הנקמה בנכרים  והתיקון לכל בני בשר בדברי הראי"ה קוק זצ"ל

א- הטוב: תכלית הבריאה

"עצמות החפץ של היות טוב לכל, בלי שום הגבלה בעולם כלל, בין בכמות הניטבים ובין באיכותו של הטוב, זהו הגרעין הפנימי של מהות נשמתה של כנסת ישראל, זאת היא ירושתה ונחלת אבותיה".

"כנסת ישראל בעומק חפצה איננה מחולקת מהאלוהות כלל... וחפצה בהווייתה את החפץ האלוהי של טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו, זה הטוב הוא הסוד של הגאולה" (אורות עמוד קלט).

"סגולת האומה – הטוב האלוהי הטבוע בקרבה" (הקדמה לשבת הארץ עמוד ז).

מרן הרב זצ"ל כאיש אשכולות, כאיש שלבו ונפשו נתונים רק לאהבת ה' יתברך, אהבת עמו, אהבת הבריות, היה מחונן במידת "לב טוב", מידה תרומית שהיתה קנין נפשו, נכס רוחני בנשמתו,  ומכוחה הטיב לכל, אהב את הכל, הסתכל בהוויה מתוך אספקלריא של קדושה, מתוך סינטיזה מקיפה, ומחשבותיו הקדושות נשאוהו מעלה מעלה לגלות את הטוב בכל דבר, בכל בריה, ובהיותו שתול בדור אשר רבו בו תועי דרך ונידחי רוח, כלתה נפשו להעלותם, לרוממם ולקשרם לצור מחצבתם, וכך כתב בסידורו "עולת ראיה": "האדם צריך שירגיל עצמו שכל ידיעת לימוד וכל התבוננות שתבוא לנפשו תעודדהו לפעול טוב" (חלק א- רמו), וחייב האדם להידבק במידותיו "ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו" (דברים יא, כב; יג, ה; יז, ב; ד, ד) "אחרי ה' אלוהיכם תלכו" (דברים יג, ה) ודרשו רז"ל על זה "הלך אחר מידותיו של הקב"ה" (סוטה יד, א; כתובות קיא, ב).

מרן הרב רצה בטובת כל חי ומרגיש, ומדעת קונו יש בו הרוצה בטובת כל ברואיו, בשכלולם ורוממותם, ושהשלמות תקיף כל חי, כל נברא,

 והטוב ישרור בעולם, ולכן בכל משנתו אנו מוצאים קו החורז את כל יסודי תורתו: האמונה בעתיד טוב ומשוכלל, בקידום ההוויה כולה לקראת התחברותה למקורה האלוהי.


ובאספקלריא זו של אופטימיות, ראה הרב את כל בעיות העולם, האומה, הדור והאדם, וירד לראות ולדעת על מה ולמה הירידה, הניתוק מהאמת וזה לשונו ב"אורות התשובה": "העולם מוכרח הוא לבוא לידי תשובה שלמה, אין העולם דבר עומד על מצב אחד כי אם הולך הוא ומתפתח, וההתפתחות האמיתית השלמה מוכרחת היא להביא לו את הבריאות הגמורה, החומרית והרוחנית, והיא תביא את אור חיי התשובה" (פרק ה-ג). ובאורות הקודש (חלק ב-תקמ) כתב "שיש כוח עליון הרודה בה להעלותה" וכן כתב הרמח"ל (דעת ותבונות) "שכל יום ויום שעובר נמצא העולם קרב יותר אל שלמותו ולא עוד אלא יש לקוב"ה סיבות שונות בעומק עצתו, ומגלגל גלגולים תמיד להביא את העולם אל השלמות הזאת".

והנה מתוך הסתכלות מעמיקה זו "שרוח התשובה מרחף בעולם" (אורות התשובה פרק ה, ד), ו"שמהלך כל היש בנוי על יסוד התשובה" (פי"א, ד), ועל ידי התשובה, הכל שב לאלוהות (שם פרק ד, ב), לימדנו הרב זצ"ל "שהגאולה הולכת ונמשכת, גאולת מצרים וגאולת העתיד השלמה היא פעולה אחת שאינה פוסקת (אורות מד; "עולת ראיה", רפג) וכל ההתפתחות וסדרי הדורות היא חטיבה אחת המכשירה ומוליכה את האנושות לתשובה כללית, לשלמות ההוויה, לתכנית המקורית של הבריאה כמבואר במקרא "וירא אלוהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד" (בראשית א, לא).

ודברי הראי"ה מבוארים ברמח"ל "העולמות נבראו בדרך שיוכלו לעלות ממדרגתם כי לכך ירדו בזמן השבירה כדי שיעלו מעט מעט עד שיחזור הכל למדרגת השלמות", וכן במהר"ל "כי העולם אין לו קיום מצד עצמו וכל קיומו הוא מפני שהוא שב אל השי"ת, לכן התשובה היא סדר העולם שכך ברא הקב"ה את העולם, וכשאדם שב בתשובה הוא נמשך אחר סדר העולם" (נתיב התשובה פרק ב) ולכן כתיב באיגרותיו "כל העולם ומלואו, כל סבכי התולדה וכל יצרי מעלליה אינם כי אם צעדים שאורו של משיח הולך וצועד בקרבם. ולענ"ד זה רמוז בדברי רבי עקיבא

 בפסחים (נד, א) ששמו של משיח הוא אחד משבעה דברים שקדמו לעולם כלומר שהבריאה מתחילתה נוצרה לתיקון, לשם הגאולה, גאולת כל האנושות.


התשובה קדמה לעולם (פסחים שם ובר"ר א) לומר לנו שהגאולה והתשובה הם מקשה אחת, ופועלות יחד להביא הקוסמוס כולו להתקדמות בהבנת התורה, האלוהות וסוד קדושת היצירה, ולכן על האדם היהודי לראות את חזון הגאולה כשאיפה של תכלית היצירה לעולם כולו והתשובה היא חוויה תמידית ובלתי פוסקת באדם ובבריאה כולה "התשובה היא תמיד שרויה בלב" )אורות התשובה פרק ו, ב).

בכל כתבי הרב, אנו נפגשים עם נקודת יסוד במשנתו האלוהית והיא להסתכל על הכל בעין טובה ויפה, בעין של רחמנות ודאגה להיטיב, לשכלל לכל בריה כי הטוב ממלא את כל ההוויה, והרע סופו לחלוף מן העולם, וכל המציאות על נפתוליה, סבכיה, פגעיה ותקלותיה מוארים באור הטוב שבו נברא העולם "וירא האלוהים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים" (קוהלת ז, לד). ובפסוק זה מלמד אותנו שלמה המלך שמהותו של האדם היא צלם ודמות, ישר, תמים וקלקולו בא לו על ידי החינוך, הסביבה, והאדם שואף לטוב, לערכים נצחיים, מכוון מהלכיו כלפי מעלה "בגין זה נקרא האדם מהלך, שצריך לילך מדרגא לדרגא ואם לא יעלה למעלה יירד למטה ח"ו (הגר"א במשלי טו, כד) ולכן משתדלת ושואפת כל הבריאה להוד והדר, והאדם כתכלית הבריאה פותח וסוגר שערי הבריאה (עיין נפש החיים שער א פרק ד) "וחביב אדם שנברא בצלם, וחיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם" (אבות פרק ג).

ב- שלמות האדם

"שלמות האדם" בנפשו ובמידותיו שממנה תוצאות לכל מיני השלמות הפרטית" והכללית היא חוקת יסוד בחיי אנוש "טבע הנפש האנושית היא ללכת בדרך ישרה" (אורות התשובה א) וזוהי נקודת המוצא לבנין עולמו המוסרי של האדם, וכתב הרב בעולת ראיה (ח"א-כא) שהלב הישראלי בעוצם טבעיות מקורו הקדוש שואף לעבוד את ה', אך התכונה החומרית וארס היצר הרע יוכל להכשיל על ידי פיתוי או גירוי את התבונה השלמה שלא תפעול את כל המון פלאות קדושתה".


 עובדה יסודית זו מחייבת את האדם שהחינוך האלוהי יהיה נר לרגליו, יציל אותו מסיבוכים, מבקשת "חשבונות רבים" המתעים את הנפש מישרותה, מנאמנותה הטבעית וכך כותב רבנו במוסר הקודש (אורות הקודש ח"ג א): "מלאים אנו רגש מוסר, כמהים אנו להיות חיים חיי טוהר, דמיוננו מלהיב את חשק לבבנו לצייר את היותר נשגב והיותר נאה, היותר טהור והיותר נאצל, החפץ הפנימי שלנו חושק שיהיה רצוננו הקבוע טהור וקדוש, שתהיה כל מגמת חיינו ברורה ומכוונת להאידיאל היותר נשגב בחיים".


שאיפות נעלות הללו מתגשמות בחיי אנוש רק על ידי התמסרות האדם אל המוסר והחינוך האלוהי המתגלה בתורה וביושר השכלי, ושאיפה זו תלך ותתעלה רק באופן שלא ישים למרכז חייו רק את עניינו הפרטי כי אם ענייני הציבור והכלל יהיו קרובים אל לבו" (עולת ראיה ח"א-שע).

לפי יסוד זה "גדולת האדם" מתבטאת במידת הטוב והחסד שבו, בפעולותיו הציבוריות והכלליות, ברתימתו לגילוי הטוב בחברה כולה, לאחוז במידת אברהם "תתן אמת ליעקב חסד לאברהם" (מיכה ז, כ) ומשום כך אופייה הלאומי של כנסת ישראל הוא "רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים" (יבמות עט,א וביצה לב, ב ורמב"ם הל' איסורי ביאה יט, הל' יז) והם מגלים אותו בכל ארחות חייהם "כנסת ישראל היא הגילוי הרוחני העליון שבהוויה האנושית" (אורות קלח) וכל שלמותה נובעת מדבקותה הגדולה באלוהים ובדרכיו "כלתה נפשי לאל חי" (תהלים קיט).

ג- התגברות הטוב והחסד

הנטיות המוסריות צריכות טיפוח וטיפול תמידי בלימוד ובמעשה (אורות קמד-קמה) ומשום כך נצטווה עם ישראל במצות עשה של "אהבת הריע" שהיא מצוה רבה ויסודית (עיין ספרי ויקרא יט, ירושלמי נדרים פרק ט ה"ד, חינוך מצוה רמג) ואהבת הזולת נחשבת כאהבת הבורא (עיין מהר"ל בנתיב אהבת הריע פרק א), וחייב כל נברא להחדירה ללבו, להתעמק בפרטיה בכל עת ולהרחיב את תודעתה כדי להגביר את יסוד הטוב הגנוז בנשמתו, וככל שהחסד מתגבר בלב האדם הוא מקרב את "הטוב העתידי", יוצר הרמוניה בעולם ומצמיד את הבריאה לבוראה, מאחד אותה לחטיבה אחת אחדותית שכל

 מגמתה לעשות "רצון בוראה", להיכנע מפני הדרת גאונו ועוז ממשלתו.


בזמן שחסד עולם ואהבת הנבראים ממלאת את כל הלב, אז מתעוררת רחמנות על כל המעשים, על כל גרעין טוב, ובחפץ אמת חפצים להציל את הכל, לרומם את הכל, ובודאי בדרך קודש זה, יש לקוות לטוב, לגילוי האמת, להתעלות הבריאה, למשוש חייה לפיזור החושך המכסה את האור המאיר, לקרב את כל הלבבות ולהכניס רוח של שלום, שלמות ואהבה בין כל המרכיבים השונים של העולם.

פעולה יסודית זו נעשית על ידי ענקי הרוח, וצדיקי הדור הקשורים בכל חפצם, שכלם, רצונם והרגשתם לצור כל העולמים, למקור כל החיים, ומתוך עצמיות הטוב הקבועה בנשמתם, מגתלה בתור נקודת חיים המגמה להיטיב, לשכלל, להשקיף על הוויה מתוך חסד "הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה, אלא מוסיפים צדק, אינם קובלים על הכפירה, אלא מוסיפים אמונה, אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חכמה (ערפלי טוהר כח), וזוהי מידתם הטבעית של אוהבי ה' ומכלול יצירתו, היונקים את אהבתם ומעלתם מן האהבה העליונה, וטובו של האדם נובע מטובו של הקב"ה (עיין ספר הישר א; ומאור עינים פרשת פנחס) ולכן "צריך האדם להיות עיניו פקוחות, על הנהגת עם ה' להועילם ומחשבותיו תהיינה לקרב הנידחים, לחשוב עליהם מחשבות טובות, ויבקש תמיד רחמים וברכה לעולם, זה הכלל יהיה נובע חיים לכל" (תומר דבורה פרק ג), ופירש ה"שפת אמת" (פרשת קורח) את הפסוק"עין ה' אל יראיו למייחלים לחסדו", פירוש כי היראים צריכים להיות מייחלים לחסדו, שלא לחפוץ להנהיג במידת הדין כי בעולם הזה אין יכולים להתקיים במידת הדין, ואותם יראי ה' המייחלים לחסדו, בהם בוחר ה' (עיי"ש) ובחירה זו היא להרבות שלום, לקרב רבים לאמונת אומן, למשוך כל העולם לעבודתו יתברך, ליישר מסילה לעם ישראל ולאנושות כולה "וזאת תהיה מגמת תפילת כל כשרי ישראל לקשר את כל הנשמות עם ה' למקור החיים ולגלות את אור הקדושה הטמון בהם, ואין ערוך ושיעור לשמחת עולמים וחדות ה' הבאה מאתהפכא חשוכא לנהורא, וזאת עיקר התורה הנאמרת בהיכל משיח כאמור בריש הזוהר"

 (אגרות הראיה ח"א-שע). וגדולו רוח אלה הם עוז, ברכה וחיים לעם, לעולם, ובעצם צדקותם וחיי הקודש והטוהר שלהם מתעלים ומעלים את הקוסמוס כולו ואת כל באי עולם "והצדיק תמיד עומד בין האלוהים ובין העולם, מקשר הוא את העולם האלם החשוך להדיבור והאורה האלוהית... אהבה לאין קץ לאלוהים היא משוש גילוי וחיבה פנימית לכל היצור, ידידות נאמנה לכל הבריות ואהבה מסורה לכל דרגותיה, למשפחה, לחברים, לעם, לאדם, לחי, לצומח ולכל יש ומצוי היא חקוקה בכל מלא צדקה במורשי לבבו" (אורות הקודש ח"ג רכט-רל).

ד- אהבת הבריות

"אהבת הבריות" ותיקונן היא משימה גדולה, גאונות של חסד ושל אהבת חינם ובכדי לחזקה, להפריחה ולייצבה בלבות בני אדם, יש הכרח בפעולה מוקדמת ומזורזת של עקירת השנאה בין אדם לחברו, בין אומה לשכנתה וכפי שגילתה לנו תורתנו הקדושה בסידורה האלוהי "לא תשנא את אחיך בלבבך..." ואחר כך "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח) ללמדנו שאין להגיע למצות אהבת הזולת וכל קנייניו אלא אם כן עוקרים את שורשי השנאה ותולדותיה על ידי התוכחה, על ידי השאיפה העזה להיטיב לכל נברא, לכל קיבוץ לאומי, ולעדן כל היצירות וכל החיים להבין ולהשכיל שכל ההוויה כולה עלולה מאמיתתו יתברך.


