על מעלת התפילין

על מעלת התפילין

 הרב שלמה בן חמו, רב העיר קרית גת.

מצות התפילין

א - המקור

א. "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך..." (שמות יג, ט).

ב. "וקשרתם לאות על ידך" (דברים ו, ח).

ג. "והיה לאות על ידכה ולטוטפות בין עיניך... כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים" (שמות יג, טז).

ד. וכתב החינוך (מצוה תכ): "לפי שהאדם הוא בעל חומר ובהכרח ימשך אחרי התאוות, והנפש צריכה שומרים מיצר הרע וניתנה לנו תורה, טלית ותפילין ומזוזה בפתחנו, כדי להזכיר לנו "למען נחדל מעושק ידנו" ולא נתור אחרי עינינו ויצר מחשבות לבנו..." (ועיין בפירוש הרמב"ן שם ובשמות ח, יח; ועולת ראי"ה ח"א עמוד טו).

ה. קדושת תפילין קדושתן גדולה מאוד, שכמה הן תפיליןל זמן שהתפילין בראשו של אדם ועל זרועו הוא עניו וירא שמים ואינו נמשך בשחוק ובשיחה בטלה ואינו מהרהר מחשבות רעות אלא מפנה לבו בדברי האמת והצדק (הרמב"ם הל' תפילין ומזוזה פ"ד הכ"ה).

וכן לגבי מזוזה, שכל זמן שיכנס ויצא יפגע (=יפגש) ביחוד השם יתברך ויזכור אהבתו ויעור משנתו ושגיונותיו בהבלי הזמן... ומייד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים, ואמרו רז"ל "כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו מוחזק הוא שלא יחטא" (מנחות מג ע"ב), שהרי יש לו מזכירים רבים והן הם המלאכים שמצילים אותו מלחטוא (הרמב"ם הל' תפילין ומזוזה פ"ו הי"ג).

ו. במצות תפילין יש שמונה מצוות עשה (מנחות מד ע"א) ולכן כל המניח תפילין מאריך ימים שנאמר "ה' עליהם יחיו".

ז. בהנחת תפילין אדם נושא חותם אהבת חברו על עצמו לזכור חסדיו ורוממות ערכו (עיין חתם סופר או"ח סימן קפה).


ב - מה הן תפילין?

נצטווינו לכתוב על קלף מעור בהמה טהורה ארבע פרשיות:

א. "קדש לי כל בכור" (שמות יג, א-י).

ב. "והיה כי יביאך" (שם יג, יא-טז).

ג. שמע (דברים ו, ד-ט).

ד. "והיה אם שמוע..." (שם בדברים יא, יג-כא).

ומונחים בשני 'בתים' מרובעים מיוצרים מעור בהמה כשרה, ובתוך כל 'בית' מופיעות ארבע פרשיות מן התורה כתובות על קלף כשר, הפרשיות של תפילין של ראש כותבים כל אחת לעצמה וגוללים כל אחת לעצמה ושמים אותה בתוך תא שלה בתפילין של ראש, ואילו בתפילין של יד כותבים אותה על קלף אחד ומניחים אותם בבית שלהם.

הלכה למשה מסיני שהבתים צריכים להיות מרובעים, ולכל בית מצורפות רצועות עור בצבע שחור לשם קשירתו על היד או על הראש.

התפילין של יד מונחים על הבשר התפוח שבגובה הזרוע השמאלית מול הלב, וכורכים את הרצועה שבע פעמים סביב היד ועל כף היד על האצבע האמצעית. והכוונה בהנחת תפילין של יד לשעבד רגשות הלב ותאוותיו אל עבודת ה', לשעבד את כח העשיה המתבטא ביד ולכוונו לכיוון הנכון.

את התפילין של ראש יש להדק לראש באמצעות רצועות המקיפות את הגולגולת ומשתפלות משני צידי הראש על בית החזה ומטה, ומטרת הנחתן לשעבד את המוח והשכל האנושי לעבודת ה'.

