ז – מציאות הרע בעולם

ז – מציאות הרע בעולם

ונאמרו תשובות:

א - השיטה הניאופלאטונית:

שהפילוסופים היהודים נטו אחריה בימי הביניים והיא שהתהוות וסיבת הרע נעוצות בחומר, כלומר שאין הרע בגדר מציאות והוויה כלל כי מבחינת הוויה אנו חיים בעולם שכולו טוב ומקורו מהטוב האלוקי, אלא הרע כרוך בחומר שהוא העדר ולא מציאות, והרמב"ם שהולך בשיטה זו האריך בזה בספרו מורה נבוכים וכותב שהחומר הוא סיבת הרע לכל צורותיו, והואיל והוא מוגבל מטבעו וכרוך בהעדר, וכל העדר הוא רע ולכן כותב "וכל פשעי האדם וחטאיו נמשכים אחרי החומר שלו ולא אחרי צורתו" והוא מחיצה גדולה ומסך מונע השגת השכל הנפרד (עיין במורה ח"ג פרק יד) כלומר החומר מהווה ערפל כבד המסתיר ראיית השכל והטוב, ולפי זה יצא הרמב"ם בחריפות נגד ההשקפה הפיסימיסטית האומרת "שהרעות בעולם יהיו יותר מן הטובות" כי השקפה זו בודאי מייחסת הרע לאלוקים בריבוי מציאות הרע, ולכן מושללת לחלוטין השקפה זו, וכן ההתלוננות המתמדת של האדם למציאות הרע כי אין לייחס לאלוקים עשיית הרע משום "שהוא אינו עושה רק מציאות וכל מציאות טוב, והרעות כולן העדרים ולא תתלה בהם פעולה" (מורה ח"ג פרק י).

 וכן החומר הוא סיבה לרע החברותי כי הוא לא השכיל לעדן את החומר על ידי הדעת והשכל, ובזה בא לידי קטטות ושנאה, וגורם רעה לו ולאחרים.

יוצא לפי שיטה זו שהרע אינו הוויה בפני עצמה אלא העדר, וכל תפיסה התופסת את הרע כמציאות עולמית אמיתית הרי היא כופרת בחסד האלוקי והטוב הנובע ממנו, וכל מה שנוצר ישר על ידי הקב"ה הוא טוב מוחלט, ולפי הרמב"ם כל ההתאוננות המתמדת של בן אדם על הרע נובעת מראיית האדם את עצמו כמרכז הבריאה כיצור עליון וכתכלית הבריאה, כי בתפיסה זו האדם בא לגאווה ולהפריז בכל מעשיו לגרום רעות רבות בכל הבחינות, וז"ל:

"רוב הספיקות המביאות למבוכה... אמנם שרשם טעות האדם בעצמו ודמותו כי המציאות כולה בגללו לבדו" (מורה נבוכים ג, כח).

ומכאן מתפלסף הרמב"ם עם דעתו והשקפתו האנתרופוצנטרית של הרס"ג ודחה אותה.

ובסיכום מסכם הרמב"ם שקיימים שלשה מיני רע: א) האחד שמקורו בחומר, בטבע, וכלשונו "המין האחד מן הרע מה שיקרה לאדם מצד טבע ההוויה וההפסד", כלומד מצד היותו חומרי שצפוי לכיליון. ב) המין השני הוא הרע שבני אדם גורמים אחד לשני, וסיבותיו הן התאווה הכעס, הניצוח וכו'. אולם אפשר להתגבר על זה בהכנעת הרע שבקרבו. ג) המין השלישי המצוי ביותר הוא מה שאדם גורם לעצמו בהיכנע לחומר שבו, בחושניותו היתירה ובמותרות הגורמות נזק לגוף ולנפש יחד.

ולפי המין האחרון מתגברת יותר הקובלנה על אלוקים שאינו מספק לו את המותרות. ורק החכם המסתפק בהכרחי וכל מרצו להשיג דעת האלוקים, הוא המסוגל להכיר בחסד האלוקי המזריח עליו שמש בכל יום ומקיים אותו ובזה מכיר שהמציאות האלוקית היא הטוב הגדול וגילוי רחמי עליון על נבראיו לסוגיהם, "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד" (בראשית א, לא).

ב - התפיסה המונותאיסטית 

הסוברת שלרע תפקיד חיובי כלומר אלוקים המציא את הרע ברצונו שישמש לו מכשיר בהנהגת העולם, כאמצעי להשגת הטוב, ופירוש הדברים שהעולם כיצירה אלוקית היא "מפעל כולו טוב" אלא שהאדם שהוא מרכז ותכלית הבריאה, בעל הבחירה החופשית, ונטע בו הנטייה לטוב ולרע, אז מסיבה זו נוצר הרע בעולם לחנך האדם בכל השטחים לדחפו ליזמה ולהתקדמות בכדי לחזור ממעשיו ולשעבד רצונו לכל יכול, וכתב הזוה"ק (ח"ב קפד, א) אין עבודה להקב"ה אלא מתוך חושך, ואין טוב אלא היוצא מתוך הרע, וכאשר האדם נמצא בדרך רעה ונוטש אותה, מתעלה כבוד ה' ביקרו (ועיין דעת תבונות פיסקא לח).