 התמדת השנאה חותרת תחת יסודות הקיום האנושי הלאומי, הדתי והמוסרי, ועלינו כבני אלוהים חיים, כעם סגולה, כעם השלום והאהבה לחנך, להעמיק ולהחדיר בתודעה האישית ציבורית את האור הגנוז בכל אדם באשר הוא אדם והיא נשמת אלוהים חיים המחייה את הגוף, הצלם האלוהי המאציל ומקרין על כל החיים "מדת האהבה השרויה בנשמת הצדיקים, היא כוללת את כל הברואים כולה, ואינה מוציאה מן הכלל שום דבר ולא עם ולשון ואפילו עמלק אינו נמחה כי אם מתחת השמים... אלא מי שצריך כח גדול וטהרה עצומה לייחוד נשגב זה" (מוסר אביך ערך אהבה).


מדברי קדשו למדנו שהאהבה ממלאת את כל ישותו של האדם המתוקן ומדרבנת אותו לאהוב הכל, לדון לכף זכות כל אדם, לא לחפש פסול בבריות אלא להקטין מגרעותיהם, להקדים בלבו "טובת עין" על כל הנבראים אפילו השפלים ביותר "להשתדל בטובת חברו ולרדוף אחר השלום ולהיזהר מלאו דלא תשנא ואף ברשע גמור יש איסור (סוף "אהבת חסד" לחפץ חיים זצ"ל) וכתוב בספר בעש"ט (פ.קדושים) "ירגיל עצמו לדון את הרשעים ועוברים לתיאבון לכף זכות... ובכל כוחו יחזירם בתשובה וירחץ אותם מצואת עוונותם", וכתב ר' צדוק הכהן מלובלין (צדקת הצדיק עא) "ואין לבקש לראות רעת האדם אפילו רשע", אלא עלינו להחזירם בעבותות אהבה, להעמידם בקרן אורה במידה שידינו מגעת" (חזון איש יור"ד סימן ב אות טז) ומכוח יסוד זה, הסביר מרן הרב זצ"ל שדוקא שמואל הקטן שהיה נקי בכל מדה של שנאה כמו שהיה מרגלא בפומיה "בנפול אויבך אל תשמח" הוא המסוגל לתקן ברכת המינים שהיו מצרים מאוד לישראל (עיין אגרות ראיה ח"ב עמוד קפז, ועולת ראיה) וכתב בעל התניא (ח"א פרק לב) שמה שאמרו שמצוה לשנוא אדם רשע (פסחים קיג, ב; ורמב"ם הל' רוצח פי"ג הל' יד), הנה המצוה לגבי אנשים כאלה היא כפולה: מצוה לשנאותם וגם מצוה לאוהבם, ושתיהן הן אמת: שנאה מצד הרע שבהם,


  ואהבה מצד בחינת הטוב הגנוז שבהם שהוא ניצוץ אלוהי שבתוכם המחיה נפשם האלוהית וגם לעורר רחמים בלבו עליה כי היא בבחינת גלות בתור הרע הגובר עליה ברשעים, והרחמנות מבטלת השנאה ומעוררת האהבה", ועוד מה שאמר דוד "הלוא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט תכלית שנאה שנאתים" (תהלים קלט, כא-כב) מפורש בגמרא בשבת (קטז, א) שדוד אמרם על המינים שמטילין קנאה ואיבה ותחרות בין ישראל לאביהם שבשמים (עיי"ש ברש"י) ובלשון בעל התניא (ח"א סוף פרק לב) ולא אמר דוד המלך ע"ה "תכלית שנאה שנאתים... אלא על המינים שאין להם חלק באלוהי ישראל". והגדרת "מין" לענין זה הוא "מאמין בלבו ואומר בפיו" כלומר שגם בלבו מאמין באמונה שלמה בדברי כפירתו (עיין מגדל עוז על הרמב"ם הל' תשובה פ"ג ה"ט) ועל זה כתב מרן הרב זצ"ל "לא מצינו שדנו חז"ל דין אפיקורוס כי אם על הכופר דהיינו המחליט ההיפך, וההחלטה של ההיפך אי אפשר שתמצא כלל בישראל" (איגרות ח"א.ב), ובימינו אין "מינים" בעם ישראל (עיין רמב"ם הל' עכו"ם פרק ב הל' ה) והם כתינוקות שנשבו והרי הן


 כאנוסים (רמב"ם ממרים פ"ג ה"ג ושו"ת רדב"ז סימן קפז) כי האמונה החיה היא תחוקת הנשמה של ישראל לעולמים, ועל ענין זה כתב הרב זצ"ל "בזמן הקרוב לגאולה אין כוח לקליפה להמציא אמונות רעות, כי אם להקליש ח"ו את אור האמונה בלב החלשים, וחלישות זו אע"פ שהנלכדים בה חושבים שהיא כפירה אין לה שום ערך של מציאות כלל, כי אם חסרון הסברה והארת השכל והרגש, על כן שמאירים להם בדרך ה', על פי שכל ישר והרגשות טובות, הולך האור ומאיר עליהם וסופם לחזור למוטב, והם שבי פשע ביעקב ואליהם יבוא לציון גואל, על כן עלינו להיות בטוחים בחסדי ה' יתברך שכל בנינו, אפילו הנדחים והאובדים לפי מראית עין, יהיו למודי ה' (אגרות ראיה איגרת טו עמוד 58) ודברים הללו מקורם בדברי חז"ל בכמה דוכתי בש"ס "אמר ר' אבא בר זבדא, אע"פ שחטא ישראל הוא שנאמר חטא ישראל" (סנהדרין מד, א) ו"פושעי ישראל מלאין מצוות כרימון... שאפילו ריקנין שבך מלאים מצוות כרימון" (עירובין יט, א), ורבי מאיר אומר "בין בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים ובין בזמן שאין אתם


  נוהגים מנהג בנים אתם קרויים בנים", ונפסקה הלכה כאן כרבי מאיר (קידושין לו, א ותשובות הרשב"א ח"ב סימן קצד, וביאור הגר"א ליור"ד סימן קנט ס"ק ג), וכן מפורש בתורה "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה' אלוהיו עמו ותרועת מלך בו" (במדבר כג, כא) ופירש רש"י שם, לא הביט הקב"ה און שביעקב שכשהן עוברים על דבריו אינו מדקדק אחריהם להתבונן באוניות שלהן ובעמלן שהם עוברים על דתו.


ולאור זה, מצות אהבת הזולת כוללת כל יהודי באשר הוא יהודי כי ישראל הם נפש אחת, חטיבה מאוחדת הכלולים בה כל החלקים השונים המרכיבים את עצמיות "האומה הישראלית", וכל ישראל והנלוה עליהם כאחים הם (רמב"ם הל' מתנות עניים פרק י הל' ב), והתורה הקפידה על נפשות ישראל, בין רשעים בין צדיקים מאחר שהם נלוים אל ה' ומאמינים בעיקר הדת שנאמר אמור אליהם חי אני, נאום ה' אלוהים אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה" (רמב"ם הל' רוצח פרק יג הל' יד) וראיה שעוברי עבירה מישראל נכללים באהבה "לרעך" מהגמרא בסנהדרין (נב, ב) שאפילו מי שנתחייב מיתת ב"ד,

 מצווים לברור לו "מיתה יפה" להקל סבלו במיתתו משום שנאמר "ואהבת לרעך", דהיינו גם שכהורגים אותו, חייבים לבטא האהבה אליו ולסדר לו מיתה קלה (עיי"ש ביד רמה) ובכיוון זה כתב הרב זצ"ל "ובכלל אני מוצא שגם על אחינו הרחוקים שאנו מוכרחים לאסור עליהם מלחמה של מגן או גם של תנופה, מכל מקום הננו מוזהרים להתנהג בדרך כבוד ונימוס, להילחם על הרע והחטא ולא על רעים וחוטאים, שאולי אינם במציאות אחרי הצירוף הגדול של גלותנו הארוכה, אולי הם שוגגים, אנוסים או מוטעים, ואולי יש בעומק החושך והרע גם כן גרגירי אורה וטובה ועל ידי דרכי נועם ונתיבות כבוד ושלום נוכל הרבה יותר לתקן ולהציל מאשר על ידי משטמה וקינטוריא... זוהי הדרך היותר ישרה שפרטיה הם רבים לאין חקר" (איגרות ח"ב, תרנד).

ועוד כתב מרן הרב שם "אע"פ שלפעמים אהבת הבריות מקפת היא את הכל, ונכנס גם רשע בכלל האהבה, אין זה מגרע כלל משנאת הרע, אדרבה היא מחזקת אותה שהרי ודאי לא מצד הרשעות של הרע הוא נכנס בכלל האהבה, אלא מצד החלק שבו, שהאהבה אומרת שהוא נמצא בכל מקום, וכיון שמפרידים את חלק הטוב לאהבה אותו, נשארה השנאה לחלק הרע מפולשת וגמורה.


 מרן הרב בהסתכלות המקיפה והרחבה ניסה בכל כוחותיו לקרב רחוקים, ללמד עליהם זכות, לקשרם למקור החיים, לראות הטוב הגנוז בנשמתם "על משמרתי אעמודה, לקרב ולא לרחק, ולקרב אפילו המרוחקים בזרוע, וזאת תהיה כל מגמת תפילת כשרי ישראל, לקשר את כל נשמות עם ה' למקור החיים, ולגלות את אור הקדושה הטמון בהם" (אגרות ראי"ה ח"א עמוד ש"ע) כי הקדושה עליונה מלאה אהבה לכל והשנאה, הדין והקפדנות הנם תוצאות של שכחת ה' ודעיכת אור הקודש, והעיקר הוא למשוך את כל העולם לעבודת הבורא, להביט על הכל בעין יפה ולאהוב את הכל אפילו הרשעים "כל מה שדרישת ה' מתגברת ביותר בלבו של אדם, אהבהת כל הבריות כולן מתרחבת בקרבו, והוא אוהב גם את הרשעים ואת הכופרים, וחפץ בתקנתם מפני שהוא באמת מתקנם בגדולת אמונתו (אורות הקודש ח"ג שיז) ומתוך אמונה גדולה וידיעה קדושה זו, באה מידת הסבלנות ומקיפה בחוט של חסד את הכל (עיין מוסר אביך עמוד קלט), לחמול גם על השוקעים בבוץ הרשעה, ולמצוא את הצד הטוב שבהם" (אורות הקודש כרך ג עמוד שכו).


מרן הרב, כרבי לוי יצחק זצ"ל בשעתו, המתיק את הדינים המתעוררים על האומה, על העולם, והיה מהפך בזכותם וכל מחשבותיו היו רק לקרב נידחים, לטהר לבבות מרוגז ומשנאה, לבקש תמיד רחמים וכמו שכתב בעל "תומר דבורה" "צריך האדם להיות עיניו פקוחות על הנהגת עם ה' להועילם, ומחשבותיו תהיינה לקרב הנידחים לחשוב עליהם מחשבות טובות, ויבקש תמיד רחמים וברכה לעולם, זה הכלל יהיה נובע חיים לכל" (תומר דבורה פרק ג).

ה- הנקמה והשנאה

השנאה, הנקמה כמטרה, אינה קיימת בהשקפתה של התורה, וכל רמזי השנאה בתורה מכוונים על הרשעה, על הסיאוב, על הכיעור, כי האהבה השרויה ברוחה של התורה ובנושאיה כוללת כל היצורים "ואינה מוציאה מן הכלל שום דבר ולא עם ולשון, ואפילו עמלק אינו נמחה כי אם מתחת


  השמים", אבל על ידי הזיכוך מתעלה הוא לשורש הטוב... ונכלל הכל באהבה העליונה, (מוסר אביך דף 33), אהבת הבריות אינה עומדת בסתירה לציווי "ובערת הרע מקרבך" (דברים יז, ז; יג, ו; יט, יט) כי אדרבה בגלל אהבת הברואים ותועלתם יש לבער את האנשים הגורמים נזק לחברה האנושית ואין מקום למזיקים ועבריינים מועדים בעולמו הטוב של הקב"ה וכן אמרו בספרי (דברים יז, ז) "בער עושי הרעות מישראל" וזהו היסוד הנקמה והענישה בתורה הנובעת מהחסד, מעשיית הטוב, מההבטה בעין יפה על כל היצורים, מהמגמה החינוכית-תועלתית שיש לעדן הרע, להעלותו לתכלית הטוב ואושר החברה (עיין החינוך במצוה תקנג לגבי ההלקאה).


עם ישראל מצטיין במידות נעלות ותרומיות: הרחמנות והסבלנות, אך עם זאת אנו חדורים קנאות, והאלוהות גופא נקראת בפינו "אל קנא" (שמות כה) "אל נקמות ה'" (תהלים צד וברכות לג, א), "כי יום נקם לה' שנת שילומים לריב ציון" (ישעיה לד, ח) "אל קנוא ונוקם" (נחום א, ב) ולכאורה תמוה

 

פרק ב':          מאמר ד':  ה הנקמה בנכרים  והתיקון לכל בני בשר בדברי הראי"ה קוק זצ"ל

 הדבר שהרי הנקאות והנקמה מנוגדות למידת הרחמים והסבלנות?


אלא מוכרחים לומר שאין בקנאות ולא בנקמה משום סתירה וניגוד קטבי למידות התרומיות אשר אנו מחוננים בהם כי אין התורה מסתכלת על הנקמה – כנקמה גרידא, אלא בתיקון הפרט והכלל, כביעור הפגם והכיעור, ואין האדם השלם מגיע אל המדרגה העליונה של שלמות רוחנית אמיתית אלא לאחר שהוא מנצח את הרע והשפלות אשר בקרבו, ואולם ניצוח זה נובע מאהבה הטוב והאמת, מגילוי כבוד ה' בעולמו, שכל זמן שלא יתבערו מן העולם, הרי הם מכחישים אותו ולכן ה' נקרא "אל נקמות ה'" שמבער הקוצים ומכלה את הרע כדי להפגין את הטוב בקוסמוס, ואין הנקמה פירושה שנאה ומשטמה וקצף על דבר רע שנעשה כבר כי אי אפשר לייחס תכונה זו אל האלוהים שהוא אב הרחמים והסליחות, מקור הטוב והחסד ועל זה כתב מרן הראי"ה ז"ל "על כן צריכים אנחנו להבין את כל תוכן הביטוי של נקמה, והמפעלים המורים ענין של נקמה, שאנו רואים במערכת ההנהגה האלוהית בעולם, שהיא באה לא מתוך תכונה של מחשכים, המאפילים את הזוהר של הטוב, החכמה והרחמים, אלא שהיא באה להאיר בעולם את כל אוצרות הטוב, להסיר את הסיבות המאפילות את החיים ואת ההויה בכל, שהן צמחי הרשע ופרי הכחש והבגידה, שכל זמן שלא יתבערו מן העולם הרי הם מחשיבים אותו... כדי שהאורה תופיע בעולם, לשמח את כל היצור (עולת ראיה ח"א דף רטו).

השקפת התורה היא שהקנאות והנקמה צריכות להיות כליל לה', וכן מצאנו במקלל שנסקל על שחירף וגידף "וירגמו אותו אבן ובני ישראל עשו כאשר ציוה ה' את משה" (ויקרא כד, כג) וכתב הספורנו שם, שלא רגמוהו מפני שנאה על שהיה גר ושהתגרה באזרח אבל עשו זאת בלתי סור מן המצוה, וכן הרמב"ן שם "לא לשנאת בן המצרי שנצה עם הישראלי אלא לבער הפגום מתוכם", וכן מרן האור החיים שם "לצד מצות ה' הוא שעשו", כלומר מטרת הפעולה נגד המקלל הייתה לקיים רצון ה' ולא בגלל שנאה אישית של נקמנות כלפיו.