נמצאנו למדים ששני סוגי התפילין מסייעים את 'מניחן' להצריך המחשבה והשכל, הן את רגשות הלב והן את הפעולות המעשיות שינוצלו אך ורק לעשיית הטוב והיושר, וכיון שקיימת מלחמה תמידית בין הנפש האלוהית לנטיות הגופניות של האדם, באה מצות תפילין לתת תגבור רצוני וחזק לנשמה לבל תיגרר אחרי תאוות ההבל של הגוף החומרי.

"תפילין של יד" מניחים ביד השמאלית כי היא מסמלת את הצד החומרי שבחיים, ולכן יש לקרב את "צד השמאל" לקדושה ולטוב (עיין אור החיים לשמות טו).

שתי המצוות – תפילין של יד ושל ראש עיקר מצוותן להיות תכופות זו לזו, והויה אחת וזכירה אחת לשתיהן, ולכן יניח של יד תחילה ויברך ואח"כ של ראש ולא יברך, כי לפי השו"ע (או"ח סימן כה סע' ה) ברכה אחת לשתיהן, ואסור להפסיק בדיבור בין תפילין של יד לתפילין של ראש, ואם הפסיק יברך "על מצות תפילין" (שם סק"ט), ולגבי חליצתן חולץ של ראש תחילה ואח"כ של יד (מנחות לו ע"ב, ומכילתא שמות יז, קיב).

תפילין של יד באים בעיקר להזכיר לאדם מישראל את חובתו לאלוהיו, ולכן הם מונחים כנגד הלב "והיו לך לאות – ולא לאחרים לאות", ואילו תפילין של ראש באים להזכיר לאדם מישראל את חובתו הלאומית, תפארת גאוותו בבחינת "חביבים ישראל שנקראים בנים למקום" (עיין דברים יד, א), והם תכשיט לציין בהם "עם סגולה" כמו שנאמר "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (דברים כח, י), ועל זה אמרו רז"ל "אלו תפילין שבראש" (ברכות ו ע"א) שסגולתם מפחידה את הגויים והיא מצוה המעידה כי שם ה' נקרא עלינו (עיין תוס' מנחות לד ע"א), וגם מעידה שאנו פרושים ומובדלים ממחשבות רעות וממעשים מגונים (הכתב והקבלה לדברים ו), והם נקראים פאר "פארך חבוש עליך" (יחזקאל כד, יז; ברכות יא ע"א), וגם הם עוז ותפארת לישראל (ברכות ו ע"א).

ונשאלת השאלה: מדוע התפילין נקראים תפילין מלשון "תפילה" ולא "טוטפות" כלשון המקרא? ועוד יש לשאול מדוע בתפילין של ראש ישנן ארבעה מחלקות (בתים) ובשל יד רק אחת?

ולהסביר: כידוע שלוש מצוות בתורה: תפילין, ציצית וסוכה, הן שלוש מצוות מיוחדות שרק בהן בלבד מציין השו"ע החיוב לכוון בעת עשייתן, כי בשלוש אלו יש קבלת עול מלכות שמים, אחדות ה' ויציאת מצרים שהיא ברום אמונת חידוש העולם והשגחת השם בתחתונים, ואלו הם יסוד דת ישראל (עיין שו"ע או"ח סימן כה סע' ה, החינוך מצוה תכב), ולכן כתבו הפוסקים אם לא יכוון וישים על לבו מעלת וסגולת התפילין כלל, לא קיים המצוה והוה כמעשה קוף בעלמא (ערוך השולחן כה, ח).

ולגבי השם 'תפילין' – המהר"ל (באר הגולה באר רביעי דף נב) ביאר שענין תפילה מלשון "פלל" שעניינו מחשבה, דהיינו מטרת התפילין שיקשור דעתו ומחשבתו תמיד בענייני האמונות הנכונות והראויות ונוטעים באדם אמונות אלוהיות שורשיות (נצח ישראל פז), ולכן הגויים היו גוזרים איסור על הנחת תפילין לבלבל אמונת היהודי ולנטוע בו אמונות אליליות (עיין שבת מט ע"א).

ולעומת זאת "טוטפות" היא מלשון "קישוט", תכשיט המצח (שבת נז ע"א), כי בכך ישראל מתקשט בתכשיט אלוהי המרומם מחשבותיו וסגולותיו, והם יקר ופאר לנשמה הטהורה של היהודי.

