שבחה של ארץ ישראל בט"ו בשבט
א- ט"ו בשבט: חגה של א"י
ט"ו בשבט הוא "חגה של א"י", של אקלימה וטבעה הקדוש וכוחו רב להגברת חיבת הארץ, אהבתה ורוממות ערכה הא-לוהי בלבבות בני ישראל ומשום כך המצוה שנצטווינו בכניסתנו לארץ היא נטיעת עץ מאכל "כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל" (ויקרא יט, כג) וכתב מרן אור החיים הקדוש שם שזוהי מצות עשה לנטוע כל עץ מאכל לשבת הארץ (עיי"ש) ואמרו במדרש תנחומא על זה (שם אות ח) "אמר להם הקב"ה לישראל אע"פ שתמצאו אותה מלאה כל טוב, לא תאמר נשב ולא נטע אלא היו זהירים בנטיעות, וכשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות אחרים אף אתם הוו נוטעים לבניכם" ולכן אבותינו בכל דור ודור שמרו מכל משמר שלא תהיה א"י ערומה מעצים ונהגו לכל ילד שנולד לנטוע "ארז", ולכל ילדה לנטוע "אורן" על דרך הכתוב "צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה" (תהלים צב, יג) "ובנינו כנטיעים... בנותינו כזויות מחטבות תבנית היכל" (תהלים קמד, יב; וגיטין נז, א).
הנטיעה באדמת קודש היא חשובה ויסודית מאוד עד שקבע רבי יוחנן בן זכאי "אם היתה נטיעה בידך ואמרו לך "הרי משיח בא" בוא ונטע את הנטיעה ואח"כ צא הקבילו" (אבד"ן פ.לא).
ט"ו בשבט הוא ר"ה לאילנות לפי בית הלל שנפסקה הלכה כמותם (ר"ה א), הוא חג המבשר את בוא האביב, את ההתחדשות שבטבע ולכן עם ישראל בתפוצותיו הפך יום זה לחגה של קדושת הארץ ואקלימה הא-לוהי.
מנהג קדום בישראל לאכול בט"ו בשבט מפירות א"י ובמיוחד משבעת המינים שנשתבחה א"י כדי להעלות את זכרה הקדוש לבל נשכח אותה מתודעתנו וממחשבותינו גם בהיותנו מפוזרים בקצות תבל.
מנהג נאה זה שנתלוותה אליו מסורת של תפילה על הצלחת הנטיעות, הירקות והפירות נתבסס באומה מדור דור וזה מתבטא בנטיעות החרוב הנותן פירות אחרי שבעים שנה כמבואר בחז"ל "אבותי נטעו בשבילי ואני נוטע לבניי" בבחינת "דור לדור יביע אומר" (תענית כג, א).
שורשיו של מנהג ט"ו בשבט נעוצים במאה השש עשרה לספירתם עת עליית המקובלים לא"י ומיוחס למרן האריז"ל בצפת, ונהגו להתכנס בצוותא ולערוך שולחן גדוש מחמשה עשר סוגי פירות כמנין ט"ו ולשבח ולקלס את הבורא על מעלת וקדושת א"י, ונהגו להרבות במיוחד באכילת פירות שנשתבחה בהם א"י כגון ענבים, צימוקים, תאנים, רימונים, זיתים, מיני עוגות ומיני מאפה העשויים מחיטה שנשתבחה בה א"י, וכן לשתות ארבע כוסות יין.
אכילת הפירות שנשתבחה בהם א"י וכן פירותיו של עץ החרוב המסמל כאמור את הקשר בין הדורות ביטאה בכך את אמונתם השלמה בחזון הגאולה השלישית, שהזמן קרוב שעם ישראל ישוב לנחלתו ויעסוק בנטיעת עצי פרי, בזריעת שדות, בעשיית יין ובהפרחת שממותיה של א"י כדי להיות "גן-עדן" עלי אדמות וכפי שעינינו רואות היום.
ב- המהות ההלכתית של ט"ו בשבט
המוני עם טועים וחושבים שט"ו בשבט הוא יום הדין לאילנות וזוהי טעות כי המשנה בר"ה (פ"א, מ"א) אומרת שבר"ה הוא יום הדין לאדם, אבל בעצרת הוא יום הדין לפירות האילן ולא בט"ו בשבט (עיין בספר "שנות חיים" (נאה) סימן לא אות א).