ובעיר הנידחת נאמר "כליל לה' אלוהיך" (דברים יג, יז) ויפרש הראב"ע שם – כלה לה' אלוהיך בעבור כבוד השם תשרפנה באש", וכתב הספורנו שם (פסוק ה): שתהיה תכלית כל פעולתכם לעשות רצונו ולא תהיה שנאתך על זה מסיבת איבה קודמת".

המורם מכאן, שגם בשעת קיום מצות ה', יש להיזהר היטב שלא לכוון לצער ולהיזק, לנקמה ולשמירת טינא, אלא יש להקפיד על כוונת וטהרת המחשבה שתהיה נקיה מכל שמץ של נקמה ומשטמה, וכולה תהיה מכוונת לבער הרע ועקירת עבודה זרה ואביזריה, וכך כתב מרן הרב באורות הקודש "צריך לזקק את מידת הקנאה כשהיא באה אל גבול הקודש שתהיה קנאת ה' נקיה... מכל מקום צריכה הביקורת העצמית לברר את בסיסה העיקרי שלא יהיה קנאת איש מרעהו, המביאה רקב עצמו, כי אם קנאת ה' הנותנת לבעליה ברית שלום" (אורות הקודש ח"ג דף רמד) ובמקום אחר, כתב הרב "כי מה שקנאים פוגעים בו הוא דוקא קנאים המכוונים בטוהר הכוונה לשם שמים... אבל הקב"ה יחסו והודיע לכל שטבעו של פנחס הוא כטבע זקנו אהרון הכהן, הטוב ואהוב לכל, רודף השלום, והיה מעשהו זה נגד טבעו ורק לשם שמים... ופנייתו זו של פנחס שהייתה בקנאו לאהבת השי"ת וכבודו, עיקר ערכה היה אצל השי"ת מה שהשיב בזה את החמה שעצר את המגפה מעל עם ה' (עולת ראיה ח"א דף שצד).


 מידת הקנאות טעונה בירור וזיכוך כי מידה זו ביסודה שלילית וטומנת בחובה תוצאות הרות אסון והיא נובעת מגריעות הנפש, וחומסת נפש המקנה, אול םרק קנאת איש מרעהו, קנאה המבוססת של שנאה וחמדה היא הגרועה וההרסנית אבל קנאת ה' צבאות מוסיפה לשד וטל החיים, מרבה האחדות והשלמות וקנאה הנובעת מריבוי האחדות ותיקון הפרט והכלל היא מידה עליונה שענקי הרוח אוחזים בה והופכים אותה לברכה ושלום ומשום כך אדם ירא שמים או האומה הישאלית בכללותה אינם פועלים מתוך "הרקבון העצמותי" אלא אהבת האלוהים שבו נהפכת לקנאת ה' במדרגתה העליונה "אהבת אלוהים כשהיא באה למדרגה העליונה מתהכפת היא לתכונה של קנאת ה' במידה הטהורה ואינה כוח נפעל אלא כוח פועל" (אורות הקודש ח"ג דף שסד) וישראל כנושאי האידיאה האלוהית בעולם מקנאים קנאת ה' צבאות, ומצווים לבער הרע, לסלק כל  
 

פרק ב':          מאמר ד':  ה הנקמה בנכרים  והתיקון לכל בני בשר בדברי הראי"ה קוק זצ"ל

 כיעור וסיאוב, והכל נובע מתוך אהבת ה' עזה כפי שעשה פנחס שקם מתוך קדושת הכונה וסגולותיה וביער הרע כדי להזיל ברכה וחיים על כללות ישראל (עיין שמירת הלשון שער התבונה פ.יז; מאירי סנהדרין פב, א; ומרגליות הים לסנהדרין פא, ב אות לא).


בנקמה, יש מידה טובה ומידה רעה – הנקמה הבאה בתור תיקון, שכלול, ביעור הכיעור והפגום, היא טובה אבל הבאה מחמת איבה ומשטמה, קצף, כעס ובוז על מעשה שפל היא מידה מגונה והרת אסון, והתורה הזהירה אותנו על זה "לא תיקום ולא תיטור" (ויקרא יט, יח; יומא כג, א; ורמב"ם מל"ת דש ושה) כי יצר הנקמה טבוע באדם ויש חשש גדול לכוונו לרעה, אבל הקב"ה רחום וחנון משלם לרשע כרשעתו ונקרא "אל קנא" (שמות כ, ד) כי אינו עובר על מדתו למחול על עוון ע"ז (מכילתא שם) ונאמר בתורה "כי דם עבדיו יקום" (דברים לב, מג), "ונקיתי דמם לא נקיתי" (יואל ד, כא) ו"נקמת דם עבדיך השפוך" (תהלים יט, י) ואמרו רז"ל "גדולה נקמה שניתנה בין שתי אותיות שנאמר "אל נקמות ה' אל נקמות הופיעה" (תהלים צד, א וסנה' צב, א) ונקנת הבורא היא לטובה, לתקן, לשכלל האדם ולהצילו מאובדן עולמו הנצחי ואין כאן משטמה ואיבה, ניצחון אישי, כי הרי הנקמה נובעת מחולשת הנפש, מתוך שנאה וכעס, ואינה יכולה להיות מתייחסת להקב"ה, מקור החסד והטוב, ואינו חפץ במות הרשע, אלא "בשובו מדרכו וחיה", וכתב מרן האור החיים הקדוש "שיותר מתקדש שמו כשמטיבים הרשעים את דרכיהם" (במדבר יד, יז) כשמכללים שיטותיהם, כשמוחקים את הרשעה, ויד ה' פתוחה לקבל שבים, לרומם ולהעלות נפשם לספירה עליונה ואינו חפץ במיתתם אלא בשכלולם כי שורש נשמות ישראל הוא מהשי"ת, ולא שייך בהן שנאה (עיין מהרח"ו שער הקדושה ח"ב שער ד ותניא פרק לב).

וגם ישראל שדעתם כדעת קונם, אוחזים במידותיו ומאירים מחשכי העולם, ובקנאתם והם מקנאים קנת ה' צבאות והכל בשביל כבודו יתברך לבד "הקנאה בשביל כבודי לבד לא לאמצעות שום דבר זולתו וזו היא מצוה שלמה אשר יתרצה ה' בה יותר מכל אשר יעשה האדם" (אוח"ק במדבר כה, יא) וכל מעשיהם של ישראל הם לטובת האנושות, להחדיר המוסר האלוהי בחגוי תבל, לתקן עולמות עד אין חקר בכל דבר טוב, ולהקיף בחוט של חסד את הכל בחינת "אסף אאסף יעקב כלך" (מיכה ב, יב).

ו- תיקון העולם

מרן הרב קוק ז"ל לימדנו שמקור השנאה והנקמה בעולם נובע מתוך ההשקפה השולטת בתפיסת העולם, שהעולם הנברא קיים מחוץ לאלוהים, נפרד ממקור החיים, ותפיסה זו שורשה בהשגה מוטעית, כי אין דבר חוץ מן האלוהות המוחלטת ואין העולם וכל היצורים יכולים להתקיים מחוץ לאלוהים, וכך כתב באורות הקודש "ההבדל בין האלוהים והעולם תלוי הוא רק בדעה ובהשגה וארחות החיים, כל מה שהדעה מתעלה, מתקרב האדם והעולם לגודל האלוהים וברוממותו העליונה של האדם והכרתו הגמורה מוצא, שהכל הוא כלול באלוהים והעצמיות הפרטית של כל פרט מפרטי ההויה איננה כי אם התגלות אלוהים הזורחים בגוונים שונים לפנינו (אורות הקודש ב, מאמר שלישי), ובעולת ראיה (ח"א דף קג) כתב הרב "האפסיות של כל נוצר, בהיותו נחשב למציאות בפני עצמו, באה ההכרה... הכל כלא נחשב זולת אור בורא כל המופיע במציאות של כל נמצא... (עיי"ש).


 השקפתו של הרב, בהגישה את אפסיות העולם כשמשקיפים עליו בפירודו ממקורו, בהתנכרותו לבוראו, אין מגמתה להשפיל האדם והבריאה, אלא להיפך, כולם יכירו את האמת וישתחררו מטעותם המפרידה אותם מעצמיות הווייתם, ההשקפה שאין דבר חוץ מהאלוהות המוחלטת, מעודדת את האדם שאין לשכוח את אמיתות הווייתו ושעליו להתרחק מכל אחרות החיים הנובעים מהמחשבה הטעותית של הישות של עצמו הפרטי, הקרוע ברוחניותו מהאין סוף האלוהי... (אורות הקודש ח"ב מאמר שלישי דף ת) ולכן על האדם לשוב אל ההשקפה הנכונה ולראות את עצמו ראיה נכונה להתגבר על הפירוד ממקור מחצבתנו ולהגיע אל האושר אין סוף.


היהדות אינה מבטלת את העצמיות הפרטית, את העולם, אינה מטשטשת את הכל, אדרבה היא משקיפה על העולם בעין טובה, מתוך אחדות כוללת "כל אחד מניצוצי הריבוי יש בו ברכה של גודל אין סוף" (אורות הקודש ח"ב מאמר שלישי דף תג) והעולם כל כל גווניו ורבדיו הוא חטיבה אחת מיוסדת על שורשים אלוהיים, ושואפת להתאחד עם יוצרה ולגלות את הענין האלוהי בתוך הקוסמוס כולו, מתוך אחרות חיים אידיאליים, ארחות חיים חדשים.

התעלות העולם תלויה ב"תשובה", שבכוחה לאחות את הקרעים שנוצרו על ידי החטאים, ורק התשובה תבריא את העולם, תשנה את תודעתו של האדם, תסיר את השכחה שאדם שוכח את מהותו, תנצח את המוות, ותחזיר את העולם למקוריותו, לפוריותו ולדבקותו בנצח.

והנה מכוח השקפה אלוהית זו, שהעולם מיסודו טוב ויפה, הרי תיקונו ועילויו מחוייב המציאות והעולם יצא משכחתו, מהתנכרותו ומחורבנו, ופרטיו וכלליו ישאפו להתמזג ולהיות חטיבה אחת מגובשת "וכולהו לחד אתר סליקין" על ידי התשובה הכל שב לאלוהות, על ידי מציאות כוח התשובה השורר בעולמים כולם, שב הכל ומתקשר במציאות השלמות האלוהית... כולם הם חטיבה אחת ואינם מנותקים זה מזה "וכולהו לחד אתר סליקין" (אורות התשובה פרק ד פיסקא ב' וג').

רוח התשובה מרחף בעולם והוא נותן


  לו את עיקר צביונו ודחיפת התפתחותו, וברוח בשמיו הוא מעדן אותו ונותן לו את כשרון יפיו והדרו (אורות התשובה פרק ה פסקא ד).


ז- ייעוד האומה הישראלית בעולם

עם ישראל הוא בעל שאיפה לאומית וגם בעל מגמה אוניבירסאלית מחד גיסא, הוא עם "לבדד ישכון" והבדידות טובה לשמירת זהותו, מעצבת את אופיו הלאומי-דתי וכדברי חז"ל "אני יחיד בעולמי והוא יחיד בעולמו" (פסחים קיח, א) ויחיד העולם, הבדיל אותו משאר חברת הלאומים "המבדיל בין ישראל לעמים", והזהיר אותו מלהתבולל בטומאת הגויים "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי" (ויקרא כ, כו) ואמרו על זה בספרא שם אם מובדלים אתם מן העמים הרי אתם לשמי ואם לאו הרי אתם של נבוכדנצאר וחבריו" (רש"י שם) כלומר ההתבדלות נובעת מהציווי לשמור על צביונו הקדוש המיוחד כדי שלא להתבולל בתרבות הגויים.

ומאידך גיסא, כל ההפרדה הזאת היא זמנית, כל זמן שהרע שולט בעולם, יש צורך בגישה בדלנית, בהפגנת יחודיות


  יעקב המייצג הדעה האלוהית בעולם, ובשמירת אופיה ויחודיותה של האומה הישראלית אבל בתקופה המשיחית כל המחיצות תוסרנה וכולן יכירו "לכן ונעלה אל ה' ה' ויורנו מדרכיו" (ישעיה ב) ותיוודע בריש גלי שהשקפת ישראל ותורתו קדושה היא ושכל חפצה וישעה להיטיב לאנושות וכל בדידותה אינה אלא לשמור על זהותה הלאומית, לשמור על גחלת הטוב הגלום בנשמת האומה עד שתוגשם במילואה התקוה המשיחית.


ובמקומות שונים בכתבי מרן הרב ז"ל אנו מוצאים דברים שטבוע עליהם חותם השאיפה האוניברסאלית "את הכל, את כל העולם, את כל היצורים, את כל הנשמה אנו רוצים להעלות, ואנו זקוקים להעלות ולעדן את שורש הכל, אנו שוקקים לרומם, לחבר במקור אור החיים... את הזוהר האלוהי של כל העולמים אנו שואפים למלא ולרומם ולעדן ולשגב... (אורות הקודש עמוד תקצא).

ואולם אחדות זו של המשפחה האנושית ראויה ורצויה ביותר לעולם בתנאי שלא יטושטשו הגוונים המיוחדים של כל לאום ולאום, כי כל צביון לאומי תורם את תרומתו הניאותה, ומביא ברכה ושפט לכלל האנושות, חלוקת הבריאה לעמים שונים, ברכה יש בה, אבל יש להעלות ולרומם חלוקה זו לבל תגרום לתקלות כי מצד אחד הלאומיות המצומצמת גורמת למלחמות, שנאה ותחרות, ומצד שני היא מפתחת כשרונות הגנוזים בכל אומה ואומה "הרגש הלאומי הוא רגש נעלה ביושר טבעיותו, ערך הלאומיות, המשמשת לרוממות תכליתה שבה תהיה לנו למגדל עוז ועטרת תפארת "לנטוע שמים וליסד ארץ ולאמר לציון עמי אתה" (עולת ראיה א. אלד ואורות דף קלב).

נמצא שיש לכוון את התפיסה הלאומית לתכליתה העליונה לבנות העולם, ולגשר בין הניגוד הקיים בין הלאומיות לבין האוניברסאליות, ורק לאומיות ישראל שמגמתה אלוהית, תמצית האידיאל והצדק בעולם היא המסוגלת להתגבר על מכשולים שונים ולהביא האנושות לפיתוח מלא של הנטיות והסגולות של כל עם ולשון לפי תכליתן ויסוד קיומן "ובמילואה הגמור של כנסת ישראל יהיה שמור בעולם, ביחוד על ידי קישורה עם כל העולם כולו, כל הטוב שיוצא מפלוגת עמים... והיו כל העמים הכלליים

 חטיבה אחת ועל גביהם בתור אוצר קדוש ממלכת כהנים וגוי קדוש, סגולה מכל העמים כאשר דיבר ה' (אורות עמוד קנו) ולמרות שלאומיות ישראל היא נפרדת ושומרת על זהותה, בכל זאת שמירתה לא בשביל עצמה כי אם בשביל הטוב הכללי... "שאי אפשר שיבנה כי אם על ידי תיקון עולם במלכות שדי... אין מגמת מלכות ישראל בתור אבר פרטי מתוך כל האנושות כולה, כי אם בתור ערך הכלל כולו, שצריך שיתכנסו אליו כל הפרטים, להתעלות עמו, להשפיע עליו ולהיות מושפעים ממנו" (עולת ראיה ח"א עמוד שפו-שפז).


