דרשות בר מצוה - דרשה א

דרשות בר מצוה 

דרשה א:


 הרב שלמה בן חמו, רב העיר קרית גת.

דרשות לבר מצוה

דרשה א

ברשות הרבנים הנכבדים, הורי היקרים והאהובים, סבים וסבתות, מורי ורבותי, דודים ודודות, ואורחים נכבדים!

"זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו", אודה ה' מאוד בפי ובתוך רבים אהללנו ואגדלנו, שהחיינו וקיימנו והגיענו לעת מבורכת זו להיות "בר מצוה" ולהיכנס לקהל קדוש, לעדת ה' זרע ברך.

בפתח דברי, חייב אני להעלות את ירושלים על ראש שמחתי לקיים את הכתוב "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" (תהילים קלז, ה-ו).

במעמד המרגש והנפלא הזה בו אני עומד לראשונה בפני קהל קדוש בני ישראל אהובים למקום ברוך הוא על מנת לציין בשמחה ובחדוה עת הגעתי לגיל המצוות.

בר מצוה אנוכי היום, ברוך בורא עולם אשר זיכני להיוולד ולחיות בארץ הקודש היא "ארץ ישראל" המקודשת והמשובחת מכל הארצות ולחיות בדור נפלא זה שבו מתגשמים לנגד עינינו חזון נביאנו "כי עין בעין יראו בשוב השם ציון".

הנני עומד עתה על המעבר, לעבור מתקופת הילדות לתקופת הבחרות, לתקופת הגבורה נפשית להיקרא "איש" לרדות בתאוות החושניות ולהשליט "יצר הטוב" על "היצר הרע", ובמלאת לי שלוש עשרה שנים, הנני נושא עיני למרום להודות לה' יתברך על אשר זיכני להיוולד כבן לעם סגולה, ולהתחנך על ברכי תורתנו הקדושה המזככת את הגוף והנשמה ולדמות צורה ליוצרה.

בעת כניסתי לעול המצוות, עלי להגדיר לעצמי באר היטב את המשמעות של חיים יהודיים על פי תורתנו הקדושה ואשתדל למנות מספר ציונים לדרך הזו, ואלו הם:

א. "ראשית חכמה יראת ה'", דהיינו שכל מגמת החכמה והמדע לנטוע בנו יראת ה' ליישר דרכנו ולהוביל אותנו לעשיית רצון בוראנו מתוך אמונה וטהרת הלב, מתוך אהבה ודבקות עילאית, ולבטל רצוננו מפני רצונו יתעלה.

ב. "קבלת עול מלכות שמים", לשמוע בקול ה' הבוקע מן התורה, הנביאים וכתובים, ומדברי רבותינו שבכל הדורות כולם, ומכאן החשיבות המיוחדת לקיום מצות תפילין הנושאת בקרבה קבלת עול מלכות שמים ומחדירה לתודעת היהודי יסודות האמונה והייחוד, לזכור תמיד שהקב"ה הוא אדון הבריאה, וכתב הרמב"ם בהלכות תפילין (פרק ד הלכה כה): "כל זמן שהתפילין בראשו של האדם ובזרועו הוא עניו וירא שמים ואינו נמשך בשחוק ובשיחה בטלה ואינו מהרהר מחשבות רעות אלא מפנה לבו בדברי אמת וצדק".

ג. "הקניית הענוה" בחיי היום יום: - מצות התפילין מחנכת אותנו למדות תרומיות, לסגולות נעלות ובמיוחד למידת "הענוה" שהיא אב ושורש כל המידות התרומיות. ולפי זה אתי שפיר הפסוק האמור בתפילין "למען תהיה תורת ה' בפיך" כלומר שהתכונה של התורה והתפילין היא שווה, ועיקרה לעטר את "הנשמה היהודית" בסגולות מוסריות נפלאות כדי לרכוש "יראת שמים" והכנעה מפני אדון העולם, כי עיקר חיי האדם להיכנע מול הדרת וגדולת בוראנו, לציית להדרכותיו הטובות והמועילות.

