חובת ריצוי ופיוס חברו בערב יום הכיפורים

א- מקור המצוה

בפרשת אחרי מות (ויקרא טז,ל) נאמר "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו" ועל זה דורשים חז"ל ביומא (פה,ב) מכל חטאתיכם לפני תטהרו- מכאן שעבירות שבין אדם למקום יוה"כ מכפר ועבירות שבין אדם לחברו אין יוה"כ מכפר עד שירצה את חברו. וכן נפסק להלכה ברמב"ם (הל' תשובה פ"ב הל' ט) ובשו"ע (או"ח סימן תרו).

בשו"ע ישנו סימן מיוחד בהלכות יוה"כ הדן בפיוס הזולת (סימן תרו) ועוד סימן (תרז) שכותרתו "סדר הוידוי במנחה בערב יוה"כ", ושני הסימנים הללו מיוחדים ליוה"כ בתוך מכלול הלכות תשובה שעסקנו בהן מר"ח אלול עד צום יוה"כ, ונוהגים בית ישראל שכל אחד מבקש סליחה ומחילה מחברו (יומא פז,א). ברם נשאלת השאלה הרי מצות התשובה נוהגת בכל יום ובכל שעה ומצוה מוטלת על כל יהודי שפגע ברעהו לשוב ולבקש סליחה מהנפגע, ולמה מחכים עד ערב יוה"כ שהרי המשנה (בבא קמא צב,א) אומרת שמי שפגע בחברו לא נמחל לו על ידי תשלום ממונו, ופיצוי כספי אלא על ידי בקשת מחילה והחזרת הממון לבעליו וכדברי חז"ל (שם צ,א) אע"פ שנותן לו את הממון אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו מחילה וכן פסק הרמב"ם (הל' תשובה פ"א הל' א ועיי"ש בכסף משנה) כלומר השבת הממון אינה עיקר וגורם חשוב לעקירת החטא אלא בקשת מחילה ווידוי פנימי להתחרט ולשנות יחסו אל הזולת בכל המישורים כי חזרה בתשובה פנימית אינה כרוכה בהשבה חיצונית, בהשבת ניירות או מטבעות כסף אלא בנין מחודש של אישיותו שלא לחבל ולהזיק לזולת הן מבחינה רגשית והן מבחינה כספית ולכן התורה מחייבת את "הפוגע" לבקש מהנפגע מחילה וסליחה כדי לבנות "אמון מחודש" בינו לבין רעהו ובזה "הנפגע" מתעורר לדעת שהפוגע חזר מכסלו ומתחרט על מעשהו.

נוהג זה נוהג בכל ימות השנה אלא הזמן האחרון לתקן הוא ערב יוה"כ שמחוייב האדם לתקן פגמיו וכשלונותיו לפני כניסת החג כדי להיטהר מכל עוונותיו (משנה ברורה שם בשם מטה אפרים).

והנה ביישוב שאלה זו ישנם המדקדקים מלשון השו"ע (סימן תרו-א) כך: בכל ימות השנה המבקש לשוב בתשובה צריך לבקש סליחה מחברו הנפגע עד שימחל לו על פגיעתו אבל בערב יוה"כ קיימת דרישה נוספת אומר השו"ע והיא "פיוס הזולת בדברים עד שירצה את חברו" כלומר צריך להחזיר את האמון ההדדי לקדמותו, להחזיר את היחסים ההדדיים למסלולם התקין, לאהבה ולחיבה כפי שהיו לפני הפגיעה.

וכן פירש ה"שפת אמת" (יוה"כ תרנא) "עד שירצה את חברו" פירוש שיחזור להיות רוצה ואוהב את חברו, כלומר לא מחילה מילולית פורמלית אלא חיבור נפשות, הידוק יחסים כפי שהיו קודם החטא.

ברם, עדיין נשאלת השאלה למה דוקא בערב יוה"כ בריצוי ופיוס?