הלאומיות היהודית שונה לחלוטין מלאומיותם של עמים אחרים, כי רצונם של בני העמים לחיות חיים קיבוציים נובע משאיפתם למלא את צרכיהם החומריים והתרבותיים ואילו בישראל הרוח הלאומית היא התכונה האלוהית השרויה בטבע נשמתה "בכל עם ולשון הנקודה הפנימית של חפץ החיים הקיבוציים מיוסדת היא על התוכן הכלכלי לכל צורותיו, ביסוד הדאגה הפנימית השרויה בקרב האדפ לבצר את מעמד חייו הגשמיים... אמנם בישראל מונחת התכונה אלוהית במעמקי טבע נשמת האומה, הצמאון לדעת והרגשה אלוהית היא לו הנקודה שהחיים מורגשים בה... ורחו של משיח הולך ופועל את השלמת צביון זה עד עת קץ השלמה (אורות עמוד סד), ולכן "התכונה אלוהית" הגלומה בנשמת ישראל היא יסוד ההתאגדות הישראלית, יסוד הקיבוציות של עם ישראל בארצו, לחיות חיים עצמאיים, ריבוניים, שונים במהותם ובפעולתם, "הנטיה הלאומית המעשית של כנסת ישראל היא לבושה החיצון של הנטיה הרוחנית שלה, והאחרונה היא אורה ונשמתה של הראשונה, שתיהן יחד ממקור אלוהים חיים הנן יוצאות, וממעיין האמת והאמונה האלוהית נובעות (אורות קנח).

לאומיותנו, אשר הטוב האלוהי הכללי הוא משאת נפשה, היא קוסמופוליטית "כנסת ישראל היא תמצית ההוויה כולה, הגילוי הרוחני העליון שההוייה האנושית (אורות קלח) שמנצחת את העולם בכוחה הרוחני, במוסריותה, ובשאיפתה העזה להיטיב, לשכלל ולתקן יצורי תבל לזכותם ולרוממם לפסגת אושרם "כי לא הבלעתן והריסתן היא מטרת

 אורם של ישראל כי אם תקנתם והעלאתם" (איגרות א עמוד קמב) ומידה זו ירשנו מאבותינו שפעלו לאחד ולזכות את הבריות להיות "לימודי ה'", לעזור להן להוציא לפועל את שליחותן כי לכל אומה מאומות העולם יעדה ההשגחה מטרה ושליחות בקידום האנושות (עיין עולת ראיה שפז) וכל עוד לא ביצעה את תפקידה, היא ממשיכה להתקיים על במת ההיסטוריה "לרדת מעל במת ההיסטוריה אפשר רק לעם אשר גמר את אשר החל" (אורות קלו).

בפרקי "אורות ישראל" (אורות קלח) כותב מרן הרב זצ"ל כי מהות "כנסת ישראל" מיוסדת על כלות נפשה לאוקים ומשום כך ההשפעה של "אמונת ישראל" היא מעבר לגבול ישראל, והיא המקור המשפיע את הטוב והאידיאליות לאמונות כולן, והיא שתביא את האמונות והדתות כולן למדרגת "שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה'", "ואלוהיך קדוש ישראל אלוהי כל הארץ יקרא", ותורת ישראל עם כל מצוותיה מוסרה ומידותיה היא להביא את האדם ואת כל שכבות הציבור והעולם למעלות המידות ומעלות הדעות הנכונות והישרות לטובת כלל היצירה "נשמתנו מקפת עולם ומלואו ומצגת אותו על בסיס אחדותו העליון... מוסר רב השפעתנו בעולם והננו נכונים להשפיע עמו גם כן עונג וחיים רעננים את האנושות כולה הננו מקפלים ברוחנו בגלוי" (אורות נה).


 "החסד" הוא מורשה לאומית, יסוד מוסד בשורש נשמת העם, משמרת קדושה הנטועה באומה ומגלגלים אותו בעולם, ומיישמים אותו בבריאה למרות משטמת האומות לישראל (עיין ילקו"ש במדבר ותנד"א זוטא פ.כה), ולכן המשיחיות היא סגולת ישראל, פועלת בקירבה להעלות את כל היצורים להביא אור לעולם, לחבר את הבריות לבוראן, לרומם את החיים, ואורות התשובה והתיקון מאירים בתוכם ומנחילים אותם לעולם, והתשובה מקרבת את האדם אל הטוב, אל האלוהים שהוא מקור הטוב ומאחדת אותו עם הכל, והראי"ה קוק זצ"ל בספרו "אורות התשובה" שר שירת התשובה "ואל התשובה לבי הומה", התשובה ביסודה היא תנועה לשוב אל המקוריות" (פרק יב פיסקא ח) "על כן רק באמת הגדולה של התשובה אל עצמו ישוב האדם והעם, העולם וכל העולמים, הוויה כולה אל קונה, לאור באור החיים וזהו הרז של ,אורו של משיח"... שבהאירו ישוב העולם לשורש הוויה (פרק טו פיסקא י) ועל ידי התשובה הקוסמולוגית, תשובה האנושות לתיקונה, למקורה האלוהי "העולם מוכרח הוא לבוא לידי תשובה שלמה, אין העולם דבר העומד על מצב אחד כי אם הולך הוא ומתפתח וההתפתחות האמיתית השלמה מוכרחת היא להביא לו את הבריאות הגמורה החומרית והרוחנית (או"ת פרק ה אות ג) ומהלך כל היש הוא בנוי על יסוד התשובה (שם פרק יא אות ד) ומבלעדי מחשבת התשובה והשכלול, לא יוכל האדם למצוא מנוח והחיים הרוחניים לא יוכלו להתפתח בעולם (שם פרק ה אות ו) ולכן מרן הרב זצ"ל היה כולו שירה נשגבה לטוב האלוהי וחזה בעיני רוחו את התשובה הגדולה שלעתיד לבוא תקיץ, תגאל ותשיב את כל הבריאה למקורה העליון, לאידיאליים המוסריים והשכליים הגנוזים במהותה, והרב זצ"ל היה קשור בכל נימי נפשו אל הכל, אוהב אהוא את הכל ושר מתוך זהרו הפנימי "הנני קשור עם העולם, החיים, האנשים הם חבריי" והוויה כולה לוחשת לו סוד ומספרת היא לו כי חיים יש בה וכי היא התגלות אלוהים וקדושה אלוהית נסוכה על פניה, וכל באי עולם ילכו לאורה וישוב צלם האלוהים להתגלות באדם, ולכן עם ישראל בתחייתו יחיה את העולם ויסיר את המסכה הנסוכה על כל הגויים, את האפילה של  הכפירה, שהיא המות המכוער לעולם כולו... יקום ישראל על רגליו... יקיץ לתחיה את גרעיני החיים האלוהיים בלב כל אדם וכל חי, וכל הנשמה תהלל יה" (אורות 119) ולכן ישראל הם "רופא הנפש" (עיין ספר חסידים סימן תתתתשמא) של הבריאה כולה, ואהבת כל הבריות גנוזה בהתנהגותו המוסרית, וכל חפצו ושאיפת קיומו לתקן, להפיץ דעת עליון, להתפלל על כל הבריאה כולה (עיין סוכה נב, א) לרומם שמו יתברך, לטפח רגשי האמונה והטוב בכל שטחי החיים וכל זה יביא את גילוי אורו של משיח אשר יגלה את טבע הבריאה, וישיב אותה לאופיה הבריא, והארציות תשמש כלי לגילוי הקדושה האלוהית "והארץ האירה מכבודו" (יחזקאל מג, ב) וכל האנושות כולה תזקוף קומתה מתוך הכרת גדלות ה' וקטנות האדם.


מרן הראי"ה זצ"ל הרבה לדבר אודות הגאולה, תקומתה מחדש של מדינת ישראל בארץ ישראל שהיא סימן מובהק לחיזוק אמונתנו, בטחוננו בביאת המשיח ובאחרית הימים של קיום דבר ה' בידי נביאיו ליום שלא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה, וכבר לימדונו חז"ל בכמה דוכתי "אין בין עוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד" (שבת סג, א; פסחים סח, א; סנהדרין צא, ב ורמב"ם מלכים פרק יב) ויהיו ישראל יושבים לבטח עם רשעי עכו"ם המשולים כזאב ונמר... ויחזרו כולם לדת האמת ולא יגזלו ולא ישחיתו אלא יאכלו דבר המותר בנחת עם ישראל (עיי"ש ברמב"ם), ובימות המשיח יתעלה העולם לכמו שהיה קודם חטא אדה"ר (ראה רמב"ן דרשת תורת ה' תמימה) כי הקב"ה יעביר רוח הטומאה מן הארץ (זכריה יג, ב) "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", וכל הבריאה כולה תפעל לתכלית השלמות ואפילו בעלי חיים הטורפים והמזיקים יגיעו לשלמותם ולא יכעסו ולא יטרפו "וגר זאב עם כבש", כי כוח הדעה, השכל והמתינות יגבר וישפיע על כלל האנושות להכיר באמת, בטוב וביושר ואז "לא ירעו ולא ישחיתו" (ישעיה א, ג) וריבוי השכל והטוב מחליש את תוקף המידות, את השנאה והאוייבות וכל הבריאה תהיה חטיבה אחת נשגבה הפועלת מתוך רצון עליון, והכל מתוך אמונת התורה שתתפשט ותתקן העולם כולו בחינת ונברכו בך כל משפחות האדמה" ושנאת הגויים לישראל שהיא "שנאה מהותית" (אור החיים לויקרא כו, ו; ובראשית טו, יד) תוסר כי ריבוי דעת אמת תביא להכרת ישראל שהם "זרע ברך" וכל שנאתם אלינו

 אינה אלא על דבקותנו בה' (אור החיים דברים לב, מ).


היהדות תמיד ראתה את הטוב הגנוז בבריאה, ו"הרע" כותב מרן הרב זצ"ל באורות הקודש (ח"ב תעט) יש בו יסוד פנימי, תוכן של טוב, תפקיד בונה עד אשר ישוכלל העולם, רוח חיים טהורים יפוח על בני אדם ונשמות קדושות יתעוררו לפעולת ישועת אמת (עיי"ש תעח) ויתפרדו כל פועלי און, והקב"ה יחברם לטוב ולא יתחברו יחד לטשטש העולם ולהחריבו אלא לבנותו ולהצמידו ליוצרו.

לפני תיקון העולם, כוחות הטומאה מבקשים לאבד את העולם, אבל קדושת ישראל מעכבת על ידם שלא יצליחו לטמא נשמת הכלל אלא עושקות הנופלות בידם, וגבורת ישראל וטהרתם אינה נכנעת אלא מתאמצת להתחזק תמיד ביראת ה', לחזק מבצר היהדות, להרחיב את הטוב המוסרי שבתורת ישראל כי עיקר מידת התורה היא חסד "כי באור פניך נתת לנו תורת חיים ואהבת חסד" וחסד זה הטבוע בנשמת האומה חייב להתפשט על כל הבריאה, ואם לפעמים משתמשים באכזריות בחינת "ארור מונע חרבו מדם" (ירמיה מח, ו) ושאול נכשל בחמלתו על שאול, אין זו


  אכזריות ח"ו אלא כותב הראי"ה קוק זצ"ל "ואינו מתרחק על ידי זה מהשלמות אדרבה בזה הוא מעטר שלמותו עולה ומתחזק בעץ החיים, ומזה אנו יכולים להכיר כוח הגבורות הקדושות הנכללות בתוה"ק (מאמר ראיה ח"ב דף 429) והכל לשם תיקון, לשם שכלול כוחות הבריאה להכרת בוראם למען לא ידח מהם נדח, ולכן פעל מרן הרב כל ימיו לקרב, לרומם כל נפש תועה, לאמץ ברכיים כושלות ולקרב הדעה לאמונת חוסן "דורנו מוכשר וצריך הוא להיות מושפע דוקא מרעיונות שיש בהם חיים רעננים וגודל" (עקבי הצאן), ואחד מהתעודות של התגלות רזי תורה בעולם היא "להשקיף על החול מתוך האסקפלריא של קודש שעל ידי זה מתקרבים הערכים ואחדות העולמים מתבלטת, רוח האדם מתגדל ומעשיו הולכים ומתאדרים ביסוד החיים העליונים" (נאדר בקודש עמוד ב).


מרן הראיה זצ"ל, הכהן איש החסד, ראה את סוד ההשפעה בדרכי נועם, ולא בפנים של זעם וכעס יש לגשת אל דור בנינו, ולא במוחין דקטנות נחזיר תועים בנתיבות עולם לעולמו הרוחני של ישראל אלא ברוממות מחשבה, בקדושה, באהבת חינם "גם על אחנו הרחוקים שאנו מוכרחים לאסור עליהם מלחמת מגן... הננו מוזהרים להתנהג בדרך כבוד ונימוס, להילחם על הרע והחטא ולא על הרעים והחוטאים, אולי הם שוגגים, אנוסים או מוטעים ואולי יש בעומק החושך והרע גם גרגירי אורה וטובה ועל ידי דרכי נועם ונתיבות שלום וכבוד נוכל לתקן ולהציל הרבה יותר מאשר על ידי משטמה וקטיגוריה" (אגרות ב עמוד רפא), ותורת ישראל המקרבת מפרידה את הקליפה מן הפרי, מלמדת זכות על הכלל ועומדת תמיד על הצד החיובי של הכלל ולכן "אהבת ישראל והעבודה של הסניגוריא על הכלל, איננה רק עבודה הרגשית לבד כי אם מקצוע גדול בתורה וחכמה עמוקה ורחבה" (עיין אורות קמח-א; ערפלי טוהר ו) "רחמי שמים אנו צריכים שלא נכשל באותו הפח של ,צרות הלב" המחפש מומים ומעורר מדנים", "הנני רואה את הצד הטוב שבכל הופעה, ואליו אני מתייחס באהבה וביקר" (אגרות ח"ב עמוד רסא-רסד), תיקון הבריות ושכלולן מתחייבת מהטוב האלוהי השורר בבריאה, "וכל מה שמתקרב האדם אל אור ה' יתברך, יותר שופע עליו שפע השלמות האמיתית, לפיכך כל מה שמתגברת יותר בלב האדם אהבת חסד ורצון ההטבה לפרט ולכלל, הוא יותר קרוב לו ב"ה" (עולת ראיה ח"א רצ),

 וכיון שנשמת ישראל שורשה מהטוב האלוהי הרי הנהגתה בעולם מטה כלפי החסד, לאהוב את הבריות ולשנוא לחייבם (עיין ערפלי טוהר עמוד מא ואגרות ראיה א עמוד רסג).


כידוע ש"התורה קדמה לעולם" (בר"ר א-ה) ופירש מרן הראי"ה זצ"ל שיסוד הקדושה הוא למעלה מהטבע, ולכן התשוקה הנפשית לקדושה מלאה היא את כל רוחב הבריאה כולה בחינת "ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין" (זוהר ח"ג רכה) ומשום כך האנושות תסיר את קליפותיה החיצוניות, תחזק את תוכן האמונה, הדעה, הבינה, ותחפש שבילים סלולים לאלוהות.