והסבר זה מקורו במדרש שוחר טוב (תהילים פרק א): אמרו ישראל לפני המקום, אנו רוצים ליגע בתורה יום ולילה, אבל אין לנו פנאי, אמר להם הקב"ה: קיימו מצות תפילין ומעלה אני עליכם כאילו אתם יגעים בתורה יומם ולילה", ולכן אמרו רז"ל במכילתא (פרשת בא) "כל המניח תפילין כאילו עוסק בתורה". כי קדושת התפילין גדולה לאין שיעור ובכוחה להקנות לאדם מידות עליונות כמו שלימוד התורה מקנה ללומד ולהוגה בה, ולכן אמרו בירושלמי (ברכות פ"ב ה"א) "אין לך גדולה במצוות שבתורה כמצות תפילין שהוקשה לכל התורה". אם כן נשאלת השאלה למה באמת נחשבת הנחת תפילין ללימוד תורה?

התשובה לשאלה זו היא כך: אדם עוסק עשרים וארבעה שעות בהבלי העולם הזה, ואומר הקב"ה לישראל קיימו מצות תפילין ואז יהיה לכם פנאי לעסוק בתורה בתורה ואותו זמן המיוחד שבו תלמדו תורה מעלה אני עליכם כאילו למדתם תורה יומם ולילה, ז"א אתם רק תניחו תפילין ומשמים יסתדר הזמן ללימוד תורה, ולכן אמרו "כל המניח תפילין כאילו קרא בתורה (פסיקתא זוטרתא שמות ג), וכן הוא במכילתא וכן בפסוק (שמות ג, ט) אומר "למען תהיה תורת ה' בפיך".

זכות התפילין נותנת לאדם את האפשרות ללמוד תורה כמו שכתוב "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עינך למען תהיה תורת ה' בפיך", ובלי לימוד תורה אדם אינו יכול לזכות בשום מעלה.

מצות תפילין מציינת את ייחודו ולאומיותו של עם ישראל כעם ה', כעם הנבחר מכל העמים וכמו שכתב רבנו הטור (או"ח סימן כה) שנקראים תפילין מלשון "פלילה" שמשמעותו מחשבה, והם אות ועד לכל רואינו שהשכינה שורה עלינו ומציינת אותנו כעם קדוש, וכדרשת רבי אליעזר הגדול במנחות משום שהתפילין הם על "הראש" ששם המחשבה שתהיה מחשבת לבנו תמיד כי הוא יתברך לנו לאלוקים, והתפילין שאנו מניחים כוללות בתכנן כל מה שמקיף את חיי היהודי: יציאת מצרים, מתן תורה, עול מלכות שמים, ויישוב ארצנו הקדושה ולפיכך עם ישראל מוסר עצמו על מצות תפילין כמבואר במסכת שבת (קל ע"א) וענין זה מפורש בפרשת "בא" שבה התורה מצווה על התפילין דווקא בעת יציאת מצרים לפני המסע לכיבוש ארץ ישראל.

ונשאלת השאלה למה דווקא בעת הכניסה לארץ התורה מצווה אותנו על מצות תפילין?

והתירוץ לזה הוא משום שהתפילין הם "עוז" ותפארת ל"אומה הישראלית" (ברכות ו ע"א) ולפני כיבוש הארץ ושחרורה מידי יושביה אויבי ה' חייבים ישראל להצטייד בעוז ובאמונה, באומץ לב כדי לרשת את נחלתנו כדברי משה "נהלת בעזך אל נווה קדשך" כלומר כדי להגיע לארמונו יתברך שהוא ארץ ישראל יש צורך בגבורה עילאית, במסירות נפש כדי להילחם בכוחות הרע המפריעים לשחרורה של ארצנו הקדושה וליישובה על ידי בנים קדושים העושים רצון הבורא. ולפי זה אתי שפיר דברי חז"ל בקידושין (לז ע"א) "עשה מצוה זו שבשבילה תכנס לארץ", כי מצות התפילין פועלת לריסון התאוות ולכיבוש כוחות הרע המתנכלים להופעת עם ישראל בזירה העולמית, ומשום כך דרשו חז"ל "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך" (דברים כח, ב) רבי אליעזר הגדול אומר אלו תפילין שבראש (ברכות נז ע"א).

ואסיים דבריי בתפילה לבורא עולם שיקויים בי מקרא שכתוב "שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו", ויזכני על דבר כבוד שמו לגדול בתורה, ביראת שמים, באהבת ישראל ונחלת קדשו, ולעשות רצונו יתברך אכי"ר.

