הקמת המדינה היהודית לאור ההלכה והאמונה

הקמת המדינה היהודית לאור ההלכה והאמונה

הרב שלמה בן חמו


ראשי פרקים

א.     הגדרת מדינה.

ב.     מגמת המדינה היהודית.

ג.     הייעוד הישראלי רק בארץ ישראל.

ד.     האם למדינה היהודית יש ערך דתי או ערך לאומי גרידא?

ה.     הקמת מדינת ישראל: אתחלתא דגאולה.

ו.     הצפיה לישועה.

ז.     מעלת וחשיבות השלטון העצמי והריבונות העצמית בארץ ישראל.

ח.     היתרונות החמריים והרוחניים של הקמת המדינה.


א. הגדרת מדינה

שני גדולי המחשבה היוונית התחבטו רבות בהגדרת מהות "המדינה" וייעודה בחיי העם השוכן בה.

א. הפילוסוף אפלטון בספרו "פוליטיאה" כתב שהמדינה האידיאלית תפקידה לחנך באמצעות מוסדותיה דור חדש המודרך על פי תעודה מוסרית, הדרכה בדרך טובים כדי להבטיח לו חיי אושר שלפי התפיסה היוונית היא תכלית המוסר. ומבחינת צדק ויושר הממלכתי, שעבוד עמים והתמדת עבדות מעמדית הם יסודות הכרחיים במלכות אפלטון הנסוכה   בגזענות ובהתנשאות לאומנית, השקפה מדינית אפלטונית זו היא פסולה כי היא מטפחת "לאומיות גזענית" השוללת חופש אישי וזכויות אזרחיות מרובו המכריע של תשובי המדינה.

ב. הפילוסוף אריסטו מגדיר בספרו "פוליטיקה" את תפקיד המדינה במתן חוקים צדיקים לעם היושב בה ובהדרכת חוקים אלה יבוא לשמור מצוות מוסריות. גם אריסטו הולך בשיטת רבו אפלטון ומצדיק עבדות כצורך טבעי וחיוני לקיום החברה, וחשבו שאי אפשר לקיום המדינה ולמשטר חברתי מתוקן בלי מוסד העבדות והטיפו שבביטול העבדות יחזרו סדרי החברה לתוהו. התורה שירדה לדעותיהם ולאורחות חייהם של בני הדורות הקדומים שוללת את העבדות כי לפי השקפתה היא הצורה הנקלית ביותר של שלטון אדם באדם ולכן נביאי ישראל קראו לשחרור, וכדברי ירמיה לצדקיהו המלך: 

"הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת יְהוָה אַחֲרֵי כְּרֹת הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ בְּרִית אֶת כָּל הָעָם אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִַם לִקְרֹא לָהֶם דְּרוֹר. לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִי וְהָעִבְרִיָּה חָפְשִׁים לְבִלְתִּי עֲבָד בָּם בִּיהוּדִי אָחִיהוּ אִישׁ. וַיִּשְׁמְעוּ כָל הַשָּׂרִים וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בָּאוּ בַבְּרִית לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ חָפְשִׁים לְבִלְתִּי עֲבָד בָּם עוֹד וַיִּשְׁמְעוּ וַיְשַׁלֵּחוּ" (ירמיהו לד, ח-י).

והעם ציית לפקודת המלך ושיחרר את העבדים.

בשיטתם של חכמי יוון הנ"ל הלכו הרבה הוגי דעות בדורות האחרונים – הגל, ניטשה ועוד שהטיפו לעוצמה, לכוח וסברו שאין המדינה רק מסגרת להסדרת חיי חברה תקינים אלא אמצעי לרוממות "ההילה הלאומית", וצרכי המדינה הוצבו מעל צרכי הפרט, ותפיסה זו הצמיחה משטר אימים, לשלטון רודני שהוביל את עמו למלחמות, לאסונות כבירים וכפי שעשה המשטר הנאצי בעל תפיסות גזעניות ולאומניות שגרר את העולם לשתי מלחמות עולם איומות ונוראות.

ב. מגמת המדינה היהודית 

תורת ישראל רואה בהגדרת המדינה אחרת מתפיסת חכמי יוון וחבריהם, וחזון התורה ביסוד המדינה היהודית הוא לחנך את העם מוסרית, רוחנית וחברתית. להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט, ו), ואין מגמת התלכדות שבטי ישראל לקיבוץ לאומי, לממלכה מדינית ריבונית לשם "גיבוש חומרי" והקמת חיל כובש מלוכד ומאוחד, אלא לשם יסוד חברה מוסרית ריבונית הקשורה בברית נצח עם הבורא שברא את העולם ויצר עם סגולה בעולם לפרסם באמצעות מלכותו העצמאית את שמו ומידותיו בעולם ככתוב: "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו" (ישעיה מג, כא), והנה לתכלית תעודה מוסרית אלוהית זו, יש צורך בהקמת מלכות ארצית הממוקמת בשטח גיאוגרפי ספיציפי שנבחר לשם מטרה זו והיא "הטריטוריה המיוחדת" הנקראת "ארץ ישראל"! שהיא הבסיס ליצירת עם ישראל ולממשלו הריבוני בעל אורגנים ממלכתיים מתוקנים ומיוסדים על אדני הצדק והיושר, המשפט, החמלה והחנינה. ולכן מדינה זו נקראת מדינת 'ישראל' כי שמה מעיד על תכלית ייעודה ועניינה הערכי לגלות 'סגולת ישראל' הנושאת דגל אמונת הייחוד והפצת ערכי קודש נצחיים. (עיין עולת ראיה, ח"ב עמוד פ; פירוש המלבי"ם לבראשית ה, י; שיחות הרצי"ה עמוד 20 הערה ,37א). 

ולכן כתב מרן הראי"ה (אורות, אורות ישראל פ"ו, ז) שמדינת ישראל אינה כשאר המדינות אלא היא "כסא-ה'" בעולם, שכל חפצה וקיומה היא שיהיה ה' אחד ושמו אחד, שזהו האושר העליון, ושאיפת ישראל לבניין האומה לשיבת הארץ היא שאיפה של עומק הטוב החודר את כל היש בשורשו (אורות, ישראל ותחיתו, י. ועולת ראי"ה ח"א, רסב), יוצא שלפי תפיסת היהדות המדינה היא יצירה שמימית נרתיק למלכות שמים עליונה, לשמש מקור להחזקת נושאי מחשבת האחדות האלוהית בעולם, לכן כתב מרן הראי"ה קוק "למילוי של שאיפה זו צריך דווקא שציבור זה יהיה בעל מדינה פוליטית וסוציאלית וכסא ממלכה לאומית ברוח התרבות הלאומית... והאידיאה האלוהית המוחלטת מושלת שמה ומחיה את העם ואת הארץ במאור חייה" (עיי"ש). 

ולפיכך ההשקפה המדינית היהודית מכריזה בגאון "שאין אומתנו אומה אלא בתורתה", והמדינה משמשת "כלי מחזיק ברכה" למלכותה הריבונית, לגילוי הערכים האלוהיים בקרב תבל, וכתב ריה"ל "ישראל" ר"ת - "לי ראש", כלומר מלכות ישראל היא המקור היחידי המשפיע חיים ואושר לכל היש "ישראל באומות כלב באיברים" (כוזרי מאמר ב; מאמר ד כג, עולת ראיה ח"א עמ' שסד), וכתב הזוה"ק (פ' פנחס, רצא, ב) שישראל הם המוח של העמים כי תפקידם להחדיר "השכלה אלוהית" בחכמת העמים ולכן מדינתם היא "מגדלור אדיר" לאנושות להאיר חשכת העמים ולהפיץ יסודות האמונה המונותאיסטית בקרב תבל ולכן מציאות ישראל בחבל נחלתו הריבוני יוצרת "גוי אחד" יחיד ומיוחד במינו כי הוא נושא בדגל קיומו "תיקון עולם במלכות ש-די, וכדברי ה' לאברהם "והתברכו בזרעך כל גויי הארץ" (בראשית כב, יח), ומשום כך כל הרצונות הלאומיים של עם ישראל תלויים בשאיפה ל"שלטון התורה" בחיים הממלכתיים ואהבת המולדת וחפץ הקיום הלאומי נובעים מן הרצון של העם להשליט את "התורה", ליישמה בחיי הפרט והציבור כי המדינה זקוקה לתורה כדי לקדש אומה ולכוונה למשימתה האלוהית, ולכן מיום גלותנו מארצנו העם, הקב"ה וגם תורתו הם בגלות, ומגמת כיסופינו העזים לשוב לארצנו היא כדי להחזיר מלכות ישראל ולהחזיר לתורה את ארץ שלטונה. כתב מרן הראי"ה קוק (עולת ראיה ח"א עמוד תל): 

"מלכות בית דוד היא יסוד לאומה הישראלית בזה שהיא הולכת עם הנהגת מלכות שמיים הדבוקה באומה בכללה לדורותיה". 

ולפיכך כשמלכות ישראל נוטה מיסוד מוסד זה ונגררת אחרי דעות משובשות ונפסדות ואחרי מידות שליליות היא מסכנת את קיומה הלאומי ומשחיתה את עצמיותה ופנימיותה הטהורה, והגלות מופיעה ומגרשת את העם מנחלתו הטבעית (עיין אורות, למהלך האידאות בישראל – ד, ואורות ארץ ישראל ג). יסוד קדוש זה הונחל לנו מאברהם אבינו מייסד האומה הישראלית שכל מגמת עבודתו עלי אדמה להקים אומה גדולה אשר תקרא בשם ה' בארץ ובעולם כולו, ולפיכך שאיפה זו הוטבעה בזרעו אחריו לייצר צבור אנושי גדול אשר ישמור את דרך ה' לעשות צדקה ומשפט (אורות, למהלך האידאות בישראל - ב; ואיגרות הראי"ה ח"א עמוד קט) "כנסת ישראל שואפת לתיקון העולם בכל מלואו" (אורות, ישראל ותחיתו, י), ואילו הקמת מדינה על ידי הגויים מגמתה לדאוג לקיום הכלכלי החמרי של התושבים לשפר את הרווחה הממונית של הקיבוץ הלאומי שבחרו בטריטוריה שלהם לחיות בה תחת שלטון ריבוני המתאים לאופיים ורוחם (עיין אורות התחיה, י). 

מגמת מחוללי הקמת מדינה בתפילה הגויית היא לייצור התאגדות מדינית עצמאית ריבונית בעלת אוכלוסייה קבועה, טריטוריה מוגדרת ושלטון עצמאי כדי לדאוג ולשפר את המצב הכלכלי, החברתי והמדיני של האוכלוסייה האזרחית, והקולקטיב הזה הוא אחראי לרווחת כלל תושביו, והדבר בא לידי ביטוי בהבטחת רמת רווחה מינימאלית של האזרחים ובייחוד של השכבות הנחשלות הפגיעות ביותר, על ידי שירותי תעסוקה, בריאות, חינוך ושיכון מסובסד. במדינה זו התיקון המוסרי רוחני אינו נלקח בחשבון כי איגודם לחטיבה לאומית אינו בעל מגמה אלוהית כמו במדינת ישראל, ולכן "גדולי מנהיגי ישראל נתייחדו בעשיית צדק ומשפט, בהדרכה מוסרית לעם", "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (בראשית יח, יח-יט), "ויהיה דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו" (שמואל ב ח, לו), ונביאי ישראל אמרו "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם" (זכריה ח, טז), "והיה מעשה הצדקה שלום" (ישעיה לב, יז), "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך" (מיכה ו, ח). "כי אני ה' עושה חסד ומשפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי" (ירמיה ט, כג), "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" (ישעיה א, כז), "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם" (ישעיה א, טז). 