תפילין של יד מניחים על הזרוע השמאלית כנגד חוש המישוש שתלוי ביד, ולכן אין בו אלא בית אחד, ועל הראש כנגד ארבעה חושים שבראש: חוש הראות, חוש השמע, חוש הריח וחוש הטעם, ולכן יש בו ארבעה בתים (אליהו זוטא סימן כב סקי"ד).


ג – סדר הפרשיות

אמרנו שמצות תפילין הוזכרה בתורה פעמיים בספר שמות (יג, א-י; ושם יא-טז), ופעמיים בספר דברים (ו, ד-ט; יא, יג-כא), ופרשיות אלו כתובות על קלף מעור של בהמה טהורה ומונחות בתוך בתי התפילין של יד ושל ראש, אלא שבשל 'יד' כתובות ברצף על קלף אחד, ובשל 'ראש' כל פרשה כתובה בנפרד ומנחת בבית נפרד.

כתיבת הפרשיות על ידי הסופר צריכה להיות לפי הסדר שנכתבו בתורה (שו"ע סימן לב סע' א), אבל לגבי מיקומן נפלה מחלוקת בין רש"י לנכדו רבינו תם, ובזה ישנן שתי שיטות:

א. השיטה המקובלת היא זו של רש"י, שגדולי הראשונים (הרמב"ן, הרשב"א, רבנו יונה, החינוך מצוה תכא) הכריעו כדעת רש"י והרמב"ם (הל' תפילין פ"ג ה"ה), והשו"ע (סימן לד) פסק כוותיהו, ותפילין אלו מכונים תפילין של רש"י, שסידרן הוא: א – קדש לי. ב – והיה כי יביאך. ג – שמע. ד – והיה אם שמוע. כפי סידרן בתורה.

ב. שיטת רבנו תם החולק על סבו, וסובר שהסדר צריך להיות כך: א – קדש. ב – והיה כי יביאך. ג – והיה אם שמוע. ד – שמע.

להלכה נפסק כשיטת רש"י, ורק המקפידים מניחים גם תפילין של רבנו תם כדי לצאת מידי ספק (עיי"ש בשו"ע סימן לד סע' ג), והשו"ע שם כתב "ולא יעשה כן אלא מי שמוחזק ומפורסם בחסידות", ולפי המשנה ברורה (שם טז) בדעת מרן שאין להתיר לאדם פשוט להניח תפילין של רבנו תם אלא אם כן עושה זאת בצנעה. ובעל ילקוט יוסף (סימן לד סע' ג) כתב שבימינו שנהוג להניח תפילין של רבנו תם אין בזה יוהרא אפילו אינו מפורסם בחסידות (עיי"ש).

ברם, בגלות מרוקו, לא נהגו להניח תפילין של ר"ת (עיין שו"ת שמש ומגן ח"ג סימן נח).


ד – זמן הנחתן

א. אין מניחין תפילין בשבתות ובימים טובים וגם לא בחול המועד, שכן התפילין הן "אות" זכר ליציאת מצרים, ואף השבת והמועדים הם "אות" ולא צריך שתי "אותות".

ב. אונן אסור בהנחת תפילין כי התפילין נקראים פאר "פאר", ואין האונן מתקשט בפאר.

ג. אשה פטורה ממצות תפילין, כי היא מצות עשה שהזמן גרמא, ונשים וקטנים פטורים ממנה.

ד. ראוי לבדוק את פרשיות התפילין פעמיים בכל שבע שנים.

ה. אין מניחים תפילין בלילה שהוא זמן שינה, ואסור לישון בתפילין שגנאי הוא.

ו. מותר להניח תפילין משעה שהאיר היום, ומי שלא הניח בבוקר יכול להניחם במשך כל היום לפני שקיעת החמה.


מאמרי חז"ל על התפילין

א. התפילין הן עוז לישראל שנאמר "ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום" (ברכות ו ע"א).

ב. אין לך גדולה במצוות שבתורה כמצוות תפילין שהוקשה לכל התורה (ירושלמי ברכות פ"ב).