ובסיום דברי עלי להעלות את זכרונו הברוך של אבי יוסי ז"ל שנשמתו משתתפת בשמחתי, ולברך הורי הנעלים, משפחותי היקרות - משפחת שמעוני ובן חמו, סבי הרב שלמה הי"ו וסבתי גאולה מנב"ת, מורי ורבותי, וכל קרובי אשר גידלוני וטיפחוני עד הלום, וביום קדוש זה אשא ברכה לבוראי שיהיה בעזרי ובעזרכם וישפיע עליכם שפע בריאות וחיים טובים, ובכדי להפיק רצון בוראי ורצונכם, הנני מבטיח לכם שאשאר בן נאמן לדתי, לתורתנו, לעמי, ולמולדתי, וזה יהיה הגמול והתודה לכם חלף עמלכם בי, ונזכה כולנו לראות בגאולת ישראל השלמה, בבנין בית קדשנו ומדינתנו תהיה אור לגויים וסגולת העמים להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש" אכי"ר.





 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

דרשה ב

ברשות הורי היקרים והאהובים, הסבים, הסבתות, הדודים והדודות, מורי ורבותי ואורחים נכבדים.

"זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו", אודה ה' מאוד בפי ובתוך רבים אהללנו, שהחיינו וקיימנו והגיענו לעת הזאת להיות בר מצוה ולהיכנס לקהל קדוש, לעם סגולה, לעדת ה' זרע ברך.

בר מצוה אנוכי היום, הנני עומד עתה על המעבר, לעבור מתקופת הילדות לתקופת הבחרות, לתקופת הגבורה הנפשית להיקרא "איש", ערוך למלחמה, לרדות בתאוות החושניות ולהשליט "יצר הטוב" על "יצר הרע", ובמלאות לי שלוש עשרה שנים, הנני נושא עיני למרום להודות לבורא עולם על אשר זיכני להיוולד בתוך "עם סגולה", ממלכת כהנים וגוי קדוש, להתחנך ברוח ישראל ולהתקדש במצוותיו יתברך המזככות את הגוף והנפש ולדמות צורה ליוצרה.

זהו היום המאושר ביותר מאז עמדי על דעתי ועד היום הזה, כי ביום קדוש ונעלה זה מתחייב אני בכל מצוות התורה בבחינת "גדול המצווה ועושה יותר משאינו מצוה ועושה", ומעתה ראוי אני להימנות בקהל יראים ולהיות כאחד מהם בחובות ובזכויות המוטלות על כל יהודי ובפרט במצוות היקרות של תפילין ושל ציצית.

דורשי רמזים רמזו "איש" בר"ת אורה, שמחה, יקר, דהיינו שביום הקדוש והנשגב הזה, הנער מתחנך ומתעטר במצוות שהן אורה שמחה ויקר לו ולנשמתו, כי ביום זה הנער מקבל עליו "מלכות שמים" ומשלים את צורתו, וכדברי התיקוני זוהר לפסוק "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו"[1] אם מניח תפילין של יד ושל ראש הוא "בצלמנו" ואם לאו לא, ומאן דאתגבר על יצרו נקרא "איש", בן לכנסת ישראל, והרי הוא כיצירה חדשה, כרמוז בפסוק "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו"[2] - "זו" בגימטריה 'יג' כלומר במלאות יג שנים, הנער נעשה יצירה חדשה והקב"ה וישראל שמחים עמו שהרי חייל מתווסף לצבא ה' והוא יוסיף עוצמה גשמית ורוחנית לאומה.

 

והנה בטרם אדרוך על מפתן התקופה החדשה אקח לי רשות ממורי ורבותי ומהורי לומר כמה דברי תורה לכבודה וחשיבותה של מצות התפילין.

 

המפרשים שאלו מדוע נבחרה דוקא מצות התפילין לחנך בה הנער המתבגר להיות "איש" לכל דבר שבקדושה?

 


ואולם רבותי, בהביננו מעלת התפילין נענה על שאלת קדשם. חז"ל בירושלמי (ברכות פ"ב ה"א) אמרו "אין לך גדולה במצוות שבתורה כמצות תפילין" והיא עוז ופאר ויקר לישראל, כמו שדרשו בברכות[3] (ו, 1): "אמר ר' אבין בר רבי אדם מנין שהקב"ה מניח תפילין שנאמר 'נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו"[4] בימינו זו תורה, ובזרוע עוזו אלו תפילין שנאמר 'ה' עוז לעמו יתן'[5], ומנין שתפילין עוז לישראל? דכתיב 'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך'"[6], "תניא רבי אליעזר הגדול אומר: אלו תפילין שבראש" (מנחות לה, 2) ופירש הגר"א: אלו תפילין שעל הראש - לא נאמר, אלא "אלו תפילין שבראש" דהיינו אם התפילין מונחים לא רק על הראש אלא גם בתוך הראש ומאירות אותו מתקיימת הברכה ומעניקים לו את כח ההרתעה, העוז והאומץ לעם ישראל המעוטר בהם.

