השחוק והליצנות בפורים
  • א- חומרת הליצנות

חז"ל החמירו מאוד בפגם "הליצנות" ובחומרת עונשה ונצטט כמה מדברי קודשם:

  • כל ליצנות אסורה לבד מליצנותא דע"ז (מגילה כה, ב).
  • שחוק וקלות ראש מרגילין האדם לערוה ומוציאים את האדם מן העולם (אבות פ"ג, יג).
  • השחוק והלצון כל מי שטובע בהם הוא כמו שטובע בים הגדול שקשה להימלט ממנו (מסילת ישרים)
  • הליצנים אינם נפטרים מן העולם עד שנעשים בעלי מומים (ע"ז יח ורש"י).
  • אסור להשתמש במידה המגונה של ליצנות רק לעקור ע"ז ולשרש אחריה ולשקצה מותר וכמאמר רב נחמן כל ליצנותא אסורה בר מליצנות דע"ז דשריה (מגילה כה, ב; סנה' סג, ב; ע"ז מו, ב; סוטה מב, א; שו"ע יור"ד סימן קמז ס"ק ז)
  • הלץ הוא חוטא וחסר לב כי נותן דופי ברעהו מבלי הנאה עצמית.
  • הלצנים משחיתים נפשם הנוטה לרע ואין למצוא בלבם איזה רעיון והרהור טוב (עץ יוסף ליומא מב).

ב- עונש הלצים

  • בין ארבע כיתות שאינם מקבלים פני שכינה נחשבת כת הלצים (סוטה מב)
  • כל המתלוצץ יסורים באים עליו, מזונותיו מתמעטים, נופל בגיהנום וגורם כליה לעולם (ע"ז יח).
  • קשה היא הליצנות שתחילתה יסורין וסופה כליה (ירושלמי ברכות פ"ב).
  • טבח אחד היה מתלוצץ בר' זעירא ושלחו אחריו לייסרו ונפטר מן העולם בעוון הזה (שם).
  • רבי עקיבא התלוצץ בעוברי עבירה ונדמה לו יצר הרע כאשה בראש הדקל... (קידושין פ"א).
  • הליצנות ולשון הרע הם שיחת הרשעים (הרמב"ם הל' טומאת צרעת פ"ט, הל' ב).
  • "ביקש לץ חכמה ואין" (משלי יד, ו).


ג- האיסור

  • הליצנות איסורה מפורש בדברי קבלה "ועתה אל תתלוצצו" (ישעיה כח, כב; ירושלמי ברכות פ"ב סוף ה' ח; איגרות בעל התניא סימן קלז).
  •   מצאנו כתובים רבים בגנות הליצנות:
  • במשלי (א, כב) "עד מתי פתים תאהבו פתי ולצים לצון חמדו להם".
  • "זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון" (משלי כא, כד).
  • "נכונו ללצים שפטים ומהלמות לגו כסילים" (משלי יט, כט).
  • בעת מלחמה נצטווינו "ונשמרת מכל דבר רע, (דברים כג, י) ודרשו רז"ל "שלא יהיה בכם שום ליצנות שלא תבואו לידי חיוב (תנחומא כי תצא סימן ג).
  • ומלבד הליצנות עצמה חז"ל ציוונו שלא לעשות דברים משום מושב לצים כאמור בתהלים (א, א) "ומושב לצים לא ישב" (עיין י"ז ח, ב ואבות פ"ב מ"ג).

ד- גדר האיסור

גדר הליצנות הוא שלא לדבר דברי לעג וגנות בחברו או שלא לעסוק בדברי הבאי, בשחוק וקלות ראש אע"פ שלא לועגים לדבר מן הדברים כי גם זה כללו חז"ל בליצנות (תוס' ע"ז מד, א ד"ה מפליא; שערי תשובה שער ג אותיות קעד-קעה-קעו-קעז; ראשית חכמה שער הקדושה פ"ב).

