הלכה ודמוקרטיה – הילכו שניהם יחד?!

הלכה ודמוקרטיה – הילכו שניהם יחד?!


א. ההלכה

ההלכה היהודית היא סידרת חוקים ומשפטים שניתנו לישראל במעמד הר סיני, וישראל אמרו "נעשה ונשמע" (שמות יט, ג-ח. וכד, ז), ובאמירה זו הסכימו מראש לעשות כל מצוות ה', לקיים את כל ההלכות מתוך אמונה והזדהות מלאה עם ציווי ה'.

המשפט העברי הוא משפט אלוהי "כי המשפט לאלוהים הוא" (דברים יא, יז), ו"אלהים ניצב בעדת א-ל" (תהלים פב, א). ולכן המשפט העברי הוא "קודש קדשים" והוא מתבצע על פי דין תורה ולא על "מוסכמות אנושיות".

בתורה מופיעים פעמים רבות המושגים "חוק ומשפט":

א. בשמות (טו, כה): שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו".

ב. בספר יהושע (כד, כה): "ויכרות יהושע ברית לעם ביום ההוא וישם לו חוק ומשפט". ופירש רש"י "סידר להם שם החוקים שבתורה וקיבלום עליהם".

ג. בספר עזרא (ז, י): "כי עזרא הכין לבבו לדרוש את תורת ה' לעשות וללמד בישראל חוק ומשפט".

חוקי התורה ומשפטיה הם ישרים וטובים לאדם הפרטי, למדינה וליושביה, "ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת" (דברים א, ד-ח ויב ורמב"ן לפס' ח), ולכן משפטי התורה הם הגונים ומקובלים, כי אינם "מעשה אנוש" אלא "חוקים שמימיים" שירדו מן השמים להיות מיושמים במדינת היהודים בארץ ישראל, ולכן התורה היא "חוקת מדינת ישראל", ושום מערכת חוקים זרה לא מתאימה לנשמת האומה, להתנהלותה החברתית והמדינית, לאחדותה הלאומית, ולגילוי האמת והצדק, "מלך במשפט יעמיד ארץ" (משלי כט, ד), ובלי משפט צדק אין תקומה למלכות אידיאלית.

ולכן המשיח הוא אזור צדק ואמונה לשפוט בצדק דלים (ישעיה יא, א-ה), ו"ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" (ישעיה א, כו-כז), וכתב המצודות דוד (שם): "על ידי המשפט שיעשו בה תהיה פדויה מן האומות".

נמצאנו למדים שהעקרונות ההלכתיים קבועים מלמעלה ואינם פרי יצירה אנושית רגילה, כמקובל בעמים שהפרלמנט מעבד חוקים לפי שיקול דעתם, ולכן קיים במשפט התורה מימד שאינו קיים במשפט הכללי והוא הערך של יחס האדם לחברו כמצוה ולא כחובה משפטית, וכן פריעת בעל חוב מצוה (ערכין כב ע"א, ורש"י לכתובות פו ע"א).

המשפט האנושי מבוסס על היסוד החברותי ועניינו סידור חיי החברה האנושית שלא יפגע אחד בשני, והעונש המשפטי הוא איפוא "שוטר" העומד על הגבולות ומונע "השגת גבול", ואינו בא לעקור הרע מהאדם. ואילו המשפט האלוהי מגמתו היא להעלות את האדם ולתקנו על ידי חובת הזהירות מכל מעשה עוול, על ידי הגשת עזרה לזולת, על ידי ביטול ה"אני" העצמי (אגו), והפגנת אהבת הזולת "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח) שהוא יסוד כל התורה כולה. ולכן משפטי התורה מבוססים על מטרה אחת – שלמותו המוסרית והערכית של האדם, וכאמרם: "לא ניתנו המצוות אלא לצרף (לזכך) בהן את הבריות" (בר"ר מד, א. ויקר"ר יג, ג. תנחומא פ' שמיני סי' ח. מדרש תהלים – שוחר טוב מזמור יח). ולכן ההלכה מקיפה את כל חיי האדם מלידתו ועד פטירתו, מהשכמת הבוקר ועד השינה בערב.