יוצא מכאן שנביאי ישראל קבעו בסולם הערכים הבסיסי שלהם דווקא את המשפט והצדקה (עיין מדרש תהילים מזמור קי"ט, נג) כי הם התכלית השלמות והשלום בחברה היהודית וכל חוקי התורה תלויים בצדקה ובמשפט, ובהעדרם כל מערכת המצוות התורניות נפגמות, והעם אינו מסוגל לקיים את ייעודו המוסרי בעולם, ולכן הערכים המקודשים הללו המיושמים במדינה היהודית מוכיחים לעם ולעולם כולו שמגמת ייסוד מלכות ישראל להפגין בעולם את המוסר בשיא טהרתו וקדושתו, לקדש שם שמיים בחיי הפרט והציבור, ובזה יאה לעם התואר "ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט, ו).

תעודה זו מועברת לכל באי עולם באמצעות החסד והטוב הגנוזים בנשמת האומה כי תכונתה של כנסת ישראל היא להיטיב לכלל הבריות, להרבות טוב וחסד באופן מקסימלי עם כל יצורי תבל (אורות ישראל פ"א, ד. וזרעונים, ח), ועל ידי זה כנסת ישראל במולדתה תפיץ "דעת עליון", זורעת מוסר עליון בכל מערכות החיים, מקרבת האנושות ליוצרה ומזככת ומעדנת את שאיפות החיים להיות נשגבות ומועילות לכל בריה , להיות מלאות חסד וצדקה, חסד ורחמים על כל יצורי תבל ללא הבדל גזע ומעמדות. וזוהי המגמה המשיחית של האומה הישראלית בנחלתה, וזוהי מורשתו הרוחנית של אברהם שהיה "מעמיד חמה בקומתו (בר"ר יד, ו; ויומא י ע"א), וכן תכלית ישראל במדינתו האידיאלית היא להיות "מגדלור" מוסרי רוחני לאנושות השקועה בתרבות אלילית חשוכה. העצמאות הרוחנית, היא המטרה הנכספת של האומה כי זהו רצונו יתברך בבריאתו "החפץ האלוהי, נעוץ בתוכן טבע עצמאותה" של הנשמה הלאומית (מאמרי הראי"ה, מאמר "נחמת ישראל").

"האומה הישראלית בהכירה כי יש אלוהים בקרבה תדע להעמיד את חזון עמדתה על מקורה העצמי, לא לשאוב מבארות זרים היא קרואה כי אם לדלות ממעמקיה" (שם). 

ומתוך מגמה עליונה כנסת ישראל מלאה ערגה ואהבה כלפי כל יצורי עולם שהם יצוריו יתברך וחייבים להצמידם ליוצרם כדי למלא ייעודם בחיים "האהבה צריכה להיות מלאה בלב כל" (מוסר אביך, ערך אהבה), והשלום האמיתי א"א שיבוא לעולם כי אם דווקא על ידי ריבוי השלום. וריבוי השלום הוא שיתראו כל הצדדים ולכן ת"ח מרבים שלום בעולם כי על ידי הליבון והמחקר יתרבו הצדדים והשיטות ויבוא השלום לכל הצדדים (עיין עין איה לברכות ס"ד, א).


ג. הייעוד הישראלי רק בארץ ישראל 

הייעוד האלוהי של עם ישראל בבריאה מתקיים ומתאפשר רק בשעה שישראל שוכן בנחלתו, במולדתו הטבעית ומקיים בה" מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא" (ברכות נח ע"א), כי הטריטוריה הזאת מתאימה בתכונותיה וסגולותיה לתכונת כנסת ישראל (עיין עולת ראיה ח"א עמ' יג; מעייני הישועה עמוד שיד), כי היא מקנה לעם תכונת ההתבטלות העצמית, מידת הענוה הטבועה בה ובנשמת העם ובזה הוא מקיים מצוות ה' והדרכותיו, ואינו מתחכם ומתלפסף כנגדן אלא מיישם אותן בארחותיו הלאומיות ועם ישראל יהיה "מודל" לחיקוי בעיני העמים. בית המקדש בירושלים משמש מקור חשוב ודומיננטי להשפעה רוחנית על עמי תבל "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" (ישעיה ב, ג) וכולם ינהרו אליו לשאוב ממנו יראת ה' ואמונתו.


"והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש הרים... ונהרו אליו כל הגויים... ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו" (שם ב-ג). 

ולכן אחריות כבדה רובצת על מדינת ישראל להיות בעל שלטון תורני כדי שתוכל למלא את תפקידה להיות אור לגויים, מדריך רוחני ונבואי לעמים. כנסת ישראל היא הראשונה לבשר בשורת התשובה והגאולה "אור התשובה יופיע בה ראשונה ואח"כ תהיה היא הצינור המשפיע את לשד החיים של התשובה העדינה אל העולם כולו" (אורות התשובה פרק ה, ה). והנה תהליך התשובה הישראלית התחיל לעינינו על ידי שיבת העם לארצו, על ידי השחרור הגופני משעבוד מלכויות וקימום העצמאות המדינית, ואח"כ תלך ותשגשג עד לשחרור הרוחני הגמור מתרבות נכר וכינון עצמאות רוחנית (עיין אורות ישראל פ"ה, טז), ורוח ישראל המשתחרר מתלות תרבותית זרה, מהשפעות נכריות יביא אושר לעצמו ולעולם כולו "הרוח המיוחד של האומה יכונן אמונת ה' אלהי ישראל בעולם" (אורות התחיה לא), ואושר גדול יהיה לאנושות... (שם). 

ולאור האמור, חייבת מדינתנו להתעצם ברוחניותה במוסרה האלוהי, להפסיק לחקות תרבות גויים המכערת את יופייה העצמי, ותשוב לתשוקתה ולחפצה הפנימי להשכין בכל מערכות חייה "את החפץ האלוהי של טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו" (עיין אורות ישראל פ"א, ד-ז), ככל שעם ישראל שוכח את עצמיותו ומהות צביונו המיוחד במינו ועוזב מקור חיים לחצוב לו בורות נשברים הוא מקרב את גלותו ואיבוד עצמיותו, ורק כשישוב להעמיד את חייו הלאומיים על בסיסם הפנימי אז תבוא גאולה לפרט ולעולם כולו, "והתשובה הראשית שהיא מאירה את המחשכים מיד, היא שישוב האדם אל עצמו, אל שורש נשמתו ומיד ישוב אל האלהים" (אורות התשובה פרק טו, י), ולכן חובת העם להעמיד חזונו על מקורותיו העצמיים ולא לשאוב מים עכורים מבארות זרים. 

ההתנכרות אל העצמיות ושכחת צביונו המיוחד של עם ה' זה הוא החטא הגדול, וזהו חטאו של אדם הראשון והבריאה כולה ולכן כשהעם מחקה תרבות הגויים ורוצה להקים "מדינה" במשבצת העמים, מדינה חילונית מנותקת מחזונה האלוהי, הוא נופל בשכחה עצמית ומביא עליו צרות צרורות, מכאובים רבים ומעורר עליו קטיגוריה גדולה מצד אויביו וכפי שקורה לנו היום עם שכנינו הערבים (עיין אורות הקודש מוסר הקודש עמ' קמ; ועמ' קטו, וקלח), והתיקון לחטא זה הוא הגברת הלימודים האמוניים והפנימיים שבתורה אשר יגבירו בתוכנו את הכרת עצמיותנו, את מעמדנו האלוהי, שאנחנו בניו של מקום "בנים אתם לה' אלוהיכם" (דברים יד, א), וכידוע שהבן "צריך להתנהג בהתאם למורשת הוריו, כך עם ישראל מחובתו ללכת בדרכי ה' כדי להפגין את ייעודו הקדוש, ולכן גאולתנו השלמה תלויה בלימוד רזי התורה והמחשבה האמונית המרחיבה לבו ושכלו של היהודי" (עיין אורות הקודש ח"א עמוד צה, צו, צז. אבן שלמה לגר"א אות קמט, ואורת התחיה סד). 

ומכאן חובה לאומית על משרד החינוך ללמד אמונה ומוסר במושגים גבוהים לכל ילדי ישראל וגם למבוגרים, כדי לרומם את ערך תחייתנו הלאומית, ואת שאיפת חיינו לשוב למקור חיותנו וחיוניותנו. ושוב לחזור ולשנן לעצמנו שכל הטובות והעושר הרוחני הדבוק באומה יכול להתגלות ולהתבצע בחיים המעשיים של הפרט ובכלל רק בהיותו שוכן על אדמת קדשו, כי כך אמר ה' לאברהם "לך לך ... אל הארץ אשר אראך" (בראשית יב, א-ג), ושמה תהיה "ברכה", ובך חותמים את כל החיים להיות חתומים במטבע אלוהי בחותמת שמימית ולכן כיוון שעם ישראל דבוק בחסד עליון עד עמקי נשמתו אז הוא מסוגל לדבוק באמונה זכה, באמונת הייחוד, בצדק ובאמת "כנסת ישראל מיוסדת היא כולה על בסיס של המוסר האלוהי העליון" (אורות ישראל פ"ב, א), ובתיקון מושלם עצמי זה העם מתחמש בכוחות רוחניים אבירים שנותנים עוז, תבונה וחכמה להעביר "מסרים רוחניים" לעמי תבל המחכים לשכלולו הרחוני "ישראל שואפת לתיקון העולם בכל מילואו לסליחה מקורית מטהרת" (אורות, ישראל ותחיתו, י).


ד. האם למדינה היהודית יש ערך דתי או ערך לאומי גרידא? 

ישנה גישה הסוברת שלמדינה היהודית אין ערך הדתי, אלא היא כלי להחזקת הלאומיות הישראלית, והיא כמו שאר המדינות המתוארות כארגון פוליטי ליישום אינטרסים אזרחיים בשטח גאוגרפי מסויים, ופועל לקידום אינטרסים לאומיים על פי סמכות משותפת חוקתית. 

לפי הגדרה זו, המדינה משמשת טריטוריה, שטח ספציפי להחזקת אגודה שיתופית בעלת צורת שלטון מוגדרת כמונרכיה או ריפובליקה (עיין אורות, ארץ ישראל, א). 

ומרן הרצי"ה קוק בשם אביו מרן הראי"ה קוק זצוק"ל סובר שהמדינה היא "ערך דתי" כביר כשלעצמו, חטיבה עצמותית קשורה עם נשמת האומה (שם באורות), ויש הוכחה לדבריו מדברי הרמב"ם (ריש הלכות מגילה) לגבי התקנה של הקדמת קריאת המגילה לבני הכפרים, והגמרא במגילה (ב ע"ב) אומרת מתי נוהגת תקנה זו "כשישראל יושבים על אדמתם", והרמב"ם בניסוחו כתב "כשיש מלכות לישראל". 

נמצא שמלכות ישראל בארצה היא בעל ערך דתי הלכתי, כי תפקידה להעמיד חוקי התורה והדרכותיה על תילם, וכמו שכתב הרמב"ם (הל' מלכים פ"ד ה"ט) שמגמת מלכות ישראל להרים דת האמת, למלאות העולם צדק ולשבור זרוע רשעים ולהילחם מלחמות ה' (עיי"ש). 

