המלכות, ירושה בשושלת המלוכה

המלכות, ירושה בשושלת המלוכה

הרב שלמה בן חמו  


הספרי  בשופטים : "שום תשים עליך מלך" דורש הספרי "שאם מת מנה אחר תחתיו". והנה קשה על הספרי מה צורך לדרוש שאם מת המלך נמנה אחר תחתיו, הרי המלוכה היא ירושה (הוריות יא; ורמב"ם פ"א ממלכים ה"ו) שנאמר "למען יאריך ימים על ממלכתו הוא בניו בקרב ישראל" (דברים יז, כ) ודרז"ל "שאם מת עומד בנו תחתיו" (ספרי שם, ותוספתא שקלים פ"ד ה"כ, ורמב"ם הל' כלי המקדש פ"ד ה"כ)?

אלא פשוט הספרי בא ללמד אותנו שאם מת המלך יש מצוה להעמיד בנו תחתיו, אם הוא ראוי וממלא מקום אביו בחכמה וביראת חטא (עיי"ש ברמב"ם), ולא נתנגד להעמדת בנו תחתיו, כי אם נמרוד בבנו אז אין מלוכה כי הרי הוא הדיוט, ואין להדיוט שרביט של מלוכה. ולכן רואים מהספרי את הרעיון שמלך הוא גיבור ואין נגדו מרד ולא יראת אחרים אלא יראת אלוקים לבדה, כי התורה מצוה אותנו על החזקת בנו על כסאו כי זוהי המשכת קיום המלוכה בעלת כוח ממשל. 

אולם אפשר לדחות הראייה הזאת מהספרי לפי פירושו של בעל "משך חכמה". והנה לפי ר' נהוראי שסובר שאין מצוה וחובה למנות מלך אבל אם ישראל יבקשו אז יש מצוה (עיין אור החיים הק' לדברים יז), והנה לפי ר' נהוראי מה יהיה אם מת המלך שהעמידו האם יש מצוה להמשיך המלוכה ע"י מינוי בנו או לחסלה? ולכן אומר "המשך חכמה" שהספרי הנ"ל בא לדרוש אליבא דרבי נהוראי, ואומר לנו שאם מת המלך שהעמדנו עלינו בהסכמתנו אז נעמיד בנו אחריו כי הירושה במלוכה היא רק זכות תביעה, כלומר שהבן יש לו זכות תביעה לירש את אביו המת ולשבת על כסאו, ולכן העם ימנה את בנו אחריו. 

ויוצא לנו מהספרי שני דברים: אליבא דר' נהוראי חובה למנות בנו אחריו, וצריך פעולת המינוי, ובלי האקט (act) הזה יש לו מלכות בכוח ולא בפועל. והנפקא מינה היא שאם יחטא הבן הזה כל זמן שלא מינוהו בפועל יתכפר בשעירה כהדיוט. ולפי ספרי זה שהוא אליבא של השיטה השוללת הקמת מלכות, ובכל זאת אם הסכימו אז יש מצוה, אז מובנת התנגדותו של האברבנאל למרוד במלך למרות שאיננו ממלא תפקידו כדבעי, כי מאחר שנבחר על פי ה' אחר הסכמת העם אז הוא מקבל סמכותו מהקב"ה שמינהו ואין לעם כוח להורידו מכסאו, ואם מת חייבים למנות בנו אחריו כדרשת הספרי.

נצחיות מלכות בית דוד

יוצא לנו שמלכות בית דוד לעולם קיימת ואין לה ירידה ונפילה למרות שמורדים בה, והיא עוברת בירושה מדור דור, וכדברי הרמב"ם (סה"מ ל"ת שס"ב): 

"אמנם המלכות לבד כבר ידעת מכתובי ספרי הנבואה שזכה בה דוד. ובביאור אמרו (קה"ר רפ"ז) כתר מלכות זכה בו דוד. וכן זרעו אחריו עד סוף כל הדורות. אין מלך למי שיאמין תורת משה רבינו ע"ה אדון כל הנביאים אלא מזרע דוד ומזרע שלמה לבד. וכל מי שהוא מזולת זה הזרע הנכבד לעניין מלכות נכרי קרינן ביה כמו שכל מי שהוא מזולת זרע אהרן לענין עבודה זר קרינן ביה. וזה מבואר אין ספק בו".