ולפיכך התורה אוסרת להזיק לרעהו לא רק בגלל נזק הזולת אלא בעיקר שמעשים אלו מזיקים לנפש האדם ולרוחו, פוגמים בטהרת הנפש, בתמימותה ובשלמותה המוסרית, וכן כתבו בעלי התוספות (בב"ק כג ע"א): "יותר יש לאדם להיזהר שלא יזיק משלא יוזק".

ההלכה היהודית על כל משפטיה, חוקיה, מנהגיה – היא מחנכת ומדריכה את האדם להגיע לייעודו, ואינה ממלאת תפקיד של "שוטר מעניש" כמקובל בגוים. ולכן דוד מתלהב ממשפטי התורה "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל, לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום" (תהלים קמה, כ), והקב"ה אוהב את המשפט, "כי אני ה' אוהב משפט" (ישעיה סא, ח. תהלים לז, כח), ולא מדובר במשפט השכלי אלא במשפט העליון שעובד בשמים וניתן לעם ישראל כי הוא אוהב ישראל, ולכן נתן לו "משפטיו הישרים" ששופטי ישראל ודייניו שהאמת נר לרגלם ואור לנתיבותם ידונו בהם את ישראל להקנותם את האמת והצדק, ולהצעידם לקראת גאולתם השלמה ואת העולם כולו באור ה', ולא לפי משפטי אנוש המעוותים ומודרכים על ידי אינטרסים קטנוניים של בני אנוש כפי שעינינו רואות היום שהשופטים הדנים לפי חוקי אנוש מעוותים את הצדק והאמת, ומרחיקים את ישראל מעל תורתם ואדמתם הנצחית, ולכן נשוב למשפטי אמת, לתורת ישראל ולחוקיה הישרים והטובים.

ב. יישום ההלכה

ההלכה היא שמימית, אבל קיומה הפרקטי מחייב הכנה אנושית על ידי התקנת תקנות, וסייגים על ידי חז"ל שהורשו לעשות זאת, לשמור משמרת התורה, כיון שתורה שבכתב היא שמימית, והיא חמשת חומשי תורה שקיבל משה בהר סיני, ו"תורה שבעל פה" היא הפירוש האוטנטי של "תורה שבכתב" ויסודה במה שנמסר למשה מסיני, ונועדו להגדרת העקרונות, ונוסף לזה ציוותה התורה את חכמי ישראל לבצר, לחזק ולבסס את שמירת התורה וליישם את ייעודה ומגמתה על ידי קביעת תקנות וסייגים, והסמכות להכריע בשאלות הלכתיות ולקבוע תקנות מחייבות – נתונה לסנהדרין הגדולה, ולאחר פסיקתה אסור לחכם מחכמי ישראל לחלוק על הסנהדרין, וזקן ממרא שחולק עליהם והורה נגד פסיקתם חייב מיתה (דברים יז, יב-יג. וסנהדרין פו ע"ב, ופט ע"א), ולאחר החורבן וביטול הסנהדרין – כוח זה ניתן לחכמי הדורות במידה מסויימת לפי צורך מקומם ודורם.

ההכרעה ההלכתית נקבעת על ידי חכמי ישראל ולא על ידי בת קול והנבואה, "לא בשמים היא" (דברים ל, יב) ואמרו רז"ל (בב"מ נט ע"ב) "שכבר ניתנה תורה מהר סיני ואין אנו משגיחים בבת קול", כלומר התורה, מצוותיה חוקיה, ירדו מן השמים ונמסרה לחכמי ישראל שיפרשוה, יסבירוה, ויתקנו תקנות לפי הבנתם ושיקול דעתם לצורך מקומם ודורם, ואין אנו נזקקים לפסיקה שמימית כי הקב"ה מסר התורה לחכמי הדור בעולם הזה, בעולם העשיה, ואף הקב"ה מסכים לזה ושמח מאוד על זה, כמובא במסכת בבא מציעא (נט ע"ב עיי"ש).