 

נמצאנו למדים שהתפילין מציינים את ייחודו ולאומיותו של עם ישראל כעם ה', כמו שכתב הטור (או"ח סימן כה) שנקראים תפילין מלשון "פלילה", שמשמעותו מחשבה, והם אות ועד לכל רואינו שהשכינה שורה עלינו, וכדרשת רבי אליעזר הגדול במנחות משום שהתפילין הם על "הראש" ששם המחשבה, שיהיה מחשבתו תמיד כי הוא יתברך לנו לאלוקים, וכן התפילין כנגד הלב שתהיה מחשבתנו התמידית אליו יתברך.

 

ופירוש הדברים: מצות תפילין מקיפה את כל חלקי האדם, מקיפה את החומר והרוח של האדם, תפילין של יד כנגד חלק המעשה, ושל ראש כנגד חלק המחשבה, וכבקשתנו קודם הנחת תפילין: "וציוונו להניח על היד לזכרון זרוע הנטויה ושהיא כנגד הלב לשעבד בזאת תאוות ומחשבות לבנו לעבודתו יתברך שמו, ועל הראש נגד המח, שהנשמה שבמוחי עם שאר חושי וכוחותי כולם יהיו משועבדים לעבודתו יתברך שמו".

 

ועיקר הכוונה בהנחת התפילין היא שהקב"ה יחיד ושליט בעולמו , וכדברי הטור הנ"ל (או"ח סימן כה): "ויכון בהנחתם שציונו המקום להניח ארבע פרשיות אלו שיש בהם יחוד שמו ויציאת מצרים על הזרוע כנגד הלב ועל הראש כנגד המוח, כדי שנזכור יציאת מצרים על ידי ניסים ונפלאות שעשה עמנו שהם מורים על יחודו שהוא יחיד בעולמו אשר לו כח וממשלה לעשות בהם כרצונו".

 

והתפילין שאנו מניחים כוללות בתכנן כל מה שמקיף את חיי היהודי: יציאת מצרים, מתן תורה וישוב הארץ, ולפיכך עם ישראל מוסר נפשו על מצות תפילין כמבואר במסכת שבת (קל, 1).

 

וענין זה מפורש בפרשת 'בא' (שמות פרק יג) שבה התורה מצוה על התפילין דוקא בעת יציאת מצרים "והיו לך לאות על ידכה ולטוטפות בין עיניך כי בחוזק יד הוציאך ה' ממצרים", לפני המסע לארץ ישראל, משום שלקראת הכניסה לארץ ובתהליך שחרור האומה מיד אויב, צריך הרבה עוז ואומץ, הרבה רוח לחימה עילאית לכבוש את ארץ ישראל ולשחררה "נהלת בעוזך אל נוה הקדשך" (שמות טו).

 


ועוד ארבע פרשיות שבתפילין כן עיקרן הוא להנחיל מאב לבן את מורשת עמנו ולהעביר מדור לדור את תורת ישראל ככתוב: "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר", "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך ושננתם לבנך" וגו', כלומר לימוד התורה הוא התריס[7] הבטוח ביותר לשמירה על קדשי האומה, על קיום המצוות, קיום עם ישראל בארץ נחלתו וחמדתו, ולכן מצות התפילין שקולה כנגד לימוד תורה כדברי חז"ל (בברכות יז ע"א): "אמרו ישראל לפני הקב"ה, רבונו של עולם רוצים אנו להיות יגעים בתורה יומם ולילה, אבל אין לנו פנאי, אמר להם הקב"ה: קיימו מצות תפילין ומעלה אני עליכם כאילו אתם עגעים בתורה יומם ולילה", כי המניח תפילין כהלכתם מאריך ימים וזוכה לרוח קדושה ולמחשבה טהורה וזכה.