ובפירוש המשניות כתב הרמב"ם (פירוש המשנה לרמב"ם סנהדרין פ' י): "ומכלל היסוד הזה שאין מלך לישראל אלא מדוד ומזרע שלמה דוקא. וכל החולק בענין המשפחה הזו הרי זה כפר בה' ובדברי נביאיו".

ובזה ניישב גם הקושיא שהיתה לנו מהמכילתא על הרמב"ם: 

"עד שלא נבחר דוד היו כל ישראל כשרים למלכות משנבחר יצאו כל ישראל". 

ופירוש המכילתא לפי הרמב"ם "יצאו כל ישראל" להיות בידיהם ואפילו הודחו נקראים "מלכים", כי המתנה הנצחית היא ברית מהקב"ה לזרע דוד שלא תסור ממנו. אבל מלכי ישראל משאר השבטים יכולים לזכות במלוכה, אבל בהסתייגות שרק כשממלאים תפקידם אז הם מחזיקים בתואר-מלך, וכשהוא מחזיק בזה אז הוא שווה למלך מזרע ישראל, וכשאינו נושא תפקידו אז עולה עליו מלך מבית דוד שנשאר תמיד בדרגת מלך ולא נפקעים ממנו דיני מלוכה. 

ולפי זה מובנת דרשת חז"ל "שום תשים... לא תוכל לשים עליך נכרי" ודרז"ל אפילו יהודי כשר נחשב כנכרי לגבי זרע דוד, כלומר "נכרי" לגבי מעלת מלך מבית דוד, כי באמת יהודה כשר ראוי למלכות אבל מלכותו נקראת "מלכות" רק כל זמן שמצייתים לדבריו, אבל כשמורדים בו מלכותו נפסקת משא"כ מלכות-דוד מלכות עולמים לנצח קיימת, וכמו ש"ברית אבות לא תמה" (תוספות בשבת פח ע"א) מצד כורתה הנצחי (עיין מהר"ל בנצח ישראל) כך הברית שכרת הקב"ה עם דוד להמליכו על בניו היא נצחית ואינה תמה ואינה נפסקת ולעולם עומדת. וכל הדחה שלה היא זמנית וארעית ואינה נקראת הסרה, כי הרי התורה בעצמה אומרת "לא יסור שבט מיהודה" שאין שום הסרה החלטית מיהודה, וברכת אביו יעקב נצחית ולא מכזבת. 

וכמו שאומרת אותה המכילתא שארץ ישראל נבחרה לנבואה, וירושלים למזבחות מכל א"י, ובית עולמים לשכינה מכל ירושלים, ובחירה זו נצחית לעולם, כך בחירת דוד להיות מלך על כלל ישראל היא עולמית. ולכן רק דוד שנבחר למלוך, אז בימיו נבחרה ירושלים בזמן שהעלה אליה את ארון האלוקים (שמו"ב פרק ו; ודברי הימים א פרק טו) כי היא בירת הנצח מושב כסא מלכות בית דוד הנצחית, והיא נקראת מנוחה "זאת מנוחתי עדי עד" (תהלים קלב, יד. זבחים קיט ע"א) ונחלת-ה', כך דוד הוא נחלת-ה', וכמו שקדושת ירושלים עומדת לעולם כך מלכותו קיימת לעולם.