הליצנות שורשה מהגאווה כי הענו מכיר מגרעות עצמו ואינו מטיל דופי ולא מתלוצץ על שום אדם (שע"ת שם)

 ולכן פריקת עול שמים והכרת מקומו ודרגתו של האדם גורמת לליצנות, וכן מקומו ודרגתו של האדם גורמת לליצנות וכן עינוגים חומריים ומשתה יין גורמים גם היא ללעוג ולהתלוצץ על בני אדם.

הליצנות מביאה את האדם למינות, לשנאת החכמה והתורה והיא היפך מהאמונה, התמימות והישרות "בקש לץ חכמה ואין" (משלי יד, ו).

הלץ אינו מקבל תוכחה, אינ ומקבל דעת אחרים כי הוא מלא גאוה ולכן היא מונעת תשובה והיא מוציאה את האדם מן העולם (רש"י לאבות פ"ג מ"י).

הלץ הוא חוטא וחסר לב כי נותן דופי ברעהו מבלי להפיק הנאה עצמית, וכוחו הלשוני והמלעיג הורס ענייני המוסר והיראה וקשה לו להימלט ממידה רעה ומגונה זו ולכן מביאים עליו עונשים קשים.

הלץ מתלוצץ, מהתל ולועג בבעלי מומים ולכן עונשו שלא יפטר מן העולם עד שיעשה בעל מום (ע"ז יח, ב ורש"י שם).

הלץ הוא היפך הענו הרואה בכל אדם ובכל דבר רק דבר טוב ומעולה "אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן" (משלי ג, לד) ולכן אסור להתלוצץ גם בעוברי עבירה וחכמים גדולים נענשו על זה (קידושין פ"א) ולכן צריכים לתעב הליצנות, להתרחק ממנה, להתרחק מחברת לצים (קידושין מו, א) ורבנו הקדוש ציוה לבניו להתרחק מליצנים וגם לא לשבת במושב לצים (ועיין באנציקלופדיה התלמודית כרך לו – ערך ליצנות).

ונשאלת השאלה למה חמור עונש הליצנות?

והישוב לזה לפי גודל הקלקול, הפגיעה בכבוד הזולת ובצלמו האלוהי כך התורה וחכמיה דיברו על אמצעי הענשה חומרים כדי למנוע את התופעה השלילית והמגונה ולהביא על אוחזיה עונשים מכאיבים כדי להעיר אותם להתרחק מהליצנות המכלה כל חלקה טובה ופוגעת בפרט ובחברה והקב"ה חס על כבוד האדם וצלמו העליון (עיין מורה נבוכים ח"ג פרק מא) ואינו חפץ בחיטוט מומים ופשעים ביהודי כי גם כשהוא סורר ומורה הוא בנו כדעת ר' מאיר (קידושין לו, ב) וציוונו חז"ל "אל תהי בז לכל אדם" (אבות) והלועג לרש ושמח לאידו לא ינקה (משלי יז, ה ועיין שע"ת שע"ג קעב-קעז), "לועג לרש חרף עושהו, (משלי יז, ח) ואסור לעשות כל בריה "לעג וקלס" (תהלים עט, ד) "חוכא ואטלולא" (עירובין סח, ב).