 

א- הטוב: תכלית הבריאה

"עצמות החפץ של היות טוב לכל, בלי שום הגבלה בעולם כלל, בין בכמות הניטבים ובין באיכותו של הטוב, זהו הגרעין הפנימי של מהות נשמתה של כנסת ישראל, זאת היא ירושתה ונחלת אבותיה".

"כנסת ישראל בעומק חפצה איננה מחולקת מהאלוהות כלל... וחפצה בהווייתה את החפץ האלוהי של טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו, זה הטוב הוא הסוד של הגאולה" (אורות עמוד קלט).

"סגולת האומה – הטוב האלוהי הטבוע בקרבה" (הקדמה לשבת הארץ עמוד ז).

מרן הרב זצ"ל כאיש אשכולות, כאיש שלבו ונפשו נתונים רק לאהבת ה' יתברך, אהבת עמו, אהבת הבריות, היה מחונן במידת "לב טוב", מידה תרומית שהיתה קנין נפשו, נכס רוחני בנשמתו,  ומכוחה הטיב לכל, אהב את הכל, הסתכל בהוויה מתוך אספקלריא של קדושה, מתוך סינטיזה מקיפה, ומחשבותיו הקדושות נשאוהו מעלה מעלה לגלות את הטוב בכל דבר, בכל בריה, ובהיותו שתול בדור אשר רבו בו תועי דרך ונידחי רוח, כלתה נפשו להעלותם, לרוממם ולקשרם לצור מחצבתם, וכך כתב בסידורו "עולת ראיה": "האדם צריך שירגיל עצמו שכל ידיעת לימוד וכל התבוננות שתבוא לנפשו תעודדהו לפעול טוב" (חלק א- רמו), וחייב האדם להידבק במידותיו "ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו" (דברים יא, כב; יג, ה; יז, ב; ד, ד) "אחרי ה' אלוהיכם תלכו" (דברים יג, ה) ודרשו רז"ל על זה "הלך אחר מידותיו של הקב"ה" (סוטה יד, א; כתובות קיא, ב).

מרן הרב רצה בטובת כל חי ומרגיש, ומדעת קונו יש בו הרוצה בטובת כל ברואיו, בשכלולם ורוממותם, ושהשלמות תקיף כל חי, כל נברא,

 והטוב ישרור בעולם, ולכן בכל משנתו אנו מוצאים קו החורז את כל יסודי תורתו: האמונה בעתיד טוב ומשוכלל, בקידום ההוויה כולה לקראת התחברותה למקורה האלוהי.


ובאספקלריא זו של אופטימיות, ראה הרב את כל בעיות העולם, האומה, הדור והאדם, וירד לראות ולדעת על מה ולמה הירידה, הניתוק מהאמת וזה לשונו ב"אורות התשובה": "העולם מוכרח הוא לבוא לידי תשובה שלמה, אין העולם דבר עומד על מצב אחד כי אם הולך הוא ומתפתח, וההתפתחות האמיתית השלמה מוכרחת היא להביא לו את הבריאות הגמורה, החומרית והרוחנית, והיא תביא את אור חיי התשובה" (פרק ה-ג). ובאורות הקודש (חלק ב-תקמ) כתב "שיש כוח עליון הרודה בה להעלותה" וכן כתב הרמח"ל (דעת ותבונות) "שכל יום ויום שעובר נמצא העולם קרב יותר אל שלמותו ולא עוד אלא יש לקוב"ה סיבות שונות בעומק עצתו, ומגלגל גלגולים תמיד להביא את העולם אל השלמות הזאת".

והנה מתוך הסתכלות מעמיקה זו "שרוח התשובה מרחף בעולם" (אורות התשובה פרק ה, ד), ו"שמהלך כל היש בנוי על יסוד התשובה" (פי"א, ד), ועל ידי התשובה, הכל שב לאלוהות (שם פרק ד, ב), לימדנו הרב זצ"ל "שהגאולה הולכת ונמשכת, גאולת מצרים וגאולת העתיד השלמה היא פעולה אחת שאינה פוסקת (אורות מד; "עולת ראיה", רפג) וכל ההתפתחות וסדרי הדורות היא חטיבה אחת המכשירה ומוליכה את האנושות לתשובה כללית, לשלמות ההוויה, לתכנית המקורית של הבריאה כמבואר במקרא "וירא אלוהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד" (בראשית א, לא).

ודברי הראי"ה מבוארים ברמח"ל "העולמות נבראו בדרך שיוכלו לעלות ממדרגתם כי לכך ירדו בזמן השבירה כדי שיעלו מעט מעט עד שיחזור הכל למדרגת השלמות", וכן במהר"ל "כי העולם אין לו קיום מצד עצמו וכל קיומו הוא מפני שהוא שב אל השי"ת, לכן התשובה היא סדר העולם שכך ברא הקב"ה את העולם, וכשאדם שב בתשובה הוא נמשך אחר סדר העולם" (נתיב התשובה פרק ב) ולכן כתיב באיגרותיו "כל העולם ומלואו, כל סבכי התולדה וכל יצרי מעלליה אינם כי אם צעדים שאורו של משיח הולך וצועד בקרבם. ולענ"ד זה רמוז בדברי רבי עקיבא

 בפסחים (נד, א) ששמו של משיח הוא אחד משבעה דברים שקדמו לעולם כלומר שהבריאה מתחילתה נוצרה לתיקון, לשם הגאולה, גאולת כל האנושות.


התשובה קדמה לעולם (פסחים שם ובר"ר א) לומר לנו שהגאולה והתשובה הם מקשה אחת, ופועלות יחד להביא הקוסמוס כולו להתקדמות בהבנת התורה, האלוהות וסוד קדושת היצירה, ולכן על האדם היהודי לראות את חזון הגאולה כשאיפה של תכלית היצירה לעולם כולו והתשובה היא חוויה תמידית ובלתי פוסקת באדם ובבריאה כולה "התשובה היא תמיד שרויה בלב" )אורות התשובה פרק ו, ב).

בכל כתבי הרב, אנו נפגשים עם נקודת יסוד במשנתו האלוהית והיא להסתכל על הכל בעין טובה ויפה, בעין של רחמנות ודאגה להיטיב, לשכלל לכל בריה כי הטוב ממלא את כל ההוויה, והרע סופו לחלוף מן העולם, וכל המציאות על נפתוליה, סבכיה, פגעיה ותקלותיה מוארים באור הטוב שבו נברא העולם "וירא האלוהים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים" (קוהלת ז, לד). ובפסוק זה מלמד אותנו שלמה המלך שמהותו של האדם היא צלם ודמות, ישר, תמים וקלקולו בא לו על ידי החינוך, הסביבה, והאדם שואף לטוב, לערכים נצחיים, מכוון מהלכיו כלפי מעלה "בגין זה נקרא האדם מהלך, שצריך לילך מדרגא לדרגא ואם לא יעלה למעלה יירד למטה ח"ו (הגר"א במשלי טו, כד) ולכן משתדלת ושואפת כל הבריאה להוד והדר, והאדם כתכלית הבריאה פותח וסוגר שערי הבריאה (עיין נפש החיים שער א פרק ד) "וחביב אדם שנברא בצלם, וחיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם" (אבות פרק ג).

ב- שלמות האדם

"שלמות האדם" בנפשו ובמידותיו שממנה תוצאות לכל מיני השלמות הפרטית" והכללית היא חוקת יסוד בחיי אנוש "טבע הנפש האנושית היא ללכת בדרך ישרה" (אורות התשובה א) וזוהי נקודת המוצא לבנין עולמו המוסרי של האדם, וכתב הרב בעולת ראיה (ח"א-כא) שהלב הישראלי בעוצם טבעיות מקורו הקדוש שואף לעבוד את ה', אך התכונה החומרית וארס היצר הרע יוכל להכשיל על ידי פיתוי או גירוי את התבונה השלמה שלא תפעול את כל המון פלאות קדושתה".


 עובדה יסודית זו מחייבת את האדם שהחינוך האלוהי יהיה נר לרגליו, יציל אותו מסיבוכים, מבקשת "חשבונות רבים" המתעים את הנפש מישרותה, מנאמנותה הטבעית וכך כותב רבנו במוסר הקודש (אורות הקודש ח"ג א): "מלאים אנו רגש מוסר, כמהים אנו להיות חיים חיי טוהר, דמיוננו מלהיב את חשק לבבנו לצייר את היותר נשגב והיותר נאה, היותר טהור והיותר נאצל, החפץ הפנימי שלנו חושק שיהיה רצוננו הקבוע טהור וקדוש, שתהיה כל מגמת חיינו ברורה ומכוונת להאידיאל היותר נשגב בחיים".


שאיפות נעלות הללו מתגשמות בחיי אנוש רק על ידי התמסרות האדם אל המוסר והחינוך האלוהי המתגלה בתורה וביושר השכלי, ושאיפה זו תלך ותתעלה רק באופן שלא ישים למרכז חייו רק את עניינו הפרטי כי אם ענייני הציבור והכלל יהיו קרובים אל לבו" (עולת ראיה ח"א-שע).

לפי יסוד זה "גדולת האדם" מתבטאת במידת הטוב והחסד שבו, בפעולותיו הציבוריות והכלליות, ברתימתו לגילוי הטוב בחברה כולה, לאחוז במידת אברהם "תתן אמת ליעקב חסד לאברהם" (מיכה ז, כ) ומשום כך אופייה הלאומי של כנסת ישראל הוא "רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים" (יבמות עט,א וביצה לב, ב ורמב"ם הל' איסורי ביאה יט, הל' יז) והם מגלים אותו בכל ארחות חייהם "כנסת ישראל היא הגילוי הרוחני העליון שבהוויה האנושית" (אורות קלח) וכל שלמותה נובעת מדבקותה הגדולה באלוהים ובדרכיו "כלתה נפשי לאל חי" (תהלים קיט).

ג- התגברות הטוב והחסד

הנטיות המוסריות צריכות טיפוח וטיפול תמידי בלימוד ובמעשה (אורות קמד-קמה) ומשום כך נצטווה עם ישראל במצות עשה של "אהבת הריע" שהיא מצוה רבה ויסודית (עיין ספרי ויקרא יט, ירושלמי נדרים פרק ט ה"ד, חינוך מצוה רמג) ואהבת הזולת נחשבת כאהבת הבורא (עיין מהר"ל בנתיב אהבת הריע פרק א), וחייב כל נברא להחדירה ללבו, להתעמק בפרטיה בכל עת ולהרחיב את תודעתה כדי להגביר את יסוד הטוב הגנוז בנשמתו, וככל שהחסד מתגבר בלב האדם הוא מקרב את "הטוב העתידי", יוצר הרמוניה בעולם ומצמיד את הבריאה לבוראה, מאחד אותה לחטיבה אחת אחדותית שכל

 מגמתה לעשות "רצון בוראה", להיכנע מפני הדרת גאונו ועוז ממשלתו.


בזמן שחסד עולם ואהבת הנבראים ממלאת את כל הלב, אז מתעוררת רחמנות על כל המעשים, על כל גרעין טוב, ובחפץ אמת חפצים להציל את הכל, לרומם את הכל, ובודאי בדרך קודש זה, יש לקוות לטוב, לגילוי האמת, להתעלות הבריאה, למשוש חייה לפיזור החושך המכסה את האור המאיר, לקרב את כל הלבבות ולהכניס רוח של שלום, שלמות ואהבה בין כל המרכיבים השונים של העולם.

פעולה יסודית זו נעשית על ידי ענקי הרוח, וצדיקי הדור הקשורים בכל חפצם, שכלם, רצונם והרגשתם לצור כל העולמים, למקור כל החיים, ומתוך עצמיות הטוב הקבועה בנשמתם, מגתלה בתור נקודת חיים המגמה להיטיב, לשכלל, להשקיף על הוויה מתוך חסד "הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה, אלא מוסיפים צדק, אינם קובלים על הכפירה, אלא מוסיפים אמונה, אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חכמה (ערפלי טוהר כח), וזוהי מידתם הטבעית של אוהבי ה' ומכלול יצירתו, היונקים את אהבתם ומעלתם מן האהבה העליונה, וטובו של האדם נובע מטובו של הקב"ה (עיין ספר הישר א; ומאור עינים פרשת פנחס) ולכן "צריך האדם להיות עיניו פקוחות, על הנהגת עם ה' להועילם ומחשבותיו תהיינה לקרב הנידחים, לחשוב עליהם מחשבות טובות, ויבקש תמיד רחמים וברכה לעולם, זה הכלל יהיה נובע חיים לכל" (תומר דבורה פרק ג), ופירש ה"שפת אמת" (פרשת קורח) את הפסוק"עין ה' אל יראיו למייחלים לחסדו", פירוש כי היראים צריכים להיות מייחלים לחסדו, שלא לחפוץ להנהיג במידת הדין כי בעולם הזה אין יכולים להתקיים במידת הדין, ואותם יראי ה' המייחלים לחסדו, בהם בוחר ה' (עיי"ש) ובחירה זו היא להרבות שלום, לקרב רבים לאמונת אומן, למשוך כל העולם לעבודתו יתברך, ליישר מסילה לעם ישראל ולאנושות כולה "וזאת תהיה מגמת תפילת כל כשרי ישראל לקשר את כל הנשמות עם ה' למקור החיים ולגלות את אור הקדושה הטמון בהם, ואין ערוך ושיעור לשמחת עולמים וחדות ה' הבאה מאתהפכא חשוכא לנהורא, וזאת עיקר התורה הנאמרת בהיכל משיח כאמור בריש הזוהר"

 (אגרות הראיה ח"א-שע). וגדולו רוח אלה הם עוז, ברכה וחיים לעם, לעולם, ובעצם צדקותם וחיי הקודש והטוהר שלהם מתעלים ומעלים את הקוסמוס כולו ואת כל באי עולם "והצדיק תמיד עומד בין האלוהים ובין העולם, מקשר הוא את העולם האלם החשוך להדיבור והאורה האלוהית... אהבה לאין קץ לאלוהים היא משוש גילוי וחיבה פנימית לכל היצור, ידידות נאמנה לכל הבריות ואהבה מסורה לכל דרגותיה, למשפחה, לחברים, לעם, לאדם, לחי, לצומח ולכל יש ומצוי היא חקוקה בכל מלא צדקה במורשי לבבו" (אורות הקודש ח"ג רכט-רל).

ד- אהבת הבריות

"אהבת הבריות" ותיקונן היא משימה גדולה, גאונות של חסד ושל אהבת חינם ובכדי לחזקה, להפריחה ולייצבה בלבות בני אדם, יש הכרח בפעולה מוקדמת ומזורזת של עקירת השנאה בין אדם לחברו, בין אומה לשכנתה וכפי שגילתה לנו תורתנו הקדושה בסידורה האלוהי "לא תשנא את אחיך בלבבך..." ואחר כך "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח) ללמדנו שאין להגיע למצות אהבת הזולת וכל קנייניו אלא אם כן עוקרים את שורשי השנאה ותולדותיה על ידי התוכחה, על ידי השאיפה העזה להיטיב לכל נברא, לכל קיבוץ לאומי, ולעדן כל היצירות וכל החיים להבין ולהשכיל שכל ההוויה כולה עלולה מאמיתתו יתברך.


