאל:

"ומשלם לסנאוי אגר עבדיהון טביא בעלמא הדין מן בגלל דמשיציא יתהון בעלמא דאתי".

(והמקורות לזה הם: קידושין טל ע"ב, ושם מ ע"ב, תענית יא ע"א ורש"י שם, וירושלמי פאה פרק א, וכן פירש הספורנו, וכן מובא ברמב"ן בשם רבי יאשיה, ובעירובין כב ע"א דרשת רבי אילא, ורש"י בדברים יז, י).


ג. הרשעים מצליחים במעשיהם מפני ההשגחה שהיא על אחרים ובזכותם נהנים, וכמו שהצליח לבן הארמי בנכסיו בזכות יעקב, וכן לוט בזכות אברהם, ועל זה הדרך יצליחו רשעים בזכות אבותיהם הצדיקים, וכן להיפך.

ופעמים מאריך הקב"ה ימיהם כדי שיצאו מהם צדיקים, כמו שהאריך לאחז הרשע כדי שיצא ממנו חזקיה הצדיק. וכן מגרי צדק יצאו גדולי עולם כמו שמעיה ואבטליון, רבי עקיבא ורבי מאיר, וכו'.

ד. הרשעים מצליחים בעולם הזה פעם בעבור עצמם ופעם בעבור אחרים.

 1. בעבור עצמם: כלומר הקב"ה משפיע עליהם טובה בכדי לחזק את לבם שלא ישובו בתשובה, ומונע מהם דרכי התשובה כמו שעשה לפרעה (עיקרים מאמר ד פכ"ה), וכן הסביר הרמב"ם (בהלכות תשובה פ"ו) לגבי הקשיית לבו של פרעה, כי אחרי שהאדם בוחר ומתמיד בדרך הרעה ורודף אחריה הרי הקב"ה מענישו בשלילת כוח התשובה, וזוהי מידה שיצר הקב"ה שכל המרבה לחטוא חוצצים בינו לבין דרך התשובה, וכן כתב הספורנו (שמות ז, ג) והרבה מפרשים, וזה בודאי מבוסס על אימרת ריש לקיש (שבת קד ע"א): "אמר ר"ל מאי דכתיב "אם ללצים הוא יליץ" בא לטמא פותחין לו בא להטהר מסייעין אותו".

ולפעמים הקב"ה מאריך להם כדי שישובו בתשובה.

2. בעבור אחרים: כלומר הקב"ה מצליח בידי הרשע כדי שהצדיק יראה ויחזיק בתומו ויתרבה שכרו, כי אם היה מעניש הרשע תיכף על רשעו אז הצדיקים יהיו עובדים מיראה ולא מאהבה, ולכן מאריך אפיו לרשע כדי לבחון אם הצדיק עובד מיראה או מאהבה.

ועיין באמונות ודעות ה, ג בחוות דעת של הרס"ג בסיבת הארכת האף כלפיהם.


ה. והנה ראיתי טעם נפלא בבעל העקידה לקושיא למה רשע וטוב לו, וכתב כי להיות שהבחירה נתונה ביד האדם אם להטיב אם להרע, לכן שינה הקב"ה הטוב הזה, כי אם נתן הקב"ה טוב לצדיק ורע לרשע בעולם הזה אז הכל בהכרח וביראת העונש יבחרו בחיים ובדרך הטובה וממילא תישלל מידת הבחירה מהאדם ויהיה הכל קרוב לגזירה.

ועוד טעם "רשע וטוב לו" כי הרי אמרנו שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, כלומר ששכר מצוה משתלם בסוף, והרי חז"ל לימדונו שרשעים בחייהם קרויים מתים, ולכן שכרם משתלם בהאי עלמא כי הרי נקראים מתים (צפנת פענח).

ועוד שכר הרשע אם עשה מצוה דינו בזיבורית והעולם הזה לעומת עולם הבא הוא זיבורית.

ויש עוד להסביר, הרי הקב"ה חפץ לצדק את האדם ולהחזירו, ואם יודע שהרשע יעשה תשובה על ידי ממונו ושפעו כי בני אדם יכבדו אותו ומזה יחזור, הרי הקב"ה שיפע עליו חסד וטוב מרובה כי בודאי יתקרב אליו על ידי זה, וזהו רשע וטוב לו (בשם פנים יפות), ורשע ורע לו לפי הסבר זה קיים משום שלא יועיל השפע להחזירו למוטב ולכן אין הקב"ה נותן לו הצלחה.