וראיתי בספר "על התשובה" שמיישב שאלה זו כך: הכפרה של יוה"כ היא "כפרת ציבור" על ידי שעיר המשתלח שהוא קורבן "כלל ציבורי" ואין היחיד מתכפר בו אלא דרך "כללות ישראל" ולכן בכדי ליצור "אחדות ציבורית" להיות "חטיבה לאומית" מלוכדת ומגובשת תחת שם "ציבור" חייב כל פרט ופרט לסלק את המחיצות החוצצות והמבדילות בין היחידים המרכיבים את הציבור וזה נעשה באמצעות הפיוס, הריצוי ובקשת הסליחה ומחילה בערב יוה"כ כדי לחבר על חלקי האומה ליחידה אחת, לחטיבה לאומית וכל אחד הנמצא בתוך היחידה הזאת יזכה לכפרה המגיעה לו משעיר לעזאזל, וכל זה למה? משום שביוה"כ ישראל נעשים "נפש אחת" גוף אחד כי החטא מפריד וזורע פירוד בין אדם לבוראו ובין אדם לזולתו וכדברי הנביא ישעיה "עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלוהיכם", וכתב מרן אור החיים הקדוש שעל ידי האחדות הלאומית שלנו הקב"ה מניח לנו ממעשים הרעים ואף אם עובדי ע"ז כאמרם "חבור עצבים אפרים הנח לו" (הושע ד,יז) ואמרו במדרש (בר"ר לח,ו) ,כשיש אחדות בישראל אפילו עובדי ע"ז הנח לו".

ופירש מרן אור החיים את הפסוק "ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר" (דברים לב,יב) כלומר כשישראל הם לבדד, באחדות, הגם שהם עובדי ע"ז אין הקב"ה מחשיב להם עוון זה, ואינו מייסרו על זה (עיי"ש).

נמצאנו למדים כמה גדולה מעלת האחדות שיכולה לדחות ולסלק מעלינו עוון ע"ז ולהטותנו לכף זכות להגן עלינו מכל דבר רע.

וכתב בעל "משך חכמה" (ויקרא ח,ז) שזה היסוד של המנהג המובא ברמב"ם ובשו"ע להרבות בצדקה בעשרת ימי תשובה כי "הצדקה" מחברת ומטהרת את הנפש לקראת יום הכפרה הכללית וזה לשונו (שם): "מגמת ריבוי הצדקה היא להשתרש בתוך כלל אחינו בית ישראל והדבוק בכלל ישראל נטהר מטומאתו בתוך כלל ישראל עמנו הדבוק בה' תמיד.

למדים מכאן שטהרת נפש היחיד מישראל עוברת ויונקת דרך "טהרת האומה" כי "הכלל" בכוחו לספק כוח לפרט, ולכן רצוי שהפרט יהדק קשריו ויתחבר בעבותות אהבה לאומה ובמיוחד ערב יוה"כ שהוא יום "הסליחה הכללית".

והנה מתוך יסוד מוצק וחשוב לאין ערוך זה נוהגים לפני יוה"כ כמה מנהגים טובים:

  • להתיר נדרים ערב יוה"כ.

  • פתיחת "כל נדרי" לתפילות יוה,כ (סימן תריט-א) כי אי אפשר לזכות לכפרה הכללית בלי סילוק כל המחיצות המבדילות בין הפרט לכלל כי מטרת "הנדר" להתיר הכבלים והאיסורים שאסר עליו הפרט וזה נותן השלכותיו על הכלל ולכן לפני כניסת החג חייב כל יהודי להתפלל בכלל ולהגדיל קישורו וחיבורו לאומה שממנה יונק כוחו וכפרתו וברגע זה כולם "חטיבה אחת", ישות מלוכדת ומגובשת.

  • וידוי (שו"ע סימן תרז):  ועשרה וידויים מתוודה אדם ביוה"כ בלשון רבים, חטאנו, פשענו... כי עם ישראל נושא בתוכו הערבות ההדדית, וחטא הפרט משפיע על הזולת ועל החברה ולכן בעשרת ימי תשובה מטפחים את התיקון, השכלול והזיכוך כדי להיכנס ליוה"כ זך ונקי, משולל מאנוכיות, מהחומריות ומתעלה לדרגת "המלאך" שאין לו לא קנאה ולא תחרות אלא כולו מוכן להגשיםם שליחות בוראו, ולכן ביוה"כ עם ישראל דומה למלאכים בכמה מישורים כמבואר בפרקי דר"א (פ.מה):

  • א- אין בהם אכילה ושתיה כך ישראל ביוה"כ.

  • ישראל יחפים ביוה"כ כמו המלאכים.

  • המלאכים נקראים "עומדים" כך ביוה"כ ישראל עומדים על רגליהם.

  • השלום שורר בין המלאכים ואין ביניהם שנאה ותחרות כך ישראל שורר ביניהם ביוה"כ שלום, אחוה ורעות ומתפייסים ומתרצים אחד לשני.

