מצות הסוכה - זכר לענני כבוד או לסוכות ממש

א-     המקור

ב-     פסק הטור והשו"ע

ג-     למה לא עושים זכר למן ולבאר

ד-     ענני כבוד: השראת השכינה בישראל


 

א-     המקור

בגמרא במסכת סוכה (יא, ב) כן בתורת כהנים (פ.אמור) מובאת מחלוקת תנאים בפירוש הכתוב "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל" (ויקרא כג, מג) לדעת רבי אליעזר הסוכות שהושיב בהן ה' את ישראל במדבר היו "ענני כבוד" ולדעת רבי עקיבא סוכות ממש עשו להם (עיי"ש), ובגליון שם הביא שהגירסא בתו"כ הוא בהיפוך דהיינו שר"א אומר סוכות ממש.

יוצא שלפי ר"א בסוגיית הגמרא שענני כבוד הגינו על ישראל במדבר לבל יכם שרב ושמש (עיין במדבר ט, י) ולכן לזכר הנס הגדול הזה, נצטווינו לעשות סוכות לזכור הקפת ענני כבוד שהקיפו את ישראל והגינו עליהם ממזיקים שונים, והסוכה במשך שבעת ימי החג נקראת "דירת קבע" של היהודי (סוכה ז, ב) ואילו לדעת רבי עקיבא, ישראל עשו סוכות ממש בעת חנייתם וישבו בהם מפני החמה, ולזכר זה עם ישראל עושה סוכות ממש בכל שנה ושנה, וגדרה הוא "דירת עראי".

ותמוה הדבר למה רבי עקיבא לא אזיל בשיטת ר"א? ולענ"ד יש לומר שלרע"ק היה קשה למה לא מצאנו זכרון לבאר למן שניתנו לישראל בזכות משה ומרים, ומה נשתנו ענני כבוד שניתנו בזכות אהרון? ולכן מכוח קושיא זו, הסיק רע"ק שהזכרון בא על "סוכות ממש" שהיה בהם נס מיוחד שהגינו עליהם מפני נחשים ועקרבים ומפני הקור והצינה (הרמב"ן).

ברם ר"א סובר שהקב"ה פרש עלינו "ענני כבוד" להגן על ישראל מפני השמש, השרב והקור כל ימי שהותם במדבר, וזה היה "נס גדול" שהרי הקב"ה הנהיגם באזור צחיח, חם ויבש והקיום בו קשה מאוד, והקב"ה פינק את עמו והראם את חיבתו היתירה.

ב-     פסק הטור והשו"ע

ורבנו הטור (סימן תרכה) פסק כר"א וז"ל: "והסוכות שאומר הכתוב שהושיבנו בהם הם ענני כבוד" וכן כתב רש"י בחומש (ויקרא כג, מג) "כי בסוכות הושבתי - ענני כבוד" ומרן השו"ע (סימן תרכה) גם הוא פסק כר"א, וכתב שהסוכות הם ענני כבוד שהקיפם בהם לבל יכם שרב ושמש, ולכן בכדי להכיר חסדיו ונפלאותיו ונוראותיו, נצטווינו לעשות סוכות, וכן תירגם אונקלוס "ארי במטלת עננין אותיבת" וכן פסק הב"ח (סימן תרכה), והנה ענין זה צריך ביאור, ושתי קושיות בדבר:

א-     לפי מה דקיי"ל בכל מקום שנחלקו ר"א ורע"ק הלכה כרע"ק וא"כ למה נקטו הטור, השו"ע ועוד, כדעת ר"א ולא פסקו כרע"ק שסוכות ממש עשו במדבר?

ב-     כידוע שאין דרכו של הטור ומרן השו"ע בשולחנם הטהור לבאר טעמי ההלכות או להביא מקורן בתורה שבכתב אלא לפסוק הלכה למעשה, וכאן שינו ממנהגם והביאו את הפסוק בפרשת אמור (כג, מב-מג) וביארו את טעם ההלכה?

