נצחון התורה על תרבות יוון

"חג החנוכה" מציין נצחון המכבים על היוונים וחבריהם. מאבק כוחות האור נגד כוחות החושך, מלחמת הרוח נגד החומרנות.

   העימות עם מלכות יוון אינו עימות צבאי גרידא, אלא "עימות רוחני" תרבותי, וכל מגמת יוון היא להחדיר תרבותה למלכות ישראל, כדי שתורת ישראל תהיה מושפלה ובטלה להשקפתה החומרנית ורודפת תענוגות הבל של עוה"ז.

   היוונים לא עסקו רק בטיפוח החומרנות, אלא גם ברוח, שהרי העמידו פילוסופים, משוררים, מחזאים ואדריכלים, ובזה ניסו לרכוש דעת היהודים שרצו לחקות תרבות המערב והאטיקה היוונית המעניקה חירות וחינוך פתוח וליברלי, ויהודים אלו נקראים "מתיוונים" שהתקרבו לתרבות יוון הקוסמת, ועזבו תורתם ואמונתם. אומה זו הביאה בתרבותה היפה את כל יושבי תבל לידי הערכה עמוקה לפילוסופיית יוון, ועל אומה זו כתב הזוה"ק (שמות רלז, ב) "אשר אין בה מום" (במדבר יט, ב): דא מלכות יוון דאינון קריבין לאורחא מהימנותא", ועל סמך זה חז"ל ראו את יוון קרובים לדרכי האמונה ודרשו "ונוגה לו סביב" (יחזקאל א, ד): זו מלכות יוון (זוהר חדש יתרו מד), ולכן צריך לתת לה חלק בצדה של קדושת האמונה (זוהר שמות כג, ב), ולכן "אף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יוונית (מגילה ח, ב, ורמב"ם הלכות תפילין פ"א הלכה יט).

הנה, מעלה זו של יוון וחכמתה, מקורה מברכת נח לבנו יפת: "יפת אלוהים ליפת וישכון באהלי שם" (בראשית ט, כז), ופירש ר"י "יפיותו של יפת- הוא לשון יוון", ואמרו רז"ל על זה (מגילה ט, ב): "אמר ר' חייא בר אבא: יפיותו של יפת יהא באהלי שם", ועוד אמרו (תנא דבי אליהו רבה יח, מט): לא גלגל הקב"ה והביא מלכות יוון לעולם אלא בשכרו של יפת", ולכן יש קשר בין שם וזרעו, לזרע יפת שהוא יוון שראה באדם "חכם" פסגת החיים והאידיאל שלהם. חכמה זו שצפה נח בברכתו ליפת, עתידה להשפיע על גורלן של שתי האומות. 

   הנה לכאורה השקפה זו עומדת בניגוד לתרבות ישראל ותורתו, והיא מרוחקת ביותר מישראל כי כל כל עולמה של פילוסופיית יוון מופנה ביותר לתענוגי "עולם הזה", פיתוח כוחות הגוף והספורט, ולא משלבת קודש וחול, חומר ורוח בחייה, כמו דעת התורה המחנכת לשילוב ולסינטזה, וכמו שכתב מר"ן הראי"ה קוק (עין איה לשבת כג): לא כן ישראל עליהם נאמר "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט, ו)- מלכות העוסקת בהנהגה מדינית וכהונה העוסקת בהנהגה רוחנית, ושתיהן מאוחדות ומלוכדות ובונות את "הקומה הלאומית" של האומה הישראלית המקדשת חיי החול ומכוונת אותם לאפיקים נכונים ורצויים, לחיי קדושה וטהרה ולצניעות, ולכן החשמונאים התגברו על היוונים שביקשו לעקור את ישראל ממעמדם הרוחני וממידותיהם התרומיות היונקות מקדושת התורה והחיים.


   העם היווני שנא מאוד את תורת ישראל וראה בה צר ואויב בתרבותם שהעמידה לנס את עליצות החיים והנאותיהם הגופניות, ולכן יצאו להילחם באמונת ישראל וקדושתו וגזרו על מצוות יסודיות המחנכות לקדושת הגוף החומרי. ביטול ברית המילה, וביטול קידוש החודש, כי לשיטת היוונים אין קדושה באותו אבר שבו גנוז העינוג הבשרי, וכן גזרו על הטבילה כדי לבטל קדושת המשפחה, ולעודד מתירנות מינית וחושנית, כדי לבטל קדושת הייחוס היהודי.

   לפיכך, רק החשמונאים העוסקים בקדושת הרוחניות בעם הם המסוגלים ללחום בעוז ובגבורה נגד ההתיוונות כי ההשקפה התורנית מחברת רוח וקודש, מלכדת שני העולמות, ואין פירוד ופילוג ביניהם, וההשלמות הגופניות והרוחניות דרות בכפיפה אחת, וכדרשת חז"ל בסנהדרין (טל, ב): "השם גבולך שלום"- רוחני, "חלב חיטים ישביעך"- חומרי, ותורת ישראל משביעה את העם בחומריות כדי להיות בסיס איתן וחלק לפריסת הרוחניות על כל ההוויה האנושית, וזוהי תעודת ישראל הגנוזה בעומק הלב הישראלי.