 התמדת השנאה חותרת תחת יסודות הקיום האנושי הלאומי, הדתי והמוסרי, ועלינו כבני אלוהים חיים, כעם סגולה, כעם השלום והאהבה לחנך, להעמיק ולהחדיר בתודעה האישית ציבורית את האור הגנוז בכל אדם באשר הוא אדם והיא נשמת אלוהים חיים המחייה את הגוף, הצלם האלוהי המאציל ומקרין על כל החיים "מדת האהבה השרויה בנשמת הצדיקים, היא כוללת את כל הברואים כולה, ואינה מוציאה מן הכלל שום דבר ולא עם ולשון ואפילו עמלק אינו נמחה כי אם מתחת השמים... אלא מי שצריך כח גדול וטהרה עצומה לייחוד נשגב זה" (מוסר אביך ערך אהבה).


מדברי קדשו למדנו שהאהבה ממלאת את כל ישותו של האדם המתוקן ומדרבנת אותו לאהוב הכל, לדון לכף זכות כל אדם, לא לחפש פסול בבריות אלא להקטין מגרעותיהם, להקדים בלבו "טובת עין" על כל הנבראים אפילו השפלים ביותר "להשתדל בטובת חברו ולרדוף אחר השלום ולהיזהר מלאו דלא תשנא ואף ברשע גמור יש איסור (סוף "אהבת חסד" לחפץ חיים זצ"ל) וכתוב בספר בעש"ט (פ.קדושים) "ירגיל עצמו לדון את הרשעים ועוברים לתיאבון לכף זכות... ובכל כוחו יחזירם בתשובה וירחץ אותם מצואת עוונותם", וכתב ר' צדוק הכהן מלובלין (צדקת הצדיק עא) "ואין לבקש לראות רעת האדם אפילו רשע", אלא עלינו להחזירם בעבותות אהבה, להעמידם בקרן אורה במידה שידינו מגעת" (חזון איש יור"ד סימן ב אות טז) ומכוח יסוד זה, הסביר מרן הרב זצ"ל שדוקא שמואל הקטן שהיה נקי בכל מדה של שנאה כמו שהיה מרגלא בפומיה "בנפול אויבך אל תשמח" הוא המסוגל לתקן ברכת המינים שהיו מצרים מאוד לישראל (עיין אגרות ראיה ח"ב עמוד קפז, ועולת ראיה) וכתב בעל התניא (ח"א פרק לב) שמה שאמרו שמצוה לשנוא אדם רשע (פסחים קיג, ב; ורמב"ם הל' רוצח פי"ג הל' יד), הנה המצוה לגבי אנשים כאלה היא כפולה: מצוה לשנאותם וגם מצוה לאוהבם, ושתיהן הן אמת: שנאה מצד הרע שבהם,


  ואהבה מצד בחינת הטוב הגנוז שבהם שהוא ניצוץ אלוהי שבתוכם המחיה נפשם האלוהית וגם לעורר רחמים בלבו עליה כי היא בבחינת גלות בתור הרע הגובר עליה ברשעים, והרחמנות מבטלת השנאה ומעוררת האהבה", ועוד מה שאמר דוד "הלוא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט תכלית שנאה שנאתים" (תהלים קלט, כא-כב) מפורש בגמרא בשבת (קטז, א) שדוד אמרם על המינים שמטילין קנאה ואיבה ותחרות בין ישראל לאביהם שבשמים (עיי"ש ברש"י) ובלשון בעל התניא (ח"א סוף פרק לב) ולא אמר דוד המלך ע"ה "תכלית שנאה שנאתים... אלא על המינים שאין להם חלק באלוהי ישראל". והגדרת "מין" לענין זה הוא "מאמין בלבו ואומר בפיו" כלומר שגם בלבו מאמין באמונה שלמה בדברי כפירתו (עיין מגדל עוז על הרמב"ם הל' תשובה פ"ג ה"ט) ועל זה כתב מרן הרב זצ"ל "לא מצינו שדנו חז"ל דין אפיקורוס כי אם על הכופר דהיינו המחליט ההיפך, וההחלטה של ההיפך אי אפשר שתמצא כלל בישראל" (איגרות ח"א.ב), ובימינו אין "מינים" בעם ישראל (עיין רמב"ם הל' עכו"ם פרק ב הל' ה) והם כתינוקות שנשבו והרי הן


 כאנוסים (רמב"ם ממרים פ"ג ה"ג ושו"ת רדב"ז סימן קפז) כי האמונה החיה היא תחוקת הנשמה של ישראל לעולמים, ועל ענין זה כתב הרב זצ"ל "בזמן הקרוב לגאולה אין כוח לקליפה להמציא אמונות רעות, כי אם להקליש ח"ו את אור האמונה בלב החלשים, וחלישות זו אע"פ שהנלכדים בה חושבים שהיא כפירה אין לה שום ערך של מציאות כלל, כי אם חסרון הסברה והארת השכל והרגש, על כן שמאירים להם בדרך ה', על פי שכל ישר והרגשות טובות, הולך האור ומאיר עליהם וסופם לחזור למוטב, והם שבי פשע ביעקב ואליהם יבוא לציון גואל, על כן עלינו להיות בטוחים בחסדי ה' יתברך שכל בנינו, אפילו הנדחים והאובדים לפי מראית עין, יהיו למודי ה' (אגרות ראיה איגרת טו עמוד 58) ודברים הללו מקורם בדברי חז"ל בכמה דוכתי בש"ס "אמר ר' אבא בר זבדא, אע"פ שחטא ישראל הוא שנאמר חטא ישראל" (סנהדרין מד, א) ו"פושעי ישראל מלאין מצוות כרימון... שאפילו ריקנין שבך מלאים מצוות כרימון" (עירובין יט, א), ורבי מאיר אומר "בין בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים ובין בזמן שאין אתם


  נוהגים מנהג בנים אתם קרויים בנים", ונפסקה הלכה כאן כרבי מאיר (קידושין לו, א ותשובות הרשב"א ח"ב סימן קצד, וביאור הגר"א ליור"ד סימן קנט ס"ק ג), וכן מפורש בתורה "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה' אלוהיו עמו ותרועת מלך בו" (במדבר כג, כא) ופירש רש"י שם, לא הביט הקב"ה און שביעקב שכשהן עוברים על דבריו אינו מדקדק אחריהם להתבונן באוניות שלהן ובעמלן שהם עוברים על דתו.


ולאור זה, מצות אהבת הזולת כוללת כל יהודי באשר הוא יהודי כי ישראל הם נפש אחת, חטיבה מאוחדת הכלולים בה כל החלקים השונים המרכיבים את עצמיות "האומה הישראלית", וכל ישראל והנלוה עליהם כאחים הם (רמב"ם הל' מתנות עניים פרק י הל' ב), והתורה הקפידה על נפשות ישראל, בין רשעים בין צדיקים מאחר שהם נלוים אל ה' ומאמינים בעיקר הדת שנאמר אמור אליהם חי אני, נאום ה' אלוהים אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה" (רמב"ם הל' רוצח פרק יג הל' יד) וראיה שעוברי עבירה מישראל נכללים באהבה "לרעך" מהגמרא בסנהדרין (נב, ב) שאפילו מי שנתחייב מיתת ב"ד,

 מצווים לברור לו "מיתה יפה" להקל סבלו במיתתו משום שנאמר "ואהבת לרעך", דהיינו גם שכהורגים אותו, חייבים לבטא האהבה אליו ולסדר לו מיתה קלה (עיי"ש ביד רמה) ובכיוון זה כתב הרב זצ"ל "ובכלל אני מוצא שגם על אחינו הרחוקים שאנו מוכרחים לאסור עליהם מלחמה של מגן או גם של תנופה, מכל מקום הננו מוזהרים להתנהג בדרך כבוד ונימוס, להילחם על הרע והחטא ולא על רעים וחוטאים, שאולי אינם במציאות אחרי הצירוף הגדול של גלותנו הארוכה, אולי הם שוגגים, אנוסים או מוטעים, ואולי יש בעומק החושך והרע גם כן גרגירי אורה וטובה ועל ידי דרכי נועם ונתיבות כבוד ושלום נוכל הרבה יותר לתקן ולהציל מאשר על ידי משטמה וקינטוריא... זוהי הדרך היותר ישרה שפרטיה הם רבים לאין חקר" (איגרות ח"ב, תרנד).

ועוד כתב מרן הרב שם "אע"פ שלפעמים אהבת הבריות מקפת היא את הכל, ונכנס גם רשע בכלל האהבה, אין זה מגרע כלל משנאת הרע, אדרבה היא מחזקת אותה שהרי ודאי לא מצד הרשעות של הרע הוא נכנס בכלל האהבה, אלא מצד החלק שבו, שהאהבה אומרת שהוא נמצא בכל מקום, וכיון שמפרידים את חלק הטוב לאהבה אותו, נשארה השנאה לחלק הרע מפולשת וגמורה.


 מרן הרב בהסתכלות המקיפה והרחבה ניסה בכל כוחותיו לקרב רחוקים, ללמד עליהם זכות, לקשרם למקור החיים, לראות הטוב הגנוז בנשמתם "על משמרתי אעמודה, לקרב ולא לרחק, ולקרב אפילו המרוחקים בזרוע, וזאת תהיה כל מגמת תפילת כשרי ישראל, לקשר את כל נשמות עם ה' למקור החיים, ולגלות את אור הקדושה הטמון בהם" (אגרות ראי"ה ח"א עמוד ש"ע) כי הקדושה עליונה מלאה אהבה לכל והשנאה, הדין והקפדנות הנם תוצאות של שכחת ה' ודעיכת אור הקודש, והעיקר הוא למשוך את כל העולם לעבודת הבורא, להביט על הכל בעין יפה ולאהוב את הכל אפילו הרשעים "כל מה שדרישת ה' מתגברת ביותר בלבו של אדם, אהבהת כל הבריות כולן מתרחבת בקרבו, והוא אוהב גם את הרשעים ואת הכופרים, וחפץ בתקנתם מפני שהוא באמת מתקנם בגדולת אמונתו (אורות הקודש ח"ג שיז) ומתוך אמונה גדולה וידיעה קדושה זו, באה מידת הסבלנות ומקיפה בחוט של חסד את הכל (עיין מוסר אביך עמוד קלט), לחמול גם על השוקעים בבוץ הרשעה, ולמצוא את הצד הטוב שבהם" (אורות הקודש כרך ג עמוד שכו).


מרן הרב, כרבי לוי יצחק זצ"ל בשעתו, המתיק את הדינים המתעוררים על האומה, על העולם, והיה מהפך בזכותם וכל מחשבותיו היו רק לקרב נידחים, לטהר לבבות מרוגז ומשנאה, לבקש תמיד רחמים וכמו שכתב בעל "תומר דבורה" "צריך האדם להיות עיניו פקוחות על הנהגת עם ה' להועילם, ומחשבותיו תהיינה לקרב הנידחים לחשוב עליהם מחשבות טובות, ויבקש תמיד רחמים וברכה לעולם, זה הכלל יהיה נובע חיים לכל" (תומר דבורה פרק ג).

ה- הנקמה והשנאה

השנאה, הנקמה כמטרה, אינה קיימת בהשקפתה של התורה, וכל רמזי השנאה בתורה מכוונים על הרשעה, על הסיאוב, על הכיעור, כי האהבה השרויה ברוחה של התורה ובנושאיה כוללת כל היצורים "ואינה מוציאה מן הכלל שום דבר ולא עם ולשון, ואפילו עמלק אינו נמחה כי אם מתחת


  השמים", אבל על ידי הזיכוך מתעלה הוא לשורש הטוב... ונכלל הכל באהבה העליונה, (מוסר אביך דף 33), אהבת הבריות אינה עומדת בסתירה לציווי "ובערת הרע מקרבך" (דברים יז, ז; יג, ו; יט, יט) כי אדרבה בגלל אהבת הברואים ותועלתם יש לבער את האנשים הגורמים נזק לחברה האנושית ואין מקום למזיקים ועבריינים מועדים בעולמו הטוב של הקב"ה וכן אמרו בספרי (דברים יז, ז) "בער עושי הרעות מישראל" וזהו היסוד הנקמה והענישה בתורה הנובעת מהחסד, מעשיית הטוב, מההבטה בעין יפה על כל היצורים, מהמגמה החינוכית-תועלתית שיש לעדן הרע, להעלותו לתכלית הטוב ואושר החברה (עיין החינוך במצוה תקנג לגבי ההלקאה).


עם ישראל מצטיין במידות נעלות ותרומיות: הרחמנות והסבלנות, אך עם זאת אנו חדורים קנאות, והאלוהות גופא נקראת בפינו "אל קנא" (שמות כה) "אל נקמות ה'" (תהלים צד וברכות לג, א), "כי יום נקם לה' שנת שילומים לריב ציון" (ישעיה לד, ח) "אל קנוא ונוקם" (נחום א, ב) ולכאורה תמוה

 

פרק ב':          מאמר ד':  ה הנקמה בנכרים  והתיקון לכל בני בשר בדברי הראי"ה קוק זצ"ל

 הדבר שהרי הנקאות והנקמה מנוגדות למידת הרחמים והסבלנות?


אלא מוכרחים לומר שאין בקנאות ולא בנקמה משום סתירה וניגוד קטבי למידות התרומיות אשר אנו מחוננים בהם כי אין התורה מסתכלת על הנקמה – כנקמה גרידא, אלא בתיקון הפרט והכלל, כביעור הפגם והכיעור, ואין האדם השלם מגיע אל המדרגה העליונה של שלמות רוחנית אמיתית אלא לאחר שהוא מנצח את הרע והשפלות אשר בקרבו, ואולם ניצוח זה נובע מאהבה הטוב והאמת, מגילוי כבוד ה' בעולמו, שכל זמן שלא יתבערו מן העולם, הרי הם מכחישים אותו ולכן ה' נקרא "אל נקמות ה'" שמבער הקוצים ומכלה את הרע כדי להפגין את הטוב בקוסמוס, ואין הנקמה פירושה שנאה ומשטמה וקצף על דבר רע שנעשה כבר כי אי אפשר לייחס תכונה זו אל האלוהים שהוא אב הרחמים והסליחות, מקור הטוב והחסד ועל זה כתב מרן הראי"ה ז"ל "על כן צריכים אנחנו להבין את כל תוכן הביטוי של נקמה, והמפעלים המורים ענין של נקמה, שאנו רואים במערכת ההנהגה האלוהית בעולם, שהיא באה לא מתוך תכונה של מחשכים, המאפילים את הזוהר של הטוב, החכמה והרחמים, אלא שהיא באה להאיר בעולם את כל אוצרות הטוב, להסיר את הסיבות המאפילות את החיים ואת ההויה בכל, שהן צמחי הרשע ופרי הכחש והבגידה, שכל זמן שלא יתבערו מן העולם הרי הם מחשיבים אותו... כדי שהאורה תופיע בעולם, לשמח את כל היצור (עולת ראיה ח"א דף רטו).

השקפת התורה היא שהקנאות והנקמה צריכות להיות כליל לה', וכן מצאנו במקלל שנסקל על שחירף וגידף "וירגמו אותו אבן ובני ישראל עשו כאשר ציוה ה' את משה" (ויקרא כד, כג) וכתב הספורנו שם, שלא רגמוהו מפני שנאה על שהיה גר ושהתגרה באזרח אבל עשו זאת בלתי סור מן המצוה, וכן הרמב"ן שם "לא לשנאת בן המצרי שנצה עם הישראלי אלא לבער הפגום מתוכם", וכן מרן האור החיים שם "לצד מצות ה' הוא שעשו", כלומר מטרת הפעולה נגד המקלל הייתה לקיים רצון ה' ולא בגלל שנאה אישית של נקמנות כלפיו.