א- וליישב את השאלה הראשונה למה פסקו כר"א ע"פ מה שכתב הרא"ם (פ.אמור) שהסביר שממשמעות לשון הכתוב "כי בסוכות הושבתי" שזה מורה על "פועל אלוקי" ולא על "פועל אנושי" וענני כבוד הם "מעשה שמימי" כי אם נאמר שהכוונה לסוכות ממש כמו רע"ק היה לכתוב לומר "כי בסוכות ישבו בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" ולכן אין כאן ישיבה מקרית וסתמית של ישראל כי אם "הושבה" מכוונת הושבה נסית של "ענני כבוד" שהגינו על ישראל הגנה מכל הצדדים הגנה עליונה וכפי שאומר הנביא ישעיה (ד, ו) "ענן יומם ועשן ונוגה אש להבה לילה".

ויש לחזק משמעות זו שהיא מתאימה לפשוטו של מקרא שהכוונה לענני כבוד שהרי לא מצאנו בשום מקום בתורה שישראל ישבו במדבר בסוכות ממש ולכן הסוכות שעליהם מדובר בקרא הם "ענני כבוד" עבי שחקים "ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם יומם ובעמוד אש לילה" (במדבר יד, יד; ושמות יג, כא-כב; יד, יט וכד; במדבר י, לד).

ומצאנו שעננים קרויים "סוכה" וכדברי ישעיה (ד, ו) "וברא ה' על כל מכון הר ציון ועל מקראה ענן יומם ועשן... וסוכה תהיה לצל יומם ולילה".

נמצאנו למדים שלדעת ר"א יש אסמכתאות במקראות שהקב"ה הגן על עם קרובו בישימון דרך מחורב היום ומקרח הלילה, ומפגעי המדבר הנורא והגדול.

וענני כבוד הגינו כמה הגנות על ישראל בישימון דרך:

  • היו מגן מפני שרב ושמש (טור שו"ע סימן תרכה)
  • הגינו עליהם מפני עקרבים ונחשים (מכילתא בשלח ג, כא; ספרי ורש"י בהעלותך י, לד).
  • הגינו עליהם מפני חצי האוייבים שזרקו עליהם חצים ובליסטראות (מכילתא בשלח יד, כ; רש"י לשמות יט, ד; וספרי כי תצא כה, יח).
  • העננים היו שומרים על בגדיהם ואף היו מכבסים ומגהצים אותם בעודם עליהם וכדברי הכתוב (דברים ח, ד): "שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה זה ארבעים שנה".
  • והדבר המיוחד שהיה בענני כבוד הוא "השראת השכינה", השגחה מיוחדת ואהבה יתירה לעם ישראל, ולכן החוטאים היו נפלטים מחוץ לענני כבוד (רש"י לדברים כח, יח).

וראיתי לבעל "ביכורי יעקב" (סימן תרכה-ב) שרצה ליישב את הטור והשו"ע ודעימם ע"פ גירסת התורת כהנים (פ.אמור פרשה יז): שהגירסא היא איפכא: ר"א אומר סוכות ממש היו, ורע"ק סובר ענני כבוד היו וכן הגירסא במכילתא (פ.בא פרשה יד) שרבי עקיבא סובר "ענני כבוד" ולכן סברו כגירסת התו"כ והמכילתא ופסקו הלכה כרבי עקיבא.

והנה גם מפרשי התורה נמשכו אחרי מחלוקת זו:

  • הרשב"ם בפירושו לויקרא (כב, מג) והרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג פרק מג) סוברים שסוכות ממש היו ולדעתם סוכות אלה נעשו בהתחלת החורף מחמת הקור.
  • רש"י והרמב"ן סוברים שענני כבוד היו שהגינו על כללות ישראל והפגינו חיבת ה' לעמו.
  • והמהר"ל בפירושו "גר אריה" על התורה (פ.אמור) כתב וז"ל: הענן שהיה מן השמים בין שהיה למעלה בין שהיה מן הצד הכל נחשב למעלה, כלומר שהעננים שהיו מלמעלה משש פאות העולם נחשבים למעלה מעם ישראל והיו מגינים עליהם מכל צד.