ברם לא כל אדם מורשה ומוסמך לבאר את התורה כפי דעתו ורצונו, אלא חכם שלמד הרבה תורה מרבותיו, ועסק בכלליה, דקדוקיה, וסייגיה, ונבון להשתמש בכללי הפרשנות שהקב"ה קבע בתורה על פי י"ג מידות שהתורה נדרשת בהם, וכן חייב להיות ירא אלוהים וסר מרע, ויראתו קודמת לחכמתו, מלא אהבה וחשק ללימוד "תורה לשמה", ולליבון צפונותיה – אז הוא מקבל "השראה עליונה", וזוכה לדברים הרבה כמבואר במסכת אבות (פ"ו), והתורה נותנת לו ברכה, גבורה, מלכות וממשלה וחיקור דין (עיי"ש).

ברם לפעמים  נופלת מחלוקת בין הדעות השונות, והתורה קבעה כלל מוצק "אחרי רבים להטות" (שמות כג, ב), ומכאן אמרו רז"ל (חולין יא ע"א) "אזלינן בתר רובא", וזה כלל גדול בתורה, בדיני ממונות, בדיני נפשות, באיסור והיתר, טומאה וטהרה (עיין תוס' לבב"ק כז ע"ב, ותורה תמימה בשמות שם אות כג). וכתב רבנו הרמב"ם בהקדמה לספרו "יד החזקה" בבאור הענין דאחרי רבים להטות, שראה הקב"ה שיהיו מחולקים בלימוד תורה, ולא יצא דין לאמיתו, ולכן גזר אומר "אחרי רבים להטות", וכן כתב החינוך (מצוה תצו) והרמב"ן (דברים יז, א).

וגם לגבי גזירות ותקנות חז"ל קיימא לן "אין גוזרים על הציבור אלא אם רוב הציבור יכול לעמוד בה" (בב"ק עט ע"ב, בב"ב ס ע"ב), ובלשון הירושלמי (שבת פ"א ה"ד): "גזירה שב"ד גוזרין ואין הציבור כולו מקבלה עליהם אינה גזירה". ואם הציבור מקבלה היא חלה. ולכן מנהג הרווח בציבור הופך להיות הלכה מחייבת "פוק חזי מאי עמא דבר" (ברכות מה ע"א), ומנהג אבותינו תורה הוא (מנחות כ ע"ב, ותוס' ד"ה נפסל), "מנהג ישראל תורה" (רשב"א בתורת האדם לא, ב"י יור"ד סי' טל, ומטה אפרים סי' תרי) "מנהג אבותיהם בידיהם" (שבת ל ע"ב, עירובין קד ע"ב, ותענית כח ע"ב).

בסיכום: "אחרי רבים להטות" היא הלכה קבועה מוסכמת בכל הפוסקים, בכל הדורות, ואין עליה עוררין (שו"ת הרא"ש כלל ו סי' ז, ושו"ע חו"מ סי' קסג, א בהגה"ה). וכתב רבנו הרשב"א (שו"ת ח"ה קכו) "כל שהרוב מסכימים ומתקנים ומקבלים עליהם אין משגיחים לדברי היחיד שהם כבית דין הגדול אצל כל ישראל וגזירתם קיימת והעובר עליה ענוש ייענש".

ואולם במקום אחר בתשובותיו (שו"ת ח"ז סי' קח) האריך הרשב"א בנושא זה וקבע שאין תוקף לתקנות הציבור אם תהיינה שלא כדין ואין תיקון בכך. כלומר כל מגמתה הכללית של תקנת הקהל חייבת להיות תיקון המוסר, חיזוק הדת והמשמעת החברתית, ואם התקנה גורמת היפוכה של מגמה זו אין לה כל תוקף (עיי"ש), ולכן תקנה שלא נתפשטה בכל ישראל יכולים לבטלה, כמו טבילת בעלי קריין שתיקן עזרא, וכל יחיד משועבד לקהל וחלים עליו כל תקנותיהם – אפילו אם לא היה שם בעיר (עיין ב"י ליור"ד סי' רכח).