ה- מפסידי מידת הליצנות

כתב מרן הרמח"ל (מסילת ישרים פה) שאחד ממפסידי הזהירות הוא השחוק והלצון כי מידת הזהירות היא יסוד בנפש האדם ולכן רק בעל נפש ראוי לקנות מידת הזהירות באמצעות התורה שבכוחה להקנות לאדם הזהירות במידותיו הרעות ולכן כתב הרמח"ל (שם) שכל עצמו של השחוק אינו אלא שמסיר את הלב מן המחשבות הישרות והעיוניות כן הלצון בפני התוכחה כי בליצנות אחת ובשחוק קטן יפיל האדם מעליו ריבוי גדול מן ההתעוררות וההתפעלות מה שהלב מתעוור בעצמו מדי ראותו או שומעו עניינים שיעירהו וכוח הליצנות לא עשו בו שום רושם כלל (עיי"ש ובשע"ת שער ג אותיות קעב-קעו) ולפיכך כל יהודי ירא אלוהים יתרחק ממידה מגונה ואסורה זו ויראה במעלתו של כל נברא ולא ילעג ולא יתלוצץ על שום בריה אפילו מכוערת כי היא יצור אלוהי וגם לראות בטוב ירושלים להתבונן בפעמי הגאולה בהתנוצצות אור של משיח המאיר בתקופתנו ומעיר אותנו לראות בחסדי ה' ובנפלאותיו על עמו המתקבץ מקצוות תבל.


ו- ההבדל בין שחוק של מצוה לשחוק של עוון

והנה במיוחד בחודש אדר אנו צריכים לשים לב מאוד לגדולות העניין ולהבחין מה גדרו של שחוק של מצוה ומה הוא שחוק של עוון של הוללות, של לעג וקלס בדברי ליצנות והיתול.

  • מרן המשנה ברורה (סימן שז ס"ק נט) כתב: מושב לצים וכל שכן ההולך לתיאטרונים וקירקסאות ושאר מיני תחבולות וגם בפורים אין מותר רק השחוק שעושים זכר לאחשורוש ובעוה"ר כהיום נעשה דבר זה כהפקר אצל איזה אנשים ואיכא בזה משום יגרה יצר הרע בעצמו (עיי"ש וכן כתב המגן אברהם סימן שז ס"ק כב).