וכעת חסר לנו להסביר למה הרמב"ם כתב דוקא "נביא שהעמיד מלך..." ולא כתב "נביא וסנהדרין". והנה הלכה פסוקה שנביא יכול לעקור מצוה מן התורה לפי הוראת שעה (סנהדרין פט; ויבמות צ ע"א) ופסקה הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (פ"ט ה"ג) שאם יאמר לך נביא עבור על דת כאליהו בהר הכרמל חוץ מעבודה זרה "אליו תשמעון". והטעם הוא משום שזה נחשב "כמיגדר מילתא", ולכן הואיל ומלך מתמנה על פי נביא ובית דין כמו יהושע שמינהו משה ובית דינו (הרמב"ם פ"א ה"ג מהל' מלכים) ויש לו תוקף לעולם, כך אם נביא לבד להוראת שעה, לזמן מועט, אם רואה אחד מישראל, משאר השבטים, עם כל התכונות הראויות והכשירויות הדרושות אז להוראת שעה מותר למנותו למלך, ומלכותו רק זמנית. 

ולכן כתב הרמב"ם "נביא שהעמיד" כי העמדה זו זמנית ולא קבועה, וכדברי הנביא עצמו לירבעם "אך לא כל הימים" (מלכים א יא, טל), כי המלוכה העומדת לעולם שייכת רק לשבט יהודה בראשות דוד וזרעו, שבחר בו ה' להנהיג את עמו בשבט היראה והמוסר, להובילו להאדרת מלכות-שמים. ולכן נביאי ה' התנבאו  לאיחוד העם על ידי "משיח-ה'" שיאחד וימזג האומה כולה תחת נשיאות דוד (עיין עמוס ט, יא; הושע ג, ה; ישעיה ט, ה. ירמיה ג, יז-יח, וכג, ה-ו; יחזקאל כט, כא; זכריה ח, כג; ודניאל ז, יג-יד) שיחזק מלכות האומה, ובחיזוקה תתנהג האומה לפי רוח-התורה והאידיאליות האלוקית, ואין "מלך המשיח" כשלעצמו מציל מחטא כתפיסת הנוצרים שמשיח-שקר שלהם מציל מחטא; אולם משיחנו ממונה הוא על הפצת התורה בעם לחנכו לקראת "ממלכת כוהנים וגוי קדוש" (שמות יט, ו) שממלכתם הארצית תהיה "בבואה" של מלכותא דרקיעא, כולה רוחנית שהתורה מרננת בתוכה "כי מציון תצא תורה" (ישעיהו ב, ג. מיכה ד, ב), ולכן מדינת היהודים איננה צורך אלא ערך, וכדברי מרן הרב קוק ז"ל (אורות ישראל ו, ז. ואורות הקודש ח"ג, קצא): 

"אין המדינה האושר העליון של האדם, זה ניתן להאמר במדינה רגילה שאינה עולה לערך יותר גדול מחברת אחריות גדולה, שנשארו המוני האידיאות, שהן עטרת החיים של האנושיות, מרחפים ממעל לה, ואינם נוגעים בה. מה שאין כן מדינה שהיא ביסודה אידיאלית, שחקוק בהוייתה תוכן האידאלי היותר עליון שהוא באמת האושר היותר גדול של היחיד. מדינה זו היא באמת היותר עליונה בסולם האושר "ומדינה זו היא מדינתנו, מדינת ישראל "יסוד כסא-ה' בעולם, שכל חפצה הוא שיהיה ה' אחד ושמו אחד, שזהו באמת האושר היותר עליון, אמת שאושר נשגב זה צריך הוא לביאור ארוך כדי להעלות אורו בימי חושך, אבל לא מפני זה יחדל מלהיות האושר היותר גדול".

הנה מושג "מדינה" הוא מכנה משותף לכל עמי הארץ בתוכם ישראל, והיא יצירה של תושבי מקום (צירוף פרטים) שמעמידים בראשה מלך או נשיא המושל על ישוב קרקע זה שנוצר מצירוף פרטים שכבשו המקום וישבו בו. ולכן יצירה זו משמשת בתור אמצעי למטרה של ההתאגדות הכללית והחזקת קיומם החומרי והרוחני של יוצריה. אבל בעם ישראל קדמה הטריטוריה לעם היושב עליה, ולפני שנהיה לעם סגולה ניתנה לנו הארץ שהייתה מזומנת ומוחזקת לנו בגזירת עירין קדישין לזרע אברהם אשר ימשיך דרכיו ופעולותיו של "האדם הגדול בענקים" . ולכן נתייחדה "ארץ ישראל" המגדלת אנשי רוח, ועליה להיות המקום שעליו תכונן "ממלכת כהנים" שמהותה וצביונה הולמים לסגולת הארץ, וכדברי הילקו"ש (חבקוק רמז תקסג, ויקרא רבה פ' יג סי' ב, ירושלמי נדרים פ"ו ה"ח): 