ולפי זה אם "עצרת" הוא יום הדין לפירות האילן למה אוכלים את הפירות ואומרים עליהם תפילות שונות, ואדרבא נעשה הכל בעצרת שהוא יום משפטם? ויישבו כך:
- "הפרי צדיק" (פ.ויקרא ופרשת כי תבוא) וז"ל: "אך ט"ו בשבט אינו נקרא ר"ה לגבי דין כי אם לגבי חישובי השנים לפירות, והא דאוכלים פירות בט"ו בשבט ומברכים עליהם ואומרים תפילות שונות אין זה כאמור מצד היותו יום הדין כי אם כפי שכתב בעל "ערוך השולחן" (סימן רכה, ס"ק ה): "מצוה לטעום מכל פרי והטעם פשוט כדי לתת שבח והודיה להשי"ת שמחדש הפירות משנה לשנה כדי ליהנות בהם בני אדם, הרי זה גדר של הודאה ותשבחות להקב"ה על הפירות.
- וכן מובא בקונטרס "פרי עץ הדר" בשם כתבי תלמידי האריז"ל "להרבות באכילת פירות ביום הזה ולומר דברי שירות ותשבחות עליהם ולהראות שאנו מכירים בטובתו... דזהו תחילת גידולם ויתברכו מן השמים".
- ועלינו להודות על הפירות, הירקות וכל מיני מאכלים טובים ומשובחים שברא בשבילנו לענגנו ולהחיותנו ולכן חובה מוטלת עלינו ליהנות מטובן יתברך, לשבחו ולקלסו ואמרו בירושלמי (סוף קידושין) "עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראתה עינו ולא אכל" ופירש "הפני משה" (שם) שאינו נותן לבו לחזר אחריהם כדי לברך ולהודות לה' שברא מינים אלו להחיות בהם נפש כל חי", ורבי אלעזר היה חושש לשמועה זו והיה מביא עצמו לידי חיוב פעם בשנה ולברך על כל מין ומין וליתן שבח והודיה להשי"ת המספק מזון לכל בריה.
- ולענ"ד, דברי הירושלמי הם המקור למנהג אכילת פירות בט"ו בשבט שבו מתכנסים בליל ט"ו בשבט על שולחן גדוש מיני פירות כדי להודות לבורא (עיין כף החיים סימן קלא אות צז; ובספר מועד כל חי סימן ל, אות ב; וכנה"ג בשם תיקון יששכר דף מב, ב; ומג"א סימן קלא ס"ק טז; ופר"ח שם אות ו וא"ר שם אות יד) ובספר פרי "עץ חיים" כתב שיום ט"ו בשבט הוא יו"ט ובו מתקנים בחינת היסוד (עיי"ש).
- ברם, יש לשאול שאלה מה מטרת המנהג המבוסס על אכילה גשמית ולמה לא תיקנו לקבוע לימוד בהלכות א"י, במצוות התלויות בארץ שהרי כפי שאמרו יום ט"ו בשבט הוא לגבי חישובי השנים לפירות?
- ועוד תמוה, הרי המפגש עם האכילה הוא מפגש חומרי וחטא אדה"ר שורשו באכילה "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל... וכי תאוה הוא לעינים" (בראשית ג, ו) ואכילה גשמית אינה ביטוי של אכילה אלא שקיעה בהנאות חומריות ואם כן מה תכלית התקנה הזו?
- ולענ"ד אפשר להסביר כך: מנהג זה אמרנו תוקן על ידי המקובלים בצפת והם ידעו סוד האכילה ומהותה בחיי כל בריה ובריה וידעו להבחין אין אכילה רצויה ומשובחת לאכילה גסה שתכליתה להמריד את אוכלה (עיין ספרי האזינו שיח).
- האכילה היא כוח הכרחי בבריאה, וכל יצורי תבל ניזונים מאכילה, ולכן על האדם לקחת את המדה הנחוצה לקיום גופו בבחינת "צדיק אוכל לשובע נפשו" כי זוהי דרכם של צדיקים ואילו הרשעים זוללים וסובאים ועליהם נאמר "ובטן רשעים תחסר" (עיין איגרת המוסר לרמב"ם; סנה' צד, ב; ובמדב"ר כא) ולכן הצדיק צנוע במאכלו ובשתייתו.