וראיתי לבעל פרי מגדים (א"א סימן תרכה) שכתב ליישב את השאלה הנ"ל כך: כי היקף ענני כבוד לא היה לכל אחד ואחד בנפרד אלא כל ישראל ביחד היו בסוכה אחת והם ענני כבוד שסיככו את ישראל מכל הצדדים ולכן כוונת התורה בפסוק "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל" היינו ענני כבוד שכללות ישראל ישבו מכונסים בתוכם ולא שייך לפרש סוכות ממש כי בסוכות פרטיות יש בו "הפרטים" ולא כלל ישראל.

ולגבי השאלה השני ששאלנו ענה הב"ח (סימן תרכה) שביאורם של הטור והשו"ע לפסוק הוא חלק מההלכה כלומר בכדי לקיים את מצוות הישיבה בסוכה כתיקונה וכהלכתה יש להבין את כוונת המצווה שאם לא כן לא קיים המצוה כתיקונה, ולכן כתבו הפוסקים שלמעשה צריך לכוון בישיבתנו בסוכה שני דברים:

  • זכר ליציאת מצרים.
  • זכר להקפת ענני כבוד, והתורה מדגישה במצוה זו "למען ידעו דורותיכם" שישנו חיוב של ידיעה ברורה והכרת הנ"ל לדורות הבאים (עיין משנ"ב סימן תרכה-א).

ולענ"ד יש לומר שאין מחלוקת בין ר"א לבין רע"ק בעובדות שהרי גם רע"ק מודה שהיו ענני כבוד במדבר וא"א להכחיש או להתעלם ממציאותם היעילה לעם ישראל אלא כל מחלוקתם מצטמצמת בטעם המצוה שלדעת ר"א ההודיה בישיבה בסוכה היא על יציאת מצרים וקיומנו במדבר שהרי אמרו בתורת כהנים (אמור) "מלמד שאף הסכה זכר ליציאת מצרים", ולדעת רע"ק שסובר סוכות ממש, ההודיה היא על שזכינו לצאת ממצרים ולהיכנס לא"י וכמו שביאר "הרוקח" (מובא בא"ר לסימן תרכה) "כשצרו על ארץ סיחון ועוג ועל כרכים שבארץ כנען, עשו סוכות וישבו בהן וזוהי כוונת למען ידעו דורותיכם שלא יחשבו מאבותינו אנו יושבים בארץ אלא ידעו שיצאנו ממצרים וצרנו על הערים וכבשנו אותם בסייעתא דשמיא ובמסירות נפש על כיבוש הארץ", כפי שנצטווינו "והורשתם את הארץ" (במדבר לג, נג ודברים יא, לא) והיא מצוה דאורייתא לדורות (עיי"ש ברמב"ן).

ולפי זה אפשר ליישב השאלה למה צריכים לחגוג פסח וסוכות זכר ליציאת מצרים? אלא בפסח אנו מודים לה' על היציאה, על השחרור הלאומי, ובסוכות אנו מודים לו על קבלת הארץ וירושתה לנצח ועל הקיום במדבר שהיה מלווה בנסים ונפלאות כדי להכשיר אותנו לכיבוש הארץ ולנחלתה לעם קדוש.

או אפשר לפרש שאליבא דר"א עיקר ההודיה בסוכות על חסדי ה' וחיבתו שהגן עלינו ולדעת רע"ק אנו עושים סוכה להפגין מעלת ישראל שיצאו ממצרים ללא הבטחת דיור ממש וכדברי ירמיה (ב, ב) "זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותייך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" וכאן מתגלה "הנאמנות העיוורת" של עם ישראל לבורא שלא שאלו על ייעוד יציאתם, על דיורם וקיומם היומיומי (ועיין בספר "אורות" ישראל ותחייתו יט שהסביר שאין סתירה בין שתי הגישות).