  • המלאכים נקיים מכל חטא כך ישראל נקיים מכל חטא ועוון והקב"ה שומע ומקשיב לתפילותיהם, לעתירותיהם ומסלק מעליהם קטרוגי שרי מעלה, ומשרה ביניהם סניגוריה ולימוד זכות והעוונות קרובים להימחות (עיין דרך ה' ח"ד פרק ח,ה).

התדמות זו אינה חיצונית אלא פנימית, מהותית וחושפת הדימוי לשרי מעלה הגנוז בנשמתנו הטהורה ולכן ניתן לנו יום בשנה לזכך ולטהר נשמתנו וגופנו ולמחות את החטאים ואת העוונות כדי להתקרב ליוצר ולהידמות לו, כי חובת האדם "לדמות צורה ליוצרה", כלומר יתדמה האדם ליוצרו במידותיו, במעשיו ובמחשבותיו ודעותיו הישרות והנבונות.

ומנהג טוב בישראל שהש"צ לפני תפילת "כל נדרי" להכריז שהציבור ימחול אחד לשני והקהל עונה "מחלנו בלב שלם ובזה הקב"ה ימחל גם לעוונותינו (בן איש חי ם. וילך ה) ורצוי לבקש סליחה ומחילה מההורים, מהמורים ומהמחנכים וכן הבעל והאשה ימחלו זה לזה (שם ו).

ולפני כניסת החג, כל אחד ילמד סניגוריה על הפרט והכלל להתפלל על הצלחת כללות ישראל, על שלמות ובטחון העם והארץ כי "גאולתנו תלויה בגאולת הארץ" (ספר עיר מקלט).

ישתדל כל אדם לשוב מחטאיו ולא לדחות את "מעשה התשובה" כי "איחור התשובה" מכביד את העונש ואינו מאפשר לאדם לתקן חטאים (כך החיים סימן תרג ס"ק טו) ולכן לפני כניסת החג יכתת רגליו לפייסו כדבעי בלב שלם ובנפש חפצה (יומא פה,ב: ושו"ע סימן תרו) ואם לא פייס חברו יש אומרים שגם עבירות שבין אדם להקב"ה אינן מתכפרות כי הא בהא תליא (עיון יעקב ליומא פה,ב וברכי יוסף לסימן תרו והפר"ח שם וחזון עובדיה ימים נוראים עמוד רכ הערה כ).

ב- על מה מכפר יוה"כ?

בפרשת "אחרי מות" (ויקרא טז,ל) נאמר "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה׳ תטהרו", ועל זה דורשת המשנה במסכת יומא (פה,ב): דרש ר׳ אלעזר בן עזריה, "מכל חטאתיכם לפני ה׳ תטהרו", מכאן שעבירות שבין אדם למקום יוהכ"פ מכפר ועבירות שבין אדם לחברו אין יוהכ"פ מכפר עד שירצה את חברו, למדים מכאן, שעבירה כלפי הזולת היא חמורה מאוד, ולא מספיק בבקשת מחילה מהקב"ה שימחל לו על עלבון חברו, אלא הפוגע בחברו או בכל אדם, חייב ללכת לפייס אותו ולרצותו, להשיב לו את הגזילה, לשלם לו את ההיזק שגרם לו ולבקש ממנו סליחה מחילה וכפרה וכך נפסק להלכה ברמב"ם (הלכות תשובה פרק ב, הל׳ ט׳): אין התשובה ולא יוהכ"פ מכפרין אלא על עבירות שבין אדם למקום, כגון מי שאכל דבר אסור, או בעל בעילה אסורה, וכד', אבל עבירות שבין אדם לחברו כגון החובל בחברו או המקלל חברו או גוזלו אינו נמחל לו לעולם עד שיתן לחברו מה שהוא חייב לו וירצהו, ואע"פ שהחזיר לו ממון שהוא חייב לו, צריך לרצותו ולשאול ממנו שימחול לו, ואפילו לא הקניט את חברו אלא בדברים. צריד לפייסו ולפגוע בו עד שימחול לו, לא רצה חברו למחול לו, מביא לו שורה של שלשה בני אדם מהעיר ופוגעין בו ומבקשים ממנו... לא רצה מניחו והולך לו וזה שלא מחל הוא החוטא, ואם היה רבו הולך ובא אפילו אלף פעמים עד שימחול לו (עיי"ש או"ח סימן תרו).