המורם מכל האמור שיש הבדל מהותי בין השאיפה הממלכתית אצל הגויים לזו של כנסת ישראל, אצל העמים השאיפה הלאומית היא לטפח את הצרכים החמריים והאזרחיים של התושבים לשם השגת רמת חיים נוחה ומועילה. אבל מלכות ישראל היא כעין "מלכותא דרקיעא", שעיקר מטרת כינונה קימומה וייסודה היא להביא לגילוי קוסמי של האידיאה האלוהית, באמצעות משטר מסודר בישוב מדיני ומשוכלל בתיקונים עולמיים, באורגניה הממלכתיים, ובה מודגש שהחומר הוא קדוש, והחול המשרת את הקודש גם הוא קדוש ונשגב (ראה אורות התחיה מו), והיופי החיצוני נובע מתוך אור פנימי אמיתי המאיר גם את המציאות החמרית (עיין קוהלת ח, א. חובת הלבבות שער ח, פרק ג אופן כט. משלי יא, כב. והגר"א שם). 

כנסת ישראל היא תמצית ההוויה כולה והיא מתגלה בגוף חי במסגרת ממלכתית הנקראת "מדינת ישראל" שהיא מדינת "הלאום היהודי", ואינה "מדינת כל אזרחיה", כי המיעוטים החיים בתוכה אין להם קשר נפשי רוחני עם האדמה הקדושה המזווגת אך ורק לעם קדוש, והם חיים בה כמיעוטים בעלי זכויות אזרחיות, ובפרט כיוון שהיא "ערך דתי" יהודי שאין לה קשר עם דתות זרות, כי מראשית הבריאה נועדה רק למאמינים בה' המקיימים בה "משטר תורני" שחוקתו היא התורה והמצוות. 

ולכן "צדק" הראי"ה קוק שהגדיר את המדינה "ככסא ה'" בעולם (אורות ישראל פ"ו, ז), כי היא חקוקה בהמון אידיאות אלוהיות המתגשמות באורגאניה הממלכתיים של מדינת היהודים, וכן היא מוגדרת ומתוארת במגילת העצמאות "קמה מדינה יהודית", ולא כתוב 'דמוקרטית', כי הדמוקרטיה היא צורת ממשל ולא מהות נשמת המדינה שהיא "יהודית", כלומר שייכת אך ורק ליהודים, וכפי שאומר דוד בתהילים (סט, לז) "וזרע עבדיו ינחלוה ואהבי שמו ישכנו בה", "ויתן להם ארצות גויים ועמל לאומים יירשו בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו" (תהלים קה, מד). 

הקמת מדינת ישראל היא התחלת מימוש החזון הנבואי, תחיית רוח ישראל, תחיית הקודש, והגאולה באה קימעא קימעא (ירושלמי ברכות פ"א ה"א), ולכן עלינו כמאמינים באירוע האלוהי הכביר של תקומת ישראל, לתפוס את האורה הגדולה ההולכת וזורחת עלינו בשיבתנו לציון למולדתנו הקדושה. 

בנין האומה מבחינה חמרית והתגלות רוח ה' הוא ענין אחד, ולכן החול והקודש בבנין המדינה הוא מקשה אחת, "הדור הראשון של 'עיקבתא דמשיחא' בתחילת קץ המגולה הוא מכשיר את החומר של כנסת ישראל וכשיתחזק הכח החמרי אז יגלו כל הסגולות הרוחניות הקדושות שבה ותשוב התורה לאיתנה" (אורות התחיה סע' לא וסע' מ), "וכשישראל מתאזר להגביר את חילו החמרי, אור הקודש הולך ומקרין ואור גאולת עולם... הולכים ומתקרבים" (אורות הקודש ח"א עמ' קמד). 

וכשעם ישראל ישתחרר משעבודו, מהרגליו הגשמיים והרוחניים לתרבות זרה, וישוב להוויתו המקורית, לשרשיו העצמיים ולבריאותו הנפשית, אז הגלות תסתיים ואור הגאולה יופיע בהדר ובגאון על כל האנושות כולה, כי הגאולה אינה מצטמצמת רק לישראל בלבד, אלא היא "קוסמית" חובקת עולם כולו, ובגאולת ישראל נבנה עולם מלא של תיקון האנושות, והיא סוחפת איתה את היקום כולו "אורו של משיח יבסם את הודאות של הטוב הגמור שבהוויה בכלל" (אורות התחיה מט, דת ותבונה ממקור היהדות עמוד 225,295). ולכן הנביאים ראו ב"אחרית הימים" את העתיד המדיני המשוכלל של העם ושל האנושות וכפי שתיאר הרמב"ם בהלכות מלכים (פי"א, יב): "ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד" (ועיין אורות התשובה פ"ז, ג; אורות, ישראל ותחיתו ג-ד; ואורות הקודש ח"א עמוד קנא). 

נמצאנו למדים שגאולת ישראל בהקמת מדינת היהודים היא מאורע היסטורי כביר הנושא בחובו הזדמנות של תיקון, של שלמות והתעלות כלל יקומית ולכן הגאולה השלישית היא נצחית ואין לה הפסק וכדברי חז"ל (תנחומא שופטים ט; מכילתא בשלח שירה פ"א; ילקו"ש ישעיה ט רמז תצט ופסק"ר פ' לו), התשועה העתידה להיות אין אחריה שעבוד כי היא באה לתיקון ושכלול האנושות כולה ומשום כך היא באה בשלבים ולא בחיפזון (עיין מהר"ל – נצח ישראל פ מז; ואורות התחיה כו), וכתב רבינו בחיי (תחילת ספר דברים): "וישראל אין להם שלמות בכל הזמנים כי אם בגאולה האחרונה שאין אחריה גלות". 

חכמי הדור בתקנם תפילה לשלום המדינה הגדירו אותה "ראשית צמיחת גאולתנו", כי תקומתה, בניינה, והצלחתה, נובעות מהשגחתנו הפרטית של "צור ישראל וגואלו", מאבינו שבשמים שהכריז על הקמתה, ומסייע לפיתוחה, לשגשוגה ולהצלתה מזאבי ערב, ולכן קיומה מושגח ומצוייד בכוח עליון הנותן "נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה" (ישעיה מד, ה), ו"לפקוח עיניים עיוורות, להוציא ממסגר אסיר מבית כלא יושב חושך" (שם מב, ז), כלומר הקב"ה הוא המשחרר את ישראל מידי משעבדיהם הכולאים אותם כאסירים בעלילות שוא, ולכן גם העיוורים שאינם רואים אור הישועה יצטרכו להאמין שהקב"ה מזריח גאולה והצלה לעמו.


ה. הקמת מדינת ישראל: אתחלת דגאולה 

מאז הקמת המדינה בשנת תש"ח, העם היושב בציון החל לקרוא לתקופתנו "אתחלתא דגאולה" עפ"י המטבע שהטביעו חז"ל במגילה (יז ע"ב) בנוגע למלחמות שקודמות לגאולה השלמה "מלחמה נמי אתחלתא דגאולה היא", וביטוי זה נמצא בלשון מרן הראי"ה קוק באיגרותיו (ח"ג, עמוד קלד, ועיין בספר הרבנות הראשית לישראל עמוד 824), והטעם למטבע זה משום שהגאולה במהותה איננה אקט חד פעמי, אלא היא תהליך מתמיד למרות שאין תדירות בקצב ההתמדה, ועל אף העליות והירידות שבה היא הולכת וזורחת קימעא קימעא, עד לבנין הקומה העליונה שהיא קומת הרוח, שתיבנה על גבי קומת הקרקע שהיא קומת החומר. 

הציבור הדתי מאמין שה' התפייס עמו, מקבצו מקצוות תבל, ומסייע לו להפריח שממות נחלתו, ולכן תקופת הבנייה הגשמית והרחבת גבולות הארץ מכונה "אתחלתא דגאולה", ואנו מאמינים באמונה שלמה שגאולה ראשונית זו תלך ותשגשג, עד שכל תהליכיה יתגשמו ותיווצר "גאולה שלמה" לא רק לעם ישראל אלא לאנושות כולה המצפה לישועתה, לבריאותה הנפשית, ולרפואתה מכל תחלואיה הגשמיים והרוחניים. 

דורנו זכה לחזות במו עיניו את ראשית צעדי הגאולה, כי מחשבי הקיצין שבכל הדורות היתה להם "אמונה ערטילאית" גרידא, כי במו עיניהם לא ראו "אתחלתא דגאולה" בפריחת הארץ ובקיבוץ גלויות, ואילו דורנו הנפלא חי ונושם את כל התהליכים המרכיבים את תקופת ראשית הגאולה. 

גדולי ישראל בנגלה ובנסתר ובראשם רבותנו- מרן אור החיים הק', הגר"א, ומרן הראי"ה קוק, ראו בעיני רוחם את הופעת גאולת ישראל הקרובה והטיבו להגדירה כמימוש חזון הנביאים, והיא ממשמשת ובאה עד למימוש שלביה האחרונים, ושלמות ישראל בארצו היא מפתח הגאולה השלמה הכללית "העולם ומלואו לאור ישראל מחכים..." (אורות, ישראל ותחיתו ה), ומבלעדי אור ישראל לא יוכל העולם לבוא לידי אחדות אמיתית, לידי תשובה כנה ונכונה כי בישראל גלומה שאיפת השלום העליון, השלום האמיתי.. (אורות ישראל פ"א, ו). 

בספר "קול התור" מובא שרבנו הגר"א השתמש בביטוי "אתחלתא דמשיח ראשון", ביטוי המתכוון למשיח בן יוסף דהיינו תקופת משיח בן יוסף הקודמת להופעת משיח בן דוד, וכך כותב תלמידו של הגר"א כשהוא מתאר תקופת משיח בן יוסף וז"ל: 

"עפ"י רבנו הגר"א כל עבודת קיבוץ גלויות, בנין ירושלים והרחבת ישוב א"י ולהחזרת השכינה.. נאחזים בייעודו ובתפקידו של משיחא דאתחלתא משיח הראשון, משיח בן יוסף שהוא הכוח הנסי המסייע לכל פעולה הנעשית "באתערותא דלתתא" על דרך הטבע כי משיח בן יוסף מהארץ ומשיח בן דוד מהשמים" (פרק א, אות ב). 

ועוד כתב שם: 

על פי רבנו הגר"א אם לא זכו תתחיל אתחלתא דגאולה "באתערותא דלתתא" כמו שהיה בימי כורש בימי בית שני ותהיה ברשיון מלכי האומות ואח"כ תבוא שלמות דגאולה (שם אות ג). 

סוד משיח בן יוסף הוא עשייה חומרית, הצלחה גשמית ושגשוג, כמו שכתוב ביוסף "כל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו" (בראשית טל, ג). ולכן בוני הארץ ומחוללי תקומת ישראל בימינו הם בחינת משיח בן יוסף, כי התעוררו לכבוש את ארץ ישראל מידי כוחות הטומאה ששבו אותה, ולכן פעמי הגאולה דחפו אותם לקיים מצות "וירשתם אותה וישבתם בה" (דברים יא, לא), והירושה היא הכיבוש על ידי מלחמה ועל ידי הפרחת שממותיה ובניינה החומרי, וכפי שעושים היום שלוחמים על הגנתה, נוטעים, סוללי כבישים, מקימים תשתיות אזרחיות וצבאיות, בונים בתים ועוד. 