ג-     למה לא עושים זכר למן ולבאר

והנה לפי ר"א שסוכות היינו "ענני כבוד" יש שואלים למה התורה מצווה אותנו לעשות סוכה לזכר "ענני כבוד" שניתנו לישראל בזכות אהרון (תענית ט, א) ולא עושים זכר לבאר ולמן שניתנו לישראל בזכות מרים ומשה ולשאר הנסים שהיו במדבר במשך ארבעים שנה? (עיין המבי"ט בספרו "בית אלקים" שער היסודות פרק לז; מרן החיד"א בספרו ראש דוד פ.אמור; וברכי יוסף סימן תרכה) ונאמרו כמה תירוצים לזה:

  • אע"פ שהמן והבא היו נסים מפורסמים, מ"מ הם צרכים נחוצים והכרחיים לקיום העם כי אי אפשר בלעדיהם משא"כ "ענני כבוד" שלא היו נחוצים כי רבים הולכים במדברות ללא "ענני כבוד" בכל זאת נתינתם היא ביטוי של חיבה, של אהבה וכבוד של ה' לעם סגולתו, וזה כבודם ותפארתם של ישראל שהוצמד להם "לווי אלוקי" לשמור עליהם מכל מיני מזיקים, לשרתם ולהאיר להם את הדרך, וזוהי מתנה שמימית, הגנה כוללת לכולם גם לחלקים הירודים שהיו במחנה ישראל (עיין שם משמואל סוכות עמוד קסח ומרן החיד"א שם).
  • מרן החיד"א בספרו "ראש דוד" (פ.אמור) נתן הסבר אחר והוא המן והבאר ניתנו לישראל כתוצאה מתלונותם ותרעומותם ולכן לא ניתנה להם מצוה לדורות זכר למן ולבאר למרות שהיו חשובים ונחוצים משא"כ "ענני כבוד" ניתנו ללא בקשות ותלונות, ללא תרעומת ומריבות (עיין שמות טו, ג;יז, ג) ורק מטובו וחסדו הגדול יתברך העניק להם מתנה טובה זו ולכן עושים מצות סוכה לזכרם כדי לשבח, להודות ולקלס לבורא על חסדיו המרובים ביציאתנו ממצרים ובהליכתנו במדבר שורץ נחשים ועקרבים.
  • יש שמיישבים כך: הבאר והמן היו מצרכים בסיסיים אבל נועדו בעיקר לצורך גשמי ולעומת זאת "ענני כבוד, היו ביסודם ענין רוחני כי הדבר המיוחד שהיה בהם הוא השראת השכינה במחנה ישראל ולכן הסוכה נקראת "צלא דמהימנותא" – צל השכינה (זוה"ק ח"ב ויקרא אמור קג, א) ולפיכך "ענני כבוד" הם ביטוי לאהבת ה' יותר מאשר המן והבאר וקביעת החג היא על הרוחניות, על השראת השכינה שהרי העננים היו פולטים את החוטאים מחמת קדושת השכינה (רש"י לדברים כה, יח).
  • ענני כבוד מבטאים ומפגינים אהבתו העזה של הבורא לעם סגולתו והשראת השכינה בעמו אחרי חטא העגל (הגר"א שה"ש א, ד) ולכן מנצחים לדורות בעת הופעת השכינה בישראל.

             שאלת הטור

א-     והנה בין לר"א ולבין רע"ק חג הסוכות הוא לזכר יציאת מצרים. ונשאלת השאלה מדוע נבחרה הסוכה לזכירת נסי מצרים? ויש לומר כך: עם ישראל שיצא ממצרים היה עם של עבדים, של פחדנים ומבוהלים כי זה טבע הגלות לגדל פחדנים, הפכפכים ומן הראוי העם שברח ממצרים ועדיין אימת משעבדו עליו לפחד לשבת בבתי עראי, ויש צורך רב לעשות לו נסים ונפלאות בעת הליכתו במדבר, בעת התגבשותו כעם ישראל המתעתד להיכנס לארץ ישראל ולהקים "מלכות ישראל" והקב"ה חס עליהם והוריד להם ממרום "ענני כבוד" והקיפם מכל רוחות השמים והגן עליהם מפגעי הדרך במדבר הנורא והאיום, וכל המזיקים נהדפו בידי ענני כבוד ולכן לזכר הנסים הגדולים שנעשו לאבותינו, ציווה עלינו הבורא להקים סוכות תחת כיפת השמים כדי להעמיד לנגד עינינו בכל שנה מחדש את רוב נפלאותיו וכיוון שהושגחנו על ידו, ישראל ישבו בסוכות ולא בערי מבצר, ולכן ישיבת הסוכה בכל שנה מעוררת בלב היהודי זכירת הנסים והנפלאות שנעשו לעם ישראל מיציאת מצרים ועד הכניסה לארץ חמדה, ולחזק טעם זה יש להוסיף את דברי הרשב"ם (ויקרא כג, מג) שפירש "כי בסוכות הושבתי..." בלא ישוב ובלא נחלה, ומתוך כך תתנו הודעה למי שנתן לכם נחלה ובתים מלאים כל טוב, ואל תאמרו "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח).

