"חג השבועות - זמן מתן תורתנו"

נשאלת שאלה במפרשים למה אנו אומרים בחג השבועות "זמן מתן תורתנו" ואין אנו אומרים "זמן קבלת תורתנו" כמו ששנינו בלשון חז"ל במשנה, "משה קיבל תורה מסיני" (אבות פרק א, מא). ונאמרו הרבה טעמים:

1) ללמדנו שהתורה היא מתנה מצד הנותן שנתנה לנו כחמדה גנוזה ולא מתנה על ידי שליח, והכוונה לעשרת הדיברות שניתנו מפי הקב"ה ובעיקר "אנכי" ולא יהיה לך", ולכן חשיבותו של יום זה הוא מצד "הנותן" שנתן תורתו בכבודו ובעצמו, ומשום כך אנו עם ישראל "מקבלים", ובמסכת אבות מדגישים את קבלתנו באמצעות משה "משה קיבל תורה מסיני", ולפי זה מובן למה אין התורה מגלה לנו שחג זה הוא "זמן מתן תורתנו" כי הקב"ה לא רוצה להתפאר בעצמו, ואילו אנחנו מתפארים ברצונו הטוב שהנחיל לנו בכבודו ובעצמו את המתנה הטובה והיקרה. וכעין זה הסבירו לגבי פסח וחג המצות. בשם הרבי מברדיטשוב ז"ל.

ולכן התגלות אלוקית ישירה זו היא היתה קצרה מאד, והופעתה היא למשך יממה שהרי העם לא יכל לסבול את האור הגדול ואמר למשה "דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלוקים פן נמות" (שמות כ, טז), ולכן התורה העמידה את חגיגת החג ליממה אחת.

אלא שנשאלת השאלה, אם ההופעה היתה קצרה מאד והיא בכדי אמירת עשרת הדיברות, אז היה מקום להנציח מאורע כביר זה לכמה שעות גרידא? אלא לענ"ד אין זו שאלה, כי אליבא דאמת ולזכר הופעתו יתברך היינו צריכים לחגוג חגיגה קצרה, אבל כיון שלמקבל התורה אי אפשר לעשות זאת, לכן ניתן למקבלי התורה יממה שלמה לשמוח, ולאור זה אפשר גם ליישב למה אומרים "זמן מתן תורתנו" ולא יום מתן תורתנו כמו שנאמר בר"ה ביוה"כ, כי בימים אלה הקב"ה עצמו יושב ודן כל היום את כל באי עולם, אבל בשבועות, הירידה על הר סיני היתה קצרה מאד, ולכן בסיון מצד "נותן התורה" רק זמן מתן תורתנו ולא "יום מתן"... כי משך הנתינה לא ארך זמנו ליממה שלמה.

ועוד יש לדקדק שזמן "מתן תורתנו" אינו מדוייק שהרי צריך לומר "זמן מתן תורה" שהרי עדיין לא למדנו את התורה שתיקרא "תורה דיליה" (קידושין לב,א)? ויש לומר:

  • כיון שבעשרת הדיברות היו שש מצוות שכבר נצטוו עליהם ולמדום ולכן שייך לומר זמן "מתן תורתנו" (הרב פירר בספרו ליום חגנו דף 176)

  • משום שהתורה היא שלנו, מורשה לנו, ומה שאמרו חז"ל אחרי העמל נקראת "תורה דיליה" זה רק לגבי השכר, והזכות שלו, אבל לגבי שייכותנו אליה היא שייכת לנו מראשית הבריאה וכפי שאמרו רז"ל תורה "...משה מורשה" אל תקרי מורשה אלא מאורסה, שהיא מאורסת לנו, ואין לאף אומה זכות עליה ולכן נקרא "זמן מתן תורתנו".

השאלה העיקרית שנשאלת למה התורה לא הזכירה את היום הזה שהוא זכר לקבלת התורה ורק חז"ל גילו לנו זאת?