"[עמד וימודד ארץ (חבקוק ג, ו) אמר רשב"י] מדד הקדוש ברוך הוא בכל הארצות ולא מצא ארץ שראויה לינתן לישראל אלא ארץ ישראל שנאמר עמד וימודד ארץ". 

וכן אמרו במדרש:  "הארץ חביבה עלי וישראל חביבים עלי, אכניס את ישראל החביבים עלי לארץ שחביבה עלי" (במדב"ר פ' כג).

ולכן אומר מרן הרב קוק זצ"ל:   "ארץ ישראל היא חטיבה עצמותית קשורה בקשר חיים עם האומה, חבוקה בסגולות פנימיות עם מציאותה" (אורות מאופל, ארץ ישראל, א). 

ולכן עם ישראל שנוצר מאז יציאת מצרים לגילוי שם ה' בעולם "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו" (ישעיה מג, כא), ערך מדינתו, קרקע ישובו האידיאלי טמון בהיותה גילוי של עם שלם החי על כל שכבותיו החברתיות השונות על פי תורת-ה'. וכך מובא בדברי מרן הרב קוק (למהלך האידאות בישראל פרק ב) וז"ל: 

"למלואה של שאיפה זו צריך דוקא שציבור זה יהיה בעל מדינה פוליטית וסוציאלית וכסא ממלכה לאומית, ברום התרבות האנושית... והאידיאה האלוקית המוחלטת מושלת שמה ומחיה את העם ואת הארץ במאור חייה. למען דעת שלא רק יחידים חכמים מצויינים, חסידים ונזירים ואנשי קודש, חיים באור האידיאה האלוקית, כי גם עמים שלמים, מתוקנים ומשוכללים בכל תקוני התרבות והישוב המדיני...".

העם היהודי רגיש לגינוני מלכות בהיותו יושב על אדמתו שבה התגלתה לעיני העמים תודעת עליונותו המוסרית שמפעמת בקרבו בתור אחד מעיקרי אמונתו להיות חטיבה לאומית מיוחדת שהתורה האלוקית טבועה בלשד עצמותיה, ולכן "הווייה לאומית ממלכתית" היא הכרה ברורה לבחירת העם וליעודו בארצו, מרכז האלוהות כפי ששימשה בתקופת שם ועבר.

והנה "מלך" ענינו מלשון מוליך (leader) כלומר מדריך, מנהל שמוציא ומביא את ישראל ומדריכם כמו שכתוב בדוד:

"וַיָּבֹ֜אוּ כָּל־שִׁבְטֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל אֶל־דָּוִ֖ד חֶבְרוֹנָה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר הִנְנוּ עַצְמְךָ וּֽבְשָׂרְךָ אֲנָֽחְנוּ. גַּם־אֶתְמוֹל גַּם־שִׁלְשׁוֹם בִּהְיוֹת שָׁאוּל מֶלֶךְ עָלֵינוּ אַתָּה הָיִיתָה הַמּוֹצִיא וְהַמֵּבִיא אֶת־יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר ה' לְךָ אַתָּה תִרְעֶה אֶת־עַמִּי אֶת־יִשְׂרָאֵל וְאַתָּה תִּהְיֶה לְנָגִיד עַל־יִשְׂרָאֵֽל" (שמו"ב ה, א-ב).