   לעומת מגמת הקודש של תורת ישראל, תרבות יוון נתנה דרור ליצרים גסים, לרצונות אפלים ולהנאות הגוף וכוחותיו ומשום כך התאמצה לפעוג במקדש, בקדושת ישראל ולחלל קדושת המשפחה היהודית כדי לכווין אותה לתרבות חוץ, לחיי חולין, לעליצות חיים גופניים, לזנות ולמתירנות חושנית.

   מכאן רואים שקיים עימות חריף בין ישראל ליוון שהחשיכה עיניהם של ישראל ולולי שהעיר הקב"ה רוח החשמונאים והחכמים שהיו מדליקים נרות אור להפגין שאור הקדושה הוא סוד נצחונם אז אבדה פליטת יהודה מן העולם (מדרש הנעלם פ. נוח), ולכן הדלקת נרות בשמן הזית הוא האור הגדול המאיר בנשמת האומה ומפגין קבל עם ועדה שתרבות הגויים לא תכבוש לגמרי ולנצח את רוח ישראל המחוסן "הנך יפה רעייתי, הנך יפה עיניך יונים" (שה"ש א, טו), וישראל נמשלו ליונה, ומה היונה בתיבת נוח הביאה אורה לעולם (תנחומא, תצווה), כך תורת ישראל מביאה אור של אמונה בעולם, והעם הנושא אמונה אמונה זו הוא "עם הנצח", עם האור, ואין לו מגע וקירוב הפשי לתפיסת יוון וחבריהם המסכנים הישרדותו של עם ישראל כעם קדוש, כסגולת העמים.


   ברם, יוון היא אמנם קליפה המתקרבת לגרעין הפנימי ביותר של האומה, אבל צריך להיזהר מאוד מההתיוונות ומסיגול השקפתם המנוכרת לחינוך התורני, ולכן רק יפיפותו של יפת, דהיינו הדברים היפים והמועילים שאינם סותרים תורת ישראל, אז מותר להכניסם לאוהלי שם, להשקפת העם, כי גם הדברים החומריים הבונים את קומתו הרוחנית של העם הם רצויים וראויים לשימוש בחיי יום יום, ולכן חכמי הרמז אמרו ש"ציון" מורכבת מ- צ + יון, כלומר ציון צופנת בתוכה היסוד הרוחני והחומרי שחיים בצוותא לטובה ולברכה (עיין צפנייה ג, א, מדרש זוטא שה"ש יב,א).

ולכן, לאחר ניצחון תורת ישראל על תרבות יוון המזוייפת חייבונו חז"ל להדליק נר איש וביתו (שבת כג,א) ומה באו לחנכנו בתקנתם?

לחזק ולבסס ערכי הבית והמשפחה, לשמור על פתחי הבית היהודי שלא יחדרו לתוכו תכנים זרים לתורת ישראל, לגרש את החושך שלא יטמא את הבית, להאבק במסירות נפש בתרבות יוון שהיא "תרבות המערב" המחשיכה עיני ישראל ודוחפת אותם למרידה רוחנית, להתכחשות למצוות ה', לפילוג בתוך כלל ישראל, ולכן "נס החנוכה" מאחה את הקרעים ומלכד את העם לקראת גאולתו העתידה כי היא תחנך את הגויים לקדש את החומר, להאיר את החושך במעשה המצוות שהן אורות אלוהיות בעולם הזה, ולשלב את האומות אל תוך הקדושה "והיה לעת ערב יהיה אור" (זכריה יד, ז), דהיינו באור החנוכה ומשמעותה לדורות תגורש החשיכה ויואר העולם באמת "ועוררתי בניך ציון על בניך יוון" (זכריה ט, יג ופסיקתא רבתי פרק ב), ונזכה כולנו לחזות בנועם ה' ובגילוי מלכותו על כל באי עולם, אכי"ר.

בנס חנוכה, היו סממנים של נס וטבע, וכתב בעל קדושת הלוי שישנם שני סוגי נסים בבריאה:


  •  נסים הנעשים באמצעות פעולותיו של אדם המוגדרים כ"נסים שבכל יום עמנו".


  • נסים המוגדרים כ"נפלאותיך" שבכל ערב ובוקר, ובהם מובלטת יד ה' ללא עזרת האדם.

ונסי חנוכה שייכים לסוג הראשון שנוצרו באמצעות "מעשי ידינו", גבורתם ומסירות נפשם של החשמונאים וללא השתדלותם הטבעית לא הייתה באה התשועה העל טבעית. נסי חנוכה היו עטופים במעשה של טבע, מלבד נס פך השמן ולכן אנו אומרים "ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה כהיום הזה" כלומר תשועה לעם, שהיא גלומה בלבוש טבעי של מלחמות אבל גלויה בו ההופעה של "מציץ מן החרכים".