והתירוץ לזה משום שהתורה היא למעלה מהזמן וא"א לקשרה לזמן ולכן לא אומרים... "קבלת תורתנו" כי "הקבלה" קשורה עם הזמן וא"א לצמצם את התורה ולהכניסה תחת ספירת הזמן ולכן עונתה בכל יום ויום, ובעינינו היא כחדשה, כיצירה אלוקית טריה היורדת לנו יום יום מסיני, וחייבים לחבבה ולהוקירה כדבר חביב ואהוב.

  • התורה ניתנה לאדם לפי תיקון וכשרון מעשיו, כך בקבלת התורה הוא מקבל את חלקו הראוי לו ולכן נקרא מתן תורתנו ולא "מתן תורה" (דעת משה מובא ביינה של תורה דף מט).

  • להדגיש את הנתינה בעין יפה שהרי קיי"ל בבבא בתרא (נג, א) "הנותן - נותן בעין יפה" ולכן נתן לנו את התורה בשלמות, ולכן לא אומרים קבלת תורתנו משום שהקבלה היא חסרה דכיון שהיא נובעת מכשרוננו וממעשינו, אבל מצד בעל החסד היא מושלמת וכל הבא ליטול, יבוא ויטול (שם).

ולאור זה כיון שהוא מתנה בעין יפה, מתנה יקרה, לכן היא בעינינו כחדשה וצריכים לעיין בה בהתמדה להגות בה, להפוך באותיותיה, רעיונותיה, הגיגיה "והפוך בה והפוך בה דכולא בה", ותורת ה׳ שלמה ורק כשהיא שלמה היא משיבת נפש ולכן היא למעלה מהזמן, מהגשמה והמחשה, והיא לקח טוב, ומצד נותנה היא שווה בשווה לכלל ישראל, ואין ח"ו הפליה מצד הנותן אלא שמצד "המקבל", הכל תלוי בהכנה, בעמל, בכשרון המידותי והלימודי, ולכן בשבועות אנו מדגישים את הטוב והיושר האלוקי שהוא טוב לכל (עיין שם בשם בחידושי הרב מקוצק).

יוצא שבשבועות מתגלות לנו שני יסודות עיקריים במהות התורה :

  • שלמותה מצד הנותן, היא נחלה כלל אומתית, והכל שווים בה, והיא מורשה לקהילת יעקב ללא יוצא מן הכלל, ואינה "מונופול" מוחלט למישהו אלא נחלה לכללות ישראל.

  • הזכיה בתורה, תלוי בקבלתה מצד המקבל שצריך לעמול בה, לרכוש אותה בהתמדה ובמסירות נפש, לגלות לה אהבה עזה, וכל שעמל בה היא עמלה לו, כי כלל ידוע שהאהבה הרוחנית דורשת התמסרות, הקרבה עצמית "מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי" (תהילים קיט, צז) אני הולך והיא עמי, אני ישן והיא עמי, לא הנחתי אותה כל עיקר "כי לעולם היא לי"(שם).

ובודאי בכיוון זה מובנים דברי חז"ל במדרש (במד"ר פ"א ז) "כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר אינו יכול לקנות את החכמה והתורה, לכן נאמר במדבר סיני" כלומר כל שאינו מוסר עצמו לתורה ומשעבד עצמו לתורה ומפקיר כל עסקיו ואהבותיו אינו יכול לזכות התורה כי התורה דורשת התמסרות טוטאלית כמו שכתב חרמב"ם (הל׳ ת"ת פ"ג, הל׳ י), ומי שנשאו לבו לקיים מצוה זו כראוי ולהיות מוכתר בכתר תורה לא יסיח דעתו לדברים אחרים", כי התורה אינה יכולה להתגלות ללומדיה רק למי שמסור לה בנפש חפצה, "כל העמל על תורתו אף תורתו עמלה עליו" (מאירי משלי ג), ואהבת התורה אינה סובלת שום אהבה אחרת כי כל אהבה אחרת גורעת מאהבתה, ולכן רק כשאדם עושה עצמו כהפקר, כמשוייר ללא התנשאות הוא המסוגל להבין רוחה של תורה, סגולתה, ואת המסר האלוקי שלה.