 

אני תקוה ותפילה לבורא יתברך שמו שיעזרנו על דבר כבוד שמו שאוכל להקדיש את כל זמני לעמול בתורתנו הקדושה אשר היא חיינו ואורך ימינו בעוה"ז ובעוה"ב, לגדול בתורת ארץ ישראל ואהבת נחלת קדשה לתפארת עמי ומשפחתי.

 

וברגעי התרוממות אלו אנו פונים לה' ואליכם להורים לסבים ולסבתות, לדודים ולדודות, שהקב"ה יתמיד בריאותכם ותאריכו ימים טובים לראות בשמחת כל יוצאי חלציכם ולראות בגאולתינו השלמה.

 

בסיום, פי מלא שבח תהילה ותודה להורי היקרים אשר טרחו יומם ולילה עד הגיעי ליום הקדוש הזה, ולא חסכו כל מאמץ עמל ויגיעה לגדלני ולחנכני על ברכי התורה והאמונה, ישלם ה' פועלכם הטוב ותהי משכורתכם שלמה, ותרוו נחת ואושר ממני, ומאחי היקרים.

 

שבח ותודה עמוקה למורי ורבותי הנכבדים בבית הספר, על כל הטוב שהנחילוני, על החכמה והדעת שהקנו לי, כדי להדריכני בדרך האמת והיושר, והנני מבטיכחם שאעשה כל מה שבכוחי להיות, בן נאמן לתורתנו ולאומתינו הקדושה ולארצנו הנחמדה.

 

ולכם אורחים נכבדים חן חן לכם שהואלתם להשתתף בשמחתנו, ויהי רצון שתזכו לראות בשמחת בניכם ובנותיכם, אמן כן יהי רצון.

 

וכן, נושא אני תפילה לה' יתברך שיברך את כל עם ישראל ובפרט לחיילי צה"ל הקדושים העומדים על משמר ארצנו, ואת הבונים מדינתנו בגשמיות וברוחניות, ואת כולם יברך ה' בברכת ה' עוז לעמו יתן, ואין עוז אלא תורה, ואין עוז אלא שלום, ויחד כולנו נזכה לביאת גואל צדק, לקיבוץ נדחי ישראל, ולבנין בית המקדש בית תפארתנו, בעגלא ובזמן קריב, אמן ואמן.

 


 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

דרשה ג

 

כתב בתורת חיים (סימן כה): יכוון בהנחתם שציוונו הקב"ה להניח ארבע פרשיות אלו... וישעבד להקב"ה הנשמה שהיא במוח וגם בלב", הזוהר חדש (סה ע"א) כתב: מאן דמנח תפילין צריך למחדי, ותמוה מה המיוחד במצות תפילין שהודגשה בה חובת השמחה, הרי כל המצוות צריכות להיות מתוך שמחה (דברים כח, 47; תהילים ק, 2 ותהילים קיט, קיא; וזוה"ק ח"ג ח ע"א, ועיין שער הקדושה ח"ב שער ד, תד"א רבה פט"ז, וירושלמי סוכה פ"ה ה"א, סוכה נא ע"א)?

 

אלא התירוץ הוא: כי התפילין הם מצוה שחותמה הוא קבלת עול מלכות שמים, ומשום כך צריכה להתקיים בשמחה מרובה, וכפי שמצאנו בגמרא ברכות (ל ע"ב) "אבי יהוה יתיב קמיה דרבה חזייה דהוה קא בדח טובא, אמר וגילו ברעדה כתיב, אמר ליה אנא תפילין מנחנא", ופירש רש"י "והם עדות שממשלת קוני ושררתו עלי" (עיין רש"י שבעין יעקב). ומפני כך היא כולה שמחה, והנחתה מחייבת שמחה יתירה והתרחקות מכל עצבות, וזה מה שאמרו: הוקשה כל התורה לתפילין (קידושין לה ע"א), כלומר מה בתפילין יש חובת השמחה, כך בקיום התורה והמצוות.

 

והנה התפילין הם בחינת 'משכן' כפי שאומר הזוה"ק (ח"א קכט ע"א), כי המשכן הוא גילוי להשגחתו יתברך, כך התפילין כל עיקרם לקבל עול מלכותו יתברך, והם בחינת "מקדש מעט" באדם, כמו שבית המקדש נקרא על שם השמחה "משוש כל הארץ" (תהילים מח, 3), וכמו שייסד ר' ישראל נאג'רה "אתר די ביה יחדון רוחין ונפשין" (בפיוט י-ה רבון עלם).