נמצאנו למדים שגישת התורה היא שכל בעל סמכות הלכתית או שלטונית, חייב לבדוק לפני שמחוקקים חוקים או מתקנים תקנות – אם הציבור מסוגל לעמוד בקיומם, ואם יתברר שאינו יכול לעמוד בקיומם – לא יחקקו אותם, ולא יכולים לכוף את הציבור ללכת בהם, וכמו שכתב רבנו הרמב"ם (הל' ממרים פ"ב ה"ו עיי"ש).

ג. עקרון הרוב

עיקרון מרכזי במשפט ובכל מבנה שיפוטי הוא עיקרון ההכרעה על פי הרוב, שבעל ה"חינוך, מתאר אותו כ"עמוד שהתורה נסמכה עליו" (מצוה עח), וזהו עיקרון יסוד במשפט התורה שעלינו לקיימו בה "לחזק קיום דתנו" (שם), וגם כשיש מחלוקת בבית דין הולכים אחר הרוב (רמב"ם סנהדרין פ"ח ה"א, ובסה"מ מ"ע קעה), וכשמצייתים להלכה זו – אז הפרט נכנע לרצון הרוב ובזה הוא מציית לרצון העליון שחקק חוק זה לטובת הכלל (עיין החינוך מצוה תצו, הוריות ב ע"א, ספרי דברים יז, א ורמב"ן לדברים שם). ועיין בחינוך (מצוה עח) שהאריך בביאור מצוה זו, ולכן זקן ממרא המסרב להישמע להכרעת רוב הסנהדרין ופעל בעירו בניגוד להכרעת הסנהדרין – נידון למיתה (רמב"ם הל' ממרים פ"ג ה"ה-ו, ופ"ה ה"א), וזקן זה אינו חייב עד שיורה לעשות "והאיש אשר יעשה בזדון" (דברים יז, יב וסנהדרין פו ע"ב, וספרי דברים יז, יב).

ד. הדמוקרטיה

המושג "דמוקרטיה" הוא מונח יווני, ופירושו "שלטון העם", כי המילה "דמוס" פירושה "עם", ו"קרטיה" הוא משטר, – כלומר השלטון מסור בידי העם ולא בידי הכמורה והאצולה, העשירים והפקידים, אלא רוב העם בהתאספו מחליט וקובע סוג שלטונו, ובזה נוצר משטר דמוקרטי ביוון, ברומי, ומשטר זה ממליך עליו כדעת-על את דעת העם, כלומר ההכרעה בעניינים חברתיים, מדיניים, צבאיים וכלכליים – תהיה לפי דעת רוב העם, תהיה מה שתהיה. ורוב המוקרטיה הליברלית מבטיחה לאזרח זכויות נוספות כגון "חופש ביטוי" חופש תנועה" ו"חופש התאגדות", ולכן הרציונל של הדמוקרטיה המודרנית אומרת "השלטון לרוב והזכויות לכלל".

יוצא מהגדרה זו שההכרעה הדמוקרטית היא הכרעה אנושית, כי שיטה זו היא שיטת ממשל בה הגופים השולטים בה נבחרים בידי כל אזרחי המדינה, וגם האזרחים נהנים מזכויות יתר, דבר שלא נמצא בשום צורת שלטון אחרת.

ועיקרון היסוד של הבחירות הדמוקרטיות הוא הכרת המיעוט בסמכותו של הרוב הנבחר, ומאידך גיסא מחויב הרוב לשמור על זכויותיו של המיעוט, זכויות יסוד, כבודו וחירותו של האזרח, ולכן ההשתתפות בבחירות הכלליות היא זכות וגם חובה דמוקרטית להשתתף בהן כדי להשפיע על עיצוב דמותו של השלטון בכל תחומי החיים הלאומיים.

הגישה הבסיסית ביהדות היא שלכל מינוי של בעל תפקיד שלטוני יש צורך בהסכמת הציבור למינויו, כדי להיות מקובל על הציבור, וכדי שישמעו להוראותיו. וכן שנינו בברכות (נה ע"א): "אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן נמלכים בציבור, שנאמר ראו קרא ה' בשם בצלאל" (שמות לה, ל). וכן נאמר בדברים (א, יג): "הבו לכם אנשים חכמים וידועים לשבטיכם ואשימם בראשיכם", ופירשו רש"י ואור החיים הק': "הבו לכם – שאתם הם הבוחרים אותם", וכן פירש הכלי יקר: "ואמר משה אתם יש בידיכם כח למנות דיינים שיהיו רודים בשבילכם" (ועיין בשו"ת תשב"ץ ח"א שאלה קנח).

