מחלוקת הפרושים והבייתוסיים בעניין למחרת השבת

מחלוקת הפרושים והבייתוסיים בעניין למחרת השבת

נחלקו חכמי ישראל והקראים בפירוש הקרא "וספרתם לכם... ממחרת השבת... (ויקרא כג-טו) לפי חכמי ישראל "ממחרת השבת" היינו ממחרת יו"ט ראשון של פסח ולא ממחרת שבת בראשית דהיינו ביום ראשון בשבוע כי סתם שת היא "שבת בראשית", והצדוקים חולקים על פירוש חז"ל ומסבירים שהכוונה לשבת בראשית דהיינו ביום ראשון בשבוע כי היה קשה להם למה לא כתבה התורה "ממחרת הפסח" או ממחרת החג או המועד ולכן פירשו שהכוונה ליום ראשון שאחרי השבת.

ברם, פירוש חז"ל הוא אמיתי וחזק וטענותיהם מפורטות במסכת מנחות (סה, א) ונפרט כמה מהם:

אם התורה היתה כותבת "ממחרת הפסח" היה אפשר לטעות ולפרש ממחרת שחיטת הפסח דהיינו בט"ו בניסן.

אם היתה התורה כותבת ממחרת החג או המועד אפשר לטעות ולפרש שאיירי אחרי עבור כל ימי החג, ולכן התורה התבטאה ממחרת השבת שפירושו ממחרת יום השביתה החג.

פירושו של הצדוקים אי אפשר לקיים ע"פ הסברא שאם נפרש כך יתחייב שלפעמים כשיחול יום א' של פסח ביום הראשון בשבוע יצטרך להמתין עד יום א' הבא, ובאמת אין סברא לחכות שבעת ימים אחרים אחרי שכבר הגיע זמן הקצירה בהתחלת החג שהוא מועד האביב ולכן מקובל לחז"ל שפירוש "ממחרת השבת" היינו ממחרת יו"ט דהיינו יום ט"ז בניסן שגם הוא נקרא שבת כמ"ש "שבתון מקרא קודש..." (פ. בא).

דרשות רבות מובאות בחז"ל במסכת מנחות (סה-סו) וכן בספרא וויכוח חריף מאוד נטוש מסביב פירוש זה בין חכמי ישראל לקראים. והנה בענין זה נשאלת שאלה עקרונית, א:

למה התורה כתבה נוסח מעורפל שעלול להתפרש כטענת הקראים ולא כתבה נוסח ברור שאין בו מקום לטעות.

מתי נולדה טעות זו ולמה דוקא בענין הספירה ורק בה "קבלת חז"ל" קובעת.

והנה רבנו הרמב"ם (הל' תמידין ומוספין פ"ז הל' יא) כתב שהטעות נולדה בימי בית שני באשמתם וזדונם של "היוצאים מכלל ישראל" כי בבית בשני צמחה כת של בייתוסים שדגלה ברפורמות בתורה דוגמת "הרפורמים" בימינו שכל מגמתם ותכלית השקפתם "לפרוק מעליהם החיובים המקובלים והגזירות והתקנות של התורה ושל חז"ל ורצונם לבצע שינויים לפי רצונם ותאוות לבם ולא כמקובל והנוהג מדור דור מקבלה מסיני ולכן מצאו מקום לנגח דברי חז"ל (עיין פירוש המשניות לרמב"ם פ"א, מ"ב) וכידוע שכל מגמת "הקראים" ודומיהם לסתור תורה שבעל פה המקובלת מדור דור עד למשה מסיני.

וכן הסביר "החתם סופר" שסיבת קלקולם של הצדוקים בענין זה הוא על רקע התנגודתם לתורה שבעל פה כי הם אינם מודים בתורה שבע"פ כי היא ניתנה בכפיה, ולכן אין לקשור כלל וכלל את היום טוב עם יום מתן תורה כי שיטתם היא לנתק את חג השבועות ממקורו ולעשותו חג של חולין בלבד (מנחות סו, א).

חז"ל ראו לנכון לצאת למלחמה קשה נגד השקפת הצדוקים ולחמו נגדה בסברות וראיות ניצחות וחייבו קצירת העומר בפרסום רב ובפומביות במוצאי חג הפסח והכל כדי להוציא מדעתם של הצדוקים.