 

התפילין הם "יקר" לישראל, כמו שכתוב "ויקר – אלו תפילין" (מגילה טז ע"ב), כי הם מכבדים את הלובשם ומעטרים אותו בכתר מלכות, ובהוד אצילי.

 

על הכתוב "ביום חתונתו וביום שמחת לבו" (שיר השירים ג, 11) דרשו חז"ל: ביום חתונתו – מאי ביום חתונתו, ביומא דכשר למעבד פיקודי אורייתא מתליסר שנין ולמעלא, הרי ששמחת היותו בר מצוה בשנת י"ג – היא דוגמת שמחת יום חתונתו, וכן יום הבר מצוה הוא כמו יום כפורים, כי כך אמרו בתענית (כו ע"ב) ביום חתונתו – זה מתן תורה, ופירש רש"י "יוה"כ שנתנו בו לוחות אחרונות". נמצא שיום בר המצוה הוא דוגמת יום הכיפורים, וכמו ביוהכ"פ לא שליט בו יצר הרע, כך ביום הבר מצוה.

 

וביום שנעשה בר מצוה נקרא בשם "איש", כמ"ש (סנהדרין סט ע"ב) שעל סמך זה אמרו (אבות פ"ה) בן י"ג למצוות, ופירש רש"י (נזיר כט ע"ב ד"ה ורבי יוסי) איש הוי מבן י"ג שנה, ובבן י"ג מצינו שקראו הכתוב 'איש', כדכתיב (בראשית לד, כה) "...איש חרבו", ואמרו (בר"ר ופס"ז שם) שהיו בגיל 13, כלומר בגיל 13 נעשה חשוב למצוות.

 

ויש שנתן רמז – איש – ר"ת: אורה, שמחה, יקר. דהיינו שביום הבר מצוה הם אורה, שמחה ויקר לאדם, כי ביום זה הוא מקבל עול מלכות שמים, ומשלים את צורתו וצלמו, כי ביום זה נגמל מיצר הרע ומתגבר עליו, ולכן נקרא 'איש', כדברי הזוה"ק (ח"ב קכח ע"א) מאן דאתגבר על יצריה איקרי איש, כי התפילין בתכונתם העצמית הם 'עוז לישראל' (ברכות ו ע"א), דהיינו נותנים עוז וגבורה ללובשם, והעוז הוא עוז רוחני, עוז להתגבר על התאוות החמריות וההרגשות הגופניות, ומתוך כך הוא נעשה איש, ישות חזקה בעלת כוחות נפשיים חזקים המסוגלת לרסן פיתויי היצר ותחבולותיו, ועובדה שהרי ביום הבר מצוה אין שליטה ליצר הרע, כי אותו יום הוא דוגמת יוהכ"פ, נמצא שהתפילין הם עוז והוד לשעבד הלב והמוח אל עבודת ה', והן תגבורת רצינית ורבת כח לנשמה האלוקית, ומתוך סגולות עילאיות אלו מובנים דברי חז"ל בכמה דוכתי בש"ס:

 

1. התפילין – עוז הם לישראל (ברכות ו ע"א).

 

2. אין לך גדולה במצוות שבתורה כמצות תפילין שהוקשה לכל התורה (ירושלמי ברכות פ"ב, וקידושין לו ע"ב).

 

3. כל המניח תפילין מאריך ימים שנאמר "ה' עליהם יחיו" (מנחות מד ע"ב), כי ע"י התפילין נוצרה התאמה מאוזנת בין המוח והלב, בין השכל והרגש, והם רסן ליצרים, ומורה דרך לאדם.

 

4. אמרו ישראל לפני הקב"ה: רבש"ע רוצים אנו ליגע בתורה יום ולילה אבל אין לנו פנאי, אמר להם הקב"ה: קיימו מצות תפילין ומעלה אני עליכם כאלו אתם יגעים בתורה ימם ולילה (מדרש שוחר טוב תהילים א).

 

5. אם מניח תפילין של יד ושל ראש הוא "בצלמנו כדמותנו" ואם לא – לא (תיקוני הזוהר תיקון מז).

 

6. התפילין הם 'פאר לנשמה' (מהר"ל מפראג), פאר של כל החיים כולם, כי רק הם מסוגלים לרסן היצרים ולתת דחיפה רבתי לקראת הדבקות באלוקות, ולקראת הכרת הערך העצמי של עם ישראל המעוטר במצוות, ועל זה נאמר "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך - אלו תפילין שבראש" (ברכות ו ע"א).