  • ובשו"ע (סימן תקס – בסופו) כתב המשנ"ב (שם ס"ק כ) אסור לאדם שימלא פיו שחוק בעוה"ז, ודאפילו בשמחה של מצוה כגון בחתונה ופורים לא ימלא פיו שחוק, וחז"ל אמרו בברכות (ז, ב) "וגילו ברעדה" במקו םגילה שם תהיה רעדה, ולאור דברים הללו,   בהצגות של פורים ובכל החגיגות שעורכים בבתי ספר ובמקומות אחרים יהודים נאמנים לתורה ולהלכה חייבים לשים לב לשמוח במעשהו של הנס כגון ללעוג להמן ולחבר מריעיו העמלקיים, אבל לעשות שחוק מרבנים, ממורים ומחנכים ומכל יהודי פשוט באמצעות הצגות, גיחוך וחיקויים המבזים ומשפילים את הזולת אסור בתכלית האיסור כי בזה עוברים כל כמה עבירות ובמיוחד על הלבנת פנים שהרי אמרו רז"ל "המלבין פני חברו ברבים כאילו שפוך דמים" (בב"מ נט, א) והוא בכלל רציחה (ועיין בתוס' סוטה י, ב; וכתובות סז, ב וש"ת שער ג סימן קלט) והמנהג בישיבות לעשות "רב פורים" הוא מנהג רע ויש לבטלו כליל ואסור להשתתף במושב לצים זה (שו"ת קנין תורה ח"ב סימן קכה, שו"ת אז נדברו ח"ט סימן מט; חזו"ע פורים עמוד רא; והליכות שלמה).          
  • וכן נהוג היום גם בבתי ספר לעשות הצגות של התחפשות ובהן מופיעים נערות בלבוש גברים וכן להיפך נערים בלבוש נשים, פסק מרן הגר"ע יוסף (שו"ת יחוה דעת חלק ה סימן נ) שאסור לעשות זאת גם בפורים כי לא הותר לעבור על איסור תורה "שלא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה" (דברים) בשביל שמחת פורים ולכן אסור להשתתף במושב לצים בפורים כי אין להעלות על הדעת שבשביל שמחת פורים יהיה מותר לעבור על איסורים חמורים וכתב בעל "מטה משה" (סימן תתריב והשל"ה בפורים) וזה ענין רע ועוון פלילי הוא שלא הותר לנו בפורים אלא שמחה של מצוה ולא שחוק וקלות ראש וכן כתב המאירי (מגילה ז, ב) שלא נצטווינו בפורים על שמחה של הוללות ושל שטות אלא על שמחה ותענוג שמגיעים מהם ליראת ה' ולאהבתו וכן כתב בעל משנה ברור בביאור הלכה (סימן תרצה ועיי"ש ביחוה דעת) ברם ראיתי לבעל מור וקציעה (או"ח סימן שז ד"ה ואפילו) שהתיר לעשות מיני שחוקים בפורים ובלבד שלא יהיה בהם דברי תיפלות ולעג כי על זה נאמר "עת לשחוק" (קוהלת ג, א-ד).
  • ולפי זה עלינו להודות, לקלס לבורא ולהתעלות בפורים באמצעות שמחה של מצוה ולא של הוללות, הצגות מתועברות, פסטיבלים ריקנים ופוחזים שאינם מובילים לאהבת ה', כל מיני ליצנות ושחוקים של שחרור יצרים רעים מובילים לעריות ולשפיכות דמים וקשה להימלט מזה
  • (תנחומא כי תשא כ) ואסור לנו להידמות לגויים ולתועבותיהם "אל תשמח ישראל אל גיל כעמים" (גיטין ז, ב) כי כל חייהם תלויים בעינוגי הבל של עוה"ז ועם ישראל קשור לנצח ודבוק במצוות ה' ולא בקרנבלים ובאיצטדיונים וה' יזכנו לשמוח בשמחה של תורה ומצוות ולהלל ולקלס לבורא בקדושה ובטהרה ושמחתנו תהיה על טהרת הקודש, מתוך לימוד תורה ונימוסיה "כי פקודי ה' ישרים משמחי לב" ורק התורה משמחת, מרוממת ומנחילה את אושר החיים האמיתי והנכון, ובחגים לא נצטווינו על שחוק וקלות ראש, על הוללות וסכלות... אלא על שמחה שיש בה עבודת יוצר הכל (הרמב"ם הל' יו"ט פרק ו, הל' כ: שו"ע סימן תקכט, ג-ד) ומה שחייבו אותנו חז"ל להתבסם בפורים (מגילה ז, ב ושו"ע תרצה ס"ק ד) אין הכוונה להשתכר אלא להיות מבוסם כיון שעיקר הנס היה על ידי היין, ולכן שותים יותר מהרגלנו כדי לזכור הנס הגדול ולא להפריז על המידה כי השכרות תגרום לביטול המצוות (עיין חיי אדם כלל קנה-ל; השל"ה ח"ג עמוד כה) לגרום לנזקים נפשיים, חברותיים ובריאותיים.
  •   פורים הוא יום גדול וקדוש עד מאוד, והרבה עניינים נשגבים כלולים בו והושווה ל"יום הכיפורים", ליום קבלת התורה ברצון ולכן השמחה בו היא השמחה רוחנית וגשמית יחד, ומכוח השילוב שלהן יכול היהודי להתבשם, להתעלות ולהגיע לקרבת אלוהים מתוך יישוב הדעת, מתוך שמחה פנימית, מתוך הכרה ברורה בנסי ה' ונפלאותיו, בהשגחתו יתברך על עמו להצילו מכל צרה וצוקה ולכן "ימי הפורים נזכרים ונעשים בכל דור ודור", ונזכה להרבות בשמחתו יתברך ולעשות ימי פורים לימי שמחה ומשתה, לימי הודאה ושבח לה' על הצלתנו וחיזוק כוחנו הרוחני, על אחדותנו ותשובתנו השלמה "וקיימו וקיבלו היהודים עליהם" ואז ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר, (מגילה ח, טז).