ב- ההבדל בין עשו לעמלק
עמלק הוא נכדו של עשו, בנו של אליפז שיצא מתמנע שנמנע אברהם לגיירה, ועבור סירוב זה יצא ממנה עמלק (סנה' צט, ב).
ברם נשאלת השאלה, אם עמלק הוא נכדו של עשו, האם חל עליו הציווי של "לא תתעב אדומי" (דברים כג,ה) כלומר הציווי חל גם על עמלק שהוא מזרעו של עשו, והוא אחינו "לא תתעב אדומי", "ואתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו" (דברים ב,ד) ואמרו רז"ל (בב"ר כב) "אע"פ שהם בני עשו – אחיכם הם" וא"כ כל יוצאי עשו הורחקו רק ג' דורות אבל אז אפשר לגיירם ולקרבם ואז גם זרע עמלק יש לקרב ואיך התורה מצווה על מחייתו לכל הדורות?
והנה בחפשי מצאתי ברמב"ן וברבנו בחיי בפירושם לבראשית (לו,יב) שעמלק אינו נחשב לזרעו של עשו, ואינו בכלל בני הגבירות אלא ממזר בן ממזרת (עיי"ש בהגהות ד"ה ואם) ונצר נתעב שבא ממקור מושחת וממעיין נרפש, איש בליעל, צר ואוייב, ועליו נצטווינו "מחה תמחה את זכר עמלק" כי הוא יצר שיטה סדיסטית המתנגדת לאלוהות והשׂשׂה להפיץ רשע ורוע בעולם ולכן "אין הכסא שלם" עד שתימחק האידיאולוגיה העמלקית ולכן לפי זה אין לקבל גרים מעמלק וכמו שסוברים הספרי, המכילתא והתנחומא (פר' כי תצא) ולכן חובתנו למגר מחשבה רעה זו, להשחיתו ברכוש ובנפש כי קיומו בעולם מעיב על הופעת מלכות ה' בבריאה, על הצמחת הטוב והצדק בבריאה.
עמלק הוא בנו של אליפז בנו של עשו שילדה לו תמנע פילגשו (בראשית לו,יב ודברי הימים א,לו ורש"י שם) וכיוון שהוא נולד פסול, יש לו שנאה כבושה לזרע יעקב, וזוהי שנאה תהומית נצחית
שאין לה תקנה רק על ידי מחייתו מן הבריאה, כי שנאה הנובעת מקנאה אין לה תקנה (אור החיים לויקרא כו, ו; ובראשית טו, יד).ומה ההבדל בין שנאת הגויים לשנאת עמלק? א- עמלק אינו נח מרוגזו ושנאתו לישראל אפילו שעה אחת, וכל הזמן הוא זומם להשמיד את ישראל וכפי שההיסטוריה מוכחת, והשואה האחרונה היא פרי עמלם של העמלקים הגרמניים שרצו להכחיד את הופעת עם ישראל בעולם ושכחו את הטובות שהיהודים עשו עם מדינת גרמניה, ועמלק שכח ולא זכר הטובה שעשו לו ישראל שנצטוו לא להתגרות בבני עשו (תנחומא בשלח, כה; ודברים ב, ה) ועמלק נכלל עמהם.
אבל שאר הגויים מקבלים שוחד ומתפייסים ולפעמים נרגעים משנאתם ונראים כאוהבים לתועלתם ואילו עמלק אינו מתפייס בשום שוחד ושונא את ישראל כל הזמן ואינו מניח שנאתו אפילו שזה לא לטובתו.
ב- שאר הגויים כשרואים יד ה' שמכה בהם מיד נופלת עליהם אימת ה' ופחד "תיפול עליהם אימתה ופחד" ואילו עמלק אפילו שראה אותות ומופתים גדולים וכבוד ה' חופף על עם ישראל, בכל זאת קם בחוצפתו ונלחם בישראל כמו שעשה עמלק הראשון שלא נרתע ויצא לקרר את האמבטיה. ושנאה זו הוריש עמלק לצאצאיו אחריו מדור דור, ושמחים להשמיד את ישראל ומחרפים נפשם למות על שנאה זו. שנאה זו היא מאוויית לבו של עמלק ואינה תלויה בדבר והיא מתקיימת תמיד ואינה בטלה עולמית ולא יועילו שום חשבונות ושום תהפוכות בעמלק או בישראל ולכן זו היא שנאה נצחית ולא תיעלם עד שימחה זכרו של עמלק.