וכן במינוי מלך נאמר: "שום תשים עליך מלך" (דברים יז, טו), ואמרו בירושלמי (סנהדרין פ"ב ה"ו): "אתם תמנו עליכם", וכל כח המלך מטעם הסכמת העם, ובלי הסכמת ורצון העם אין מלך (שמו"א יא, יג ומלבי"ם שם, ושו"ת ציץ אליעזר חי"ב סי' סג ד"ה ואמרתי, ותחומין כרך כג תשסג דף 351).

וכתב הסמ"ע (חו"מ סי' ב): "כל מי שמתמנה על הציבור הוא כאביר באבירים, ויפתח בדורו כשמואל בדורו, וכל מה שיעשה עשוי" (ועיין שו"ת מהרשד"ם יור"ד סי' קנה, שו"ת הרא"ש סי' נז).

ונשאלת השאלה: מה דעת תורתנו הקדושה על שלטון דמוקרטי – האם מתנגדת לו או מסייגת אותו?

והנה ממבט ראשון, אפשר לומר שאין התורה סובלת ממשל זה, כי זוהי שטות שההכרעה היא לפי דעת הרוב תהיה מה שתהיה, כי איך יתכן שההבל, הרשע והתועבה יהיו כשרים ומקובלים אם דעת הרוב נוחה מהם, איך המר הופך למתוק, ואיך החושך הופך לאור, גם אם רוב העם קבע – שהרי התורה אמרה "לא תהיה אחרי רבים לרעות" (שמות כג, ב), ואפילו מלך אינו יכול לחקוק חוק הנוגד את דעת התורה, והחלטתו בטלה ומבוטלת, כי הוא משועבד לחוקי התורה ולא לרצונות העם, "וכתב לו את משנה התורה... והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו, למען ילמד ליראה את ה' אלוהיו" (דברים יז, יח-יט), ואין סמכות לחוקי השלטון כאשר באים לבטל מצוה מן התורה (רמב"ם הל' מלכים פ"ג ה"ט, ושו"ת הרשב"א ח"ו סי' רנד), וזה לא תלוי בדעת הרוב או ברצון המנהיג, כי מלכות ישראל והנהגתה משועבדים לתורה ולחוקיה, והמלך או המנהיג שנבחר בהסכמת העם הוא "שליח הא-ל" להעמיד חוקי התורה על תילם, ולא להפר אותם ולא לזלזל בהם, כי אז אין תוקף למלכותו, כי מלכות ישראל היא "כסא ה' בעולם" (אורות ישראל פ"ו, ז) ולא סתם מלכות, ולא ככל המדינות והממלכות האחרות, ומנהיג שמולך על ישראל בחוזקה ובלי הסכמתו אין דינו דין וחוקיו בטלים.

והנה שאלת הדמוקרטיה דהיינו שלטון הרוב, וזכותו החוקית והמוסרית של רוב העם להחליט בכל שאלה, ולדרוש ציות לחוקי העם ונציגיו הנבחרים – נידונה בסנהדרין (כו ע"א), כשסנחריב צר על ירושלים להכניעה, פרץ ויכוח בין שתי סיעות, האם להיכנע או לא?

1. סיעת המלך חזקיהו בעידוד ישעיה הנביא – לא להיכנע, למרות כוחה האדיר של מעצמת אשור.

2. סיעת שבנא הסופר שהיה מגדולי הדור (עיין ויקר"ר ה, ה), שדרש כניעה מיידית למלך אשור תמורת שלום וחיים נוחים וטובים.