ולכן תקופה זו מכונה בדברי התנאים והאמוראים "ימות המשיח", והכוונה היא לתקופת "אתחלתא דגאולה", ואחרי כן תבוא תקופה רוחנית המכונה "משיח בן יוסף" שתהליכיה הם שמימיים, ופיסגתה היא בניין המקדש על מכונו בהר המוריה על ידי משיח בן דוד שיחדש מלכות בית דוד, יקבץ נדחי ישראל ויבנה בית ה' שיהיה מגדלור לאנושות (עיין דברים כ, ב-ד, ובר"ר צח, ט. ורמב"ם מלכים פרק יא, הל' יא).

קיבוץ גלויות הוא אחד הסימנים המובהקים של ראשית צמיחת הגאולה, והוא מתבצע בשלבים, בהדרגה, קימעא קימעא, כמובטח על ידי משה "ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים... ומשם יקחך" (דברים ב, ג-ד), כלומר ששיבת ישראל לארצם תהיה מודרגת, שלבים שלבים. 

ולכאורה תמוה אם הקץ דוחק מדוע לא תהיה הישועה בבת אחת, במהירות רבה, כדי שתתגלה מלכות ה' בעולמו בעצמה גדולה? ותירצו חז"ל בתנחומא (ריש דברים) משום שאינם יכולים לסבול את האור הגדול, כי עלול לסנוור אותם, ועלולים למות מכוח עצמת הטובה. ולכן הקב"ה פועל לטובת ישראל ולכן הגאולה מתגלה קימעא קימעא, ומתגדלת והולכת, כי אחרת אם ההתגלות תהיה בבת אחת ובפתאומיות יסונוורו ומיד היו מתים כולם (שוחר טוב יח אות לו; וזוה"ק וישלח צ, צא, ד ופירוש הסולם שם), וכן כתבו כל גדולי ישראל שהגאולה השלישית תופיע מעט מעט (עיין אם הבנים שמחה פרק ב, עמוד צג; וספר דרישת ציון מאמר א). 

וכן תהליך התשובה והשכלול הרוחני של ישראל הם בשלבים, בהדרגה, כי הגאולה והתשובה הן ענין אחד, והן כוללות וחובקות את כל המפעל לבנין הארץ ושיבת העם לנחלתו. ולכן קיבוץ גלויות הוא ראשית הופעת הגאולה, וכתב בעל שו"ת "ישועות מלכו" (סוף סימן ס"ו): הקיבוץ הוא אתחלתא דגאולה ובפרט עתה שראינו שהתשוקה הגדולה הן באנשים פחותי ערך, הן בבינוניים, והן בישרים בלבותם, קרוב לודאי שנתנוצץ רוח הגאולה, ולכן אנו מתפללים "ותוליכנו מהרה קוממיות לציון עירך" ופירש רש"י (ויקרא כו, יג) "בקומה זקופה" דהיינו שיש בה שתי קומות, הקומה החמרית והקומה הרוחנית הבונות את הגאולה השלמה (עיין שיחות הרצי"ה לבמדבר עמוד 124 הערה 19). 

מרן הרצי"ה קוק במאמרו "המדינה כהתקיימות חזון הגאולה" (לנתיבות ישראל ח"א עמוד רס"א-רע"ב) פירש היטב שלבי הגאולה המבוססים על נבואת יחזקאל (לו, ח): "ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופריכם תשאו ועמי ישראל כי קרבו לבוא", הגאולה מתחילה בפריחתה החומרית של הארץ בנתינת פירות בעין יפה (סנהדרין צח ע"א; ורש"י ומהרש"א שם), וזהו תפקידה של תקופת משיח בן יוסף שבונה את הבנין החומרי של המדינה, כדי ליצוק בתוכה את היסוד הרוחני. ולכן צדק רש"י לפרש ב'קומה זקופה', כי גאולת ישראל היא 'זקיפות קומה', כי יש בה שתי קומות – קומה חומרית וקומה רוחנית (עיין בב"ת עה ע"א ומהרש"א שם). 

יסוד זה גנוז בנשמת יוסף, כי במידתו ותכונת נפשו יש חיבור בין שמים וארץ, ולכן עוסק בענייני חומר מתוך מחשבות קודש עליונות, כי מצד אחד היה מלובש בדרכי הטבע ממש ועשה השתדלויות בעוה"ז, ומצד שני כל מחשבותיו היו מחוברות לשמיים בחינת "כל מעשיך יהיו לשם שמים" (אבות פ"ב מי"ב), והוא בחינת "דאחיד בשמיא וארעא" (זוה"ק ח"א, קלג א).

ולפיכך גם החלוצים והעולים לארץ לכובשה לשחררה מידי כוחות הטומאה כדי להקים בה מלכות ישראל, כוונתם העמוקה ומבלי ידיעתם הם מונהגים על פי ההשגחה העליונה לאחוז בדרכים טבעיות כדי לבנות הקומה החמרית, ולהכין את הדרך למשיח שישלים את ה"קומה הרוחנית", ולמרות שמעשיהם לכאורה מנותקים מהרוחניות, כל זה משפה ולחוץ, אבל פנימיותם מחוברת ומקושרת לשמים, ותכלית מעשיהם החלוציים והטבעיים היא לסלול הדרך למסילה העולה בית אל ולהופעת משיח בן דוד שהוא העיקר (עיין בספר "טללי חיים" לבראשית תקעו-תקעז). 

ותהליך זה כפי שאמרנו הוא מחויב המציאות, כי חולה לא מרפאים אותו בשעה אחת, אלא "מעט מעט עד שיתחזק" (זוה"ק פ וישלח עה"פ מי זאת הנשקפה), כך עם ישראל שהיה חולה בגלות ושב לארצו שהיא "בית מרפא" שלו, ריפויו הוא הדרגתי, קימעא קימעא, כי אי אפשר לרפאות תחלואיו הרוחניים שהגלות גרמה אלא בשלבים, ורק אחרי שיתיישבו בארץ יטהרם ה' ויחדש את לבם הקשה, ויביאם לשמירת התורה והמצוות, וכפי שניבא יחזקאל (פרק לו). 

ברם יש עדיין לשאול בסוגיא זו ולטעון – גם אם נאמר שהגאולה אינה תלויה בתשובה (עיין סנהדרין צח ע"א, ירושלמי תענית פ"א ה"א, ולנתיבות ישראל ח"א עמ' 191, ושבחי תשובה) מי מוסמך לומר כי קיבוץ גלויות ויישוב א"י בתקופתנו על ידי אנשים רחוקים מתורה ומצוות הם תחילתה של "גאולה בעתה"? 

ושאלה זו נשאל מרן הראי"ה קוק בשנת תרע"ה, וכך ענה: "כן אתחלתא דגאולה והיא הולכת ומופיעה לפנינו, אמנם לא מהיום התחילה הופעה זו, רק מאז התחיל הקץ המגולה להיגלות מעת אשר הרי ישראל החלו לעשות ענפים ולשאת פרי לעם ישראל אשר קרבו לבוא.. התחילה גאולה זו", ומקור דבריו הם הגמרא בסנהדרין (צח ע"א): "אמר ר' אבא אין לך קץ מגולה מזה שנאמר ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא" (יחזקאל לו, ח), ופירשו רש"י והמהרש"א שם "כשתתן א"י פריה בעין יפה אז יקרב הקץ ואין לך קץ מגולה מזה". 

יוצא לפי הגמרא שפריחתה החקלאית ובניינה של הארץ הם סימן מובהק ביותר לאתחלתא דגאולה. והדבר תמוה וכי פריחה חקלאית ונתינת פירות בעין יפה הם סימן מובהק לגאולת העם והארץ? היה ראוי שפריחה רוחנית תהיה אות להופעת ראשית הגאולה, כי הרי המטרה היא הגשמת התכנית האלוהית בשלמות שהיא "תיקון עולם במלכות ש-די, בהמלכת ה' לבדו על בריאתו"? 

אלא אפשר להסביר וליישב תמיהה זו עפ"י הספרא על הפסוק בויקרא (כו, לב-לג. ויחזקאל כג, כח - כט): "והשמותי אני את הארץ ושממו עליה אויבכם היושבים בה" - זו מידה טובה לישראל שלא ימצאו האויבים נחת רוח בארצם שתיהיה שוממה מיושביה, וכן הביאו רש"י, הרמב"ן ורבנו בחיי על אתר. ופירוש הדברים הוא, שבזמן הגלות ארץ ישראל תישאר חרבה מבלי יושב, ולא יצליחו הכובשים ליישבה ולהפריחה, כי היא שומרת אמונים לעמה הנמצא בנכר, ולכן נמנעת מלתת פירותיה וירקותיה לנכרים, וכשישובו אליה תחדש ימי נעוריה ותתן תנובתה בשפע בהדר ובאיכות טובה לשבי ציון, כי היא מיועדת להם מששת ימי בראשית (עיי"ש ברמב"ן וברבנו בחיי לויקרא כו, טז ולבראשית יז, ח). 

וכן כתב הנצי"ב (שיבת ציון עמ' 17) שפריחת הארץ היא אות מובהק ביותר שרצונו יתברך שא"י תשוב ותתיישב על ידי עמה. וכן כתבו גדולי האחרונים שפריחת הארץ בימינו היא הכרחית לביאת בן דוד (שיבת ציון ח"ב 3). 

ומקור נוסף לדברי רבותינו אלה הוא במסכת מגילה (יז ע"ב) בעניין סדר הברכות בתפילת שמונה עשרה שתיקנו אנשי כנה"ג "ומה ראו לומר קיבוץ גלויות לאחר ברכת השנים? דכתיב "ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל", וכתב שם המאירי "וקבעו אחריה קיבוץ גלויות שברכת השנים צריכה שתקדים לביאת ישראל", ויסוד זה מפורש בתהילים (פח, עב) "רצית ה' ארצך" ואח"כ "ושבת שבות יעקב", כלומר שלכתחילה תחל התקבצות יהודים בא"י על ידי עליה המונית מהתפוצות ואח"כ תופיע הגאולה השלמה. 

ולפיכך הקיבוץ הלאומי מתבצע קימעא קימעא (ירושלמי ברכות פ"א ה"א; שהש"ר פ"ב אות ב; שוחר טוב יח, ותנחומא דברים), כי הגאולה האחרונה אינה בזכות אלא דורשת קידום בדרך הטבע, בתהליכים פוליטיים עולמיים מורכבים, ובוודאי הם מלווים בהשגחה ובסייעתא דשמיא גדולה, כי לפי מעשינו לא היינו נגאלים לעולם (עיין קול התור פ"א סימן טו; אם הבנים שמחה עמוד צד; דרישת ציון לח, סב), וכוחות הסט"א מעכבים ומפריעים לקידום וזירוז התהליך, ולכן הדבר מופיע באיטיות רבה כדי לסלק את הקטיגוריה על ישראל שאינם ראויים. ולפיכך גדולי ישראל האחרונים פעלו לקדם את תהליך הגאולה בעידוד קיבוץ גלויות, עבודת הארץ, הפרחת שממותיה ובניין בתים וסלילת כבישים, כדי ליצוק בהם הקומה הרוחנית שהיא תכלית הבניין החמרי. 

הגר"מ כשר זצ"ל בספרו "התקופה הגדולה (עמ' שעד-שעח) הביא כרוז בשם דעת תורה שחתומים עליו כל גדולי הדור שקוראים להקמת מדינת ישראל בשם "אתחלתא דגאולה", וגם מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל הביא דעה זו ללא כל ערעור, ועל סמך זה פסק שיש לומר הלל בלי ברכה, כי לדעתו אנו בתחילת הגאולה ולא בסופה, כי כל עוד מדינות ערב קמים עלינו לכלותינו אי אפשר להגדיר את הקמת המדינה כסוף הגאולה (קובץ מאיר ישראל – מאמר ההגדה ח"ב דרוש לשבת נחמו שנת תשי; וחזון עובדיה עמוד רו). 