- אכילה גסה היא סתם מוות לגוף הגורמת בעיטה נזקים גופניים ותחלואים רבים ולכן על האדם לבחון את מאכלו שיהיה אוכל למען בריאותו ותועלת גופו ולא מחמת שהוא טעים לחיכו (עיין הרמב"ם הל' דעות פ"ג הל' ב ושמונה פרקים פרק ה ובספר "בעלי הנפש" לראב"ד – מהדורת "מוסד הרב קוק עמו" קכה-קכו) ולכן לא יקפיד אדם באכילתו ויהיה מרוצה בכל מה שיביאו לו, כי חרפה היא להקפיד על המאכל ולעשות משא ומתן בעניין סדר האכילה (עבודת הקדוש, מורה באצבע למרן החיד"א ס"ק ק וק"ד).
ברם, התורה היא נגד "סגפנות" והתנזרות ועל האדם לאכול למען בריאותו כדי שתהיה לו מנוחת הדעת ושמחת הנפש כדי שיהיה בריא לעסוק בתורה מתוך בריותא דגופא ונהורא מעליא ואמרו רז"ל "המתיקה מרגלת הלשון לתורה" (ילקו"ש רות רמז תרד) ולכן "כל מעשינו יהיו לשם שמים" (שו"ע או"ח רלא).
ולפי זה כשיושבים ואוכלים בכוונה הראויה, בשבח ובהודיה לה' שברא מזון משובח וטעים המזין את בריותיו, הרי האכילה הופכת להיות "קדושה" כי הנפש שמחה ומקלסת לבוראה, ונוצר עונג רוחני גדול בנפש האוכל ולכן באכילת פירות א"י ובפרט בפירות שנשתבחה בהם א"י מתנוצצת הקדושה הגנוזה בפירות אלה שגדלו באדמה קדושה ושורה בהם שכינת אל וכדבי הב"ח (או"ח סימן רח-ח) "קדושת הארץ הנשפעת בה מקדושת הארץ העליונה היא נשפעת גם בפירותיה שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב בארץ ועל כן ניחא שאנו מכניסים בברכה זו "ונאכל מפריה ונשבעה מטובה" כי באכילת פירות א"י אנו ניזונים מקדושת השכינה" וכן כתב החתם סופר (חולין קמב, א) התואר "ארץ זבת חלב ודבש" מורה על קדושת הארץ ופירותיה כי הם מולידים קדושה בנפש האוכל אותם ומוסיף אהבה ודבקות בה' כי התורה הברורה בלי סייג ופסולת נקראת "דבש וחלב תחת לשונך" וכן פירות א"י, וכעין זה כתב בעל מור וקציעה (סימן רח) שפירותיה של א"י מוסיפים "חכמה באדם האוכלם על דרך האמור "אוירא דא"י מחכים" (בב"ת קנח ורשב"ם שם) ויוצא מדבריהם שההתפתחות הגשמית של האילן משפיעה על התפתחותו הרוחנית של האדם "כי האדם עץ השדה" בפירות שאדם אוכל יש ניצוצי קדושה וכשאדם אוכל בקדושה ובטהרה הוא מברר ומתקן ניצוצי הקדושה שבמאכל ויכול להגיע להשגות גדולות ובפרט ליודעי חן המכוונים באכילתם שפועלים פעולות נשגבות להכרית כל המשטינים והמקטרגים כמו שכתוב "תערוך לפני שולחן נגד צוררי" (עיין אורות הקודש ח"ג דרך הקודש, חסד לאברהם מעיין ג, נהר כא; ושער החצר פרק רז ופרק נו ופרק קסט).
וכתב בעל "חסד לאברהם" (מעיין ג נהר כא) שפירות א"י גדלו בקדושה העליונה של א"י שאינה תחת שרי מעלה אלא תחת השגחתו המיוחדת של הקב"ה ואותה רוחניות שהייתה שרויה במן נתלבשה בפירות הקדושים של א"י ועל כן לא היה מן בארץ כי אם במדבר (עיי"ש).
וכתב מרן הראי"ה קוק (אורות הקודש ח"ג דרך הקודש עמוד רצה) "המאכל של א"י מקודש בפנימיותו ואינו מגושם כי אם בחיצוניותו... וסגולת א"י להפוך את התוכן היותר רע והיותר מקולקל לטובה ולברכה ועל כן נקראת "ארץ זבת חלב ודבש" כי היא ארץ הקודש המרוממת את האדם לפיסגת הקודש והטהרה (עיין עולת ראיה ח"א עמוד מ).