והנה חזקיה הצדיק היה אחוז פחד ובהלה, כי לסיעת שבנא היה רוב העם שצידד בכניעה, ואמר חזקיה המלך אולי דעתו של הקב"ה "אחרי רבים להטות", וכיון שהרוב רצונם להיכנע, גם אנחנו חייבים להיכנע. ותיכף בא אליו ישעיה הנביא בפקודת הקב"ה ואמר לו: "קשר רשעים הוא ואינו מן המנין", כלומר הרוב שעם שבנא אין לו משקל וחשיבות גם אם הם רוב כמותי, כי הם הולכים נגד התורה והנביאים, ולכן הרוב שעם שבנא הסופר אינו נחשב לרוב (רש"י שם).

ולפי זה, שלטון דמוקרטי שהולך אחרי הרוב, כיון שהוא נגד התורה וחוקיה – אינו רצוי וחשוב בעיני הקב"ה, כי הוא סותר את התורה והנבואה. ולפיכך לפי זה כל שלטון אזרחי אפילו שהוא מבוסס על דעת הרוב, אם אינו הולך לפי רוח התורה וחוקיה האלוהיים – אינו רצוי ואהוב, ואין לו משקל כמותי בטרקלין העליון, וכמו שאמר ישעיה לחזקיהו המלך.

ברם אחרי עיון מעמיק בדעת התורה הקובעת ש"אחרי רבים להטות", והאריכו במשמעותו החשובה של כלל זה רבנו הרמב"ם, החינוך, ושאר חכמי ישראל הנ"ל – ראשונים ואחרונים, יש לומר שהתורה לא מתנגדת לצורת ממשל זו, אלא היא מסייגת אותו, מגבילה אותו, ולא עושה ממנו "קיום האומה" והעצמת רוחה ואופיה האלוהי כפי שחושבים האידאולוגים הדמוקרטיים ומנהיגי העם שהדמוקרטיה היא נשמת העם וקיומו הלאומי. וח"ו לחשוב כך ולתלות קיומנו הלאומי בצורת משטר זו שהיא חשובה, אבל אינה עיקרון קיום לדתנו האלוהית.

האומה הישראלית שהיא שונה מכל העמים בקבלת תורה מסיני וציות מלא לחוקיה – יש לה "מלכות בית דוד" שתכלית הקמתה להצעיד את העם למימוש ייעודו האלוהי בבריאה, והמשטר המלוכני שנצטווינו על בחירתו וקיום – "שום תשים עליך מלך" (דברים יז, יח), הוא מלא חסד ורחמים, אוהב צדקה ומשפט, ואינו מפלה בין האזרחים תושבי המדינה, ואינו פועל בשרירות אלא במסגרת חוקי המלכות הישראלית – שהם חוקי צדק ויושר (עיין רמב"ן לבב"ב נה ע"א, רמב"ם הל' גזילה ואבידה פ"ה הל' יג, ותוס' בב"ק נח ע"א), ולכן שלטון המפלה באופן שרירותי בין בני המדינה – פג תוקפו, וכח "דינא דמלכותא דינא" פוקע ממנו (רמב"ם שם הל' יד, והרא"ש לנדרים כח, וב"י חו"מ סי' שסט).

המלכת מלך בישראל היא מצות עשה מן התורה התורה (דברים יז, יד. סנהדרין כ ע"ב, ורמב"ם הל' מלכים פ"א ה"א). ומלכות ישראל משבט יהודה ומבית דוד היא כעין "מלכותא דרקעיא" (ברכות נח ע"ב), והיא טובת הכלל וטובת העולם (החינוך מצוה תקב-תקג), וכל מגמתו ומחשבתו של מלך אידיאלי היא להרים את דת האמת, ולמלאות את העולם צדק, ולשבור זרוע רשעים, ולהילחם מלחמות ה', ובפרט מלחמת עמלק (עיין רמב"ם הל' מלכים פ"ד ה"י).