רואים מכאן שרובם דכולם כל גדולי ישראל רואים את הערך החיובי של הקמת מדינת ישראל שהיא "ראשית צמיחת גאולתנו" ומלחמותיה הן מלחמות מצוה (עיין שו"ת יחוה דעת ח"ב סימן יד), וגם מתוך תוקף הלכתי לאיסור העלמת מס מצד "דינא דמלכותא דינא" (יחוה דעת ח"ה סימן סד), ופוסקים אלה אימצו את גישתו של מרן הראי"ה קוק בספרו 'משפט כהן' שבזמן שאין מלך בישראל יש חוקי מלכות לעם שממנה ממשלה נבחרת המייצגת את העם, וחוקיה תקפים מדין "דינא דמלכותא דינא" (עיין שו"ת יביע אומר ח"ב חו"מ סימן ב; וחלק ה חו"מ סימן א; פסקי דין רבניים ח"א עמוד רפ; יחוה דעת ח"ה סימן פד; שו"ת מאמר מרדכי ח"ב דף שלה, תחומין ג 242 ובספר שבעים שנה לרבנות הראשית לישראל), וזה מראה על היחס החיובי והחם להקמת מדינת ישראל, ולמרות הביקורת שיש עליה מצדדים אחרים, כי עצם החזרת השלטון לעם ריבוני הוא דבר חשוב ובעל משקל הלכתי רב, כי עצמאות ישראל איננה רק מושג לאומי כתפיסת ההמון אלא גם ובעיקר מושג רוחני, כי שחרור ישראל משלטון זר הוא ערך רוחני, ערך קדוש, ועל אלה שהתנגדו להחיל דמ"ד על חוקי מדינת ישראל כתב שם מרן הגר"ע יוסף זצ"ל "אין דבריהם נכונים להלכה" (ועיין תחומין ג ,238 ה 239 וחלקים ו, ז יא, טו יח) וכתב מרן הגר"ע יוסף זצ"ל (קובץ תורה שבעל פה כרך טו תשלד עמוד יט-כ): "ברצוני להדגיש כי מדינת ישראל ועצמאות שלטון עם ישראל בארצנו הקדושה הינם בעל חשיבות היסטורית ודתית ממדרגה ראשונה" (עיי"ש). 

מדינת ישראל היום היא מרכז תורני עולמי, ותורת ארץ ישראל משלבת בין קודש לחול ותחיית האומה דורשת קדושת החיים הלאומיים, ולכן גם ההתפתחות החקלאית, הכלכלית והצבאית היא חלק מתהליך הגאולה, וכל ענייני המדינה גם הגשמיים עטופי קדושה ותכליתם לבנות הקומה הרוחנית של האומה. וראיתי שרבנו המהר"ל בספרו חידושי אגדות (סנהדרין ח"ב עמוד ר"ג) מתייחס לשאלתי הנ"ל שקודם כל התחדשות, כל הוויה חדשה קודם העדר, הפסד ההוויה הקודמת, שבירת כל המוסכמות והדעות הנפסדות והשקריות כדי לבנות "הוויה חדשה" מוארת באור עליון, ולכן א"י הייתה שוממה מופסדת בכל המישורים, ובבשורה הגאולה היא מחדשת כל הוויתה ונותנת פירותיה בעין יפה ובאיכות משובחת.


ו. הציפיה לישועה

כתב רבינו המהר"ל (נצח ישראל פ"א) שהגלות היא ראיה והוכחה ברורה על הגאולה כי הגלות היא יציאה מהסדר הטבעי והגאולה היא שיבת העם למולדתו הטבעית, סידור ישראל בחבל נחלתו, ולכן מגמת ישראל היא השיבה לציון, למקדש, לנבואה, להשראת השכינה והיא סולדת מפיזור, בוחלת בישיבה באדמת נכר כי השכינה מושבה הטבעי רק בציון "כי בחר ה' בציון אוה למושב לו" (תהלים קלב, יג), ושום כוח אנושי בינלאומי לא יוכל לעמוד מול עצת ה' העליונה שדיבר טוב על ישראל להציבו ולהשרישו בנחלתו הטבעית כעם סגולה חמוש ועטור בכל האורגאנים הממלכתיים המסייעים לו להקים "מלכות ישראל האידיאלית" (עיין אורות הקודש ח"א עמוד רכג וקצד). 

ולאור זה מובן שאחת השאלות ששואלים את האדם אחרי פטירתו "האם ציפית לישועה" (שבת לא ע"א), ולא מספיק רק פלפול בחכמה ובדעות, אלא ההשגחה העליונה תובעת מהיהודי להיות מצפה לישועה כדי לעורר את העם לגאולה, כי הציפיה היא הכוח הנפשי האדיר המעמיד את היהודי בגלות ובארץ (אורות, ארץ ישראל א-ב), ומבלעדי הערגה והכיסופים לשוב לציון, אין חיים ליהודי שתכונת חייו היא להיות דבוק בשכינה, וכל זה באמצעות סגולת א"י המסייעת ליהודי השוכן בה להשיג השגות נשגבות, השגות נבואיות להיות חטיבה לאומית מיוחדת (עיין אורות הקודש ח"ד, תלז והקדמה לשבת הארץ). 

ברם יעד זה גם בהיותנו בארץ חמדת לבנו יושג רק על ידי לימוד פנימיות התורה הזורעת אור גדול בנשמה היהודית לתבוע את "עתידה המזהיר", את בריאותה, וכך כתב מרן הראי"ה (אורות התחיה, סד): 

"סתרי תורה מביאים את הגאולה, משיבים את ישראל לארצו, מפני שתורת אמת בעוז הגיונה הפנימי דורשת בהרחבתה את הנשמה השלמה של האומה והאומה מתחילה על ידה להרגיש את הכאב של הגלות... ואי אפשר כלל שצביון האומה הקדושה לצאת לפועל כל זמן שהיא סמוכה על אדמת נכר". 

וכן כתב רבנו הגר"א בספרו "אבן שלמה" (אות קמט): 

"הגאולה הזאת לא תהיה אלא על ידי לימוד התורה ועיקר הגאולה תליא בלימוד הקבלה". 

וכן כתבו כל חכמי האמת, שע"י לימוד הקבלה יזרזו את הגאולה (עיין בהקדמה לספר כסא מלך), ודבריהם מבוססים על דברי רשב"י בזוה"ק: "דביה יפקון ישראל מגלותא", כלומר בזכות לימוד פנימיות התורה יצא ישראל מן הגלות" (ספר דרך עץ חיים; הקדמת הסולם אות ע), כי פנימיות התורה והאמונה העמוקה מזככת ומטהרת את נשמת הפרט והכלל ומכינה את היהודי לקלוט אור הגאולה, ולכן העוסק והמברר פנימיות תורת החן מקרב הגאולה ועושה נחת רוח גדול ליוצרו (ספר 'מקדש מלך' לתיקוני הזוהר דף כד), וכתב מרן החיד"א שאם נעסוק בסתרי תורה, בזכות זה תפרה ישע ישועת ישראל" (החיד"א מערכת גדולים א, ריט; ודגל מחנה אפרים פ' שמיני). 

ובספר אורות (זרעונים, א) כתב שהאדם לא יוכל למצוא מעמד מבוסס ואיתן לרוחו כי אם באוויר האלוהי, וכל כוחות האדם ימצאו את מילואם ואת מנוחתם דווקא באלוהות "מקום מנוחתו הוא רק באלוהים" (שם). ולאור זה כיוון שהשראת השכינה בשלמותה ובהדרה רק בארץ ישראל, הרי היהודי לא ימצא מנוחה, שלוה השקט ובטח לנפשו ולגופו, רק בהיותו מסתופף בצל השכינה במשכנה הטבעי, וכיוון שזה יסוד ותכלית הבריאה הרי עם ישראל הוא עם נצחי, אינו בר כליה "כי אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם" (מלאכי ג, ו), "ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום" (דברים ד, ד), ומשום כך ההיסטוריה היהודית היא רצופה מסכת נפלאות של התרחשויות כבירות שאינם מוסברים עפ"י השכל האנושי והריאליות הטבעית, ולכן הקמת מדינת ישראל בשנת תש"ח היא מופת חותך ועדות ברורה להשגחה העליונה המלווה את האומה הישראלית מראשית יצירתה ועד שובה לנחלתה, "כי לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב" (תהלים צד, יד). 

ולפיכך הגאולה האחרונה - כתבו גדולי ישראל - אינה תלויה בתשובה אלא בזכות אבות והחסד העליון כמ"ש "וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה" (תפילת י"ח), וכן כתבו מרן הרמח"ל (דעת תבונות עמוד 21), מרן אור החיים (ויקרא כה, כה), החפץ חיים (שם עולם פרק יג), הגר"א בספרו "אבן שלמה" (אות קנה): "בכל דור יש קיצים לפי ענין התשובה והזכויות המיוחדות לאותו הדור, אבל קץ אחרון לא תליא בתשובה אלא בחסד". וכן כתבו גדולי המקובלים האחרונים (עיין בספר הקדמות ושערים לגר"ש אלישיב זצ"ל שער ו, פט; לנתיבות ישראל ח"א עמוד 190). 

הציפייה לישועה היא הכח האיתן והבריא המעמיד כלל ישראל על תקוות ישועתו לצמחית גאולתו השלמה ולכן חזון הנביאים הוא בראש מאויינו כי היא הכח המקדם את פדיון עמו לשוב לריבונותו לשחרורו משעבוד הגויים וכוחות הטומאה, ולכן צדק הר"ן שפירש "ציפית לישועה" (שבת לא ע"א) לדברי הנביאים, ומדינת ישראל היא התגשמות חזון הנביאים בימינו. 


ז. מעלת וחשיבות השלטון העצמי והריבונות העצמית בארץ ישראל

התחיה והשיבה לארץ ישראל אינה רק הגירה דמוגרפית, כי אם "מהפכה רוחנית" אדירה בחיי האומה ובחיי העולם כולו, כי שיבתנו למולדתנו, לשפתנו ולתרבותנו, היא תחילת חזרתנו לעצמיותנו הטבעית, למהותנו האלוהית ולצביוננו המיוחד הקדוש, ולכן עצמאותנו השלטונית בא"י היא חשובה מאוד בתולדות האומה הישראלית, והיא מצוה כפי שהגדירה רבנו הרמב"ן (הוספותיו לסה"מ מ"ע ד) "שנצטווינו לא להניח את הארץ לשממה או ביד זולתנו מן האומות", כלומר אם הארץ אינה נשלטת על ידי הגויים אלא על ידי עם ישראל - השייכת לו, זוהי עצמאות, ריבונות לאומית, כי הקב"ה קבע שהעם חייב להיות ריבוני ושליט על נחלתו כדי להקים בה "מדינה עצמאית", מדינה בבעלות יהודית. 