ו. והספורנו (דברים ט, י): וטעם רשע וטוב לו הוא משתי סיבות: האחת היא זכות אבות כענין ישמעאל באמרו "כי זרעך הוא" (בראשית כא, יג), או כענין עשו "כי ירושה לעשו נתתי" (דברים ב, ה), והשניה: יש לו איזה זכות לרשע עצמו ומשלם לו בעולם הזה, שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה (פסחים קיח ע"ב).


והנה הבאנו הרבה סיבות לטובת הרשעים, אולם יש לשאול למה נברא הרשע ומתקיים בעולם הזה? ולזה יש שלוש סיבות: אחת טבעית, והשתים השגחיות.

א. הטבעית: הרשע הוא בן מצד טבע החומר כמו שכתוב "יצר לב אדם רע מנעוריו" (בראשית ח, כא. ו, ה), וטבעו מחייב הנטייה אחריו, והאדם שחפצו להשתכלל ולהתקדש חייב להישמר ממנו, והכסיל בשאיפתו לתענוגים ולהבלים אינו מתחכם להימלט מרשת היצר ומפח מוקשיו ועל זה בא על ענשו כיון שבחר במות.

ב. השנית: מצד שהרשע הוא כלי שעל ידו מייסר הקב"ה את אשר ירצה וכמו שכתוב "הוי אשור שבט אפי", וכן נבוכדנצאר שהיה כמו רומח ביד ה' להעניש את ישראל נקרא "עבדו", ונשאלת שאלה על הצדק האלוקי, אם הרשע "שבט אפו" ומבצע רצונו למה נענש אח"כ וזוהי שאלה ששאלו המפרשים בנוגע להענשת פרעה ודעימיה (עיין רמב"ן בפירושו לשמות פרק ז, ג), והתירוץ הפשוט הוא שמגלגלין חובה על ידי חייב, כיון שהאדם הזה שהופך להיות שבט אפו של הקב"ה היה כבר רשע גדול שהשתמש בכוחו הפיזי והרוחני לעשות רע בעולם כפי שעשתה האומה המצרית שהיתה מעצמה גדולה מסודרת ובמקום לפרסם האלוקות בחרה באליליות ובהבלטת הכוח עצמי, ובהיותה אומה רעה במלוא מובן המילה נבחרה להיות "משעבדת" בני ישראל כדי לבוא על ענשה הראוי לה על ידי עשר מכות ואין זה ח"ו עוול אלא תיקון וכפרה לרשע כי מיתתו זוהי כפרתו. (ועיין בשמונה פרקים לרמב"ם פ"ח. ובעיקרים מאמר ד, כה. שמו"ר פ"ה, ו. רמב"ם הל' תשובה פ"ו הל' ג-ה).

ובתומר דבורה לרמ"ק (במידה ותשליך במצולות ים כל חטאתם) הסביר טוב את הסיבה של הענשת האויב שעשה נקמה בישראל (עיין שם) למרות שביצע גזירת עליון.

ג. השלישית: כדי להראות לרשע גבורתו יתברך וידו החזקה כי באמצעות זה יראו הצדיקים ויבטחו בהקב"ה וכמו שכתוב:

"בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו למען שתי אותותי אלה בקרבו, ולמען תספר..." (שמות י, א).

כלומר בהקשחת לבו טמונה מגמה חינוכית לבני ישראל להחדיר לתודעתם שהקב"ה שליט בעולמו משדד מערכות שמימיות ואהבתו תושרש בקרבם לשבח לה' לדורות, וכדברי חז"ל במדרש:

"אמר ר' אליעזר אמר להם משה לא במעשיכם אתם נגאלים אלא למען תספר באזני בנך וליתן שבח לה' לספר גדולתו ותהילתו בין האומות" (ילקוט תהילים מובא בילקוט ראובני פרשת בא).

 ולפי זה תסור התרעומת למה "יבולע הצדיק מרשע ממנו", כיון שהרשע אינו אלא כלי בידו יתברך לעשות רצונו ובודאי הנביאים ושאר החכמים ידעו זאת, אלא בקשתם וצעקתם היא על הפירצה הגדולה היוצאת מהנהגה זו של "רשע וטוב לו צדיק ורע לו", כי הפשוטים בראותם זה יסיקו מסקנת הבל "כי שוא עבוד אלוקים" וטעות זו נתפסת רק על ידי ההמון שאינו משיג את התשובות הנפלאות שנאמרו בזה, ולכן צעקו הנביאים כי הנביאים מטרתם להשיב העם ולשכללו, ונתקלים בתלונות מצד העם למה "רשע מכתיר את הצדיק" כפי שהתבטא חבקוק ומזה יסיקו "שלית דין ולית דיין", וזה כאב לנביאים. ולכן פנו לה' שלא יתנהג במידה זו כי זה גורמת כפירה ומרידה.