ג. כל המניח תפילין מאריך ימיו שנאמר "ה' עליהם יחיו" (מנחות מד ע"ב).

ד. אין לך אדם מישראל שאין שבע מצוות מקיפות אותו – תפילין בראשו ותפילין בזרועו וכו' (תוספתא ברכות ז).

ה. "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (דברים כח, י), תניא רבי אליעזר הגדול אומר אלו תפילין שבראש (מנחות לה ע"ב).

ו. אמרו ישראל לפני הקב"ה: רבש"ע רוצים אנו ליגע בתורה יומם ולילה, אבל אין לנו פנאי, אמר להם: קיימו מצות תפילין ומעלה אני עליכם כאילו אתם יגעים בתורה יומם ולילה (מדרש שוחר טוב תהילים א).

ז. הנך יפה – בתפילין (שהש"ר ד, א) מה יפית – בתפילין (שהש"ר ז, ב).

ח. נעשה אדם בצלמנו כדמותנו – אם מניח תפילין של יד ושל ראש הוא בצלמנו וכדמותנו, ואם לא – לא (תיקוני זוהר, תיקון מז).

ט. פושעי ישראל בגופם מאי ניהו? קרקפתא דלא מנח תפילין (ר"ה יז ע"א).

י. איזהו עם הארץ? כל שאינו מניח תפילין (ברכות מז ע"ב).

יא. תפילין דמארי עלמא מה כתיב בהו? "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" (ברכות ו ע"א).

יב. התפילין הם פאר לנשמה (מהר"ל), "פארך חבוש עליך" (יחזקאל כד, יז): אלו תפילין שבראש (ברכות יא ע"א).

יג. התפילין הם עוז לישראל, פארנו החבוש עלינו, הודנו והדרנו (עולת ראיה ח"א כב- כג).

יד. תפילין צריכים גוף נקי כאלישע בעל כנפיים, שלא יפיח בהם ולא ישן בהם (שבת מט ע"א).

טו. כתב רבנו הרמב"ם (הל' תפילין פ"י הי"ג): "אמרו רז"ל כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו, מוחזק הוא שלא יחטא והן המלאכים שמצילים אותו מלחטוא".

טז. כל מצוה שלא מסרו ישראל עצמם עליה למיתה בשעת גזירת המלכות כגון תפילין, עדיין היא מרופה בידם (שבת קל ע"א).

יז. לא יניח אדם תפילין תחת מרגלותיו מפני שנוהג בהם מנהג בזיון (ברכות כד ע"א).

יח. שאלו תלמידיו לרבי אליעזר, במה הארכת ימים? אמר להם לא הלכתי ארבע אמות בלא תורה ותפילין (תענית כ ע"ב).

יט. חייב אדם למשמש בתפילין כל שעה ושעה שלא יסיח דעתו מהם (שבת יב ע"א, יומא ז ע"ב) כי קדושתם גדולה מקדושת הציץ (הרמב"ם הל' תפילין פ"ד הי"ד, ושו"ע סימן כח סע' א), והמסיח דעתו מהם אינו מקיים את המצוה (עיין שו"ת שרידי אש ח"א סימן ג).

כ. מנין שהקב"ה מניח תפילין שנאמר "נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו" (ישעיה סב, ח) ואין עוז אלא תפילין שנאמר "ה' עוז לעמו יתן" (מנחות לה ע"ב).

כא. המניח תפילין צריך להיזהר מהרהורי עריות (שו"ע סימן לח סע' ב, וירושלמי ברכות פ"ב ה"ג, ובית יוסף שם).

כב. כתב הראי"ה קוק (חבש פאר לב, ב): התפילין כוללים כל השלמות של הקדושה וכל הפנימיות שלה, ובאים המה להכתיר את ישראל בתפארה המחדש והמאחד את הכל.

כג. הנחת תפילין היא קשירת גופו של היהודי בשמו יתברך וקבלת עול מלכותו, ולכן המניחם מאריך ימים (מנחות מד ע"א).

כד. המצטער שאין דעתו מיושבת ונכונה פטור מהנחת תפילין מפני שלא יכוון דעתו שלא יסיח דעתו מהם (הרמב"ם הל' תפילין פ"ד הי"ג, ושו"ע סימן לח סע' ט).