ולכן דוקא בחג השבועות, אנו חוגגים אחדותה של תורה, אחדות תורה שבעל פה ושבכתב, אחדות העם "ויחן שם ישראל" (שמות יט, ב) ואמרו רז"ל (ילקו"ש יתרו) "כאן הושוו כולם לב אחד", התורה מאחדת, מלכדת ומשלימה ועושה את ישראל "לחטיבה אחת".

ולאור זה אפשר לתת עוד טעם למה נקרא "חג השבועות" עפ"י דברי מרן אוח"ק -ששבועות הוא מלשון שבועה כי ביום זה של מתן תורה נשבעו ישראל והקב"ה זה לזה שבועה הדדית: אנו נשבעים לרבש"ע - שלא נחליף אותו חלילה באלוקים אחרים והוא נשבע לנו שלא יחליף אותנו בעם אחר, ואין לעם זה שום המרה והחלפה בעולם כי כולם קדושים...

ולכן חג השבועות הוא חג שבועתה של תורה ושל כנסת ישראל שלא ימירו את התורה, בתורה אחרת וכמו שכתב הרמב"ם בתוך י"ג עיקרים שלו "זאת התורה לא תהיה מוחלפת ולא תהא תורה אחרת מאת הבורא יתברך שמו", וכן התורה לא מחסרת נפשה לאף אומה אחרת והיא מאורסה לעם ישראל ולכן הגויים לא רצו לקבל את התורה (ע"ז ב, ב) כי היא לא מתאימה לרוחם, למהותם.

וכמו ששני היסודות הללו משתלבים במהות החג:

  • שבועת ה׳ וכנסת ישראל שלא ימירו זה לזה.

  • שבועת ישראל והתורה שלא יפרדו זה מזה.

  • שילוב התורה והמלכות, התורה והמלכות קשורים קשר נצחי, והאחד משלים את השני, והתורה היא תורת חיי האדם והמלכות, ומשפטיה הם חוקי העם והמדינה כי לעם שהיה משועבד ויצא מכור המבחן להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש" אשר תכליתו וייעודו "לתקן עולם במלכות שדי", ולכן היהדות כוללת ומשלבת "דם ולאום" שאין להפרידם, והמלכות אם ח"ו תכריז על הפרדת הדת, האמונה מן המדינה היא תאבד כל תכנה וזכות קיומה, ולכן דוקא ביום השבועות, יום קבלת התורה קוראים מגילת רות שהיא "אם המלכות" והגיורת הקלאסית שקיבלה עול מלכות שמים, ולכן התורה וציון שלובים יחד, ואין שום כוח שיכול להפרידם, ולכן תפקיד עם ישראל להאיר לכל מחשכי עולם באור התורה ונר מצוה (משלי ו, כג) וכל אשר דיבר ה׳ נעשה ונשמע.

ואם מעלת היום הקדוש הזה גדולה מאד כי הוא מהפך את החושך לאור, הרי מובנים דברי חז"ל "שהכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם מאי טעמא? יום שניתנה בו תורה וכתב רש"י שם שישמחו בו במאכל ובמשתה להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל שניתנה תורה בו (רש"י בפסחים ס, כא) ומה פשר הדבר, שהרי גם בשאר החגים - פסח וסוכות יש הנאה לגוף ולמה דווקא גילו זאת בשבועות? אלא ללמדנו שלמרות שבחג השבועות אין שום המחשה לחג, ואין שום מצוה לאכול דבר חומרי כמו בפסח ובסוכות, והוא רק יום הנאה לנפש, לכן נצטווינו לענג הגוף ביום זה כי העינוג ביום זה לא יהפוך לנגע, לצרעת, אלא אדרבה הוא ענג, עצרת לה׳ כי התורה מקדשת ומרוממת את החומר, וכל הצרכים הגשמים של אכילה ושתיה מתקדשים, מתגבהים ונעשים כולם רוחניים כי חיי עוה"ב מואצלים עליהם, ובפרט שבשבועות יש חיוב מיוחד לשמח לב עניים (עיין ויקרא כג, כב, ובמדבר טז, יא) וכל כך למה משום שהוא חג התורה, והתורה יש לה קשר מיוחד לעניים כי היא פשוטה כמותם "הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה"(נדרים פא, א).