ובעיר הנידחת נאמר "כליל לה' אלוהיך" (דברים יג, יז) ויפרש הראב"ע שם – כלה לה' אלוהיך בעבור כבוד השם תשרפנה באש", וכתב הספורנו שם (פסוק ה): שתהיה תכלית כל פעולתכם לעשות רצונו ולא תהיה שנאתך על זה מסיבת איבה קודמת".

המורם מכאן, שגם בשעת קיום מצות ה', יש להיזהר היטב שלא לכוון לצער ולהיזק, לנקמה ולשמירת טינא, אלא יש להקפיד על כוונת וטהרת המחשבה שתהיה נקיה מכל שמץ של נקמה ומשטמה, וכולה תהיה מכוונת לבער הרע ועקירת עבודה זרה ואביזריה, וכך כתב מרן הרב באורות הקודש "צריך לזקק את מידת הקנאה כשהיא באה אל גבול הקודש שתהיה קנאת ה' נקיה... מכל מקום צריכה הביקורת העצמית לברר את בסיסה העיקרי שלא יהיה קנאת איש מרעהו, המביאה רקב עצמו, כי אם קנאת ה' הנותנת לבעליה ברית שלום" (אורות הקודש ח"ג דף רמד) ובמקום אחר, כתב הרב "כי מה שקנאים פוגעים בו הוא דוקא קנאים המכוונים בטוהר הכוונה לשם שמים... אבל הקב"ה יחסו והודיע לכל שטבעו של פנחס הוא כטבע זקנו אהרון הכהן, הטוב ואהוב לכל, רודף השלום, והיה מעשהו זה נגד טבעו ורק לשם שמים... ופנייתו זו של פנחס שהייתה בקנאו לאהבת השי"ת וכבודו, עיקר ערכה היה אצל השי"ת מה שהשיב בזה את החמה שעצר את המגפה מעל עם ה' (עולת ראיה ח"א דף שצד).


 מידת הקנאות טעונה בירור וזיכוך כי מידה זו ביסודה שלילית וטומנת בחובה תוצאות הרות אסון והיא נובעת מגריעות הנפש, וחומסת נפש המקנה, אול םרק קנאת איש מרעהו, קנאה המבוססת של שנאה וחמדה היא הגרועה וההרסנית אבל קנאת ה' צבאות מוסיפה לשד וטל החיים, מרבה האחדות והשלמות וקנאה הנובעת מריבוי האחדות ותיקון הפרט והכלל היא מידה עליונה שענקי הרוח אוחזים בה והופכים אותה לברכה ושלום ומשום כך אדם ירא שמים או האומה הישאלית בכללותה אינם פועלים מתוך "הרקבון העצמותי" אלא אהבת האלוהים שבו נהפכת לקנאת ה' במדרגתה העליונה "אהבת אלוהים כשהיא באה למדרגה העליונה מתהכפת היא לתכונה של קנאת ה' במידה הטהורה ואינה כוח נפעל אלא כוח פועל" (אורות הקודש ח"ג דף שסד) וישראל כנושאי האידיאה האלוהית בעולם מקנאים קנאת ה' צבאות, ומצווים לבער הרע, לסלק כל  כיעור וסיאוב, והכל נובע מתוך אהבת ה' עזה כפי שעשה פנחס שקם מתוך קדושת הכונה וסגולותיה וביער הרע כדי להזיל ברכה וחיים על כללות ישראל (עיין שמירת הלשון שער התבונה פ.יז; מאירי סנהדרין פב, א; ומרגליות הים לסנהדרין פא, ב אות לא).


בנקמה, יש מידה טובה ומידה רעה – הנקמה הבאה בתור תיקון, שכלול, ביעור הכיעור והפגום, היא טובה אבל הבאה מחמת איבה ומשטמה, קצף, כעס ובוז על מעשה שפל היא מידה מגונה והרת אסון, והתורה הזהירה אותנו על זה "לא תיקום ולא תיטור" (ויקרא יט, יח; יומא כג, א; ורמב"ם מל"ת דש ושה) כי יצר הנקמה טבוע באדם ויש חשש גדול לכוונו לרעה, אבל הקב"ה רחום וחנון משלם לרשע כרשעתו ונקרא "אל קנא" (שמות כ, ד) כי אינו עובר על מדתו למחול על עוון ע"ז (מכילתא שם) ונאמר בתורה "כי דם עבדיו יקום" (דברים לב, מג), "ונקיתי דמם לא נקיתי" (יואל ד, כא) ו"נקמת דם עבדיך השפוך" (תהלים יט, י) ואמרו רז"ל "גדולה נקמה שניתנה בין שתי אותיות שנאמר "אל נקמות ה' אל נקמות הופיעה" (תהלים צד, א וסנה' צב, א) ונקנת הבורא היא לטובה, לתקן, לשכלל האדם ולהצילו מאובדן עולמו הנצחי ואין כאן משטמה ואיבה, ניצחון אישי, כי הרי הנקמה נובעת מחולשת הנפש, מתוך שנאה וכעס, ואינה יכולה להיות מתייחסת להקב"ה, מקור החסד והטוב, ואינו חפץ במות הרשע, אלא "בשובו מדרכו וחיה", וכתב מרן האור החיים הקדוש "שיותר מתקדש שמו כשמטיבים הרשעים את דרכיהם" (במדבר יד, יז) כשמכללים שיטותיהם, כשמוחקים את הרשעה, ויד ה' פתוחה לקבל שבים, לרומם ולהעלות נפשם לספירה עליונה ואינו חפץ במיתתם אלא בשכלולם כי שורש נשמות ישראל הוא מהשי"ת, ולא שייך בהן שנאה (עיין מהרח"ו שער הקדושה ח"ב שער ד ותניא פרק לב).

וגם ישראל שדעתם כדעת קונם, אוחזים במידותיו ומאירים מחשכי העולם, ובקנאתם והם מקנאים קנת ה' צבאות והכל בשביל כבודו יתברך לבד "הקנאה בשביל כבודי לבד לא לאמצעות שום דבר זולתו וזו היא מצוה שלמה אשר יתרצה ה' בה יותר מכל אשר יעשה האדם" (אוח"ק במדבר כה, יא) וכל מעשיהם של ישראל הם לטובת האנושות, להחדיר המוסר האלוהי בחגוי תבל, לתקן עולמות עד אין חקר בכל דבר טוב, ולהקיף בחוט של חסד את הכל בחינת "אסף אאסף יעקב כלך" (מיכה ב, יב).

ו- תיקון העולם

מרן הרב קוק ז"ל לימדנו שמקור השנאה והנקמה בעולם נובע מתוך ההשקפה השולטת בתפיסת העולם, שהעולם הנברא קיים מחוץ לאלוהים, נפרד ממקור החיים, ותפיסה זו שורשה בהשגה מוטעית, כי אין דבר חוץ מן האלוהות המוחלטת ואין העולם וכל היצורים יכולים להתקיים מחוץ לאלוהים, וכך כתב באורות הקודש "ההבדל בין האלוהים והעולם תלוי הוא רק בדעה ובהשגה וארחות החיים, כל מה שהדעה מתעלה, מתקרב האדם והעולם לגודל האלוהים וברוממותו העליונה של האדם והכרתו הגמורה מוצא, שהכל הוא כלול באלוהים והעצמיות הפרטית של כל פרט מפרטי ההויה איננה כי אם התגלות אלוהים הזורחים בגוונים שונים לפנינו (אורות הקודש ב, מאמר שלישי), ובעולת ראיה (ח"א דף קג) כתב הרב "האפסיות של כל נוצר, בהיותו נחשב למציאות בפני עצמו, באה ההכרה... הכל כלא נחשב זולת אור בורא כל המופיע במציאות של כל נמצא... (עיי"ש).


 השקפתו של הרב, בהגישה את אפסיות העולם כשמשקיפים עליו בפירודו ממקורו, בהתנכרותו לבוראו, אין מגמתה להשפיל האדם והבריאה, אלא להיפך, כולם יכירו את האמת וישתחררו מטעותם המפרידה אותם מעצמיות הווייתם, ההשקפה שאין דבר חוץ מהאלוהות המוחלטת, מעודדת את האדם שאין לשכוח את אמיתות הווייתו ושעליו להתרחק מכל אחרות החיים הנובעים מהמחשבה הטעותית של הישות של עצמו הפרטי, הקרוע ברוחניותו מהאין סוף האלוהי... (אורות הקודש ח"ב מאמר שלישי דף ת) ולכן על האדם לשוב אל ההשקפה הנכונה ולראות את עצמו ראיה נכונה להתגבר על הפירוד ממקור מחצבתנו ולהגיע אל האושר אין סוף.


היהדות אינה מבטלת את העצמיות הפרטית, את העולם, אינה מטשטשת את הכל, אדרבה היא משקיפה על העולם בעין טובה, מתוך אחדות כוללת "כל אחד מניצוצי הריבוי יש בו ברכה של גודל אין סוף" (אורות הקודש ח"ב מאמר שלישי דף תג) והעולם כל כל גווניו ורבדיו הוא חטיבה אחת מיוסדת על שורשים אלוהיים, ושואפת להתאחד עם יוצרה ולגלות את הענין האלוהי בתוך הקוסמוס כולו, מתוך אחרות חיים אידיאליים, ארחות חיים חדשים.

התעלות העולם תלויה ב"תשובה", שבכוחה לאחות את הקרעים שנוצרו על ידי החטאים, ורק התשובה תבריא את העולם, תשנה את תודעתו של האדם, תסיר את השכחה שאדם שוכח את מהותו, תנצח את המוות, ותחזיר את העולם למקוריותו, לפוריותו ולדבקותו בנצח.

והנה מכוח השקפה אלוהית זו, שהעולם מיסודו טוב ויפה, הרי תיקונו ועילויו מחוייב המציאות והעולם יצא משכחתו, מהתנכרותו ומחורבנו, ופרטיו וכלליו ישאפו להתמזג ולהיות חטיבה אחת מגובשת "וכולהו לחד אתר סליקין" על ידי התשובה הכל שב לאלוהות, על ידי מציאות כוח התשובה השורר בעולמים כולם, שב הכל ומתקשר במציאות השלמות האלוהית... כולם הם חטיבה אחת ואינם מנותקים זה מזה "וכולהו לחד אתר סליקין" (אורות התשובה פרק ד פיסקא ב' וג').

רוח התשובה מרחף בעולם והוא נותן


  לו את עיקר צביונו ודחיפת התפתחותו, וברוח בשמיו הוא מעדן אותו ונותן לו את כשרון יפיו והדרו (אורות התשובה פרק ה פסקא ד).


ז- ייעוד האומה הישראלית בעולם

עם ישראל הוא בעל שאיפה לאומית וגם בעל מגמה אוניבירסאלית מחד גיסא, הוא עם "לבדד ישכון" והבדידות טובה לשמירת זהותו, מעצבת את אופיו הלאומי-דתי וכדברי חז"ל "אני יחיד בעולמי והוא יחיד בעולמו" (פסחים קיח, א) ויחיד העולם, הבדיל אותו משאר חברת הלאומים "המבדיל בין ישראל לעמים", והזהיר אותו מלהתבולל בטומאת הגויים "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי" (ויקרא כ, כו) ואמרו על זה בספרא שם אם מובדלים אתם מן העמים הרי אתם לשמי ואם לאו הרי אתם של נבוכדנצאר וחבריו" (רש"י שם) כלומר ההתבדלות נובעת מהציווי לשמור על צביונו הקדוש המיוחד כדי שלא להתבולל בתרבות הגויים.

ומאידך גיסא, כל ההפרדה הזאת היא זמנית, כל זמן שהרע שולט בעולם, יש צורך בגישה בדלנית, בהפגנת יחודיות


  יעקב המייצג הדעה האלוהית בעולם, ובשמירת אופיה ויחודיותה של האומה הישראלית אבל בתקופה המשיחית כל המחיצות תוסרנה וכולן יכירו "לכן ונעלה אל ה' ה' ויורנו מדרכיו" (ישעיה ב) ותיוודע בריש גלי שהשקפת ישראל ותורתו קדושה היא ושכל חפצה וישעה להיטיב לאנושות וכל בדידותה אינה אלא לשמור על זהותה הלאומית, לשמור על גחלת הטוב הגלום בנשמת האומה עד שתוגשם במילואה התקוה המשיחית.


ובמקומות שונים בכתבי מרן הרב ז"ל אנו מוצאים דברים שטבוע עליהם חותם השאיפה האוניברסאלית "את הכל, את כל העולם, את כל היצורים, את כל הנשמה אנו רוצים להעלות, ואנו זקוקים להעלות ולעדן את שורש הכל, אנו שוקקים לרומם, לחבר במקור אור החיים... את הזוהר האלוהי של כל העולמים אנו שואפים למלא ולרומם ולעדן ולשגב... (אורות הקודש עמוד תקצא).

ואולם אחדות זו של המשפחה האנושית ראויה ורצויה ביותר לעולם בתנאי שלא יטושטשו הגוונים המיוחדים של כל לאום ולאום, כי כל צביון לאומי תורם את תרומתו הניאותה, ומביא ברכה ושפט לכלל האנושות, חלוקת הבריאה לעמים שונים, ברכה יש בה, אבל יש להעלות ולרומם חלוקה זו לבל תגרום לתקלות כי מצד אחד הלאומיות המצומצמת גורמת למלחמות, שנאה ותחרות, ומצד שני היא מפתחת כשרונות הגנוזים בכל אומה ואומה "הרגש הלאומי הוא רגש נעלה ביושר טבעיותו, ערך הלאומיות, המשמשת לרוממות תכליתה שבה תהיה לנו למגדל עוז ועטרת תפארת "לנטוע שמים וליסד ארץ ולאמר לציון עמי אתה" (עולת ראיה א. אלד ואורות דף קלב).

נמצא שיש לכוון את התפיסה הלאומית לתכליתה העליונה לבנות העולם, ולגשר בין הניגוד הקיים בין הלאומיות לבין האוניברסאליות, ורק לאומיות ישראל שמגמתה אלוהית, תמצית האידיאל והצדק בעולם היא המסוגלת להתגבר על מכשולים שונים ולהביא האנושות לפיתוח מלא של הנטיות והסגולות של כל עם ולשון לפי תכליתן ויסוד קיומן "ובמילואה הגמור של כנסת ישראל יהיה שמור בעולם, ביחוד על ידי קישורה עם כל העולם כולו, כל הטוב שיוצא מפלוגת עמים... והיו כל העמים הכלליים

 חטיבה אחת ועל גביהם בתור אוצר קדוש ממלכת כהנים וגוי קדוש, סגולה מכל העמים כאשר דיבר ה' (אורות עמוד קנו) ולמרות שלאומיות ישראל היא נפרדת ושומרת על זהותה, בכל זאת שמירתה לא בשביל עצמה כי אם בשביל הטוב הכללי... "שאי אפשר שיבנה כי אם על ידי תיקון עולם במלכות שדי... אין מגמת מלכות ישראל בתור אבר פרטי מתוך כל האנושות כולה, כי אם בתור ערך הכלל כולו, שצריך שיתכנסו אליו כל הפרטים, להתעלות עמו, להשפיע עליו ולהיות מושפעים ממנו" (עולת ראיה ח"א עמוד שפו-שפז).