ולפי זה התפלל יעקב "אל תתן ה' מאוויי רשע זממו אל תפק ירומו סלה" (תהילים קו) ואמרו רז"ל במגילה (י,א) "אמר יעקב לפני ה': רבש"ע אל תיתן לעשו הרע תאוות ליבו – זממו אל תפק – זו גרממיא של אדום, שאלמלא הם יוצאים ומחריבים את כל העולם כולו" והיעב"ץ הגיה: גרממיה – זו גרמניה – אשכנז, ומלחמת עולם השניה הוכיחה אימרא זו שהרי הממשל הנאצי רצה להחריב את העולם כולו ורצה לחסל את הגזע היהודי והרג ששה מיליון יהודים.
ישראל היא ראשית ועיקר מצד הקדושה "קודש ישראל לה' ראשית תבואתה" (ירמיה ב,ג) ועמלק הוא ראשית ועיקר מצד הטומאה "ראשית גויים עמלק" (במדבר כד,כ) ולכן "עמלק" לוחם נגד ה', נגד התורה ונגד ישראל ולכן "מלחמה לה' בעמלק", ולכן אין מקבלים גרים מעמלק כי נצר נתעב זה אי אפשר לתקנו (מכילתא, ספרי, תנחומא וילקו"ש) ואין הכסא שלם עד שימחק שמו ואז יושלם שם ה' "כי יד על כס יה" (כלומר חסרה אות א' מכסא, ואותיות ו' ו-ה' משם הויה) ולכן כש"הוא" ישוב אז שמו יהיה קיים ובעת ההיא יקרא לירושלים כסא ה' (ירמיה ג,יז).
ולפי זה יש הבדל בין עשו לעמלק – עשו נכמרים רחמיו ומתפייס כמו "ויחבקהו" (בראשית לג,ד) רשב"י אומר הלכה היא עשו שונא ליעקב – אלא נכמרו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו (ספרי בהעלותך). עמלק הוא "מעקל" כהגדרתו של מהר"ל (אור חדש על אסתר) בניגוד לישותו של ישראל המשתוקקים לעשות רצון בוראם ואילו עמלק נלחם נגד הקב"ה ולכן הוא "עקום" ולאור כל הנ"ל, יש לומר שהשנאה לישראל מופיעה בעולם משני צדדים:
ב- שנאת המן שאין לה סיבה, ואינו נלחם בישראל מסיבותיו של אחשורוש אלא מלחמתו היא לשמה, להילחם בטוב הגנוז בנשמת ישראל ולבסוף הקב"ה עשה והציל ישראל מעמלק ותלו את המן, ושמחתנו על הצלת כבוד ה' על הצלת ישראל, כי הצלתם היא הצלת כבוד ה' וזוהי עוצם השמחה של פורים שזוכים בו למחות קליפת עמלק ולכן כל המועדים בטלים וימי פורים אינם בטלים (מדרש משלי) כי אנו במעשינו הטובים בתפילותינו מכניעים קליפת עמלק, זוהמת הנחש וכוחות הסטרא אחרא, כי עמלק כלולים בו כל כוחות הרע, וכולם יונקים ממנו "ראשית גויים עמלק" (במדבר כד,כ) אבל "אחריתו עדי אובד" (במדבר כד) ופירש רש"י שם שאחריתו להיאבד על ידי ישראל כי לעתיד לבוא עתידים כל גויי
הארץ לעזוב רשעותם ויבואו לחסות תחת כנפי השכינה אבל עמלק שאין בו כלום של טוב וכל מעיינו נרפש, וכל מחשבותיו רק להרע אחריו עדי "אובד" (ספר התודעה).
עמלק הוא "מקל חובלים" לישראל "עם-לק" - שבא ללוק דמם של ישראל ככלב (ילקו"ש) והוא מתנוצץ בעולם מכוח רפיון אמונה של ישראל "ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים" – שרפו ידיהם מן התורה (ילקו"ש) והוא
מזכרת עוון, כשעם ישראל אומר "היש ה' בקרבנו אם אין" מיד "ויבוא עמלק", בא על רפיון האמונה ועל אי הכרת הטוב והחסדים שעשה ה' עם עמו ביציאת מצרים ובכל הדורות ואי הכרת הטוב גוררת עונשים רבים וכבדים.