 

ולכאורה תמוה מה המיוחד שבמצוה זו יותר משאר המצוות. אלא לאור האמור יובן הדבר, כי הרי התפילין הם תגבורת רצינית לפעולות השכל, לריסון התאוות החמריות, ולכן הואיל וארץ ישראל מעלתה גדולה מאוד ונשתבחה בחמריות, ויש חשש שיתחזקו כוחות הגוף ואז יוחלשו כוחות הנפש, לפי הכלל "כל זמן שהוסיפה הארץ ישוב, הוסיף השכל חרבן" (חובת הלבבות שער הפרישות שער ב, ועיין חבש פאר למרן הרב זצ"ל דרוש א), לכן הקדים הקב"ה מצות תפילין שתכליתה להגביר השכל, ולהעמיד החומר על מכונו ותשמישו ההכרחי, כדי שנשתמש במעלות החומריות של ארץ ישראל רק לתגבורת השכל, להזנת הגוף לשם חיזוקו ואימוצו לעבודת ה', כי זוהי מטרת בריאות החומר, ובזה טמונה קדושת הטבע, קדושת החיים הגשמיים, וזה תפקידם של ישראל לקדש כל הכוחות הקוסמולוגיים ולשעבדם לרצון בוראם.

 

והשפת אמת (פ' בא) כתב שקבת עול מלכות שמים הוא ענין שבמחשבה, והואיל ומחשבה בלבד אינה מספיקה וצריך גם מעשה כדי לקשור עולם המחשבה עם עולם המעשה, ולכן נצטוינו להניח תפילין, כי הנחת תפילין היא המעשה של המחשבה, והאמונה בבורא עולם, ולכן אמרו בברכות (יד) "כל הקורא קריאת שמע בלי תפילין כאילו מעיד עדות שקר", ותמוה מה פשר הדבר? אלא כשהוא קורא קריאת שמע ומקבל עליו מלכות בלי תפילין, הרי מראה שמספיקה מחשבה גרידא בלי מעשה, ואין צורך בקיום "בכל דרכיך דעהו", ועולם בלי מעשה הוא בחינת "שקר שאין לו רגלים", כי בעולם הזה המחשבה הולכת אחרי המעשה, כאמרם (ירושלמי חגיגה פ"א ה"ז) "הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו", ולכן ב'לשם יחוד' של תפילין אמרים: וצוונו להניח על היד זכרון זרוע הנטוייה כנגד הלב לשעבד בזה תאוות ומחשבות לבנו לעבודתו יתברך, ועל הראש נגד המוח שהנשמה שבמוחי עם שאר חושי וכוחותי כולם יהיו משועבדים לעבודתו יתברך שמו.

 

ישראל הקדימו נעשה לנשמע לומר שעשיית המצוה היא אפילו בלי הבנתה, ודבר זה גם לומדים ממצות תפילין והלכותיה, לתפילין של ראש שהיא נגד המוח, מקור המחשבה והרעיון קבעה ההלכה בית לחוד לכל פרשה ופרשה כיון שמחשבה ורעיון יש בהם מקום להתעמק בכל אחד ואחד, ולהעריך כל דבר. אבל תפילין של יד שהוא נגד זרוע המבצעת – חלילה לבכר מצוה אחת על השניה, ולכן בית אחד לכל 4 הפרשיות וכולן שוות לטובה, והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה. ולכן כשמניח – מניח של יד תחילה, כי 'נעשה' קדם ל'נשמע', אבל כשהוא חולץ חולץ של ראש תחילה כי שוא עבוד ה' בשל ראש לבד במחשבה גרידא, כי צריך שתיהם, וכל האומר "אין לי אלא תורה – אפילו תורה אין לו" (יבמות קט ע"א).      

 


 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

דרשה ד

 

הורי האהובים, סבים וסבתות, דודים ודודות, מורי ורבותי היקרים, ואורחים נכבדים.

 

ביום הזה, בו זכיתי לקבל עלי עול תורה ומצוות, נכנס אני לשורותיה של אומה גדולה עתיקה ומפוארת, יום זה הוא כה נעלה ונשגב בחיי, כי מעתה ראוי אני כבר להכנס לקהל יראים ולהיות כאחד מהם – לבר מצוה.