חז"ל התלוצצו על הבייתוסים וכינו אותם בשם "שוטים" (עיין שם במנחות ובספרא) "ולבסוף ניצחום וקבעו חג על נצחון זה".

ובענין השאלה למה התורה השתמשה במונח זה שעלול להתפרש בצורה מוטעית, יש לומר שרמוז בזה רמז פנימי על מהותה של מצוות ספירת העומר שיש לה תכלית עמוקה בחיי הפרט והכלל.

יציאת מצרים אינה סתם שחרור פיזי, השגת ריבונות ועצמאות מדינית אלא כל תכליתה לצאת ממ"ט שערי טומאה, ממצב של "ערום ועריה", אל ההתקשרות הגדולה למעמד הר סיני, ולכן היציאה נעשית בשלבים, היחלצות מטומאת מצרים, אח"כ הזדככות פנימית על ידי הספירה ולבסוף קבלת התורה בחודש סיון ולכן נאמר ממחרת השבת דהיינו קדושה עליונה יותר מקדושת שבת רגילה, ולכן התעלות הנפש הבהמית הפרטית והציבורית תלויה בהערות האלוקיות עליונות ולכן התורה שינתה וכתבה "ממחרת השבת" ולא "ממחרת הפסח" כדי לבטא את הקדושה העליונה שנותנת לו אפשרות להזדכך ולהתעלות לספירות גבוהות נשגבות דהיינו השגת מ"ט שערי קדושה במעמד הר סיני שבו ישראל השתחררו מ"זוהמת הנחש" ונעשו חופשים מהמוות (עיין שבת קמו, א).

ומרן הראי"ה קוק הסביר יסוד מחלוקתם כך: התורה מחנכת את הפרט והכלל לקדש את הכוחות החומריים להיות "קודש לה'", להיות כולם ספוגי רוח אלוקים (עיין עולה ראיה ח"א עמוד תיז - ח) ובפרט החקלאות שהיא היסוד הראשי ליישוב הארץ ושהיא ספוגת קודש, וקודש זה מובלט על ידי קצירת העומר שהוא קורבן ציבור שדוחה את השבת והבייתוסים התנגדו להשקפה זו כי רצונם לנתק את החקלאות מהתוכן הקדוש שלה, שלדעתם היא עבודה חולית, גורם כלכלי שאין לו שום קדושה. (ועיין במשפט כהן בביאור מחלוקת זו). ברם, תפיסת התורה היא קדושה ודוחה שבת, וקצירת העומר מתבצעת גם בשבת קודש להבליט יסוד זה (עיין שם ברמב"ם ובמועדי הראיה דף שכו-שכח).

ויש לומר שבכוונה התורה כתבה "ממחרת השבת" כדי לחנך אותנו לקבל פירוש תורה שבעל פה, לקבל סמכות חכמי ישראל המוסמכים לתת משמעות נכונה ואמיתית לתורה ולא כדעת הרפורמים למיניהם שגוזרים התורה לגזרים ונותנים לה פירושים מסולפים כתאוות לבם כי יסוד דעתם היא שמצוות התורה הן כבדות על האדם ויש לחפש להן משמעות קלה, וכידוע מהבייתוסיים צמחה הנצרות שמייסדיה חיפשו "דת קלה" ללא פרקטיקה, והתלויה רק באמונה ערטילאית ללא "מעשה המצוות".

התורה קישרה קבלת התורה לספירת העומר ללמדנו שהטבע החומרי קשור לתורה ולהשריש בתודעתנו שהקמח והתורה קשורים יחד, וצריך לקדש את כוחות הטבע ולכוונם ליעדם הקדוש, וכוח זה נתון רק לעם ישראל שקיבלו תורה מסיני, ואילו הגויים ותפיסת הרפורמים אינם יודעים "מסר קדוש" זה, ומנתקים את החומר מהשורש ויוצרים שתי רשויות - רשות החול ורשות הקודש שיש הפרדה בין המדינה לחוקי התורה וזה התורה רוצה לשלול ולכן ניסחה "ממחרת השבת" להגיד לנו שקדושת השבת צריכה להאיר על כל ימות החול, ושכל ענייני החומר בישראל קשורים עם התורה ומצוותיה, ולכן קורבן העומר הוא משעורה שהוא מאכל בהמי ואילו בשבועות מקריבים שתי הלחם מחיטה שהוא מאכל אדם, כי ע"י התורה, האדם מתעלה ומעלה את הטבע וכוחותיו עמו.