ריבונותנו על אדמתנו אינה דומה לשל הגויים, כי השגת שלטוננו הריבוני על כל מרחבי א"י אינה כיבוש לשם הקמת "טריטוריה לאומית" גרידא, אלא היא מהפך רוחני, דתי, מוסרי, שמגמתה לרומם ולשגב כל מושגי עבודת ה' שהעולם הרחב מכנה אותו "דת", "תרבות" - לרמה האלוהית, למורשת העצמית היהודית, "והתשובה היא שישוב האדם אל עצמו ואל שורש נשמתו ומיד ישוב אל האלוהים" (אורות התשובה פרק טו, י), וכל החולשות הן רוחניות, וכל המחשבות הפסולות באות רק מחסרון הארה של הנשמה העצמית (אורות הקודש מג-קלז, קמ, קיז). 

ונשאלת השאלה מדוע חשובה מאד מצות שחרור הארץ, והשלטון הריבוני בה? 

ועל זה עונה המהר"ל (נצח ישראל פ"א) משום שישראל הוא "עם", ועם בריא בגופו ובנפשו הוא עם עצמאי שאינו משועבד לשום כוח אחר, ושעבוד אדם באדם, עם בעם, הוא תופעה בלתי נורמאלית, מציאות חולנית. ולכן עם ישראל הדבוק באלהותו יתברך חייב להיות עם משוחרר מכל עול, וכפוף רק לחירות העליונה וזהו, הטבע האלוהי הטבוע בנשמת האומה, וכל יציאה מטבע זה חייבת להיפסק ולהיעלם, וישראל ישוב לעצמיותו, למהותו לנחלתו ולאמונתו. 

ולפי זה מתפרש לנו המושג "חירות" לפי משמעותו האמיתית, דהיינו שאדם "בן חורין" הוא אדם הנאמן לעצמיותו, לטבעיותו ולמהותו, ואינו נתון תחת שליטה פיזית, מוסרית, תרבותית, של גורם זר המשעבד ומדכא את התכונה הטבעית. ולכן "עצמאות ישראל" מגלה ומכריזה שרצונה הכן והאמיתי לחשוף את כוחה ורצונה המוסרי והרוחני בעולם, לרומם את העמים ולהצמידם ליוצרם, כדי להיות בהרמוניה נפלאה עם התביעות המוסריות, ולא לחיות רק לפי ההשקפה המטריאליסטית, כי בתפיסה זו, זכות הבכורה נתונה לרצונותיו הבהמיים של האדם, לשגעונותיו, ולא שעבוד הרצון האנושי לדרכי ה' ולדבוק ביושר ובטוב האמיתי (עיין סוף מאמר הדור, ובמאמרים "דעת אלהים", "עבודת ה'", בספר "עקבי הצאן" למרן הראי"ה קוק). 

והנה מתוך תפיסה ואספקלריא ערכית זו, מתגדלות בעינינו ערכה וחשיבותה של מדינתנו – "מדינת ישראל" שהיא "כסא-ה"' בעולם, ושאיפתה העמוקה לבשר לאנושות על עצמאותה הפנימית הרוחנית ההולכת וצועדת בצעדי ענק לקראת שלמותה הרוחנית, כי זוהי מטרתה הנכספת של האומה בנחלת קדשה להעמיד חזונה ולאומיותה על מקורה העצמי, האלוהי, ולא לשאוב מבארות זרים ולחקות תרבות נכר, "אשר בחר בנו מכל העמים", ולכן מחובתנו לזכור תמיד שאנו עם נבחר, "עם סגולה" (שמות יט, ה), "עם הנצח" שנצחיותו תלויה בחירותו העצמית ובדבקותו באלהים חיים (עיין מאמרי הראי"ה, מאמר "נחמת ישראל"). ומשימת חייו של העם היא "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו" (ישעיה מג, כא), "אתם עדי נאום ה"' (שם מג, י), וסוף סוף השלטון היהודי יבוא על תיקונו וחוקיו יהיו תורניים "אין בן דוד בא עד שתכלה מלכות הזלה מישראל" (סנהדרין צח ע"א; ורש"י ומהרש"א שם).


ח. היתרונות החמריים והרוחניים של הקמת המדינה

כשמעיינים בעיניים פקוחות, אני רואים כמה יתרונות בהופעת ראשית צמיחת גאולתנו בהקמת המדינה:

א. הצלת חיי נפשות היהודים הנמצאים בסכנה גופנית בתפוצות הגולה. 

ב. הקמת מדינה יהודית היא הצלת היהדות מהתבוללות, מטמיעה, והבלטת ייחודו הלאומי של עם ישראל שקם לתחיה לחדש מלכותו במולדתו העתיקה.

ג. קיום המצוות בשלמותן ובהדרן לכל סעיפיהן, שייך רק בארץ ישראל, כי היא מקור ויסוד למימוש ולביצוע המלא של תרי"ג מצוות כמבואר בספרי (פ' ראה).

ד. הפצת ערכים מקודשים ואור אלוהי לכל ממלכות הגויים השקועות בחושך ובערפל רוחני מוסר, וקיום מדינה יהודית בא"י למופת, תקרין מאורה על כל העולם בתרבותה המוסרית ובגילוי הצדק, הטוב והיושר האלוהי, וכפי שניבא ישעיה בנבואתו "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" (ישעיה ב, ג. מיכה ד, ב), וכתב ריה"ל בכוזרי (מאמר ב, יב) "כי לא יתכן לסגולת ישראל להגיע אל הענין האלוהי מבלעדי המקום הזה" המהווה מגדלור לאנושות וליקום כולו.

ה. גם מבחינת צורך טבעי: האדם הוא יצור חברתי, והאידיאל הלאומי מפעם בתוכו לכוון הוויתו להשתייך למסגרת אתנית לשם סיפוק צרכיו החמריים והרוחניים (אורות, ארץ ישראל א; ואורות ישראל פ"ו), ברם אין זו הסיבה העיקרית והעמוקה של הקמת מדינה יהודית, וכפי שכתבנו למעלה. 

בימינו השתרשה הבעיה ש"לאומיות" היא בכלל מושג חילוני לגמרי, וכתוצאה מדעה זו טוענים שהלאומיות מעורטלת מאמונה ומהדת ומיוסדת רק על ערכים חילוניים, ויחסם למדינה הוא שלילי לחלוטין. ברם הנכון הוא שהמושג "לאומיות" הוא מושג דתי, וכתב המלבי"ם בפירושו על תהלים וישעיה "ששם לאום מציין תמיד את האומה מצד הדת, ושם גוי מציין מצד הקיבוץ" (תהלים ב, א. ישעיה יז, יב). ולכן "לאום" מורה על אומה המתאחדת מצד שיש לה "דת מיוחדת", אמונה מאחדת, "תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב" (דברים לג, ד), ולכן אי אפשר לחלק בין "דת" ל"לאומיות", ולכן כתב מרן הראי"ה קוק שיש להחדיר בלבבות של אלה שאינם מקיימים מצוות התורה, את המחשבה שחובת "הלאומיות" מחייבת שמירת המצוות, ולכן קיום עם ישראל ולאומיותו קשור צמוד ומחובר לאמונת ישראל לתורתו ולשמירת מצוותיה.

ו. שמירת חוקי התורה והמוסר העליון מתממשת באמצעות "מלכות אידיאלית" שתפקידה להבטיח תקינותן וקיומן המלא בשדרות האומה ובכל ארחותיה הלאומיות הפרטיות והציבוריות.

ז. הגאולה תתחיל בשיבת כל היהודים לציון להיות חטיבה לאומית מיוחדת, והיא תבוא על ידי כל האומה על ידי כלל ישראל-דתיים וחילונים, וכמו שכתב הגר"י אלקלעי בהקדמה לספרו "מנחת יהודה": שאלת הגאולה היא שיתקבצו ישראל להיות באגודה אחת ובעצה אחת, בין רשעים בין כשרים ויכפרו אלו על אלו, ולכן הקמת מדינת ישראל מאחדת ומלכדת את כל העם על כל עדותיו השונות כי תכונת א"י היא לגבש את העם לעדה אחת.

ח. הצלה מחרפת הגויים וביזויים בהכריזם שאין עוד תקומה לאומית לעם היהודי, וכמו שכתב הרמב"ם באיגרת תימן שהגויים חושבים שישראל אבודים והקב"ה המירם באומה אחרת, והם טועים כי ישראל הם "עם סגולה", ואי אפשר להחליפם בעם אחר, ואפילו כשמכעיסים את הקב"ה, וכמו שכתב מרן אור החיים הק' (דברים כו, יח) הגם שתבוא אומה אחרת ותיטיב במעשיה, עם ישראל נשאר סגולת העמים, כי פנימיותו טובה וטהורה, ורצונו האמיתי הוא לדבוק בה' ובאמונתו, ותמיד נקראים "בנים" אפילו כשאינם נוהגים מנהג בנים וכדעת ר' מאיר (קדושין לו ע"א; שו"ת הרשב"א ח"א קצד ורמב; איגרות הראי"ה ח"ב איג' תקנה, ביאור הגר"א ליו"ד סימן קנט-ב; נצח ישראל פרק יא; וסנהדרין מד ע"א), וישראל תמיד נחשבים בדרגה נעלית יותר מהגויים אפילו כשמצב הגויים טוב (עיין ברכות ז ע"א).

ט. נצטווינו בתורה במצוות עשה (במדבר לג, נג) לכבוש את א"י, לשחררה מעול זרים, להקים בה שלטון יהודי ריבוני, ליישבה, לבנותה ולהפריח שממותיה, כי "עיקר המצוות ליושבי הארץ" (הרמב"ן לויקרא יח, כה), ואמרו בספרי (פ' ראה): "ישיבת א"י שקולה כנגד כל המצוות כולן", ועוד אמרו "בגויים אין תורה – מכאן שהתורה בא"י" (ספרי עקב), והיא נקראת "ארץ התורה" (כוזרי מאמר ב, כ), וכיוון שגלו ישראל ממקומם אין לך ביטול תורה גדול מזה (חגיגה ה ע"א), כי א"י קשורה עם קדושת התורה והמצוות "הדר בא"י הוא יכול לקיים המצוות" (פסיקתא זוטרתא ויצא כח, כא). 

וכתב הגרי"מ חרל"פ בספרו "מעייני הישועה" (עמ' רנב-רנג): 

"יסוד כל המצוות הוא א"י שהיא הקרקע של כל הגדלות וכל הכוחות הנגלים והנעלמים נבנים עליה". 

וקיים קשר מהותי בין סגולתו הגדולה של העם לבין סגולתה הגדולה של א"י, ולכן א"י אינה סובלת עבריינים, וישיבת שבעה עממים בתוכה היא ישיבה עראית כי היתה מופקדת בידם עם כניסת ישראל לתוכה (עיין הרמב"ן לבראשית י, טו), ארץ ישראל היא משכן לשכינה, לתורה ולקדושה ולכן רק עם ישראל מזווג לה, ושאר עמי תבל נדחו ממנה כי אינם ראויים לקדושתה ולאופייה האלוהי (עיין רמב"ן לויקרא יג, מז; בראשית יט, ה; לויקרא כה, יח). יוצא שהעדר ישראל מארצם מהווה חסרון גדול בתורה ובקיום מצוותיה, וחזרתם אליה היא החזרת התורה למשכנה הטבעי, לשלמותה להדרה וליופייה (עיין היעבץ לסידורו בית יעקב דף –ג).