ב-     ליישב לפי בעל "הרוקח" שכתב: כשצרו על ארץ סיחון ועוג ועל כרכים שבארץ כנען ישבו בסוכות, וזה למען ידעו דורותיכם שלא יחשבו מאבותינו אנו יושבים בארץ אלא ידעו שיצא וממצרים וצר ועל ערי כנען (מובא בא"ר או"ח סימן תרכה) ולכן הסוכה מעוררת בו כי מתנת ארץ ישראל היא מתנה אלוקית אבל דורשת עמל ומסירות בני ישראל לרשת אותה ולגרש את האוייב מתוכה ולא מוענקת לנו על מגש של כסף, וכתב רבנו הטוב (סימן תצ) כי נצחון מלחמת גוג ומגוג יהיה בחודש תשרי ולכן מפטירין בשבת חול המועד סוכות הפטרת "ביום בא גוג" (זכריה יד, ח) הנסוב סביב חזון אחרית הימים בהם תתחולל מלחמת גוג ומגוג ומלך המשיח יצא לקראתו ויכריעהו במערכה, אז תוקם מחדש סוכת דוד הנופלת ויחזיר מלכות ישראל ליושנה ויבנה בית המקדש בב"א.

ג-      לפי הסברו של המלבי"ם (ויקרא כג, אות רז) למ"ד סוכות ממש דהיינו כיון שחג הסוכות בא"י בעונה חקלאית, בעת אסיפת היבול לתוך הבית ולכן נקרא "חג האסיף" שמלאו בתיהם כל טוב ויחשבו את עוה"ז כתכלית חייהם, כבית חייהם ולכן הסוכה נבחרה להוציא מלב היהודי טעות נוראה זו וללמדו שעוה"ז הוא "מלון אורחים" דירת עראי במשך שבעים שנה ותכלית חיי היהודי הוא "עולם הנצח" ולו צריך לכוון את כל מעשיו ותקוותיו, וכל מגמת יציאת מצרים להחדיר לתודעתו של היהודי שהוא "קניינו של הקב"ה" וכל ישותו ומהותו משועבדים לרצונו יתברך כדי לזכות בחיי עוה"ב, והסוכה מסוככת על האדם לרמוז לו שרוח הקודש מקיפה אותו ומסייעת לו למלא את יעדו בבריאה, ואמרו רז"ל "המקיים מצות סוכה כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית" (תשובת מהרי"ו) והקב"ה מושיבו בסוכתו של לווייתן לעתיד לבוא (ילקו"ש איוב; בב"ת עה, א ואבן שלמה לגר"א פרק יא, סעיף יא).

ד-     הקשר בין סוכות ליציאת מצרים לענ"ד הוא כך:

כידוע שפעמים רבות נצטווינו בתורה לזכות שעבוד מצרים ושחרורו, והרבה מצוות מנומקות מטעם זה, והדיברה הראשונה מנומקת "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" ולא נאמר "אשר בראתי שמים וארץ" כי יצ"מ היא אולם ועמוד האמונה וההשקפה היהודית, כי ההשקפה המצרית מושתתת על החמרנות, על הסגידה להנאות הגשמיות, על ההישענות של "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", וכל מי שלא דגל בהשקפה חמרנית זו המצרים ראו בו סכנה, דיכאו אותו ורמסו זכויותיו, רכושו ומעשיו, ועם ישראל הושפע מהשקפה עד שיצאו ממצרים וקיבלו את התורה המכריזה שהייעוד האנושי בעולם הוא ייעוד רוחני, וכל מגמת המצוות להרים את החמרנות לרוחניות, לקדש את החיים הגשמיים ולשעבדם למקור חיותם, ולכן מכונה ירידת ישראל למט' שערי טומאה כי החמריות ללא רוחניות היא "מות", טומאה וסיאוב כל החיים, ולכן זכירת יצ"מ באה להזכיר לנו שעלינו לעזוב, לתעב את התרבות המצרית הגשמית ולהפגין קדושת החיים ולהעלות את החומר מטומאתו לקדושה עליונה, ולאור הסבר זה אתי שפיר למה "הסוכה" קשורה ביצ"מ כי היא מלמדת אותנו שני יסודות:

א-     להיות קשור עם הטבע, עם החומר שהרי הסכך חייב להיות מגידולי קרקע, מגידולי ארץ הקודש שהעבודה החקלאית בה היא קדושה (חתם סופר לסוכה לו ד"ה אתרוג הכושי) וכל הטבע הוא קודש, וסכה עם הכולל שווה הטבע (86) ללמדנו שהיהודי החי בא"י מקדש כל החמריות העולמית, מכוון את כוחות הטבע לייעודם האלוקי ולא להפוך אותם לאליליים.

ב-     ומאידך הסוכה מלמדת שלא העושר, לא הנכסים ולא כל תחבולות אדם מאבטחים את חיי היהודי אלא ה' שומר על כל החוסים בו, וכל הצלחותיו תלויות בהשגחתו יתברך, ולכן מצות סוכה היא נשגבה מאוד כי היא מחנכת לביטול הישות העצמית, למידת הענוה, לחיזוק האמונה בה' שהוא מקור החיים וזוהי השמחה האמיתית ולכן חג הסוכות הוא חג של שמחה יתירה (עיין חורב פרק ל; הרב הירש לבמדבר כט, יג) וגם הגויים לעתיד לבוא יקבלו מצות סוכה (ע"ז ב, א ו-ג, ב; מדרש תהלים כא, א וחידושי מהרש"א שם) וזוהי שמחה שגם הגויים יקבלו עליהם עול מלכות שמים "אליו גויים ידרושו" (ישעיה נד, יג ומכתב מאליהו ח"ב עמוד 107) ולכן הסוכה היא מבחן לקבלת עול מלכות שמים (שפ"א סוכות תרמה ד"ה כתוב).

ג-      הסוכה מלמדת אותנו שכל תאוות העולם והנאותיו החמריות הן חולפות ועוברות, ואין שום קביעות בעוה"ז וידיעה זו היא שכלית, לכל המתעמק במהות החיים יווכח לדעת שעוה"ז הוא "דירת עראי" ומתוכו בונים "דירת קבע" של עוה"ב ומשום כך הסוכה היא מבחן לגויים לקבלת עול מלכות שמים (עיין מכתב מאליהו ח"ב עמוד 107).

בחג הסוכות, על כל הלכותיו, אנו מבליטים קדושת החיים הטבעיים שאינם סותרים את החיים הרוחניים, ואין סתירה בין הקודש לבין החול, ושניהם קשורים יחד, וחול בלי קודש הוא גוף בלא נשמה, וקודש בלי חול הוא נשמה בלי גוף ולכן אי אפשר להילחם נגד הטבע ולהתנתק ממנו אלא לרוממו על הארתו באור של תורה וזוהי כוונת הישיבה בסוכתו של לויתן וכפי שכתבו חכמי האמת (עיין במאמרי הראי"ה ח"א עמוד 146 במאמר "השופר והחצוצרה") ולכן מטרת היהדות לנצל את הפיתוח המדעי, הטכנולוגי והמדיה למטרות ערכיות, לאכול את הפרי ולזרוק את הקליפה, וחג הסוכות מחדיר לתודעתנו לקחת חומר פסולת, זרדים, ענפים שהם בחינת "קליפה" וליצור מהם "בנין קדוש", "צילא דמהימנותא" שמקרב אותנו לאמונה וכמו שכתב רבנו הרמח"ל (דעת תבונות בהוצאה מנוקדת 43) "כל יום ויום שעובר נמצא העולם קרב יותר אל שלמותו והתפתחות המדע מקרב את העולם לשלמותו, למקורו הטבעי, למצבו הראשוני (עיין אורות התשובה פ"ה, ג, אורות הקודש עמוד תקנה ותקסה, תקסג).