 הראשון שנקרא בתואר זה הוא משה רבנו שנאמר "ויהי בישורון מלך" (דברים לג, ה) ודרשו בגמרא סנהדרין (קי): "משה איהו הוי מלכא" אבל לא ניתנה לו המלוכה בירושה כמו הכהונה (זבחים קב ע"א), וכן יהושע היה מלך. ודעה זו שסוברת שמשה היה מלך ממש על ישראל מפרשת את הפסוק בבראשית (לו, לא) "לפני מלוך מלך לבני ישראל" שהכוונה למשה שהיה מלך ממש, וכן סוברים הרמב"ן, הרלב"ג, הספורנו, הראב"ע והרשב"ם, "לפני מלוך מלך" קודם שימלוך משה עליהם כמצות הא-ל (ספורנו). והוכיחו מכמה מדרשי חז"ל שמשה היה מלך, ובודאי כזה מלך רוצה התורה, שימסור עצמו על אהבת האומה ויתפלל על שלומה וטובתה. אבל רוב המפרשים סוברים שהשם "מלך" שניתן למשה הוא מושאל "מלכה של תורה", וכדברי המדרש (תנחומא כי תשא סי' כח):

"וכל העוסק בתורה נעשה ראש ומלך שנאמר (משלי ח, טו) בי מלכים ימלוכו בי שרים ישורו, וכן במשה לפי שעסק בתורה נעשה ראש ומלך, שנאמר (דברים לג, ה) ויהי בישורון מלך, ומנין שיגע הרבה בתורה שנאמר ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל ומים לא שתה, ביום היה הקדוש ברוך הוא מלמדו תורה שבכתב, ובלילה היה מלמדו המשנה על פה...".

כלומר לפי המדרש משה לא היה מלך כמו דוד, ומה שניתן לו תואר מלך מובן לפי רעיון הנ"ל, שכל מי שמשועבד לה' ולא ליצריו נקרא מלך, לכן אדון הנביאים שכולו אלוקי נקרא "מלך", ולפי זה המלכות האמיתית מתחילה משאול כדברי המדרש (ויקרא רבה כו, ז):  "א"ר יהושע דסכנין בשם ר' לוי מלמד שהראהו הקדוש ברוך הוא למשה דור דור ושופטיו, דור דור ומלכיו, דור דור וחכמיו, דור דור ומנהיגיו... והראהו שאול ובניו נופלים בחרב, אמר לפניו מלך ראשון שיעמוד על בניך ידקר בחרב...". 

והנה המלכות האמיתית מתבססת על "שלום ומשפט", "מלך במשפט יעמיד ארץ" (משלי כט, ד), והמשפט הוא גילוי חוקי התורה בעם, שעל ידי עשייתם מרבים ישראל שלום בפמליא של מעלה ושל מטה, וכדברי חז"ל בסנהדרין (צט ע"ב ורש"י שם): 

"אמר רבי אלכסנדרי: כל העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה, שנאמר (ישעיה כז, ה) או יחזק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי". 

ופירושו מי שמחזיק בתורה הנקראת "עוז"  עושה פעמיים שלום, שלום למטה ושלום למעלה, וקשר העולם התחתון עם העליון, וזהו התפקיד האמיתי של מלכותא דרקיעא להיות אספקלריא מאירה של מלכות שמיים על ידי הדאגה להגן על פריצת חוקי התורה. וזהו בניגוד לתפיסה הקאתולית שלפי הכנסייה, הממשלה במדינה אינה "מגן לדת", וכך כתבו ראשי הוותיקן (Vatican) פעם: תכלית הנאתה של הרשות האזרחית היא לדאוג לטובת הכלל הזמנית ולא לאותם הענינים שמטבעם מעבר לסדר הזמני והארצי, כי המדינה מטרתה ליצירת תאים פוליטיים חברתיים כלכליים ותרבותיים אשר יסייעו למטרות אישיותו של הפרט, להנאתו, להתפתחותו המלאה של כל כוחותיו, טיפוח הרווחה חלוקה צודקת של כל הדברים החומריים שעליהם נשען כבוד האדם, וממילא הרשות האזרחית חורגת מכל תחו