כה. כתב הרב בן איש חי (עוד יוסף חי פ' חיי שרה ג): יזהר מאוד שלא יסיח דעתו מן התפילין ובכל רגע צריך לכוון בהם חוץ משעה שעוסק בתורה, ובעת שמתפלל תפילת העמידה דאז הוא פטור מהיסח הדעת.

כו. הנכנס לסעודת קבע לא יוכל לאכול עם התפילין אלא חולצן ומניחן על השולחן עד זמן הברכה וחוזר ומניחם (שו"ע סימן מ סע' ח).

כז. "והמים להם חומה מימינם ומשמאלם", מימינם זו מזוזה, ומשמאלם זו תפילין, שבכוח האמונה שהתפילין רומז עליו עברו בני ישראל בתוך הים ביבשה ולא היה למצרים שליטה עליהם.

כח. התפילין הם מנת מזון היומית המעניקה קשר ואהבת הבורא ומחזרת את הרגשות של האמונה והאהבה הפועמים בקרבנו.

כט. התפילין משעבדים ומקדשים את כל חמשת החושים לעבודת ה', והאדם עם חמשת חושיו כולו קשור בעבותות שמותיו יתברך הנמצאים בתפילין (ספר ריח תפוחים), ובהנחתן האדם מעיד "שממשלת קוני ושררותו עלי", ולכן נקראים "יקר" כמ"ש שדרשו במגילה (אסתר ח, טז; מגילה טז ע"ב): יקר אלו תפילין, כי על ידה זוכה לקבלת עול מלכות שמים "כי שם ה' נקרא עליך".

ל. כתב המגן אברהם (או"ח סימן רכה): מצוה על האדם לעשות סעודה ביום שנעשה בר מצוה כי הנחת תפילין היא כמו עריכת ברית בינינו ובין ה' יתברך, וגם יום זה כדוגמת יום מתן תורה, כי הנער 'בר מצוה' נכנס לעול המצוות ועל כן יש שמחה לכל אחד מישראל שיהודי נוסף נכנס בגדר 'ערבות'.

לא. עשו מצות תפילין שבשבילה תזכו להיכנס לארץ (קידושין לז ע"ב, ומנורת המאור נר ג כלל ג חלק ה פרק ב).

לב. אם תקשרו תפילין על ידכם, יהיו ידיכם נקיות משפיכות דמים – הרי שהתפילין משפיעות ומחנכות את האדם למען ילך בדרך טובים (ויקרא רבה כא).

לג. כל המניח תפילין בכל יום מקיים שמונה מצוות עשה, שבכל אחת מהמצוות האלה ציוונו הקב"ה להניח ארבע פרשיות בזרוע וארבע פרשיות בראש – הרי שמונה מצוות, וכל שאינו מניח תפילין הרי זה עובר על שמונה מצוות האלה (הרמב"ם הל' תפילין פ"ד, וסמ"ג עשה ג).

לד. התורה והתפילין חד הן כמ"ש "הוקשה כל התורה כולה לתפילין" (קידושין לה ע"א), ומטרתן להחדיר יראת ה' ואהבתו במוח ובלב של היהודי, ולכן אמרו "כל המניח תפילין כאילו קורא בתורה (מכילתא בא – שמות יג, ט).

לה. התורה והתפילין נקראים שניהם "עוז", כי על ידן זוכים למלכות (זוה"ק ח"ג רסט ע"א).

לו. כל המניח תפילין מאריך ימים שנאמר "ה' עליהם יחיו" (ישעיה לח, מנחות מד ע"ב).

לז. אסור להסיח דעתו מהתפילין, ומידי פעם לפעם למשמש בהם, ובהתחלה ימשמש בשל יד ואח"כ בשל ראש, כדי לזכור קדושתן החופפת על ראשו וידיו.

לח. יש לייחד שקית מיוחדת נכבדת להחזקת התפילין, ובשעת הנחתן וחליצתן יש לנשקן.

טל. התפילין צריכים להיות מונחים על הראש ועל הזרוע עצמם ללא חציצת כל גוף זר בין התפילין לבינם.