התורה מקרבת את האדם לאמת, מרחיקה את העקמומיות שבלב ומשום כך מברכים "ברוך הוא אלוקינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת" ופירש השפ"א ב"תורת אמת" תורה המובילה את האדם לאמת ליושר ובזה היא מרחיקה אותו מסיבוכים שונים כי כל הסיבוכים מקורם בעקמומיות שבלב כדברי ירמיה "עקוב הלב מכל ואנוש הוא מי ידענו, אני השם חוקר לב בוחן כליות" (ירמיה יז, ט).

ולכן התורה שהיא תורת חיים מיישרת הלב, ואין כוח לשום חכמה ומדע ליישר עקמומיות זו שבלב כי "יצר לב האדם רע מנעוריו", והטעם היא פשוט משום שהמדע והתרבות האנושית מגמתם ללמד חכמת העולם הפיזיקאלי, לימוד מקצוע, ואילו התורה ומצוותיה היא רפואה ומזור ליצרים הרעים, לשבירת המידות "בראתי יצה"ר -בראתי לו תורה תבלין", ולא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות, ולכן התורה נקראת "אור" כי היא מאירה את החיים, מעמידה את הערכים הרוחניים בסולם המדרגות, מחנכת לכבישת היצרים להתגברות על הנטיות העצמיות ולסלילת הדרך לתיקון העם והעולם כולו.

התורה גורמת אחדות "ויחן שם ישראל נגד ההר" - ובמכילתא אמרו "כאיש אחד, בלב אחד אבל שאר כל החניות בתרעומת ובמחלוקת" כלומר התנאי היחידי לקבלת התורה הוא האחדות ובלי אחדות מושלמת ואמיתית בכל הדורות והזמנים אי אפשר לזכות לתורת אמת, ולכן איחוד הלבבות, וליכוד העם הוא שלב לקבלת התורה, והמודד להבנת התורה הוא ההתרחקות מפירוד הלבבות, ממחלוקת, משנאת חינם, ולכן עלינו לדעת ששנאת חינם גם אם נובעת מחילוקי דעות רוחניים,מכוונה לש"ש היא ההורסת אותנו והיא המונעת את הגאולה, את בנין המקדש, והשראת השכינה בישראל כי במקום שיש שנאת חינם, אין תורה, אין קדושה אין השראת השכינה וה' יזכנו להתאחד להתלכד סביב התורה המלכדת ומאחדת כאיש אחד ולב אחד.

חג שבועות הוא חג תורה שבעל פה, ובכל שנה ושנה ובכל דור ודור מתחדש תוקפה של תורה שבעל פה, חוזקם של חכמי התורה שמחדשים חידושי דאורייתא, ובכל שנה בשבועות אנו עומדים לפני הר סיני ומקבלים תורה מחדש, ומשום כך ביום זה אין מקום לחטא כי התורה מכפרת על חטאי אדם כי כל יהודי מקבל בלב שלם "נעשה ונשמע" (שמות כד, ז) ונעשה בריה חדשה ולכן רב יוסי היה מכריז "אי לאו האי יומא דקא גרים כמה יוסי איכא בשוקא" (פסחים סח, ב) ולכן אמרו בירושלמי (ר"ה פ"ד, הל' ח) "כיוון שקיבלו ישראל עול תורה כאילו לא חטאו מימיהם", כי התורה מרוממת ומגדלת האדם ומכפרת על חטאיו ומעלה אותו לספירות גבוהות ולכן שמחים בה בכל יום ויום כנתינתה בסיני (ברכות סג, ב) ולכן כששומעים דבר חדש מן התורה... "שמחים בו ומקבלים אותו בצמאון כמי שלא שתה מים מימיו" (בר"ר צז, ה).

ולפי זה אתי שפיר שלא נקבע תאריך לחג מתן תורה כי התורה מתחדשת בכל יום ואנו שמחים בלימודה כאילו ניתנה עכשיו בסיני ומעמד הר סיני אינו מחזה חד פעמי אלא הולך ומתמשך יומם ולילה וכדברי הזוה"ק "מאן דאשתדל באורייתא כאילו קאים כל יומא על טורא דסיני וקביל אורייתא".