י. הקמת מדינת ישראל משתקת את התביעה השקרית של הערבים בימינו שא"י שייכת להם, שהרי במלחמת השחרור בשנת התש"ח נתן ה' כוח וגבורה לבניו לכבוש את א"י, לשחררה מידיים טמאות, ולהקים בה 'מלכות ישראל', וזה מוכיח בעליל שא"י למרות אלפיים שנות גלות שומרת אמונים לבניה והיא שייכת אך ורק להם, ושאר הגויים הופקעו מירושתה ומישיבתה, ולכן על ידי הצלחת ישראל בבניין הארץ ובהפרחת שממותיה יראו הגויים את עלילותיו יתברך הכבירות והמופלאות, וכל מלכי הארץ יכירו ויראו כבוד ה' הבונה את ציון ומפריח שממותיה, והקב"ה מכניס אהבה וחיבת הארץ בלב כל יהודי אפילו הוא רחוק מתורה ואמונה כדי לשחררה וליישבה על ידי קיבוץ נידחי ישראל (עיין אם הבנים שמחה קסט; כוזרי מאמר ה, סוף סימן כז; שיבת ציון עמוד צ בשם המלבי"ם).

יא. הקמת המדינה היא תיקון חטא המרגלים, כיוון שמאסו בארץ חמדה התיקון לחטא חמור זה יהיה כשיכספו וישתוקקו אליה וימסרו נפשם על כיבושה ויישובה, וכן כתב בעל ספר חרדים (פ' נט), וכן כתב הגר"א בספרו קול התור (פרק ה) שתיקון חטא המרגלים יבוא על ידי גאולת ירושלים ובניינה, ועל ידי הפעולות לקיבוץ גלויות. וכציבור אמוני וציוני חובתנו להדגיש בפני קהל ועדה שא"י אינה ערך נדל"ן, מקלט בטחוני, או פתרון מדיני לבעיית היהודים בעולם, אלא א"י היא משכן הקדושה שבו מתקיימת ברית הייעוד הישראלי, שבו מבקש עם ישראל לחיות בקירבת אלוהים ולהידמות לו במידותיו ובמעשיו לטובת כלל היקום. תשובת המשקל של מאיסת הארץ על ידי המרגלים במדבר יתוקן כליל על ידי התשובה העזה ובמסירות הנפש העילאית על ידי כללות ישראל בשחרור ארצם בעלייה אליה לבנותה ולהופכה למשכנם הקבוע, הטוב והנחמד של היהודים השבים מארץ נכר המתרפקים על אהבתה.

יב. הקמת מדינת ישראל היא "סטירת לחי" להשקפת הגויים שהיהודים גורשו מנחלתם ונמסרה לנוצרים לערבים, לבריטים ועוד, וכטענת הערבים היום, ולכן הנס הגדול של תקופתנו הוא גירוש הגויים על ידי חיילינו הגיבורים שנשמתם קשורה בנשמת הארץ ונלחמו כאריות לשחרורה מכוחות הסט"א המטמאים ומזהמים קדושתה, ולכן קדושתה אינה סובלת נוכחות גויית בתוכה כי היא פלטרינו של מלך ומיועדת למאמיני הייחוד, לענווים ולעובדי ה' ולא לכופרים ולרוצחים, ככתוב בתהלים (סט, לו-לז) "כי אלהים יושיע ציון ויבנה ערי יהודה וישבו שם וירשוה, וזרע עבדים ינחלוה, ואוהבי שמו ישכנו בה" (עיין קול דודי דופק פרק ד לגר"י סולוביציק ז"ל; והקדמת שבת הארץ).

 יג. ביטול פחד שלשת השבועות – אחת הסוגיות במערכת הגאולה, ביחס לשיבת ציון, לציונות בזמננו סובבת סביב מאמר חז"ל במסכת כתובות (קיא ע"א) בעניין ג' השבועות המסתמכות על פסוק בשיר השירים (ב, ה; ג, ה; ח, ד) "השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באיילות השדה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ", ועל זה אמרו רז"ל: 

"ג' שבועות הללו למה? אחת שלא יעלו ישראל בחומה, ואחת שהשביע הקב"ה את ישראל שלא ימרדו באומות העולם, ואחת שהשביע הקב"ה את האומות שלא ישתעבדו בישראל יותר מדי" (עיי"ש). 

ור' לוי הוסיף שם עוד שבועות נוספות: "שלא יגלו את הקץ, שלא ירחקו את הקץ" (ורש"י גורס "שלא ידחקו") ו"שלא יגלו הסוד לעכו"ם". 

ונשאלת השאלה מה פירוש "שלא יעלו בחומה", כי שתי השבועות האחרות מובנות אבל השלישית הזאת אינה מובנת, ודורשת הסבר, ועל זה מפרש רש"י על אתר "שלא יעלו יחד בחזקה", כלומר עם ישראל אינו רשאי לעלות לא"י בצורה גורפת ומסיבית בכח, וכדברי התנחומא הקדום "כשיעלו מן הגולה לא יעלו המונים המונים", והסביר המהרש"א (כתובות שם) את דברי רש"י כך:

א) עליית יחידים אפילו בניגוד לדעת ורצונם של הגויים מותרת.

ב) עליה המונית ציבורית מותרת אם היא מאושרת על ידי הגויים ואינה נעשית בכח, ביד חזקה.

יוצא לפי המהרש"א אליבא דרש"י, שליחידים בכל התקופות מותר להם לעלות לארץ ולבנות בה בתים ולקיים מצות ישיבת א"י, אבל עליה קולקטיבית, כעם, אסורה אם היא עומדת בניגוד לרישיון ולהסכמת העמים, ולכן עזרא ונחמיה עלו עם קהל רב לבנות חומת ירושלים ברשות מלך פרס (נחמיה ב, יז). 

והנה בסוגיא זו, נפלה מחלוקת בחוגים הדתיים בעם ישראל:

א. גישה אחת התופסת שהשבועות אינן אזהרה חמורה לעלות לציון ולהתיישב בה, שהרי בכל הדורות עלו קבוצות מאורגנות כמו עליית רבי יהודה החסיד ופמלייתו בשנת תם, וכן עליית הרמב"ן, וריה"ל, ואור החיים הק' והפמליות שלהם, וכן עליית תלמידי הגר"א והחסידים, ולא הפריעה להם סוגיית ג' השבועות, ולא הובעה הסתייגות מעליות מאורגנות הללו, אלא אדרבא פעמה בלבם ההתלהבות לגאולת העם והארץ. ולכן בעל "פאת השולחן" (הל' א"י סימן א) אינו מזכיר את השבועה שלא יעלו בחומה. 

ברם הפחד הזה קיים רק לפי הסוגיא בכתובות, אבל המעיין במסכת יומא (ט ע"ב) ובמסכת ברכות (ד ע"ב) רואה שאין איסור לעלות לארץ, וכפי שכתבו רש"י ומהרש"א שם. והפני יהושע (כתובות קיא ע"ב ד"ה דאמר) כתב שהשבועות הללו אינן הלכות פסוקות ויש מחלוקת בין הסוגיות, ולפיכך אין לקבל את הסוגיא במסכת כתובות כהלכה פסוקה כי הן "אגודות חלוקות". וגם המהר"ל בכמה דוכתי בספריו (נצח ישראל פ"א פ' כד וכה; חידושי אגדות כתובות קיא ע"א; באר הגולה הבאר השביעי עמוד קמז) כתב שהשבועות הן דרך אגדה ומשל, ולא בעלות תוקף הלכתי מחייב של הטלת איסור על המושבע, אלא הן קביעה אלוהית שזו תהיה המציאות (עיין בספר "אדרת אמונה" עמוד ;353-352 התקופה הגדולה עמוד רעח-רפ). יוצא לפי רבנו המהר"ל שהשבועות אינן איסורים ומעולם לא היה איסור לעלות לא"י, אלא היו סיבות מעכבות את היהודים לעלות לארץ אבל העליה עצמה מותרת, והטבע מחייב שעם גולה ישוב לטבעו, למולדתו כדי למלא את ייעודו הלאומי. 

ועוד הוכחה שאינן "הלכות פסוקות" שהרי נושא שלש השבועות לא הובא בשום פוסק, לא ברי"ף ולא ברא"ש, לא ברמב"ם ולא בטור שו"ע, ואדרבא רבם של ישראל הרמב"ן קבע שמצות ישוב א"י הכוללת כיבוש הארץ יישובה ובניינה היא מצוות עשה לדורות (הוספותיו לסה"מ מ"ע ד), ואם נאמר שהשבועות הן 'איסור חמור' איך מעיז רבנו הרמב"ן לכתוב ולפסוק שהפסוק "והורשתם את הארץ וישבתם בה (במדבר לא, נג) הוא מצות עשה לדורות "שלא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה" (עיי"ש), ועוד לא מצאנו שהראשונים על מסכת כתובות (הרשב"א, הריטב"א, המאירי הרמב"ן) כתבו כלל על ג' שבועות, כי אינן הלכות אלא אגדה, וכן הרמב"ם לא הביא את איסור השבועות בספרו "יד החזקה" כי אינו פוסק אותן להלכה, והמקור היחיד שבו הזכירן הוא באיגרת תימן וגם שם על צד המשל (עיין בזה בספר "נחלת יעקב" ח"ב דף 751).

ב. גישה שניה התופסת שהשבועות הן "איסור", והן הלכה, ולמרות שהעליה לארץ היא מצוה בכל זאת היא מוגבלת, דהיינו יחיד יכול לעלות ומצוה מוטלת עליו לעזוב את הגלות ולהתיישב בה, אבל להתגרות מלחמה בגויים ולכבוש א"י אסור, כך כתבו הרשב"ץ (שו"ת הרשב"ש סימן ב), הריב"ש (שו"ת הריב"ש סימנים קא, ושפז), הכפתור ופרח (כפתור ופרץ מהדורת לונץ עמוד קצז). יוצא לפי דבריהם שעל היחיד יש חובה ומצוה לעלות ולדור בארץ, אבל כללות ישראל אינם יכולים לעלות לארץ ב"יד חזקה" בגלל השבועות (עיין בספר "ויואל משה" – מאמר ג' שבועות סימן כ). 

ולצערנו הרב בימינו הן לפני ולאחר קום המדינה קיימים חוגים דתיים המתנגדים לקיום מצות ישיבת ארץ ישראל ולהקמת המדינה בגלל פחד ג' השבועות וחוגים קיצוניים מייחסים לתקומתה "מעשה שטן" (שם בויואל משה), ושוללים תקומתה בכל מחיר על השבועה "שלא יעלו בחומה מן הגלות" כי במדרש (שהש"ר ב, ז) הגירסא היא "שלא יעלו בחומה מן הגלות" ופירש רש"י "יחד ביד חזקה", כלומר האיסור חל על הציבור היהודי לצאת בהמוניו מן הגלות ולעלות לא"י שלא ברשיון הגויים. ולפי הסבר זה האיסור חל על כל העם או על רובו, ולא על יחידים שמותר וגם חובה עליהם לעלות ולהתיישב בארץ, וביישובם בה מקיימים מצות עשה דאורייתא. וכך כתב בעל ספר גאולת ישראל (הרב אברהם יעליין תרפ"ח – בהקדמה עמוד 12 אות ג) שאיסור העליה בחומה הוא רק על כל העם או לפחות על רובו, אבל כשעולים בכל פעם כמה מאות או אלפים יהודים אין עליהם איסור (עיין נחלת יעקב ח"ב דף 720 הערה 10). 