 

יהודי המתעטר בתפילין נושא בקרבו את הקשר החי שבין תורתנו לבין עמנו, והוא מרגיש בכל יום ויום שהינו בן לאותה אומה עתיקה שהורישה ערכים נצחיים לאנושות כולה.

 

חכמינו בתלמוד במסכת שבת (דף קל) מספרים: פעם אחת גזרה מלכות רומי גזירה על ישראל, שכל המניח תפילין על ראשו ינקרו את מוחו, והיה אלישע מניח תפילין ויוצא לשוק, וראהו קסדור אחד (ממונה מטעם המלך), ורץ מלפניו – ורץ אחריו, וכיון שהגיע אצלו, נטל את התפילין מראשו ואחזן בידו. אמר לו הקסדור: מה בידך? אמר לו: כנפי יונה (שנמשלה כנסת ישראל ליונה: מה יונה זו כנפיה מגינות עליה, אף ישראל מצוות מגינות עליהם), פשט את ידו ונמצאו בה כנפי יונה, לפיכך היו קוראים אותו "אלישע בעל כנפיים".

 

הרי לנו את מסירות נפשם של אבותינו על קיום המצוות בכלל ועל קיום מצות תפילין בפרט, ועל כן מרגיש אני ביום זה זכות וחובה שעלי הוטל התפקיד להמשיך בדרכם של אבותינו הקדושים שהיא לנו כצוואה לדורות ולקדש את חיינו בתורה ובמצוות ובמעשים טובים.

 

וכותב הרמב"ם בפרק ד' מהלכות תפילין הלכה כה: קדושת תפילין – קדושתן גדולה היא, שכל זמן שהתפילין בראשו של אדם ועל זרועו, הוא עניו וירא שמים, ואינו נמשך בשחוק ובשיחה בטלה, ואינו מהרהר מחשבות רעות, אלא מפנה לבו בדבר האמת והצדק.

 

ואמרו חכמינו במדרש (שוחר טוב, תהילים): אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, אנו רוצים להיות יגעים בתורה יומם ולילה אבל אין לנו פנאי, אמר להם הקדוש ברוך הוא: קיימו מצות תפילין ומעלה אני עליכם כאילו אתם יגעים בתורה יומם ולילה.

 

רואים אנו את חשיבות מצות תפילין, שחכמינו קישרו את התפילין עם לימוד התורה קשר נצחי ותמידי, כי כשם שהתורה מטהרת את האדם אף תפילין כך, לפיכך עלינו להדבק במצות תפילין כשם שעלינו להדבק בתורה הקדושה, שאלמלא התורה אין לנו פה להשיב ולא מצח להרים ראש, וכפי שאמרו חכמינו: אין אומתנו אומה אלא בתורתה.

 

ובסיום דברי אשא עיני בתפילה השמימה, אנא ה'! שלח אורך ואמתך לעמך, בכל מקומות פזוריהם, תן שלום ושלוה ופרוח יפרח עם ישראל, וביום קדוש זה נעלה את זכרונו הברוך של אבא יוסי ז"ל שנשמתו נוכחת בשמחתי.

 

ולהורי היקרים האהובים יודע אני כמה יקר הוא יום זה בשבילכם, ואין מילים בפי להעריכו כהלכה, במה אודה לכם, על העמל הגדול שהשקעתם בי לגדלני לתורה וליראת שמים, אין לי אלא להתפלל לה' שאהיה ראוי לאהבתכם ותראו בי בן נאמן לתפארת לכם ולעם ישראל כולו.

 

וכמו כן אביע ברכותי הלבביות לכל מורי ורבותי, על כל הטוב שהנחילו לי, ולא חסכו כל עמל להורני את הדרך הטובה והישרה.

 

ואתם קהל קדוש ונכבד שהואלתם בטובכם לבוא ולכבדני ולהשתתף בשמחתי, תזכו לראות בשמחת בני ביתכם באושר ועושר והצלחה לנו ולכל ישראל. ונזכה כולנו לגאולה שלמה, בימיכם ובימינו תושע יהודה, וישראל תשכון לבטח, ובא לציון גואל במהרה בימינו אמן.                     

 

                

 


 


 


  
 


[1] בראשית א, כו.

   

[2] ישעיה מג, כא.

   

[3] עיין עוד תנחומא פרשת נח סימן יא.

   

[4] ישעיה סב, ח. 

   

[5] תהילים כט, יא.

   

[6] דברים כח, 10.

   

[7] תריס = מגן