ומובן ששיטה זו הולכת בהשקפת הרס"ג שהאדם מהווה תכלית הבריאה ולולי אמצעי זה של יצירת הרע כמכשיר חינוכי היה האדם מלעיג, מתייהר, ובז לתפקידו האלוקי לקיים התורה ומצוותיה, ולכן באים היסורים בצורת "רעות" לעורר אותו ולהחזירו למצבו המוסרי להתענג בה', כי האדם מושפע מתענוגי הבל ומתמסר לפיתויי שווא ובודאי יפול בפח, ולכן הקב"ה שחפץ לצדק בריותיו ולזכותן ברא היסורים כעין תרופה לכל הכיעור שנצטבר בתוך האדם, ולכן הקב"ה יצר את הרע כדי שבני ישראל יתקרבו אליו בתפילה, כמ"ש בפרעה "ופרעה הקריב וייראו מאוד ויצעקו" (שמות יד, י) ואמרו רז"ל על זה (שמו"ר כא, ה) שהקריב לבם של ישראל לאביהם שבשמים ותלו עיניהם למרום והתפללו ועשו תשובה.

ג - חסרונם של אחדים מבני אדם הוא תנאי הכרחי לתיקון העולם זוהי תפיסת הראב"ד בספרו "אמונה רמה" (עיקר שישי פ"ב), והדוגמה לזה בודאי הריגת כל הרשעים והשמדת עמלק סמל הרע בעולם, וזהו לענ"ד גם הרעיון של בדיקת חמץ שהתורה החמירה בחמץ שצריך בדיקה קפדנית ועובר עליו בבל יראה ובבל ימצא יותר משאר האיסורים כגון ע"ז שהיא חמורה מאוד, והמפרשים ('שמחת הרגל' על ההגדה משם הרדב"ז) פירשו משום שהחמץ רומז ליצה"ר ולכן החמירה התורה כדי לרמוז לאדם להתרחק בתכלית הריחוק מיצר הרע ולבדוק אחריו ולבטל אותו כי הוא המביא רעה על האדם.

רואים אנו שהתורה מצווה האדם ומצווה אותו לבער מקור הרע כי זהו התיקון הכללי, וכן במחיית עמלק שמחייתו אינה ח"ו בתור נקמה גרידא, כי הרי אין שמחה במפלת הרשעים (מגילה י ע"ב, וכן מדרשי חז"ל) ואיך התורה מצוה לדורות למחות אותו בלי חמלה, ומאי שנא פעלו מפרעה ושאר שונאי ישראל? אלא ישוב הענין פשוט, משום שעמלק נכדו של עשו (מורה נבוכים ח"ג פ"נ. פרד"א מד. פס"ז כה, יח) רומז על הרע בעולם, הנלחם נגד ההשגחה האלוהית. וישראל שתעודתם להפיץ האמונה האלוהית וחסדיה לנבראים נוקמים נקמת ה' ומבערים הרע, שכל תיקון העולם ושכלולו מותנה במחייה טוטאלית זו כדברי חז"ל "שאין כסאו שלם ואין שמו שלם עד שימחה שמו של עמלק כולו" (רש"י עפ"י מכילתא בפרשת בשלח), כי עמלק – עם-לק, שבא ללוק דמם של ישראל ככלב (תנחומא כי תצא ט), עם שבא לקרר את ישראל מהמצוות ולהשכיח מציאות אלהים בעולם, ולהטיל ספק באמונת ה', ולכן "עמלק" בגימטריא "ספק" (240). וחיסולו רק מתחת השמים ולא למעלה מהשמים (מוסר אביך ערך אהבה) ולפי הרמב"ם אם יעשה תשובה יכול להתגייר.

 ולפי זה מתפרשים יפה דברי האר"י ז"ל (מובא בבאר היטב סימן תמז) שהנזהר מחמץ בכל שהוא מובטח לו שלא יחטא כל השנה!, ולכאורה תמוה: מה גדלו ועצמותו שעצם הזהירות בו מבטיחה לאי כשלון לאורך כל השנה!, אלא לפי ההסבר הנ"ל אתי שפיר, כי כל הנשמר מחמץ הרי הוא נשמר מיצר הרע, כי חמץ רומז ליצר הרע שהוא מקור הרע וסיבת המכשלה לאדם, וכפי שנקרא "מכשול" (סוכה נב ע"א, זוהר פקודי רסג) ונקרא "חטאת" (זוהר ח"א קסה) ונקרא מזוהם ומנוול (זוהר ח"ג קא), ובשמירה קפדנית מלהתלכלך בחטאים הרי נמצא האדם שומר את עצמו כל השנה ממכשול זה האורב לו, והקב"ה עוזרו במשימה זו, כי אילולי ה' עוזרו לא יכול לו כי הוא מתחדש ומתגבר על האדם כל יום וכל שעה (סוכה נד ע"ב, קידושין ל ע"ב). 

יוצא שהחסרון והכליון של אחדים מבני אדם אינו נקמה מאת הקב"ה ושמחה להרוג אנשים חפים מפשע אלא אנשים אלה מחשיכים העולם בהתנהגותם, והחושך הזה מסתיר האלוהות והעולם סובל מהסתרה זו, והטוב האלוקי השופע בעולם "להטיב לבריות ככל האפשר" ואהבת ה' לנבראיו אינה מתחלקת לשיעורים אלא כולם שווים לפני המקום בחינת "הקטן והגדול שוין לפני הקב"ה" (שמות רבה פרק יז ב), והשפע המורק לתחתונים מתחלק בשווה, אלא האדם אחראי למעשיו, ובגילוי הרע שהביא לעצמו מתרחק ממתנתו האלוקית, ואז הופך להיות "מועד לבריאה כולה" להמיט שואה עליה דוגמת עמלק ודעימיה, והחסד האלוקי מחייב השמדתו, ובמשפט זה מתקדש שמו יתברך בעולם כפי שלמדונו חז"ל בכמה מקומות (ספרי כי תצא, מכילתא בשלח, ברכות נח ע"א).