ובימינו, דור התחיה הלאומית וארץ ישראל שבה לסגולתה ולמעלתה על אחת כמה וכמה שמצוה עלינו להרבות באכילת פירותיה הטעימים והעסיסיים כדי להדק את הקשר העמוק אליה ולטעום מתענוג מתיקות זיו הקדושה הרעננה של ארצנו המשובחת.
ועוד להרבות בנטיעות בכל מרחבי הארץ כי הנטיעות מחזקות את האמונה של הנוטע כי הנוטע מתפלל, מצפה ומאמין בה' שיברך את יגיע עמלו ויזכהו לאכול מפירות נטיעותיו אחרי שריווה את נטיעותיו וזריעתו בדמעות של תפילה ומאמין באמונה שלמה שמן השמים יענו לתפילותיו כדי לאסוף בשמחה ובחדוה את פרי עמלו.
ראש השנה לאילנות הוא יום של אמונה, של שמחה והודיה לקב"ה, הוא יום המסוגלת לקירוב לבבות, לאיחוד שכבות העם ולחיבת הארץ גם על ידי אנשים רחוקים מתורה ומצוות.
בט"ו בשבט אנו מתחילים שנת מעשרות חדשה והמעשר הוא ביטוי של הודיה ושבח לה' על המעשרות וכמו שאמר אבינו יעקב "וכל אשר תתן לי עשרכ אעשרנו לך" (בראשית כח, כד).
ראשית נטיעתנו בארץ חמדה, בנין הארץ והפרחת שממותיה לתת פירותיה בעין יפה הוא חזון של "הקץ במגולה" שעליו כתוב ביחזקאל (לו, ח) "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל" ואמרו רז"ל על זה (סנה' צח, א): "אם ראית בית בנוי, עץ נטוע, אין לך קץ מגולה מזה".
ג- החגיגיות של יום ט"ו בשבט
ביום ט"ו בשבט נוהגים מקצת דיני יום טוב וכדברי הגר"א (ביאור הגר"א או"ח קלא-ו) שאין אומרים תחנון בט"ו בשבט שהוא ר"ה לאילנות וכמו כל ארבע ראשי שנים שהם יום טוב, וכן פסק מרן השו"ע (סימן קלא-ו) שאין אומרים בו וידוי ונפילת אפים, ונוהגים שאין נופלים על פניהם גם במנחה של ערב יום ט"ו בשבט (פר"ח שם אות ו; ומשנ"ב שם ס"ק לב ונהר מצרים עמוד ז אות ו) וכן אם חל יום טוב בשבת אין אומרים צדקתך במנחה (שו"ע סימן רצב-ב, מג"א שם ס"ק יד וילקוט יוסף מועדים רמח).
וכן אין להתענות ביום ט"ו בשבט במקום שנהגו שהחתן והכלה מתענים ביום חופתם לא יתענו בט"ו בשבט (מג"א סימן תקעג ומשנ"ב שם ס"ק ז) וכן אין להתענות בו תענית שובבים (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג; חזון עובדיה ט"ו בשבט הלכה א) וכתב הראי"ה קוק "ע"פ המנהג יש בט"ו בשבט איזה רושם של יום חגיגה, של התעוררות לתחיה ישובית בארץ הקודש".
ונסיים בדברי הרב נחמן מברסלב (הלכות ברכת הפירות הל' ד אות ג): עיקר שבח א"י מה שהתורה משבחת אותה שהיא ארץ זבת חלב ודבש וכן בשבעת המינים שנשתבחה בהם א"י, עיקר הכוונה ששם שופע שפע נועם ה' עליון שהוא שורש כל הנעימות והמתיקות שמלובש בכל הטעמים שבעולם, וזה שורש נעימות ומתיקות הפירות של א"י, ורק בה יכולים להתקשר לנועם העליון ע"י הפירות הטובים שבה, ועל ידי שנזכה לקדש אכילתם כראוי על ידי המצוות התלויות בארץ שכולם מיני מאכל, וזה בודאי שבח גדול ונורא מאוד כי זה עיקר עבודת האדם כל ימי חייו לזכות לנועם העליון, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו, ובשביל זה נתאווה משה כל כך לא"י כי זה עיקר תשוקת כל הצדיקים לחזות בנועם ה'.
ט"ו בשבט מחזיר עטרה ליושנה, להעצים קיום מצוות התלויות בארץ שהן סוד יופיה וקדושתה של הארץ ולכן "חג הנטיעות" במדינתנו המתחדשת מביא להחייאת הערכים המוסריים בחיינו הדתיים לאומיים.