הלאומיות היהודית שונה לחלוטין מלאומיותם של עמים אחרים, כי רצונם של בני העמים לחיות חיים קיבוציים נובע משאיפתם למלא את צרכיהם החומריים והתרבותיים ואילו בישראל הרוח הלאומית היא התכונה האלוהית השרויה בטבע נשמתה "בכל עם ולשון הנקודה הפנימית של חפץ החיים הקיבוציים מיוסדת היא על התוכן הכלכלי לכל צורותיו, ביסוד הדאגה הפנימית השרויה בקרב האדפ לבצר את מעמד חייו הגשמיים... אמנם בישראל מונחת התכונה אלוהית במעמקי טבע נשמת האומה, הצמאון לדעת והרגשה אלוהית היא לו הנקודה שהחיים מורגשים בה... ורחו של משיח הולך ופועל את השלמת צביון זה עד עת קץ השלמה (אורות עמוד סד), ולכן "התכונה אלוהית" הגלומה בנשמת ישראל היא יסוד ההתאגדות הישראלית, יסוד הקיבוציות של עם ישראל בארצו, לחיות חיים עצמאיים, ריבוניים, שונים במהותם ובפעולתם, "הנטיה הלאומית המעשית של כנסת ישראל היא לבושה החיצון של הנטיה הרוחנית שלה, והאחרונה היא אורה ונשמתה של הראשונה, שתיהן יחד ממקור אלוהים חיים הנן יוצאות, וממעיין האמת והאמונה האלוהית נובעות (אורות קנח).

לאומיותנו, אשר הטוב האלוהי הכללי הוא משאת נפשה, היא קוסמופוליטית "כנסת ישראל היא תמצית ההוויה כולה, הגילוי הרוחני העליון שההוייה האנושית (אורות קלח) שמנצחת את העולם בכוחה הרוחני, במוסריותה, ובשאיפתה העזה להיטיב, לשכלל ולתקן יצורי תבל לזכותם ולרוממם לפסגת אושרם "כי לא הבלעתן והריסתן היא מטרת

 אורם של ישראל כי אם תקנתם והעלאתם" (איגרות א עמוד קמב) ומידה זו ירשנו מאבותינו שפעלו לאחד ולזכות את הבריות להיות "לימודי ה'", לעזור להן להוציא לפועל את שליחותן כי לכל אומה מאומות העולם יעדה ההשגחה מטרה ושליחות בקידום האנושות (עיין עולת ראיה שפז) וכל עוד לא ביצעה את תפקידה, היא ממשיכה להתקיים על במת ההיסטוריה "לרדת מעל במת ההיסטוריה אפשר רק לעם אשר גמר את אשר החל" (אורות קלו).

בפרקי "אורות ישראל" (אורות קלח) כותב מרן הרב זצ"ל כי מהות "כנסת ישראל" מיוסדת על כלות נפשה לאוקים ומשום כך ההשפעה של "אמונת ישראל" היא מעבר לגבול ישראל, והיא המקור המשפיע את הטוב והאידיאליות לאמונות כולן, והיא שתביא את האמונות והדתות כולן למדרגת "שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה'", "ואלוהיך קדוש ישראל אלוהי כל הארץ יקרא", ותורת ישראל עם כל מצוותיה מוסרה ומידותיה היא להביא את האדם ואת כל שכבות הציבור והעולם למעלות המידות ומעלות הדעות הנכונות והישרות לטובת כלל היצירה "נשמתנו מקפת עולם ומלואו ומצגת אותו על בסיס אחדותו העליון... מוסר רב השפעתנו בעולם והננו נכונים להשפיע עמו גם כן עונג וחיים רעננים את האנושות כולה הננו מקפלים ברוחנו בגלוי" (אורות נה).


 "החסד" הוא מורשה לאומית, יסוד מוסד בשורש נשמת העם, משמרת קדושה הנטועה באומה ומגלגלים אותו בעולם, ומיישמים אותו בבריאה למרות משטמת האומות לישראל (עיין ילקו"ש במדבר ותנד"א זוטא פ.כה), ולכן המשיחיות היא סגולת ישראל, פועלת בקירבה להעלות את כל היצורים להביא אור לעולם, לחבר את הבריות לבוראן, לרומם את החיים, ואורות התשובה והתיקון מאירים בתוכם ומנחילים אותם לעולם, והתשובה מקרבת את האדם אל הטוב, אל האלוהים שהוא מקור הטוב ומאחדת אותו עם הכל, והראי"ה קוק זצ"ל בספרו "אורות התשובה" שר שירת התשובה "ואל התשובה לבי הומה", התשובה ביסודה היא תנועה לשוב אל המקוריות" (פרק יב פיסקא ח) "על כן רק באמת הגדולה של התשובה אל עצמו ישוב האדם והעם, העולם וכל העולמים, הוויה כולה אל קונה, לאור באור החיים וזהו הרז של ,אורו של משיח"... שבהאירו ישוב העולם לשורש הוויה (פרק טו פיסקא י) ועל ידי התשובה הקוסמולוגית, תשובה האנושות לתיקונה, למקורה האלוהי "העולם מוכרח הוא לבוא לידי תשובה שלמה, אין העולם דבר העומד על מצב אחד כי אם הולך הוא ומתפתח וההתפתחות האמיתית השלמה מוכרחת היא להביא לו את הבריאות הגמורה החומרית והרוחנית (או"ת פרק ה אות ג) ומהלך כל היש הוא בנוי על יסוד התשובה (שם פרק יא אות ד) ומבלעדי מחשבת התשובה והשכלול, לא יוכל האדם למצוא מנוח והחיים הרוחניים לא יוכלו להתפתח בעולם (שם פרק ה אות ו) ולכן מרן הרב זצ"ל היה כולו שירה נשגבה לטוב האלוהי וחזה בעיני רוחו את התשובה הגדולה שלעתיד לבוא תקיץ, תגאל ותשיב את כל הבריאה למקורה העליון, לאידיאליים המוסריים והשכליים הגנוזים במהותה, והרב זצ"ל היה קשור בכל נימי נפשו אל הכל, אוהב אהוא את הכל ושר מתוך זהרו הפנימי "הנני קשור עם העולם, החיים, האנשים הם חבריי" והוויה כולה לוחשת לו סוד ומספרת היא לו כי חיים יש בה וכי היא התגלות אלוהים וקדושה אלוהית נסוכה על פניה, וכל באי עולם ילכו לאורה וישוב צלם האלוהים להתגלות באדם, ולכן עם ישראל בתחייתו יחיה את העולם ויסיר את המסכה הנסוכה על כל הגויים, את האפילה של  הכפירה, שהיא המות המכוער לעולם כולו... יקום ישראל על רגליו... יקיץ לתחיה את גרעיני החיים האלוהיים בלב כל אדם וכל חי, וכל הנשמה תהלל יה" (אורות 119) ולכן ישראל הם "רופא הנפש" (עיין ספר חסידים סימן תתתתשמא) של הבריאה כולה, ואהבת כל הבריות גנוזה בהתנהגותו המוסרית, וכל חפצו ושאיפת קיומו לתקן, להפיץ דעת עליון, להתפלל על כל הבריאה כולה (עיין סוכה נב, א) לרומם שמו יתברך, לטפח רגשי האמונה והטוב בכל שטחי החיים וכל זה יביא את גילוי אורו של משיח אשר יגלה את טבע הבריאה, וישיב אותה לאופיה הבריא, והארציות תשמש כלי לגילוי הקדושה האלוהית "והארץ האירה מכבודו" (יחזקאל מג, ב) וכל האנושות כולה תזקוף קומתה מתוך הכרת גדלות ה' וקטנות האדם.


מרן הראי"ה זצ"ל הרבה לדבר אודות הגאולה, תקומתה מחדש של מדינת ישראל בארץ ישראל שהיא סימן מובהק לחיזוק אמונתנו, בטחוננו בביאת המשיח ובאחרית הימים של קיום דבר ה' בידי נביאיו ליום שלא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה, וכבר לימדונו חז"ל בכמה דוכתי "אין בין עוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד" (שבת סג, א; פסחים סח, א; סנהדרין צא, ב ורמב"ם מלכים פרק יב) ויהיו ישראל יושבים לבטח עם רשעי עכו"ם המשולים כזאב ונמר... ויחזרו כולם לדת האמת ולא יגזלו ולא ישחיתו אלא יאכלו דבר המותר בנחת עם ישראל (עיי"ש ברמב"ם), ובימות המשיח יתעלה העולם לכמו שהיה קודם חטא אדה"ר (ראה רמב"ן דרשת תורת ה' תמימה) כי הקב"ה יעביר רוח הטומאה מן הארץ (זכריה יג, ב) "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", וכל הבריאה כולה תפעל לתכלית השלמות ואפילו בעלי חיים הטורפים והמזיקים יגיעו לשלמותם ולא יכעסו ולא יטרפו "וגר זאב עם כבש", כי כוח הדעה, השכל והמתינות יגבר וישפיע על כלל האנושות להכיר באמת, בטוב וביושר ואז "לא ירעו ולא ישחיתו" (ישעיה א, ג) וריבוי השכל והטוב מחליש את תוקף המידות, את השנאה והאוייבות וכל הבריאה תהיה חטיבה אחת נשגבה הפועלת מתוך רצון עליון, והכל מתוך אמונת התורה שתתפשט ותתקן העולם כולו בחינת ונברכו בך כל משפחות האדמה" ושנאת הגויים לישראל שהיא "שנאה מהותית" (אור החיים לויקרא כו, ו; ובראשית טו, יד) תוסר כי ריבוי דעת אמת תביא להכרת ישראל שהם "זרע ברך" וכל שנאתם אלינו

 אינה אלא על דבקותנו בה' (אור החיים דברים לב, מ).


היהדות תמיד ראתה את הטוב הגנוז בבריאה, ו"הרע" כותב מרן הרב זצ"ל באורות הקודש (ח"ב תעט) יש בו יסוד פנימי, תוכן של טוב, תפקיד בונה עד אשר ישוכלל העולם, רוח חיים טהורים יפוח על בני אדם ונשמות קדושות יתעוררו לפעולת ישועת אמת (עיי"ש תעח) ויתפרדו כל פועלי און, והקב"ה יחברם לטוב ולא יתחברו יחד לטשטש העולם ולהחריבו אלא לבנותו ולהצמידו ליוצרו.

לפני תיקון העולם, כוחות הטומאה מבקשים לאבד את העולם, אבל קדושת ישראל מעכבת על ידם שלא יצליחו לטמא נשמת הכלל אלא עושקות הנופלות בידם, וגבורת ישראל וטהרתם אינה נכנעת אלא מתאמצת להתחזק תמיד ביראת ה', לחזק מבצר היהדות, להרחיב את הטוב המוסרי שבתורת ישראל כי עיקר מידת התורה היא חסד "כי באור פניך נתת לנו תורת חיים ואהבת חסד" וחסד זה הטבוע בנשמת האומה חייב להתפשט על כל הבריאה, ואם לפעמים משתמשים באכזריות בחינת "ארור מונע חרבו מדם" (ירמיה מח, ו) ושאול נכשל בחמלתו על שאול, אין זו


  אכזריות ח"ו אלא כותב הראי"ה קוק זצ"ל "ואינו מתרחק על ידי זה מהשלמות אדרבה בזה הוא מעטר שלמותו עולה ומתחזק בעץ החיים, ומזה אנו יכולים להכיר כוח הגבורות הקדושות הנכללות בתוה"ק (מאמר ראיה ח"ב דף 429) והכל לשם תיקון, לשם שכלול כוחות הבריאה להכרת בוראם למען לא ידח מהם נדח, ולכן פעל מרן הרב כל ימיו לקרב, לרומם כל נפש תועה, לאמץ ברכיים כושלות ולקרב הדעה לאמונת חוסן "דורנו מוכשר וצריך הוא להיות מושפע דוקא מרעיונות שיש בהם חיים רעננים וגודל" (עקבי הצאן), ואחד מהתעודות של התגלות רזי תורה בעולם היא "להשקיף על החול מתוך האסקפלריא של קודש שעל ידי זה מתקרבים הערכים ואחדות העולמים מתבלטת, רוח האדם מתגדל ומעשיו הולכים ומתאדרים ביסוד החיים העליונים" (נאדר בקודש עמוד ב).


מרן הראיה זצ"ל, הכהן איש החסד, ראה את סוד ההשפעה בדרכי נועם, ולא בפנים של זעם וכעס יש לגשת אל דור בנינו, ולא במוחין דקטנות נחזיר תועים בנתיבות עולם לעולמו הרוחני של ישראל אלא ברוממות מחשבה, בקדושה, באהבת חינם "גם על אחנו הרחוקים שאנו מוכרחים לאסור עליהם מלחמת מגן... הננו מוזהרים להתנהג בדרך כבוד ונימוס, להילחם על הרע והחטא ולא על הרעים והחוטאים, אולי הם שוגגים, אנוסים או מוטעים ואולי יש בעומק החושך והרע גם גרגירי אורה וטובה ועל ידי דרכי נועם ונתיבות שלום וכבוד נוכל לתקן ולהציל הרבה יותר מאשר על ידי משטמה וקטיגוריה" (אגרות ב עמוד רפא), ותורת ישראל המקרבת מפרידה את הקליפה מן הפרי, מלמדת זכות על הכלל ועומדת תמיד על הצד החיובי של הכלל ולכן "אהבת ישראל והעבודה של הסניגוריא על הכלל, איננה רק עבודה הרגשית לבד כי אם מקצוע גדול בתורה וחכמה עמוקה ורחבה" (עיין אורות קמח-א; ערפלי טוהר ו) "רחמי שמים אנו צריכים שלא נכשל באותו הפח של ,צרות הלב" המחפש מומים ומעורר מדנים", "הנני רואה את הצד הטוב שבכל הופעה, ואליו אני מתייחס באהבה וביקר" (אגרות ח"ב עמוד רסא-רסד), תיקון הבריות ושכלולן מתחייבת מהטוב האלוהי השורר בבריאה, "וכל מה שמתקרב האדם אל אור ה' יתברך, יותר שופע עליו שפע השלמות האמיתית, לפיכך כל מה שמתגברת יותר בלב האדם אהבת חסד ורצון ההטבה לפרט ולכלל, הוא יותר קרוב לו ב"ה" (עולת ראיה ח"א רצ),

 וכיון שנשמת ישראל שורשה מהטוב האלוהי הרי הנהגתה בעולם מטה כלפי החסד, לאהוב את הבריות ולשנוא לחייבם (עיין ערפלי טוהר עמוד מא ואגרות ראיה א עמוד רסג).


כידוע ש"התורה קדמה לעולם" (בר"ר א-ה) ופירש מרן הראי"ה זצ"ל שיסוד הקדושה הוא למעלה מהטבע, ולכן התשוקה הנפשית לקדושה מלאה היא את כל רוחב הבריאה כולה בחינת "ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין" (זוהר ח"ג רכה) ומשום כך האנושות תסיר את קליפותיה החיצוניות, תחזק את תוכן האמונה, הדעה, הבינה, ותחפש שבילים סלולים לאלוהות.