ועלינו לשאול למה אין התשובה ויוהכ"פ מסוגלים לכפר על עבירות שבין אדם לחברו, הרי יוהכ׳׳פ הוא זמן תשובה לכל, ליחיד ולרבים, והוא קץ ומחילה וסליחה לישראל, ולכאורה מספיק שהאדם ישוב ויתחרט כללית על כל מעשיו הרעים, הן ביחס למקום והן ביחס לבריות?

אלא בכדי ליישב זאת, עלינו להבין היטב ממקורות חז"ל שהפגיעה בזולת היא קשה מאוד, וההתנקשות ברכושו, בזכויותיו ובכבודו העצמי היא מעילה כלפי שמיא, חבלה נוראה בנשמתו הנצחית, ולכן גילו לנו חז"ל שהדיבור הרע קשה לאדם יותר מהכאה, וכתב הגר׳א בפירושו למשלי (יח) כי ההכאה מתייחסת לגוף, לחומר שסופו כיליון, והדיבור מתייחס לנשמה הנצחית והוא פוגע בה קשות, ומשום כך חמור החוטא בפה יותר מהעושה מעשה, "כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים" (בבא מציעא נח,ב), כי הלבנת פנים ברבים פוגעת קשות במעמד האדם, בכבודו וכידוע "שכבוד האדם" הוא חייו, אויר נפשו וקיומו, ולכן המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא, וכתב הרמב"ם (הל׳ דעות פרק ו,ה"ח) צריו אדם להיזהר שלא לבייש חברו בין קטן ובין גדול כי הבושה והאונאה מכאיבות לו מאד וזה נחשב "כאילו נוטל נשמתו ממנו", וקשה אונאת דברים מאונאת ממון כי זה בגופו וזה בממונו, וכל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה (בבא מציעא נט, א), כי אדם המבוייש, הפגוע והמעורטל מכבודו, מממונו וממציאותו הקיומית הרי הוא בגדר "נרדף", והתורה אמרה "והאלוקים יבקש את הנרדף" (קוהלת ג,טו) ואפילו צדיק רודף רשע, הקב"ה מגין על הנרדף ומצילו מרודפו.

יוצא מכאן, שהחטא הגדול ביותר הוא מחלוקת ופירוד לבבות בישראל, ולכן יוהכ"פ המסוגל לאחדות, לקרב רחוקים ולקרב ישראל לאביהם שבשמים, הוא היום הקדוש שבכוחו לאחד נפשות בני אדם, לחבר את לבם ודעותיהם ומשום כך חייב אדם לפייס חברו, להתאחד אתו ולהתקרב אליו, ומשום כך נקבעה ההלכה שאין יוהכ"פ מכפר עד שירצה את חברו, יאהבהו ויסלק כל המחיצות והמסכים המבדילים בינו לבין חברו, ורק על ידי התיקון, התשובה והמחילה תתאחדנה שוב הנפשות להיות "נפש אחת" שכל תכליתה היא לעשות רצון בוראה. ואין ישראל נגאלים אלא על ידי האחדות והחיבור כי הפירוד הוא הרס ואבדן הקיום הלאומי והחברותי, שהרי בית שני נחרב מפני שנאת חינם השקולה כנגד שלש העבירות החמורות (יומא יט, ב).

ומכאן נלמד כמה חובה עלינו להיזהר בכבוד חברנו, למנוע ממנו צער וזלזול, ולפני יוהכ"פ, נלך בשמחה ובטוב לבב לפייס הנפגע, לרצותו ולאחות כל הקרעים והפירודים, ומכוח זה, הקב"ה יקבל תפילותינו, יאחד לבבנו ויקרע גזר דיננו, ונזכה להיחתם בספרם של צדיקים וחסידים כדי להמליך עלינו את אדון העולם, ובלי אהבת ישראל ובלי אהבת רעים ממש לא תיתכן קבלת עול מלכות שמים כי רק יחד כולם הודו והמליכו, ומתי "ויהי בישורון מלך"? רק כאשר "בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל", וההתאספות אפשרית רק כשנקיים מעוונות, כשאין נטיות שונות ושאיפות אישיות אלא כולם ביחד דבוקים ברצון העליון, ולכן מטרת "צום יוה"כ" היא התקרבות לה', התאחדות לשמוע בקול ה', ועל צום כזה "אמר ר' נחוניא בן הקנה לחכמים: בניי! חייכם, אין קורבן נרצה לפני המקום כלבו של אדם הנשרף בתעניתו".