מלכות ישראל היא מוגבלת ומסוייגת על ידי "צווים מגבילים" שהוטלו על המלך בתורה (דברים יז, טז-כ), ובגילוי יחס של כבוד ורחמים כלפי עמו (רמב"ם הל' מלכים פ"ב ה"ה), ולכן מלכות ישראל היא טובה מאוד, וכדרשת חז"ל: "והנה טוב מאוד – זו מלכות הארץ" (בר"ר סוף פ"ט), כי היא תובעת "דקיון" (משפט) של הבריות, ולולי מוראה איש את רעהו חיים בלעו (אבות פ"ג מ"ב), דהיינו כל הגדול מחברו בולע את חברו (ע"ז ד ע"א), ומהאי טעמא מתפללים גם על מלכות של גוים (ברטנורא שם ותוס' יו"ט).

ולפי זה, הדמוקרטיה שהיא "צורת ממשל" גרידא, אינה נשמת מלכות ישראל, אלא היא סדר שלטוני, ואינו תחליף לחוקי התורה המיושמים עלי אדמות על ידי מלכות בית דוד – המפיצה דעת ה', והתורה עצמה מפרידה בין הסמכויות השונות של השלטון – המחוקקת, השופטת והמבצעת, כדי למנוע ריכוז סמכויות בידי רשות אחת, ולהפוך להיות "רשות דיקטטורית" הרומסת זכויות האזרח, כי מלכות ישראל היא מלכות של חסד ורחמים, של הגינות ויושר, של כיבוד כל אחד מישראל, והמלך מוגדר כרועה עדר נאמן ומסור לעדרו, לעמו, וכמפורש בקבלה "כרועה עדרו ירעה בזרועו יקבץ טלאים ובחיקו ישא" (רמב"ם הל' מלכים פ"ב ה"ה).

ה. חופש במשטר דמוקרטי

במשטר דמוקרטי ישנו חופש דת ופולחן והחופש של האדם לעשות את מצות הדת שאליה משתייך, ובמשטר דמוקרטי אי אפשר לבטל יסוד או להגבילו, ולכן קיים עיקרון הפרדת דת ומדינה.

ברם לפי התורה מדינת ישראל ודת ישראל מזווגות יחד ואי אפשר להפריד ביניהן, והמדינה אינה דמוקרטית בענין, כי שולל כל קיומו הרוחני והתרבותי של עם ישראל שחוקת מלכותו היא התורה ומצוותיה, ואין המדינה מחוקקת חוקים יסודיים וערכיים כי "משפטי ישראל" הם "משפטים אלוהיים" המדריכים הליכותיה ונתיבותיה, ולא חוקים אנושיים שכליים.

ועוד במשטר דמוקרטי חייב להיות אפשרות לחילופי שלטון באמצעות בחירות כדי למעט "עריצות שלטונית", ובמשטר ישראל יש מלכות שעוברת בירושה, ואינה מוחלפת באמצעות בחירות אלא "מלכות בית דוד" היא ה"מלכות המצחית" באומה הישראלית, ועוברת מאב לבן כשאין מחלוקת (עיין רמב"ם הל' מלכים פ"א), והיא מוגבלת על פי חוקי התורה ואין חשש לעריצות שלטונית, וגם אין הפליות בין אזרחיה אלא כולם שווים בפני חוקי התורה, ואין הרוב יכול לפגוע בכוחו של המיעוט כמו שקיים במשטר דמוקרטי, ואפילו אריסטו הסתייג מהדמוקרטיה כי היא פוגעת במיעוט והתורה מתחשבת בצרכי המיעוט, ואינה חפצה בביטול דעתו וצרכיו אלא בפסק הלכה אחרי הרוב.      

לאור כל האמור, משטר מלוכני יהודי היונק כוחו וסמכותו מהעם שמיוצג על ידי הסנהדרין והנביא (רמב"ם הל' מלכים פ"א), הוא משטר חיובי, כי הוא משועבד לתורה ולחוקיה, ובסיס שלטונו מוגבל על ידי צווי התורה, ולכן אין פחד מדיקטטורה ומרמיסת זכויות הפרט.