והשוללים מסתמכים על מקור נוסף והוא בעל "מגילת אסתר" (סה"מ, מ"ע ד) שכתב שמצות ירושת הארץ לא נהגה רק בימי משה ויהושע ודוד וכל שלא גלה העם מארצו, אבל לאחר שגלו מאדמתם אין מצוה זו נוהגת לדורות עד ביאת המשיח, ואדרבא נצטווינו שלא למרוד באומות וללכת לכבוש את הארץ בחזקה ובלי הסכמת ורשיון הגויים. ונמצא לפי דעה זו שתקומת מדינת ישראל אסורה לפי השבועות הללו, ועלינו להישאר בגלות עד שיחזיר אותנו ה' בצורה נסית ולא בדרך טבעית אנושית, וכמה גדולים מחכמי אשכנז דגלו בגישה זו ולאחר מלחמת עולם השניה המשיך בדרכם האדמור מסטאמר בספרו "ויואל משה". 

ברם המעיין בסוגיא זו ובפרשנות העניפה שניתנה לה על ידי גדולי חכמינו, שלש שבועות אינן נוהגות בימינו מכמה סיבות עיקריות שמפרט כמה מהן: א) על פי רשיון האומות נפלה החומה, כלומר עפ"י הסכמת המלכויות ששעבדו את ישראל בטלה השבועה וכפי שקרה בימינו כאשר הכירו אומות העולם בועידת סן-רמו ובהמשך בשנת תש"ח האו"ם אישר הקמת המדינה כהמשך להצהרת בלפור (1917), ולועידת סן רמו באיטליה (1920), ובהכרה זו שזכותו של העם היהודי לשוב לארצו ולבנות בה את ביתו הנאמן סר פחד השבועות, ועל זה כתב בעל "אור שמח" במכתבו לקק"ל (מובא בספר "אוצר הארץ" עמוד פ"ג) שמותר לעלות בחומה כי נתנו להם אישור להקים מדינה יהודית בא"י ואין כאן מרידה בגויים. וכן כתבו כמה גדולי ישראל בימינו שהדרך לקומם את ממלכתינו פתוחה לפנינו, וכמו שקרה בימי עזרא ונחמיה (עזרא א, ג) שעלו לארץ עפ"י רשיון מלכות פרס ששלטה בארץ, וכן כתבו בעל שו"ת "אבני נזר" (חיור"ד סימן תנד-נו), בעל "ארץ חמדה" (ספר א שער א סימן ו, א עמוד לד-לה), בעל שו"ת "נשמת כל חי" (חיור"ד סימן מט-עמוד ר), בעל דרישת ציון (עמוד קמז-קמח) בעל שו"ת "קול מבשר" (עמוד 302), הרה"ג יהודה אלקלעי (כתבי הרב יהודה ח"א עמוד 201-202, 412), מרן הרב קוק ובנו מרן הרצי"ה קוק (איגרות הראי"ה ח"ג עמוד שטז לנתיבות ישראל ח"ב), ועוד כמה גדולים שברשיון הגויים סר פחד השבועות ומצוה לכבוש א"י ולהפריח שממותיה (ועיין בחוברת התנוצצות אור של משיח עמוד יח).

ג. שלש שבועות הן ענין של אגדה ולא הלכה מחייבת באיסור לעלות לארץ ישראל וליישבה שהרי גדולי הפוסקים לא הזכירוה בפסקיהם ולא בפרשנותם על הסוגיא במסכת כתובות הנ"ל, וכפי שכתבנו למעלה שהן דברי אגדה ולא הלכה מחייבת, וכתב מהר"ם חגיז (בספרו "שפת אמת" דף יד) שהמחזיקים בג' השבועות נגד יישוב הארץ הם דברי צפצוף "וכל המדבר כדברים האלה הוא מכזיב את האמת", ואדרבה חובה קדושה ומצוה וצורך גבוה לעלות לארץ כי בזה מתקדש שם שמיים בעליונים ובתחתונים ויתרבה השפע בכל העולמות (עיין בחובת סוד השבועה לגר"מ עטיה זצ"ל דף 15-17).

ד. חכמי הקבלה כתבו שהשבועות הוגבלו לפרק זמן של אלף שנה בלבד, כתב מרן מהרח"ו בהקדמתו לספר "עץ חיים" שהשבועות נהגו רק באלף הראשון שלאחר חרבן בית שני ולא יותר וממילא השבועות אינן נוהגות בימינו, וכן כתב בעת שו"ת "ישכיל עבדי" (ח"ה סעיף ג; כרך ח עמוד קצט), וכן כתב בעל "התקופה החדשה" ובעל "אם הבנים שמחה" (פ"ב, סעיף ז' עמוד קג), וכיוון שבשנת התשח בו הוקמה המדינה כבר שעברו שני שליש מהאלף השישי בודאי הוא 'זמן של בעתה', וכפי שכתבו חכמינו שתקופתנו היא תקופת של 'בעתה', וכתב מרן אור החיים הק' (ויקרא כה, כה) שקץ הגלות ישנו אפילו יהיו ישראל ח"ו רשעים גמורים.

ה. הפרת הגויים את השבועה שלא לשעבד קשה את ישראל ביטלה את השבועה הראשונה 'שלא לעלות יחד ביד חזקה', כי השבועות תלויות וקשורות זו בזו וכמבואר במדרש (שהש"ר ב, ז) שאם הגויים משתעבדים ומציקים לישראל יותר מדי הם גורמים לקץ שיבוא שלא בעונתו, וזוהי הלכה בשו"ע (יור"ד סימן רלו-ו ושך שם טו) "שנים שנשבעו זה לזה לעשות דבר אחד ועבר אחד על השבועות, השני פטור", וכן כתב הפני יהושע בסוגיא בכתובות ובשו"ת "נצר מטעי" (סימן י, אותה ה; ובספר נחלת יעקב ח"ב דף 766). ובשואה הנוראה והפוגרומים שביצעו הגויים ביהודים בכל התקופות ביטלו את השבועה, כי השבועות הם הדדיות ולא חד צדדיות.

ו. רבנו הגר"א בכתביו, וכפי שהביאו תלמידיו בשמו, סובר שהשבועות אינן אוסרות על היחיד או על הציבור לעלות לארץ ישראל כי זוהי חובה ומצוה לדורות ליישב את הארץ, אלא שהשבועה מתייחסת לבניין המקדש קודם זמנו, שלא יצאו לבנות אלא על פי ציווי ה', וכן מפורש בתיקוני זוהר (תיקון כו; סידור הגר"א, ב): 

"אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ... שמושבעים שלא יצאו מאליהם בית המקדש שישנה דלעילא עד שיבוא". 

יוצא לפי דעה זו שאיסור השבועות הוא לעלות לירושלים ולבנות בית המקדש בלי רישיון ממלכי האומות (עיין עיון יעקב לכתובות קיא ע"א ד"ה שלא יעלו), וכן מובא בשיטה מקובצת לכתובות (קיא ע"א) שהאיסור הוא רק לעלות לירושלים, וכן פירש המהרש"א שם, אבל לעלות לא"י אפילו בלי רישיון מותר וכך עשו בכל הדורות קבוצות שונות שעלו בהמוניהן להתיישב בכל רחבי הארץ (ירושלים, צפת, חברון, טבריה, יפו...).

ז. ישנם הסוברים שהשבועה חלה רק על יושבי חו"ל לקום ולעלות בהמוניהם, אבל יושבי הארץ שהיו גרים בתוכה מותר לקום וליישב על ערי ישראל, כי השבועה היא על ישראל בגולה שחייבים להיות נאמנים למלכות ואסור למרוד בה ולערער שלטונה כי נצטווינו להתפלל לשלומה של מלכות (אבות פ"ג מ"ב), אבל יהודים שהיו דרים בארץ יש להם זכות הגנה על עצמם וזכות הרחבת ישיבתם בבניין בתים, בזריעת שדות וכרמים ובהפרחת שממותיה (שו"ת אבני נזר חיור"ד סימן תנד מד; ארץ חמדה למו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל פרק א שער א פו, עמוד לו), וכן כתוב בשיר השירים רבה (ב, ז) "ושלא יעלו בחומה מן הגלות", וההדגשה כאן שלא לעלות מחו"ל, כלומר שרק לבני חו"ל אסור להם לעלות בחזקה, ולכבוש הארץ אבל על בני א"י מעולם לא חלה השבועה. 

וראיתי בספר נועם (כרך ב) וכן חוברת מהגר"ש אבינר שליט"א "בירורים בעניין שלא יעלו בחומה (ירושלים תש"מ) שהביא שלש עשרה תשובות לפחד השבועות, והרחיב להסביר מתוך מקורות רבים שבעת פקידה אלוהית שפקד ה' את עמו עפ"י הסימנים המובהקים שגילו לנו חז"ל (סנהדרין צז-צח; וסוטה מח) בטלה החומה על ידי הקב"ה בעצמו שהפיל אותה והתיר לעלות ולהקים שלטון עצמאי בנחלתם, ולכן התעוררות האומה לשוב אל ארצה היא 'פקידה' שמבטלת את החומה, כי התעוררות כללית של כל שכבות העם לעלות היא אות כי הגיעה השעה הרצויה מהקב"ה (עיין אם הבנים שמחה קלו). 

נמצאנו למדים שבפקודה אלוהית הופלה "החומה" שהייתה "מחיצת ברזל המפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים" על ידי ההכרזות הפומביות של מלכי הגויים על מתן רשות ליהודים להקים מדינה משלהם, וכך היה בשנת תש"ח על ההחלטת האומות המאוחדות, ועל זה כתבו גדולי ישראל שזהו השלב שעליו נאמר "עד שתחפץ" (שה"ש ב, ז. ג, ה. ח, ד), וזה שלב ראשון בתהליך הגאולה שהיא "קימעא קימעא", ומצות ישוב א"י חזרה לחיובה התורני להקים בה "שלטון יהודי ריבוני" שיקדם את גאולת ישראל עד לפיסגתה העליונה והוא הופעת "משיח בן דוד" שישיב מלכות בית דוד למקומה (עיין לנתיבות ישראל עמודים 61, 83, 119, 121), ולכן ההתנגדות להקמת המדינה היו בחינת "צפצופים" השקפה מעוותת, כי מדינת ישראל מקבצת עולים מכל קצוות תבל "יאמרו גאולי ה' אשר גאלם מיד צר ומארצות קבצם" (תהלים קז, ב-ג), וזקפה קומתם של יהודים שפלים דלי כח ומעש, והגדילה לימוד תורה ועשיית חסד, והולכת מחיל אל חיל, ובודאי צור ישראל וגואלו יגן עליה באברת חסדו ויפרוש עליה סוכת שלומו.

העולה מכל האמור שמאז גילוי 'קץ המגולה' וראשית קיבוץ גלויות, מצווה עם ישראל לכבוש את ארצו ולהקים בה מלכות ישראל שתפעל לקבץ נידחי ישראל להשיבם לחיק מולדתם, להחזירם למורשתם הרוחנית ולשחרר שטחי א"י משביים (עיין יחזקאל ב, לג; רמב"ם הל' מלכים פ"יא ה"ד; דברים ל, ג-ד, וישעיה יא, יא-יב, עמוס ט, יד-טו), כי עם קיבוץ גלויות גם השכינה מגיעה לגאולתה, כי בעת שיבת כל נידחי ישראל תסתיים גלות השכינה, וזהו תפקידה של 'ראשית צמיחת גאולתנו' לקבץ נידחי ישראל "ואתם תלקטו לאחד אחד בני ישראל" (ישעיה כז, יב) ופירש רש"י בתיאור זה: גדול יום קיבוץ גלויות, ובקושי כאילו הוא עצמו צריך לאחוז בידיו ממש איש איש ממקומו, ולכן קיבוץ גלויות הוא, גאולת השכינה (מגילה כט ע"א).