ובימינו שאין מלך בישראל, כדרשת התורה, כתבו הפוסקים (עיין משפט כהן סי' קמד, מאירי לסנהדרין נב ע"ב, דרשות הר"ן דרוש יא, שו"ע חו"מ סי' שסט), שהסמכות חוזרת לעם כי העם הוא מקור הסמכות והוא המאציל סמכותו על נציגיו הנבחרים בבחירות דמוקרטיות, ולכן כתב מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל (ראש ישיבת מרכז הרב) במאמרו בספר "התורה והמדינה" ששלטון הנבחרים בדרך דמוקרטית יש לו סמכות ממלכתית, וכמו שהסביר הר"ן בדרשותיו (דרוש יא), והסבירם בעל "דבר אברהם" (ח"א סי' יג) ונפסקו על ידי מרן הראי"ה קוק במשפט כהן (סי' קמד), ומקובלים על ידי הפוסקים האחרונים.     

ו. התערבות בג"ץ בחוקי התורה והמדינה

האם מבחינת זוית תורנית יכול בג"ץ לבטל חוקי הכנסת?

לפי הדמוקרטיה "הכנסת" היא הגוף המוסמך לחוקק למדינת ישראל שהיא מוגדרת לפי האזרחים מדינה יהודית דמוקרטית ליברלית ועל פיהם בתי המשפט דנים ומפרשים את החוק אם הוא עומד בפני חוקים קיימים, בית המשפט העליון לא התערב בביטול ובפסילת חוקים שחוקקו ע"י הכנסת, ואח"כ בא השופט העליון מר ברק וקבע הלכה חדשה שהכל שפיט וגם החוקים שבסמכות הכנסת נבחנים ע"י הרשות השופטת העליונה אם הם סותרים חוקי יסוד, ולכן החליט הוא וחבריו בעליון שכל חוק שנחקק שלא עומד בפני תקן זה יבוטל.

ונשאלת השאלה האם לפי חוקי הדמוקרטיה יכולים לעשות זאת שהרי הרשות השופטת אינה רשות מחוקקת?

ובזה קיימת מחלוקת משפטנים שונים.

א-     הגישה המשפטית הליברלית מסכימה עם תפיסה זו של מר ברק וחבריו.

ב-     הגישה השמרנית שוללת כי אין בכוח הרשות השופטת לבטל הרשות המחוקקת.

ונשאלת השאלה מה דעת תורה בסוגיא משפטית זו?

בכל מאמר זה נכתב כמה פעמים שחוקת מדינת ישראל לפי ראיית התורה היא חוקי התורה שנמסרו לישראל במעמד הר סיני, והסנהדרין היא "הסמכות העליונה השופטת" ואין המדינה מחוקקת חוקי יסוד ולכן אם המלכות מחוקקת חוק שסותר את חוקי התורה בטל ומבוטל (עיין רמב"ם הל' מלכים פ"ג הי"ט) ולכן אם נציגי העם יחקקו חוקי תועבה, חוק כנגד הזהות היהודית, הסעות בשבת, גיור שלא כהלכה וכו' חוקים בטלים ומבוטלים לפי התוכנית האלוקית ולכן אם בג"ץ יפסול חוקים אלה התורה מגבה אותו, אבל אם שופטי בג"ץ מונעים ומנווטים ע"פ חוקי הגויים בעניינים מוסריים ודתיים אין בכוחו לבטל חוקי התורה והדמוקרטיה השומרים על בעלותנו על ארץ ישראל ועל צביוננו הלאומי הקדוש (עיין הרמב"ם הל' מלכים פ"ג ה"ט).

המדינה היא מדינת חוק הלאום היהודי ושופטיה היהודים צריכים להיות מודרכים ומנוהלים ע"פ עקרון זה ולא ע"פ סוגיות פוליטיות של הנחות מוטעות שהארץ היא של כל תושביה כי זוהי הנחה הנוגדת רוח התורה שא"י היא נחלתו הבלעדית של עם ישראל וגר תושב יכול לגור בה בתנאי שקיבל שבע מצוות בני נח ועול מלכות ישראל ואז יזכה להטבות אזרחיות בלי הפלייה אבל קרקע  אדמת ארץ ישראל היא "קרקע הלאום היהודי" ואין להם לנוכרים בה שום שייכות לאומית, ויפה עשו שחוקקו "חוק הלאום"  שמעורר חמתם ורוגזם של הנכרים שבתוכנו.